30 ימים של כתיבה (יום 15)

mysecretheart 15/02/2020 82 צפיות אין תגובות

אני מרגישה שבאמת למדתי משהו בחודשים האחרונים ואני אסביר.
עשיתי התערבות עם חברה על ירידה במשקל.
והפסדתי בהתערבות, לא ירדתי בכלל, ואז היא ביקשה הארכה כי היא כן ירדה במשקל אבל לא מספיק כמו שהיא רצתה.
היא ירדה 7 קילו ולפני שהסתיימה ההתערבות היא עלתה 5 ככה שבסך הכל היא ירדה 2 קילו.

הדרך שלנו להרזות הייתה מאוד שונה.
ומשהו אצלי לא עבד בכלל.
לא עשיתי כלום כדי לרדת במשקל.
אולי קצת ספורט, אולי פחות לאכול, אבל זה פשוט לא עבד !!
אמרתי לעצמי שזה עניין של התמדה.
אבל אז הבנתי…שכנראה פשוט לא מספיק אכפת לי.

תבינו, תמיד חשבתי שכשאני אחליט לרדת במשקל אני אצליח.
ולא הצלחתי כי לא באמת היה אכפת לי אם אני ארד או לא למרות ההתערבות.
וזה באמת גרם לי לחשוב, האם אני באמת רוצה להישאר במצב הזה כל החיים ?
כי אם אני לא ארד עכשיו במשקל, ואם אני לא אעשה את השינוי עכשיו כשזו התערבות ויש לי מה להפסיד…אז מתי אני כן ארד ?

החלטתי שפשוט לא אכפת לי.
אבל לא רציתי לקבל את העונש ולמרות שהיה לי קשה ממש עם ההתערבות בפעם הראשונה, הסכמתי להארכה והתחלנו מההתחלה מאותה הנקודה שבה היינו במשקל באותו הזמן כי אני עליתי כשהיא ירדה.

הסיבה שהפסדתי בפעם הראשונה היא כי יומיים אחרי ההתערבות עליתי קילו ממה שהייתי, וזה כי במקרה באותו שבוע שהתערבנו פשוט שקלתי פחות מבדרך כלל וחזרתי נורא מהר למשקל הרגיל שלי.

קיצר, אני כבר מאבדת את חוט המחשבה, גם בפעם השנייה (עכשיו) כשהסתיימה ההתערבות לא הצלחתי לרדת.
אבל זה כי הייתי ממש בדיכאון, לא הייתי בשליטה ולמעשה השמנתי והגעתי למשקל שיא במקום לרדת.
וכשאני אומרת משקל שיא אני מתכוונת לחצי קילו יותר מהכי גבוה הייתי בחיי.
וכבר הורדתי אותו, אז זה באמת לא קיצוני.
אבל זה שהגעתי למספר חדש על המשקל באמת גרם לי לחשוב “איך זה קרה ?” ולחזור לעצמי.

ואתמול חידשנו את ההתערבות.
והפעם זה בא ממני, הפעם אני ביקשתי הארכה.
אני חושבת שעכשיו בניגוד לפעמים הקודמות…אני מאמינה בעצמי, ולא בצורה עיוורת.
אני מאמינה בעצמי כי באמת עברתי משהו מאוד הכרחי בחודשים האלה.
הבנתי שכדי לרדת במשקל אני צריכה להיות באיזון נפשי.
שזה מה שבא קודם.
שהבעיה היא לא מה שאני אוכלת, אלא למה אני בוחרת לאכול את זה.

הבנתי שאני אוכלת יותר מידי, וזה אפילו לא טעים לי, אני פשוט רעבה.
וזה רעבה נפשי ולא פיזי כי אני באמת שואלת את עצמי ואת הקיבה שלי והתשובה היא “לא, אני לא רעבה”.
וברגע שבאמת חשבתי על זה והבנתי שאני גם אוכלת אוכל לא טעים ואני גם מכאיבה לעצמי (היה איזה יום שבו הקאתי את חיי ושם פירטתי את זה).

אני באמת אדם שאוהב את עצמו, ואני יודעת שיש בי מין גן של הרס עצמי, פשוט לא שמתי לב שבתקופה האחרונה הוא שוב, כמו בכמה פעמים בעבר, לקח את ההגה.
וזאת אשמתי, אני חיבלתי לעצמי, אני הכאבתי לעצמי, אז עכשיו אני מאמינה בעצמי כי אני מבינה שאני שהיחידה שיכולה לטפל בי ושהתעוררתי.
אני היחידה שמכירה את הבעיות הנפשיות שלי ויכולה לגרום לעצמי להתמודד איתן.

אז עכשיו נפשית, אני במקום טוב, ואני חושבת שכל עוד אני אהיה בתנועה, אלמד, אפגוש אנשים, ואהנה מהחיים, אני אמשיך להיות במקום טוב.

אני חושבת שהסיבה שהייתי כל כך בדיכאון היא כי הרגשתי שאני לא מתפתחת.
שאני לא לומדת ומיישמת את מה שאני יודעת על עצמי ועל תזונה ועל החיים.

אז עכשיו, אני מקווה שבעוד חודש מהיום אני אוכיח לעצמי שהתחושה הזאת של “אני באמת מאמינה בעצמי עכשיו” לא הייתה שיקרית.

התערבתי לא כדי לנצח בהתערבות.
אלא כדי להוכיח לעצמי משהו ולשחזר את האמונה שלי בעצמי.
העונש גם השתנה למשהו הרבה יותר מעניין ופחות נורא בשבילי.
אם אני אנצח חברה שלי תעשה שינוי בחיים שלה שממש חשוב לי ואם אני אפסיד אני אעשה שינוי בחיים שממש חשוב לה.
קודם זה היה סתם עונש מפגר – היא אמרה שצריך משהו שנפחד ממנו כדי שנרד.
ואני פשוט לא עובדת ככה, על פחד, ולא היה לי אכפת שאני אענש בצורה הזאת.
ופתאום אני רוצה לנצח בהתערבות כדי פשוט להוכיח לעצמי שאני כן יכולה, כי אחרי שנכשלתי פעמיים פתאום התחלתי לחשוב שזה כנראה בלתי אפשרי בשבילי לרדת במשקל.

תראו, לרדת במשקל זה קשה.
אבל עכשיו אני באמת חושבת שזה עניין של תהליך פנימי שלעשות מה שטוב לך.
ועכשיו השינויים שבחרתי לעשות באמת עושים לי טוב, ואני לא עושה אותם כדי להיות רזה אלא כדי שאני ארגיש נפשית טוב יותר !
ותאמינו לי שכבר ידעתי את זה קודם, פשוט שכחתי את זה.

ככה זה מוטיבציה, יש לך את זה עד שאין לך את זה.
ולכן זה חשוב לתדלק את זה כל הזמן.
להבין “למה” כדי שתוכל לסבול כל “איך”.

(“מי שיש לו ‘איזה למה’ שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל איך” -ניטשה.)

כבר כתבתי את הציטוט הזה מתישהו פה, אבל זה באמת משפט חשוב שבאמת מתקשר לחיי בצורה חזקה וגורם לי להבין משהו על הצורה שבו אני מתפקדת.
אז אני כותבת לכם אותו שוב.

זהו להיום, נתראה מחר !

30 ימים של כתיבה (יום 15)
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך