30 ימים של כתיבה (יום 8)

mysecretheart 07/02/2020 82 צפיות 2 תגובות

אין לי עצבים לזה עכשיו.
אני מרגישה פגועה.
בדרך כלל אני לא נפגעת ואני לא סופרת אף אחד, אבל היום פשוט התפוצצתי מרוב שההתנהגות הזאת כלפי העליבה אותי.

אני לא רוצה לדבר על זה.
זה באמת שטויות.
אבל עכשיו אני שואלת את עצמי “האם אי פעם שמעתי מישהו מהמשפחה אומר למישהו שהוא לא אני לא לאכול משהו ?”.

אני מבינה שהפעם הכוונה הייתה שאני אשמור למישהו אחר כי הוא ביקש את זה מראש.
אבל זה נעשה בצורה מאוד מעליבה.
לא בגלל מי שאמר את זה, אלא בגלל מישהו אחר שנדחף ומשתמש באוכל שאני אוכלת כדי לתקוף אותי.
עכשיו אני מבינה שזה בריונות לכל דבר.
כשאני לוקחת משהו ואומר הוא “תראו היא לקחה עוד אחד. תראי מה היא אוכלת. זה לא בריא” – ואת כל זה הוא אומר בשעשוע בטון ציני.
רק עכשיו זה באמת נתפס אצלי למה זה כל כך עיצבן אותי והתפוצצתי עד שאמרתי מילים שאני בדרך כלל לא אומרת.

זאת בריונות לכל דבר.
אני רוצה לבכות.
אני פשוט כל כך מרחמת על עצמי.
למה אני צריכה לסבול את זה ?
אם אני אגיד שזה בריונות ושזה פוגע הם פשוט ישתמשו בזה כדי להגיד “מה את רוצה לבכות ? תבכי תבכי”, בטון פשוט עוקצני.

הבעיה אצלי זה שאני מבינה שמשהו הוא לא צודק עוד לפני שאני מודעת לזה.
הגוף שלי מרגיש את זה ואני לא יודעת לבטא את זה כי אני לא יודעת למה אני מרגישה ככה ורק אחר שהרגע נגמר ואני באמת יושבת וחושבת על זה ובאמת מעכלת שככה אני מרגישה ומסכימה לעצמי להרגיש פגועה וכועסת – אני מבינה גם למה.

אני מרגישה שאף אחד לא עומד בצד שלי.
הם לא יודעים איך זה להיות שמן.
ההתנהגות שלהם כל כך פוגענית לפעמים והם חושבים שהם יודעים יותר ממני על תזונה נכונה ועל ספורט ושאני צריכה להקשיב למה שהם אומרים לי.

אני לא עד כדי כך שמנה.
אני לא חולה.
אני לא שותה כל היום קולה ואוכלת אוכל קנוי.

נכון שזה מה שעשיתי בעבר.
אבל עברתי דרך.
השתנתי עם הזמן.
אבל הם משום מה לא מבינים את זה כי הם לא רואים את זה על הגוף שלי.

לרדת במשקל זה קשה.
זה ממש קשה.
וסורי, זה לא חשוב לי מספיק כדי לעשות את זה.
אני צריכה סיבה אמיתית בשביל עצמי כדי להרזות ולמרות שיש לי אחת כזאת היא לא מספיק חזקה.
זה לא שויתרתי, אני לא ויתרתי, זה פשוט שאני לא מנסה להשיג את זה בכל מחיר.
סדר העדיפויות שלי שונה.

אני חושבת שיש סיבה ללמה אני לא מרזה.
אני חושבת שאני אמורה להיות ככה וללמוד משהו.

למדתי שלרדת במשקל זה קשה בטירוף.
למדתי איך אנשים יכולים להתייחס לשמנים, ולרוב זה באמת בני משפחה שמתנהגים בצורה פשוט מזעזעת.
למדתי על תזונה נכונה ועל ספורט אפקטיבי ושבאמת כל אחד והגוף שלו והמסע שלו.
למדתי שאנשים הם שיפוטיים ורק בגלל שמשהו לא מסתדר להם ולא מתאים להם הם מרשים לעצמם להעיר הערות.

מה אני אגיד.
אני גם רוצה שיעזבו אותי בשקט.
אני גם רוצה לאכול מה שבא לי בלי שישפטו אותי.
אני באמת לא בטוחה שגם אם אני ארזה ירדו ממני.
אבא שלי תמיד נכנס לי צלחת ואמר לי מה לאכול גם בתור ילדה רזה ופעילה.
אבל אולי לפחות אני לא אצטרך “להתבייש” במה שאני בוחרת לאכול.

כמובן שעל פני השטח אני לא מתביישת.
אבל אני מודה, יש רגעים בהם אני לוקחת משהו, וקשה לי להודות בזה זה באמת כואב לי…יש רגעים בהם אני לוקחת משהו שהוא לא בריא (חטיף) בשום הגדרה ואני עוברת בסלון ואני מנסה ללכת מהר ולהסתיר את זה.

ולפעמים כשאני אוכלת אני מנסה לא לפוצץ את הצלחת ואז זה גורם לי לחזור לקחת עוד קצת אחרי כי אני עדיין רעבה ואני צריכה לעבור בסלון ואני מנסה להיזכר אם מישהו ראה אותי כבר לוקחת אוכל בפעם הראשונה ואם יש מישהו ששם לב שאני אוכלת עוד.

זה באמת לא משהו גדול בחיי.
אבל זה כן משהו שקורה.
שאני מרגישה שאני צריכה להתבייש ואני לא, כי אני יודעת יותר טוב מכולם כמה אני אוכלת ומתי אני באמת לא בסדר ואני אוכלת יותר מידי – וגם כשזה קורה אני לא חושבת שזאת סיבה להתבייש, כי לפעמים לבן אדם יש פרץ של אכילה שהוא חייב לאכול הרבה או דברים מסויימים שהם לא בריאים.

תראו, אני לא בולמית, ואני לא אנורקסית.
אבל אני כן מודעת לעצמי ואיך אנשים מסתכלים עליי וזאת הפרעה, כי בן אדם לא אמור לחשוב את המחשבות האלה ולא אמור להרגיש לא נעים כשהוא רוצה לאכול טיפה יותר מהרגיל או לקנות לעצמו פינוקים.

אני חושבת שפיתחתי הפרעת אכילה שהיא לא מנעה ממני מלעצור מלאכול, אלא תמיד להרגיש שאני חייבת לאכול גם כשאני לא וגם אם האוכל לא טעים.
בגלל שאני נפשית לא יציבה, אז אני גם לא יציבה באוכל.
אני לא צריכה שעוד אנשים ידחפו אותי ויעירו לי הערות יצלקו אותי עוד.
זה לא יפה.

עכשיו כשאני מבינה יותר טוב איך אנשים מסויימים (אני ממשיכה לכתוב אנשים אבל זו משפחה) מתייחסים אליי, אני גם מבינה שאני לא יכולה לשתוק על זה.

אני באמת מאמינה שאני בסדר.
אז באמת שופטת את עצמי בצורה אובייקטיבית ובתור אחת שיודעת הכי טוב איפה הייתי ואיפה אני היום אני פשוט לא יכולה להרשות לאף אחד לדבר אליי כאילו הוא יודע יותר טוב ממני או לתקוף אותי על אוכל.

עכשיו כשאני חושבת על זה, זה שתוקף אותי על אוכל…הוא בעצמו בעייתי באוכל.
הוא בעצמו יש לו הפרעה אפילו יותר גרועה משלי.
אז מה אם הוא לא שמן בכלל והוא אוכל בריא.
יש לו הפרעה מסוג אחר שאני מודה לאל שאין לי אותה ואני מתפללת שזה יתרפא אצלו כי זה באמת משהו שאני תוהה אם הוא חווה איזושהי טראומה בנושא.
אז אני כן רוצה להתחשב, כי מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך.
ואולי אחרים לא רואים ממש את ההפרעה הזאת, אבל אני רואה אותה אז אני צריכה להתחשב.
אולי הסיבה שהוא מעיר לי לפעמים ומלגלג עליי זה כי הוא בעצמו סובל מהמחשבות שלו.

לכל אחד יש עוד “אני”.
וה”אני” האחר שלו הרבה פחות עדין ונעים כלפיו מאשר ה”אני” שלי.

תחשבו על זה כעל עוד דמות בתוך הראש ואצלו הדמות היא כנראה שלילית מאוד והיא מקשה עליו כשהיא מעלה לו את האגו.
כי זה לא משנה כמה אתה חושב שאתה מושלם וחכם ושכולם אפס ולרגליך ושאתה מבין הכי טוב…ברגע שהדמות בפנים אומרת לך שאתה לוזר ושאף אחד לא אוהב אותך…גם אם אתה מתעלם, אתה סופג את זה.

אז תודה לאל, הדמות שבתוכי היא דמות מחנכת והיא באמת ממקום אימהי של לשמור עליי ולאהוב אותי.
אז באמת, שאני לא המסכנה פה.
אז אני לא צריכה לרחם על עצמי.
אז מה אם מתייחסים עליי מגעיל, אני עדיין שלמה ושמחה עם עצמי ואני עדיין צומחת ומטפחת עת עצמי.
אז אין לי במה להתבייש.
אפילו לא בהרגשה הזאת,
אני לא צריכה להתבייש בכך שהרגשתי בושה.
זה בסדר.
אי אפשר כל הזמן להיות גאים, אנחנו בני אדם.

30 ימים של כתיבה (יום 8)
דרג את הסיפור

תגובות (2)

אני מרגישה שכתבת את זה ממש כמה דקות אחרי ההתפוצצות עצבים הזו.
אני יכולה להבין. אין לי יותר מידי מה להגיד.
אני מסכימה אם מה שרשמת, אפילו התעצבנתי בעצמי אבל אני שמחה שהגעת למן הבנה עצמית שלך עם עצמך בעצם.

כמו שאמרתי כבר בעבר את באמת מחזקת גם אותי. ככה שאני יודעת שאני לא לבד.
לפעמים אני מסתכלת על דברים שאנשים רושמים בעיתונים או במאמרים ותוהה מעניין איך זה יהיה לפגוש את הבן אדם הזה?
האם יהיה לנו נושא במשותף או שנריב על דברים ומה אם הוא לא חושב כמוני.
וזה מוזר עד כמה שאנחנו דומות, לא לגמרי , דעות דומות .
מה שאני חושבת על עצמי , הרבה פעמים נתקלתי באותן מילים על מה שאת חושבת על עצמך.

קצת סטיתי מהנושא , בלי קשר , תודה שאת משתפת .
למרות בתור מישהי שקוראת מהצד לא תמיד אני יודעת אם להגיב.
אבל אני חושבת שלפרוק עצבים בלשתף עוד מישהו זה בדרך כלל משפר את ההרגשה של אותו אדם שמשתף.

אוף שוב חפרתי…נתראה שוב.

15/02/2020 02:00

    קשה לי כשאנשים כותבים “אוף חפרתי” “וואי חפרתי” כי זו מילה שאנשים אמרו לי המון “וואי את חופרת”, “הבנו חפרת”.
    וזה כאילו קשה לי ממש כי זה בא במצבים שיש לי משהו להגיד ואני אומרת אותו אבל הבן אדם השני בכלל לא מעוניין להקשיב.
    למעשה אתמול קרה לי משהו כזה והתעצבנתי על מישהו ואמרתי לו לא לדבר איתי והוא לא הבין מה הוא עשה ואז כשהתחלתי להסביר לו – עוד לא סיימתי והוא כבר ביקש סליחה ואז אמרתי לו “אפילו להגיד את מה שאני רוצה אתה לא נותן לי ?, תן לי לבטא את עצמי לפני שאתה אומר סליחה” – והוא באמת הבין אותי.

    אז אני מקווה שלא תגידי לעצמך “וואי חפרתי” כי זה בעצם להגיד “אני לא יכולה פשוט להגיד את כל מה שאני רוצה להגיד” וזה לא נכון.
    את יכולה להגיד כל מה שאת רוצה להגיד ואת יכולה לשתף ואם הבן אדם השני לא מעוניין לשמוע – סבבה !, הפסד שלו !
    את לא הבעיה במצב כזה.
    את לא באה לשפוט או להעביר ביקורת אלא פשוט להשתתף ברגשות של מישהו אחר וזה באמת דבר מאוד נחמד לעשות.

    כל מה שאת אומרת ואת עושה מהלב שלך זה נכון ואל תפקפקי בזה.
    אני אומרת לך את זה כאילו אני אומרת את זה לעצמי…
    כי באמת פעם חשבתי שאני לא חייבת תמיד לדבר ואמרתי לעצמי לסתום ואז הבנתי שזה לא נכון ושמה שיש לי להגיד זה חשוב – אפילו אם לא לאדם האחר, לי זה חשוב להגיד.

    15/02/2020 19:34
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך