30 ימים של כתיבה (יום 20)

mysecretheart 20/02/2020 75 צפיות 3 תגובות

אתמול נתקלתי באיזושהי בעיה.
מצד אחד אני רוצה לצאת יותר עם אנשים ולצאת יותר אל העולם…מצד שני אין לי כוח.
אוף ממש קשה לי עם עצמי.
למה אני מסבכת כל דבר ?
פשוט תצאי עם אנשים כמו שרצית למה את מסבכת דברים ?!

אני מניחה שפשוט אין לי הרבה אנשים בחיים שלי שאני רוצה לצאת איתם.
ואלו שאני רוצה לרוב עסוקים מידי…אין להם זמן לבלות איתי.

אולי אני פשוט אצא לטיול ?
הרי אף אחד בסביבה שלי לא נמצא באותו מקום בחיים שאני נמצאת בו.
אני רק רוצה להינות.

אולי יש דרך להינות גם בלי חברים, עבודה, והרבה כסף ?

אין זה תמיד היה ככה.
תמיד הייתי צריכה לבדר את עצמי.
מאז שאני זוכרת את עצמי זה לא השתנה.

זה לא שאין לי חברים, זה לא שאין לי כסף, זה לא שאני לא יכולה למצוא עבודה…
זה פשוט שזה משום מה…לא באמת מתאים לי.

אני שואלת את עצמי אם אני עד כדי כך מוזרה שאני לא מצליחה להשתלב עם האנשים שנמצאים בסביבה שלי…
אני ניראת פחות או יותר נורמלית אבל אני מניחה שזה באמת האופי שקובע.

פשוט אין לי שום דבר במשותף עם אף אחד !!
אף אחד לא אוהב לקרוא ספרים כמו שאני אוהבת, אף אחד לא פתוח למוזיקה חדשה ותרבויות חדשות כמוני, אף אחד לא חולם את אותם סוג החלומות כמוני.

אני יודעת שזה לא אומר שאני לא יכולה להיות חברה של אנשים שהם לא כמוני.
אני יכולה.
בהחלט כן, אין ספק.
אבל בא לי עוד לפחות 2 אנשים שיש להם זמן בשבילי והם רוצים לבלות איתי ולחלוק איתי את החיים שלהם והם מבינים את הראש שלי ואני מבינה את שלהם.

אולי זה כי אני כבר הרבה שנים בלי חברה הכי טובה.
אין לי חברה הכי טובה.
מה אני אעשה…ככה יצא.

והיה לי את זה.
היה לי את הצחוק בלי מילים והטלפתיה.
היה לי את השטויות והמוזיקה.
היה לי את ה-שום דבר שתעשי לא יהרוס את הקשר הזה.

ועכשיו כבר אין לי את זה.
ולאנשים אין זמן אליי.
ואני צריכה תשומת לב.

אני חושבת שממש השבוע הבנתי אני ממש אבל ממש צריכה תשומת לב.
ואני הכי לא הטיפוס הנדבק.
אבל אני צריכה מישהו קבוע בחיי.
שבכל פעם שמשהו מטריד אותי או שמשעמם לי אני אוכל להרים את הפלאפון ולשאול אותו מה נשמע והוא פשוט ידבר וידבר ויצחיק אותי ויגרום לי לשכוח את התחושה המעצבנת הזאת של “אני לבד ולא בא לי על אף אחד”.
זאת אחלה כותרת…

בכל אופן.
מה אני אמורה לעשות ?
במה אני אמורה להתמקד ?
הרי מה שמתמקדים בו גדל וכ’ו אבל איך אני אמורה לדעת במה אני רוצה להתמקד ?
אולי אני פשוט אתמקד בלמצוא את עצמי ולהיות עצמי…
כי מה לעשות שזה קל מאוד לשכוח את עצמך…לפחות עבורי.

אני טיפוס כזה שמשתנה בהתאם לסביבה ווואלה לא בא לי להיות ככה יותר.
בא לי להיות אני בלי לדפוק חשבון…ומה לעשות שלפעמים שלא במודע אני משנה את עצמי כדי לא להרגיש לגמרי, עד הסוף – אאוטסיידרית.

אבל תכלס, אני תמיד טיפה אאוטסיידרית.
אני לא חלק מחבורה, אני לא חלק מסיפור או מאיזה עבר משותף, אני פשוט אני ואני עומדת בפני עצמי וזה הכוח שלי.
אז אני צריכה להיות גאה בזה.
אני צריכה להיות גאה בזה שאני מסוגלת לעמוד כבן אדם לבד ולא כחלק ממשהו.
אני צריכה להיות גאה בזה שאני טיפוס שונה ושאין כמוני בעולם ולקחת את זה כמחמאה כשאנשים אומרים לי “אם לא היה אותך היה צריך להמציא אותך”.

אני בכלל לא מבינה מה כל כך מוזר או מיוחד בי.
לדעתי כל השאר מוזרים.
אני לא מבינה את המחשבה שלהם, אני לא מבינה את הדרך שבה הם חיים, אני לא מבינה איך זה שיש דברים שהספקתי לחשוב עליהם כבר 10 פעמים והם לא חשבו עליהם אף פעם !!

כמו לדוגמא, אם “יש עוד כוכב לכת שיש בו בני אדם ?!” או “אם אתה מגיע לגיהנום האם אתה נשאר שם לנצח ?!” או “מה כל כך נהדר בגן עדן !?”.

אני מבינה שאולי זה הגיוני שרוב האנשים לא יחשבו על זה.
אבל עבורי זה לא הגיוני !!
איך לא חשבתם על זה !?
בשביל מה אתם חיים אם לא בשביל להבין את החיים ?!

אני לא מבינה, אני בערך כבר 20 דקות כותבת על הבעיה שלי ועוד לא ממש הבנתי מה הבעיה שלי.
זאת הבעיה אצלי, אני מכירה את עצמי כל כך טוב שאני כבר לא מבינה את עצמי.
אני יותר מידי קרובה לתמונה.

היום ה-20 הוא יום מוזר אה ?

אני מרגישה שאני מסתובבת במעגלים סביב עצמי…
זאת לא פעם ראשונה שאני מנסה למצוא דרך ומקום בעולם…
למה עדיין לא מצאתי ?
האם זה עניין של זמן ?
האם אני עדיין פאקינג צריכה זמן ?!

אולי אני אומרת לעצמי עמוק בפנים אני עוד לא מוכנה ?
שאין לי ביטחון, שאני מפחדת, שאני לא רזה מספיק, שלא בא לי, שאנשים יפגעו בי וידחו אותי ואני אפגע כי כזאת אני.
אני צריכה להרגיש שמקבלים אותי ואני ממש לא מתמודדת טוב כשאני מרגישה שדוחים אותי באיזשהו מובן.
כמו שלא מזמינים אותי למסיבה.
או יוצאים בלעדיי למקומות.

היום אני מתמודדת עם זה קצת יותר טוב.
אבל תחשבו על זה ככה, אתם בקושי יוצאים מהבית, יש לכם בקושי חברים, ועד שיש לך סיבה טובה לצאת מהבית כמו יום הולדת של חבר או מימונה ואתה אשכרה רוצה ללכת – הם לא מזמינים אותך.
כי בשבילם אתה רק חבר שהם נפגשים איתו מידי פעם ומדברים איתו – אבל לא מישהו שהם חושבים עליו כטוב להם בחיים.

אוף, כל מי שרוצה אותי בחיים שלו אף פעם לא עוזר לי.
הם תמיד קוראים לי כשהם לבד, כשהם נהנים באיזושהי מסיבה הם שוכחים ממני.
אף אחד לא חושב עליי.

(אם מישהו תוהה אם אני בוכה עכשיו אז אני לא, אני ממש אדישה וצינית…כאילו…זה המצב וזה רק גורם לי לחשוב יותר על האם אני נמצאת עם האנשים הנכונים.)

הנה, הבנתי, זה מה שאני באמת רוצה !
אני רוצה שיחשבו עליי !
אני רוצה שיתגעגעו אליי, אני רוצה שיקנו לי מתנות, אני רוצה שיבקשו ממני לבוא למסיבות, שאם אני לא באה אז היציאה מבוטלת – דברים כאלה !!

אין בחורות יפות בטוח יודעות איך זה מרגיש.
אני יודעת שאני אולי נשמעת קטנונית…אבל יש הרבה דברים שבחורות יפות לוקחות כמובן מאליו שבנות פשוטות עם כמוני יכולות רק לחלום עליהם.

כמובן שהבעיה היא לא אצלן.
הבעיה היא אצל הבנים שמבחינתם בחורה יפה היא אישה ובחורה מכוערת היא אחת מהחבר’ה שבכלל לא צריכה שילוו אותה הביתה או שיחגגו לה יום הולדת בהפתעה או בכללי – יחס.

אני חושבת שהסדרה “מלכת הטבעת” (דרמה קוריאנית) בהחלט נוגעת בנושא הזה בצורה טובה יותר ממה שאני עושה עכשיו.

כל אישה רוצה להרגיש נסיכה.

אבל אתם יודעים איך אני מרגישה ?!
אני מרגישה ג’נטלמן !!
אני מרגישה כמו אחד מהגברים ולרוב יותר גבר מהם !!
אין הגברים של היום פשוט – אוך – לא יודעים איך להתייחס לאישה !
רק אם אתה מעוניין בה אתה מתייחס אליה יפה ואם אתה לא אז אתה חוזר לבגדי הפשוט עם שלך.

אין גברים פשוט מרימים לעצמם יותר מידי.
מישהו צריך לשים להם מראה בפנים ולהראות להם שהם לא מיוחדים בכלל.

באמת שאני אוהבת בנות אבל לא בקטע לסבי.
הן פשוט הרבה יותר…הן פשוט כל כך נחמדות !
אני לא מאמינה שאני אומרת את זה…אני שכל הילדות הסתובבה עם בנים, אני ששנאה להיות בלי בנים, אני כשבנות דיברו גילגלתי עיניים וביקשתי דרך מילוט.

אני לא טיפוס של דיבורים, אני טיפוס של לעשות, וזה יותר התחום של הבנים.
אבל לפעמים, בנים גורמים לי להרגיש לבד.
ואם בן נמצא לידי…זה אף פעם לא כי הוא חבר טוב והוא תומך בי.
אבל כשבת נמצאת לידי ותומכת בי ואפילו אם היא זרה מוחלטת…
זה מרגיש כל כך נעים.
כמו בית מהלך.
אחוות נשים מה שנקרא.

וואו וואו, אני כבר הרבה זמן כותבת בלי לעצור.
הרבה זמן לא קרה לי.
טוב תנו לי שנייה לבדוק כמה זמן אני כבר חופרת לכם….45 דקות, כן בהחלט שברתי שיא.
הכי הרבה שכתבתי בלי לעצור בחודשיים האחרונים.

הרגע קראתי את עצמי ותכלס לא כתבתי עד כדי כך הרבה.
לקח לי אולי 10 דקות לקרוא את הכל.
אז אני אמשיך עוד טיפה…

לפי כל מה שכתבתי, ואני יודעת מה כתבתי כי קראתי את זה לפני דקה וחצי, המסקנה המתבקשת היא שאני צריכה חבר.
כי אם אני רוצה שיטפלו בי, ויתנו לי יחס ותשומת לב…אז חבר זו המסקנה המתבקשת לא ?
אבל אני לא חושבת ככה.
אני לא חושבת שגבר יכול למלא את החוסר הזה שיש לי…
אני חושבת שזה לא בריא להיות אם מישהו רק כי את צריכה מישהו.
אני רוצה להכיר מישהו בשלב כזה בחיים שבו אני לא באמת צריכה עוד מישהו בחיי…כשאני מרגישה שיש לי הכל.

תכלס, אני באמת פשוט רוצה חברים אמיתיים וטובים וקרובים וזה יותר מסובך מלמצוא גבר. (אני לא באמת יודעת לא באמת ניסיתי למצוא גבר)
אני רוצה פשוט להתקיים בנוחות ליד כולם, להרגיש בבית, להרגיש מחוברת וקרובה…אין דבר יותר טוב מזה.
ואני לא אומרת שלא הרגשתי ככה…
אני פשוט אומרת שאנשים שוכחים ממני מהר מידי.
אני רוצה אנשים קבועים בחיי שפשוט יהיו שם בשבילי.
אני באמת תוהה לעצמי אם זו בקשה גדולה מידי ?

הרי אני חברה טובה !
אני לא נצלנית, ואני לא עסוקה בעצמי כל היום, ואני יודעת להקשיב ואני בן אדם אמין וכנה…אז למה אין לי אנשים שדואגים לי ?

אני שונאת שדואגים לי בקטע של “מה יהיה איתה ? ומתי היא תתחיל כבר לעבוד או ללמוד”.
אז לא בקטע כזה.
אלא בקטע של…לשמור אותי קרובה.
אתם מבינים ?

זהו להיום, נתראה מחר.

נ.ב

כתבתי כבר יותר משעה.
אני לא מרגישה יותר טוב אחרי שכתבתי את זה.
אני מרגישה חלשה ופתטית.
אני מניחה שזאת הבעיה שלי.
להודות בדברים האלה גורם לי להכחיש את זה ולהגיד שאני “בסדר לבד”.
ואני באמת בסדר לבד !
אבל זה ממש לא מספיק לי.
כמו שמישהי הגיבה לי פה על אחד הימים…יכול להיות שההפך של בדידות זה אחווה.
וזה מה שבאמת חסר לי, כבר הרבה הרבה זמן.

אני לא צריכה להרגיש רע כשככה אני מרגישה.
אני לא צריכה להרגיש פתטית.
יש לי מטרה להינות ולחיות חיים מאושרים ואני פשוט לא רואה את זה קורה כשאני ממשיכה בדרך “הלבד”.

כאילו, בוא נהיה אמיתיים רגע, אני לא נואשת לכל אדם ולכל אנושיות.
אני רוצה בסך הכל למצוא את המקום שלי ואת החלקה שלי.
ואני לא יודעת אם במקום הזה באמת יש עוד אנשים או שאני לבד לגמרי, אני לא יודעת…אני רק יודעת שככה כמו שאני לבד, אני לא אהיה מאושרת.
כי כשאני עם עוד אנשים אני לומדת, ואני חווה, ואני חיה ואני בסך הכל רוצה עוד אנשים בחיי שיש לי מה ללמוד מהם ויש לי על מה לדבר איתם.

אני צריכה להכיר אנשים חדשים שיש לי מה ללמוד מהם ויש לי איזושהי דרך לעשות איתם.

זאת המסקנה שהגעתי אליה.
אני לא יודעת איך אני מרגישה לגביי זה…אני בטוחה שאני לא שמחה עם זה…אבל זאת התשובה שמצאתי להיום.

עכשיו באמת זהו, נתראה מחר.

(הנ.ב הזה כל כך ארוך שזה מגוחך.)

30 ימים של כתיבה (יום 20)
דרג את הסיפור

תגובות (3)

אחח אני באמת מוצאת את עצמי מתחברת אלייך כל פעם מחדש .
המחשבה על חבר עלתה במוחי לפני כמה חודשים וזה מעצבן כי אני חושבת על הבנים שהכרתי ולא היו הרבה אבל היה אחד שהרגשתי שהיה חיבור ולא משנה זה לא הסתדר בסוף והרגשתי פספוס.
אני לא חושבת שאני חייבת חבר עכשיו אבל אני מבינה אותך. האדם שאת רוצה שיהיה שם בשבילך ושיעודד אותך שצריך, פשוט שיבין אותך ויחלוק איתך רגעים טובים.

אני חושבת שאם יש אנשים שלא נמצאים ליד אנשים בסוף הם באמת נשארים לבד ונכנסים לדיכאון.
אבל אמרתי לך כבר אז שאמרתי לך שאת מרגישה לי ככפילה ואז אמרתי שבעצם העולם גדול ככה שיש לך מלא כפילים! התכוונתי שאת וכל אחד אחר ימצא בוודאות מישהו שהוא מתחבר אליו .

לפעמים אני מרגישה שאני לא מצליחה להתחבר לאנשים והבעיה שאת מדברת עליה – שאת חושבת שאת הבעיה..

אני חושבת שפשוט הבעיה היא שבשבילי , אני לא מנסה מספיק אני מסתכלת על חבורה של אנשים וחושבת לעצמי ” וואי חבל שאני לא חלק מהם הם עושים כל כך כיף והייתי רוצה להיות חברה שלהם “. וזהו, סוף מחשבה ואני לא באמת פועלת לא מנסה ללכת אליהם , לדבר, לספר מי זו אני ואז ככה אני מתפספסת בעולם הזה.

לאחרונה אני יותר עם חברות שלי ואני מקשיבה להם ומנסה לעזור בבעיות שלהם ובעצם גם אני עוזרת לעצמי וממש כיף לי בצבא כי אני איתם .

ואז אני חוזרת הביתה ויושבת לבד בחדר וחושבת על כמה שאני בודדה ואז נזכרת כמה שזה לא נכון.

ואולי את גם חושבת על האדם שאת צריכה כל כך ואת תמצאי מישהו או מישהי כזו בסופו של דבר.

יש לי חברות מסביב לעולם ואני מתקשרת איתן באופן קבוע בכלל ואפילו רק כל כמה חודשים בודדים אבל לפעמים אני שולחת הודעה , להזכיר להן שאני שם למרות שאני בצבא אם יש להן משהו שהן רוצות לדבר עליו אני עדיין שם והן יכולות לדבר איתי . לפחות זה כי אני יודעת שאם זה היה אני , הייתי רוצה שגם מישהו יזכור אותי מרחוק.

אין לי עוד משהו לכתוב נראה לי , אבל שמחתי להיות חלק מהסיפור שלך היום . העלת בי חיוך :) שמחה שחשבת על מה שאמרתי.

27/02/2020 11:43

    נשמע שאת חברה ממש טובה.
    אין היום הרבה אנשים שמודעים לאיך שהם מתייחסים לחברים שלהם.
    הרבה לוקחים אותם כמובן מאליו.

    זה מנחם אותי שאת אומרת לי שבוודאות יש עוד אנשים שאני אמצא חיבור איתם.
    אני מניחה שאני מרגישה שאני עוד לא לגמרי ומספיק “מצאתי” את עצמי בשביל למצוא את האנשים שבאמת יש לי חיבור איתם.

    שמחה שהעלתי לך חיוך…
    בכללי אני שמחה שיש אותך כי זה נותן לסדרה הזאת עבורי משמעות נוספת וגורם לי להרגיש שאולי זה לא עוד כתיבה מיותרת.
    כשאני כותבת אני כותבת בשביל עצמי…אבל כמה שאני כותבת וכותבת לפעמים הרבה מזה לא באמת עוזר לי ולא באמת משנה אצלי משהו.
    אז אני חושבת שאפילו אם חלק מהדברים שכתבתי לא היו משמעותיים עבורי…לפחות זה כן היה משמעותי למישהו אחר וזה באמת משמח.

    27/02/2020 19:39

ואני לא מתקשרת איתן באופן קבוע בכלל*

27/02/2020 11:44
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך