31 בפברואר | פרק שני

MaxF 29/04/2020 160 צפיות אין תגובות

השעה הייתה שעת לילה. רכב המחלקה השחור ועל צדו סמל האגרוף הקמוץ האדום התקרב במהירות אל מבנה המגורים שבפרברי העיר. מהרכב הגיחו עשרה גברים חמושים מהיחידה הייעודית למשימות מיוחדות עטויי קסדות כהות, שכפ”ץ בצבע תואם ולהביורים בידיהם.

הם פרצו את הדלת הראשית ונכנסו בטור מופתי ושקט אל תוך הבניין. חתול זינק בבהלה מפינת אולם המבואה של המבנה, מיילל תוך כדי שהוא נעלם באחד החורים. הם עלו במדרגות, פנסי הקסדות מאירים את דרכה באפלה.

דממת הליל הופרה בנעימת הקרקוש של מכשירי הקשר שלהם וקול מתכתי דיבר לפתע, “היכונו למגע תוך דקה. כאן יחידה 20518. עבור.”

בניגוד גמור לאופי השקט של הפעולה שלהם, הם שמעו את הדלת הראשית מתנתקת מציריה, כאשר יחידה 20518 פרצה פנימה ונעה לתוך הבניין ומתלווה אליהם.

הם הגיעו לקומה השנייה ונעצרו, כאשר רובוט דמוי אדם, נע לצדם, חמוש אף הוא בלהביור, אך נטול קסדה. במבט ראשון לא היה אפשר לנחש שזהו רובוט. הוא נראה אנושי מאוד והתקדם במהירות רבה במדרגות. ראשו כשל ראש אדם וגופו נראה אנושי מאוד ולמביט מהצד לא היה ברור מדוע עשרה גברים עטויי אפודי מגן עומדים דרוכים בעוד לצדם נע במהירות שוטר חמוש בלהביור ועטוי מדים כהים, ללא קסדה לראשו וללא אפוד.

כשהרובוט כבר הגיע לקומה השלישית, אנשי המחלקה התקדמו בעקבותיו. הקומה השלישית שנגלתה לעיניהם, הייתה מסדרון ארוך שבקצהו דלת. הרובוט כבר הגיע סמוך לדלת והחיילים התקדמו במהירות, כאשר אור בוהק הפתיע אותם מכיוון הדלת ורעש מחריש של פיצוץ פגע בהם. הדלת הועפה הישר אליהם ופגעה בשוטר שניצב בחזית בראש היחידה, הוא ספג את מלוא הפגיעה והתגלגל על הקרקע כשהקסדה מתנתקת מראשו. החיילים נסוגו לאחור לרגע ומבלי להשתהות פרצו אל תוך החדר.

הם ירו בלהביורים שלהם, שבמקום לירוק אש, ירקו קרני לייזר בוהקות אל תוך החדר.

בזמן שהמולה מילאה את הבניין, כשהחיילים צעקו והרובוט נעלם בעקבותיהם אל תוך האור הבוהק שהלך ודעך בזמן שהמסדרון התמלא בענן עשן, לחץ מילא את אוזניו של החייל ששכב על הקרקע. הוא לא שמע כלום ומפאת החבטה החזקה שחטף והבוהק שסינוור את עיניו הוא מצא את עצמו שוכב ללא ניע, כאב חד פילח את בטנו והוא חש בידו דם חם מבטנו. הסתבר שהדלת התפרקה בפיצוץ ורסיס עבה חדר לבטנו. הוא ניסה לשלוף אותו אך הכאב היה חזק מאוד. הוא רצה להושיט את ידו לערכת הריפוי שלו, אך חש את כוחותיו אוזלים. הוא לא הספיק לנוע לפני שחש את הכרתו נוטשת אותו אט-אט.

סגן אדיר קובצ’יק המשיך לשכב שם על הקרקע, כשהחיילים הגיחו חזרה אל המסדרון משליכים בזעם את הקסדות שלהם הצידה. העשן הלך והתאבך והסתיר את המסדרון כולו תחת צל כנפיו.

*

הצפצופים הטרידו אותו מאוד והוא ניסה להיפטר מהם ללא הצלחה.

פה ושם זה עדיין המשיך להטריד אותו, אבל זה היה בעוצמה פחותה בהרבה ממה שזה היה קודם לכן ולפחות עכשו זה היה נסבל.

בינתיים.

באותו היום, אוזניו שוב צלצלו והוא לא הצליח להתנער מזה. ככל שניסה זה הלך וגבר והוא לא הבין כיצד לעצור את הצפצופים האלה.

גם אז, בדיוק, כשזה התחיל זה נגמר.

אבל לא הפעם.

זה נמשך יותר ויותר וראשו דאב והוא ניסה לדפוק לעצמו באוזן המורה. אבל זה לא עזר.

הוא הכיר את הצפצופים המוזרים האלה באוזן, שנקרא טנטון בעגה הרפואית, אבל זה לא היה זה.

אלה היו צפצופים מכניים שליוו אותו לכל מקום שהלך. כאילו מישהו השתיל לו מכשיר בראש.

אולי מישהו השתיל לו מכשיר בראש? כל כך הרבה אבד לו, שהוא לא היה מתפלא לגלות שזה העניין.

ושוב.

כמו שזה הופיע כך זה נעלם. וכמו אז, כשזה נעלם דם זלג מאפו והוא כבר עמד מוכן עם ממחטות נייר בידו, מול המראה בחדר השירותים שבדירתו בקומה השלישית.

הוא עיסה את אפו בתנועות מעגליות קטנות בעודו עוצר את הדימום וחיכה שזה יחלוף.

הפעם זה נמשך הרבה יותר מכל הפעמים הקודמות. הוא ידע שהוא יהיה חייב לשוב לשם.

אין לו ברירה. הוא חייב למצוא אותה שוב והיא תהיה חייבת לספק תשובות למצבו.

*

זו הייתה שעת לילה מאוחרת כאשר דמות עטוית שחורים התגנבה בחסות החשכה אל תוך המבנה.

השכונה הורכבה ממבני מגורים שונים. חלקם בני 4 קומות וכולם ובנויים בסגנון של שיכוני פועלים: בניינים שהזכירו קופסאות לגו שהורכבו זה על גבי זה. האיש מצא את עצמו במבואה אפלולית ומלוכלכת, שהובילה לגרם מדרגות. הוא טיפס בהן במהירות והגיע לקומה הראשונה ובה 2 דלתות. הוא נקש בדלת הקיצונית משמאל והמתין.

שום דבר. לא קרקוש מפתחות ולא רעש גרירת רגליים.

הוא נקש שוב.

הדלת נפתחה לרווחה וחשפה בפניו אישה צעירה שחורת שיער, לבושה בחלוק לילה כשעיניה טרוטות כאילו נקישותיו תלשו אותה הרגע משינה.

מבלי להמתין להזמנה, הוא נכנס אל תוך הדירה.

הוא לא השתהה להביט בה ונכנס לתוך הדירה שלא הייתה אלא חדר חשוך. כמעט שלא היתה תאורה בחדר הקט וזו שהפיצה מנורת הלילה הקטנה בפינה לא סייעה לו במיוחד לקלוט את העצמים שבחדר.

“סהר, מה אתה עושה כאן בשעה כזו?”, פתחה האישה.

הבחור המתקרא סהר מישש את הקיר שלידה עד שמצא את המתג ולחץ. כעת החדר כולו הואר והיא יכלה להבחין שהוא אינו כתמול שלשום. הוא היה בחור גבוה באמצע שנות השלושים שלו, חסון ושיערו החום הסתור גדל פרא, אף שהיא זכרה אותו מסופר לרוב. לחיו שהיו מגולחות למשעי הסמיקו כשהבחין בה מביטה בפניו.

“את חייבת…” הוא לחש. “את חייבת לי הסברים.”

היא התרחקה לכיוון קצה החדר ובו שולחן עגול וקטן ולצדו צמוד לקיר ניצב מקרר גדול שיצר פינת מטבח קטנה. בחזית המקרר היו פנסים קטנים, היא לחצה על אחד הפנסים והדלת נפתחה. היא שלפה פחית בירה קטנה והניחה על השולחן אך הוא לא הביט בה ולא התקרב אליה.

“במה אוכל לעזור?”, שאלה לבסוף.

“תסבירי לי”, הוא לחשש, “את חייבת להסביר לי”

היא התקשתה להבין את הלך רוחו וקיוותה שלא היה מגיע בשעה כה לא שגרתית. סהר לפת את ראשו בשתי ידיו, היא יכלה להבחין שהוא שרוי בכאב שמתקשה לעזוב אותו והיא התקרבה אליו, אך הוא התרחק ממנה.

“אני לא צריך חמלה”, מלמל. “בבקשה ממך, ליאונורה. אני חייב שתעזרי לי.”

הוא הרים את ראשו והביט בה. ליאונורה הייתה שחורת שיער בשנות הארבעים המוקדמות לחייה, אך דבר מכך לא ניכר עליה ובנקל ניתן היה להתבלבל שהיא צעירה מאוד לגילה. שיערה גלש על כתפיה וידיה השלובות על חזה הדגישו את אופייה הנחוש והוא חיבב אותה על כך. היא אומנם הייתה רק המטפלת שלו, אך הוא לא יכול היה לבקש מישהי טובה ממנה.

בייחוד במצבו.

“הם חזרו?”, היא שאלה לבסוף.

הוא רק הנהן לעברה והיא פסעה במהירות אל קצה החדר הגדול ששימש כדירתה. צמוד למיטה הזוגית היא פתחה את מגרת השידה הקטנה ושלפה בקבוקון קטן.

“לא”, הוא סינן מיד. “תסבירי לי”, הוא ביקש.

היא חזרה אליו מגישה לו את הבקבוקון. הוא יודע שהיא אינה יכולה להסביר לו דבר ממה שמתחולל בקרבו, הוא הרי חתם על כך. זה היה חלק מההסכם. עזרתה תמורת שתיקתו, הטיפולים היעילים תמורת העדר השאלות – אחרת דבר מכל זה לא היה עובד.

“אתה יודע שאני לא יכולה.” היא אמרה בקולה הרך.

“את חייבת…”, קולו נשבר וניכר היה שהדבר עולה לו במאמץ רב.

הצפצופים האלה לא הפסיקו וכעת החמירו, הוא התקשה לחשוב בבהירות ודמותה של ליאונורה היטשטשה. הוא ניסה לתפוס בראשו ולנער אותו, לגרום להם להיעלם כפי שנעלמו קודם. אבל זה נמשך עוד ועוד והוא לא ידע מה לעשות. הוא חש את כוחו עוזב אותו לאיטו, הוא חש את החדר מסתובב סביבו ולפני שיכול היה לומר דבר מה נוסף, שריריו הרפו וגופו כשל קדימה והוא נאסף אל החשכה.

*

היה נדמה שהוא נמצא במסדרון ארוך, מלמולים מילאו את אוזניו כשהוא פקח את עיניו. הוא ניסה לתפוס את הזבוב שריחף מול עיניו וכשראייתו התבהרה הבחין שזה קצה המַסְכֵּת של הרופאה שעמדה לצדו.

“סגן קובצ’יק”, הוא שמע קול מחוספס, “כבר הייתי בטוח שאתה עם רגל וחצי בעולם הבא.”

הוא ניסה להתיישב אבל חד כאב בבטנו והרופאה האיצה בו שלא לזוז וכי עליו להישאר במנוחה. היא הסבירה כי למעט הפגיעה בבטנו הוא סובל מפגיעות שטחיות בלבד וכי עליו לנוח. הוא הסבירה שמוקדם יותר הוצא הרסיס מבטנו והוא נחבש היטב וחשוב שלא יזוז יותר מדי, הוא הנהן והיא מיהרה לעזוב.

מפקדו, דורון עמד לצד המיטה כשידיו שלובות ולצדו בחור נוסף מהמחלקה: תספורת צבאית, פנים עגולות ומשקפי שמש שנח על אפו: מיקי, אחד מהחוקרים במחלקה שהוא לא חיבב במיוחד. בחור יהיר ובעל חשיבות עצמית ולא הבחור הכי חד בקלמר.

“מה קרה?”, לחש אדיר.
“לא הרבה”, מלמל דורון, “לא מצאנו כלום. נכנסנו למארב – הרובוט הניסויי הלך פייפן”
“אבל לפחות אנחנו יודעים שאנחנו מתקרבים אליהם”, סינן מיקי.
“וזה איך?”, תהה אדיר.
“אם לא היינו מתקרבים אליהם, הם לא היו מפעילים את הפצצה”, סינן מיקי, כאילו שהדבר היה מובן מאליו, אבל אדיר נחר בבוז.
“הפצצה הופעלה כדי להשמיד ראיות ואת הרובוט שהיה איתנו”, אמר אדיר. “אתה לא תמצא שם שום דבר גם אם מז”פ יגרדו את כל המקום. הם יסודיים.”

הוא ידע, שאין להם עסק עם חובבנים והפשיטה הייתה טעות.

“בכל מקרה” קטע דורון את הדו-שיח ביניהם. “כרגע חשוב שתחזור לעצמך. אל תעסיק את עצמך בזה – ברגע שתתחזק ותחזור לכוח נשלב אותך. עד אז, מיקי ימלא את מקומך.”

השניים מיהרו להיפרד ולצאת ואדיר נשאר לבדו עם מחשבותיו בחדר בית החולים. התריסים היו מוגפים ואור כתום של שקיעה מילא את החדר.

הפשיטה תוכננה לפרטי פרטים לפחות שלוש ימים מראש, ברגע שהתקבל המידע המודיעיני. אין ספק שהיה חשוב לדורון לנסות לשלב את הרובוט בכוח המשימה ולכך נדרשו לו אישורים מיוחדים שעיכבו את הפשיטה לפחות ביום אחד, יום אחד מיותר שיכול היה להיות גורלי. כל כמה שהם תכננו את המבצע, אין ספק שמישהו ידע על הפשיטה הזאת והתריע את החשודים. הם נמלטו והספיקו להצמיד פצצה שהשמידה את הרובוט.

דורון לא נראה כעוס, אבל אדיר היה בטוח שהמארב טרפד את כל תכניותיו העתידיות: הרובוט היה רובוט ניסויי, אב טיפוס יחיד או שני ובשביל דורון זו הייתה כל מטרת המבצע הזה, בחינת הרובוט תחת מצב לחימה, יותר מאשר לנסות ללכוד מישהו.

31 בפברואר | פרק שני
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
15 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך