31 בפברואר | פרק ראשון

MaxF 26/04/2020 165 צפיות אין תגובות

גדרון. שנת 2320.

המחשב על לוח המחוונים צפצף בזמן שאדיר פשפש בתיקייה שבידיו. הוא העיף מבט על הצג וחיוך התפשט על פניו.

הוא מצא אותו.

משני צדי הכביש הקיפו אותו מספר אינסופי של רבי קומות, מגדלים ובנייני מגורים שהמעטפת שלהם הייתה עשויה זכוכית, שבהקה כעת כשקרני השמש פגעו בה.
כבר תקופה ארוכה שאנשי המחלקה ניסו להתחקות אחר החשוד ואדיר שמח שיש לו מה להציג למפקד שלו. אין ספק שהקריירה שלו הייתה מובטחת אבל במישור האישי היה העניין ההוא שהמשיך להטריד אותו.

הוא הניח את התיקייה במושב שלצדו ונשען לאחור, שלוב זרועות, מביט במצח קמוט בטור הרכבים שלפניו, הנע בעצלתיים אל הכניסה לעיר, לשם גם נע הרכב האוטונומי שבתוכו ישב: רכב שירות כהה בעל שתי מושבים.

הוא תהה מה הסיכוי ש … — אך חוט מחשבותיו נקטע כשהנייד שלו קרקש. הוא שלף את האוזניה ותחב אותה לתוך אוזנו.

“סגן קובצ’יק, אתה בטוח שזה הבחור שלנו?”, הוא זיהה את קולו המחוספס של דורון, המפקד שלו.

“ב-99.9%, המפקד. כל החתימות הדיגיטליות מצביעות עליו. גם במאגר הארצי וגם במאגר המחוזי אישרו לי את זה. לא הייתי שולח את התוצאות מבלי לוודא זאת מולם.”

“אני רוצה אותך בראש המבצע. הלילה נשלוף אותו. תתכונן ללילה ארוך.”

“כן, המפקד.” הוא התכוון לנתק.

“ועוד דבר,” ידו, שהייתה בחצי הדרך אל לחצן הניתוק נעצרה. “אני שולח אותך עם יחידה 20518.” בדיוק מה שהוא לא רצה שיקרה.

“המפקד, אני לא יוצא לשטח אם אתה מצרף אותו. אני לא מוכן —”

אבל דורון ניתק. זו הייתה פקודה והוא לא התכוון לספוג את ההשלכות שבסירוב פקודות, אבל הרגיש מאוד שלא בנוח.

דורון צדק. אין ספק שזה יהיה לילה ארוך.

*

הרכב התקרב אל מגדל שרון, בו שכן מטה המחלקה ובזמן שהמחשב חישב את מסלול ההגעה לחניון התת קרקעי, אדיר צפה מהחלון ברב הקומות המצופה חלונות זכוכית בוהקים, שאור השמש החזיר אל האספלט המלוכלך וסינוור אותו לרגע, לפני שהרכב נבלע איתו בחניון.

מחשבותיו נדדו שוב בעודו אוסף את התיקייה ויוצא מהרכב. הוא הצמיד את אגודלו לחור המנעול ושמע את התקתוק הקל, שהצביע על כך שהמכונית ננעלת.
מה אם כל מה שהוא ניסה לעשות לא יבוא אלא למבוי סתום? מה אם כל המאמצים היו לשווא ולא משנה כמה שינסה הוא לא יצליח לגשר על הפערים? בינו לבין עצמו לא היה לו שמץ מושג כיצד יוכל לשוב ולדבר אליה. היא לא הייתה טיפוס קל.

יחסיו עם רעייתו תמיד ידעו עליות ומורדות. מאיה לא אהבה את מסירותו לעבודה והתעקשה שינסה להשיג לעצמו חופשה ראויה, על מנת לבלות איתה יותר זמן. אבל החקירה ההיא העסיקה אותו מאוד והוא לא יכול היה להרשות זאת לעצמו. לא לפני שהחשוד יילכד ויילקח לתשאול.

אמש שוב דנו בעניין ושוב השיחה הגיעה לטונים גבוהים בוויכוח צורם שהסתיים ללא הכרעה. היא נעלה את עצמה בחדר השינה והוא מצא את עצמו מתכרבל ויושן במושב האחורי של הרכב האוטונומי שלו.

הוא יצטרך לפייס אותה כשהחקירה הזאת תגיע לסיומה. בינתיים הוא לא ראה סיבה לנסות להסביר לה את אופי עיסוקו, לא כשהוא בכל מקרה יסיים עם זה בקרוב וכשהתיק ייסגר יוכל גם לספר לה. מי יודע אולי היא גם תבין.

המעלית מהחניון התת קרקעי הובילה אותו לקומה ה-28 של המגדל, בה עבד ובה התמקם מדור 4 שבו הועסק. הוא הרשה לעצמו להישען לאחור ולנמנם בעוד המעלית נעה מעלה בקול זמזום חרישי.

אדיר קובצ’יק עבד כבלש משטרתי. זה היה התיאור היבש של התפקיד שלו, אך למעשה הוא היה סוכן המחלקה לאכיפה, רישום וזיכרונות של משרד הביטחון, גוף שהתפרסם בראשי התיבות מאר”ז וכל תפקידו היה לנהל את ענייני האכיפה ושמירת הסדר הציבורי מטעם הממשלה והיווה לזרוע הביצועית שלו. מדור 4 בקומה ה-28 של מגדל שרון היה אחראי לתחום המבצעים וכלל גם ניהול מעקבים, ציתותים והאזנות.

צפצוף אלקטרוני וקול נשי שהכריז: “קומה 28, מדור 4” העיר אותו מהתנומה והוא הזדקף ויצא מהמעלית.

עוד לפני שהספיק לפנות ימינה אל טבלת התאים שבאחד מהם גם שכן משרדו הוא הרגיש זרוע על כתפו והסתובב.

“סגן קובצ’יק. תצטרף אליי למשרד.”

דורון עמר, מפקד מדור 4, היה גבר בגיל העמידה, גבוה כמעט בחצי ראש מאדיר ועטה מדים שחורים, עם סיכת האודם של מאר”ז הנעוצה בחלק השמאלי העליון של המדים. ידע אדיר, כל סיכת מאר”ז מצביעה על שייכות העונד אותה והורכבה מסמל המחלקה: אגרוף קמוץ אוחז בסכין בתוך מגן.

מחלון משרדו הפינתי של דורון נשקפה העיר כולה. ממרום הקומה ה-28 ניתן היה להבחין בנקל בשיכוני המהגרים העלובים, שמעליהם הזדקר המגדל, כשמהעבר השני משקיפים בנייני המשרדים של רובע העסקים, עם מגדלי עזריאלי, מגדל הלר וקומפלקס פרס.

דורון התיישב מאחורי המכתבה המבריקה והחווה אל שני הכורסאות שממולו, אדיר התיישב על אחד מהם והניח את התיקייה שהחזיק על המכתבה.

“אני יודע שאתה לא רוצה לצאת לשטח עם יחידה 20518, אדיר.” לראשונה מפקדו קרא לו בשמו הפרטי והוא הופתע.

“אני מודע לנסיון העבר שלך עם דגמים קודמים”, המשיך דורון, “אבל מדובר ביחידה ניסיונית. אני מעדיף להציב אותה איתך לפחות הערב.”

אדיר נשען לאחור וסקר לרגע את המשרד. הקירות הלבנים, ידע אדיר, הסתירו ארון מובנה ומאחורי דורון נפרש החלון הרחב שממנו ניבטה העיר.

“כל עוד אתה לא מאלץ אותי להסתובב עם הדבר הזה כל הזמן, אין לי בעיה עם זה” הוא אמר לבסוף.

דורון רק הביט בו ולא אמר דבר ואדיר קיווה שבקשתו לא נפלה על אוזניים ערלות.
“תיק החקירה והנתונים שנאספו עד כה”, אמר אדיר והחווה על התיקייה, בעודו ממהר לצאת מהמשרד.

31 בפברואר | פרק ראשון
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך