oliv
כן כן זה רק ממשיך ונהיה טוב יותר !

5\3

oliv 31/10/2014 321 צפיות 2 תגובות
כן כן זה רק ממשיך ונהיה טוב יותר !

זה היה ‘ערב שבת שוב פעם לבד’- ככה אהבה לקרוא כמעין בדיחה פרטית לערבים האלה. אבל זה לא באמת הטריד את ראשה. היא אהבה להיות טרודה בדברים כמו כלוד הרבה יותר, או בדברים הנוגעים למסלול החקירה שלה. סוף שבוע לבד היה בסדר והיא לא ציפתה לשום דבר יותר מזה.
מה שהיא אהבה לעשות בזמניה הפנויים היה בסך הכול להירגע; היא הייתה ממלאת לעצמה אמבט קצף חמים בריחות נעימים, מתלבשת בחולצה השחורה המלטפת ובקרדיגן האדום האהוב עליה שהרגיש כמו חיבוק של נוצה ואז ממלאת לעצמה כוס יין אדום משובח שהייתה נותנת לו לנשום מעט לפני. אחר כך הייתה מתמקמת על הספה הרכה בצבע קרם כמו חתול, מכרבלת את כפות הרגליים בשמיכת המשי הכרמל החומה, ואז מוציאה איזה ספר מתח טוב שעינג אותה לקרוא- כזה שממש לא דומה לכל זבלוני המתח הרגילים והזולים האלה שהיה מגוחך לקרוא, אותם ספרים מצחיקים ומגוחכים שמעלים נוסטלגיה כיוון שנהגה לקרוא אותם בחטיבה כשהייתה עוד פצפונת עם שיער איום ונורא שלא הסתדר.
פעמון הדלת צלצל. לא, היא בהחלט לא ציפתה לזה. היא הניחה את הספר שלא הספיקה עוד להתחיל, הסיתה מעל עצמה את שמיכת הכרמל ונגשה אל עבר הדלת עץ הגדולה הראשית ממנה בקע הצליל.
היא פתחה. ירד גשם זלעפות והיא אפילו לא שמה לב. אבל זה לא מה שגרם לה להחסיר פעימה. היה זה כלוד אנדי רנט ספיס קיידד שעמד בפתח דלתה.
הוא עמד שם כמעט כאילו הוא שייך לשם, ועם זאת דמותו שם בכלל לא הרגישה לה רגילה או נכונה. היא מצמצה בהפתעה שלא הצליחה לכבול כי לא היה לה מספיק זמן להתעשת, לא הצליחה להכיל את מבטו. היה שם משהו שלא נתן לה בכל מקרה להיכנס. היא פשוט בהתה בדמותו, הגבוהה במעיל הדק אך המספק שולחת עיניים אליה, מחכה לתגובות.
“אני בטוח שתפתרי את זה.” בקולו הייתה רמיזה להתנצלות ולפתע היה נראה לה כמעט אומלל.
מיוסר, יותר נכון, כאילו ידע שלא יהיה יכול לעצום עין מסיבה מסוימת כל הלילה. ממש כאילו הוא בא עד אליה כדי להעסיק את מוחו או להתעודד מדבר מה. כל זה לא ישב נכון כלל עם דמותו הקרירה והנוקשת.
“תכנס.” הציעה בהיסוס מסוים ולפתע הבינה ש כלוד אנדי רנט אצלה בבית.
הוא נכנס והביט אל עבר השידה. כוס עם מעט יין אדום עוד נותרה שם. עיניו עברו לשולחן שם הספר ואז לספה עם השמיכה, אחר כך דלגו אל עבר כמה מדרגות שהובילו לקומה עם המקלחת והחדר.
“אני רואה שהפרעתי לך.” ציין אך הפעם טון ההתנצלות שכח לבקר בפיו.
היה זה מבט של סקרנות שהשתלט פניו ומנע ממנו להיזכר בהלך רוחו שעבר.
“כלל לא.” המבוכה ניתרה מפיה כמו קנגרו בכלוב המוצג לראווה.
הוא קפץ והופיע בבית האישי שלה, כאילו שבר איזה קיר זכוכית בלתי נראה של מה מותר ומה לא. קיר שהוא עצמו החליט לבנות והסקרנות תפסה עד לגורדי שחקים.
“תאמין לי, אני באמת שמחה שאתה כאן.” גיחכה לעצמה “הצלת אותי מעוד ערב בו אני נואשת למלות זמן.”
“טוב,” לא הפריע לו יותר מידי לקפוץ על ההזדמנות המשתמעת מדבריה; “אז אם זה המצב אז אני מניח שמוטב שכבר ניגש לזה. האם חשבת?”
כן. ברור שהיא אימצה את עצמה לחשוב. זה בדיוק היה הדבר שהפריע לה קודם באמבטיה. אך בצורה מדאיגה ביותר, כל מה שהיא הצליחה לחשוב עליו היה ריק. הדבר המוזר היה שהרגישה ממש כאילו היא כבר יודעת את התשובה לשאלת הרצח ולא מסוגלת לשים על זה את היד מסיבה כלשהי שלא ברורה.
“כלום.” עיני השקד המודאגות שלה הביעו חרטה וחוסר נינוחות, “כל מה שאני יכולה להרגיש באמת בנוגע לחקירה הזו, זה שום דבר.”
היא חשבה שראה בעיניו אכזבה או ערפול אבל זה לא מה שהיה. הוא לא הרשה לפניו לזוז במילימטר ולהביע דברים. הוא רק עדיין עמד באותה תנוחה שלא הזיז והוסיף; “האם משהו מפריע לך בחקירה הזאתי?”
היא מצמצה שוב בהפתעה, אל עבר הרצפה הפעם והצליחה כך לרסן את חלק מההפתעה, שהפעם הרגישה לא במקום, שחשה. הרי זו שאלה לגמרי לגיטימית אחרי ששמע מה שהיה לה להגיד. אך למעשה של דבר מפיו זה היה נשמע כל כך עוצמתי, כאילו כשהוא אומר את זה הוא בעצם מכריז על אפשרות שאופציה כזו קיימת. ולחשוב שיש אופציה שמשהו מפריע לה בחקירה הזאתי היה בהחלט דבר לא רגיל. זה נותן לדברים שלא נתנה להם יחס חשיבות.
“זה טוב מידי.” פצחה לבסוף. “הכול טוב מידי. האישה, הצורה, הדרך, המיקום… למה אף אחד לא התלונן עדיין? עברו כמעט 48 שעות. זה כמעט כאילו הכינו אותה להיהרג טוב.”
שטויות. שטויות במיץ עגבניות היא מדברת. זה בכלל לא הגיוני ולא נכון והיא ממלאת את השיחה שלהם בסיפורי אלף לילה ולילה לא מהעולם הזה. היא כמעט חשבה להתבייש ולבקש את סליחתו עד שהרצין משום מה ואז כבר באמת לא ידעה מה להרגיש.
“וזה אומר לך משהו?” הגיב.
הוא אומנם הגיב אך שפת גופו הייתה קפואה. עיני השקד הגדולות הבהירות והחומות שלה שוב פעם התמלאו דאגה והיא הרכינה אותן מטה כדי שלפני שיראה היא תנסה להתמודד. למה הוא שואל אותה את זה, האם יש טעם לקו מחשבה כל כך אבסורדי ושגוי מעין זה?
“חוץ מהאפשרות המאוד לא סבירה שהיא סוכנת חשאי שנרצחה על ידי הרוסים בפעילות מבצעית מסוכנת שדרשה שבועות של הכנה מראש, לא. ממש לא.” העלתה מעט עיניים כדי לצפות שינוי בתגובתו הנובעת מהצעתה המגוחכת למדי.
“ובכל זאת על פי המשפט שלך, זה נשמע כאילו את שוללת את האופציה.” הנחה את תשומת ליבה לדבר הזה.
היא התבלבלה. האם הוא טוען שהאפשרות הזו בנוגע לפעילות חשאית מהצד הרוסי סבירה? הרי לא נמצא הסבר יותר מגוחך למוות של אישה בסמטה חשוכה.
“נכון.” הגיבה בזהירות, תוהה לאן הוא מנסה להגיע.
שקט.
“אם זו האופציה היחידה שעונה על תחושתך אז למה את פוסלת אותה?” נשבר קודם וגרם לה להתכווץ כאילו עשתה דבר מה לא בסדר, ” אולי כי יש מושג אמיתי שעומד בנוגע לפתירת הפשע הזה, מושג שמשום מה יש לך קושי לקבל גישה אליו.”
שקט שוב פעם. פיה נפער מעט כתוצאה מדבריו ההולמים כפטישים. מה יכול למנוע ממנה להבין את התחושות שלה לגבי הרצח הזה, מה כל כך מיוחד ברצח זה מעל האחרים?
“רק אולי,” המשיך שלא כהרגלו כתוצאה משקט, “יש לך מושג אמיתי ומאוד טוב מאוד לגבי הפשע הזה ואת פשוט לא מסוגלת להניח על זה את היד עדיין.”
ליבה פעם בעוז. האם היא מסוגלת? בפרשה כל כך אטומה ללא רמזים קשה להאמין, גם אם היא ממש רוצה. אבל היא בכל זאת האמינה.
“אם באמת קיים בי מושג כזה,” זרמה עם דבריו התאורתים, “מושג שיתגלה כאמת, אז למה איני מסוגלת להגיע לידי הבנה? מה יכול להפריע לי מלקרוא את המחשבות של עצמי שקיימות לי במוח?” קיוותה לעוד רמזים ומידע.
“וזה בדיוק מה שאני רוצה לגלות.” הכריז בניצוץ מלא סקרנות וריכוז והסתובב ללכת אל עבר המטבח לשבת באחד מכיסאות השולחן על מנת להתמקם נוח יותר.
בעודה הולכת אחריו לפתע הבינה כמה פתאום, במידה והתשובה לרצח כן נמצאת בידיו, היא מעדיפה לא לשמוע אותה ולחכות עד שהיא בעצמה תגלה. כמה אנוכי ומוזר.
היא התיישבה מולו בשולחן, כשקצה שולחן העץ מפריד בניהם. הוא נשען לאחור, הרכין פנים וחשב. היא ניסתה לעשות כמוהו, לאמץ ככל שיכלה את חשיבתה.
“יש לך כיסא נדנדה?” שאל ולפתע ניצוץ של עניין וחיבה נצנץ.
“כן.” השיבה מעט מופתעת ממנו, מה שכעת כבר הפך לשגרה והיא קמה במבט מתנצל משום סיבה שהיא והובילה אותו אל עבר הקורסת נדנדה החומה הבלויה שממזמן חשבה כבר להיפתר ממנה.
הוא התיישב במלמול מעונג, משהו שנשמע כמו ‘תודה רבה’ ונשען מנגד. כעבור זמן קצר כבר התחיל להתנדנד קדימה ואחורה בקצב של מטוטלת של מהפנט. היא התיישבה על ספת הקרם שישבה בה כמה רגעים קודם לכן, פחות מסוגלת לחשוב כשתשומת ליבה ננעלה על דרך החשיבה המוזרה שלו. זו אולי הפעם הראשונה בה היא סמוכה ובטוחה שהוא חושב.
הייתה מלאכה מאוד מוזרה לראות. הוא עצם עיניו ומידי פעם רק הלבן בעיניים שלו היה חומק החוצה ומתגלה מבעד לחריצי עפעפיו הסגורים למחצה. לפעמים חשבה ששמעה אומר משהו או ממלמל. אצבעותיו הארוכות והחיוורות נכרכו זו בזו וזזו בקצב הנראה תואם לדפוס החשיבה שלו. קצב הנדנדה היה עמוק ומייסר, ממש כמו תהליך החשיבה שלו, אך גם מרגיע באיזשהו מקום.
היא כמעט פערה שוב את פיה אך רגע לפני הסתובב אליה והעיר; “את לא חושבת.”
ישר עיניה עלו אל עיניו, ראשה הסתחרר ולחייה נצבעו אדום.
מה היא אמורה להגיד לו עכשיו? מוטב כי תשתוק ולא תודה בעובדה שהוסחה ממלאכה כה חשובה רק בגלל שהוא מרתק אותה. הוא עוד לחשוב שהוא מהווה הסחת דעת ולא להופיע לחקירות יותר.
ובעצם, איזו מחשבה מיותרת. הרי הוא מופיע במקומות ופותר תעלומות בשבילו, לא בשבילה. לא יתכן שעד כדי כך לימודה חשוב לו שהוא פשוט יוותר על הכול וילך במקרה שיהווה גורם מעט מסיח.
משהו עתה הכווץ בה. איזשהו שריר עמוק איפשהו ליד או בסביבת הלב שבכלל לא ידעה שקיים עד הגע הזה, הסתובב והתכווץ לה בכאב מר.
האם זה בגלל שהניחה כי הוא מעדיף את עצמו מעליה? הרי זה מגוחך לחשוב כי לא יעדיף דבר כזה. או שאולי דווקא זו המחשבה שהיא אולי עמוק בפנים כן מאמינה שמבין שניהם הוא אותה יעדיף? זה מגוחך לחלוטין, איך היא בכלל יכולה לחשוב דבר כזה?
עוד התכווצות כואבת במיוחד יותר מהפעם שעברה והפעם גם פניה מעט התכווצו בתגובה לכאב.
אז האם זה העניין? היא מקווה שאכפת לו מידי? עליה להיגמל מהעניין מהר. בואו לביתה הפרטי בסופו של דבר כן מתגלה כדבר רע ומר כיוון שהציף ציפיות ופנטזיות מסוימות על פני השטח. משהו חייב להיעשות בנושא.
עיניו החדות והמהירות קלטו במהרה את ההתכווצות המרה. הוא הרים גבה בשאלה בלי בכלל לשים לב, תוהה כנראה מה כבר יכול היה להסב לה כל כך הרבה אי נחת.
מבט כזה מהצד שלו היה כנראה מאוד מציק לה ומטריד אותה באותו הרגע אילולא לא הייתה כה עסוקה לפתע בתובנה מסוימת שונה:
אין ספק שעתה הצליחה לחשוף מחשבה שהייתה מחוץ לטווח מגעה. אם נהפוך את המקרה לאנלוגיה לשם השוואה עם הצלחת פתירת התעלומה, לא יהיה קשה מידי להניח שהמניעים בוודאי דומים; התשובה היא בוודאי משהו שיסב לה בצורה מסוימת כאב. אך מה זה יכול להיות?
“זה וודאי אומר שהמושג שיש לי לגבי פתרון התעלומה מאיים עליי באיזושהי צורה. אני כנראה פוסלת אותה על הסף בלי אפילו לחשוב.” התובנות החליקו מפיה בלי הרבה שליטה בזה.
“ואת מאמינה שיהיה לך מספיק חשוב לפתור את החידה הזו מאשר להתמודד עם ההשלכות הכואבות האלה?” נראה היה מעט טרוד יותר עכשיו, על אף שענתה תשובה שלא היה יכול לפסול כלל וזה בדרך כלל סימן טוב.
“כן.” השיבה כמעט בבטחה, כי היא רק כמעט יכלה להאמין שיכול להיות משהו בכל העולם הזה שתעדיף מאשר לפתור לתעלומת רצח.
“אך נראה שלא.” תיקן והפעם שמץ אכזבה שטיילה לו בעיניים פגעה בליבה כמו חץ זהב.
הוא הרכין מעט מבט ארצה כאילו נכלא לרגע בתוך מחשבה במוחו, לא שם לב לשינוי שוודאי חל בפניה.
אם כך, אז מהו הדבר היחידי שיהיה לה יותר כואב מאשר לפתור את הפרשה הזו? זה מוזר, היא מרגישה שהיא אפילו תוכל לשקול שהיא בעצמה רצחה את האישה האלמונית השוכבת ברחוב אילוזבורד, רק אילו למען תפתור את החידה.
בעודה חושבה, עיניו הונחו עליה בשקיקה, כאילו חש שהיא מתקרבת, כאילו לגם בכל הכוח כל פרט שיש בראשה. אך היא לא מצאה את סוף המבוך; את התשובה האחרונה לשאלה. איזה תסריט יוכל להבעית את ליבה עד כדי כך?
עיניה ננעלו עליו, שמה לב למבטו אך עדיין שקועה בתוך עולם מחשבותיה. הוא הפסיק לנשום וישב בלי לזוז על כורסת הנדנדה הבלויה החומה שלה, שממזמן חשבה להיפתח ממנה לפח. והיא פשוט הביטה בו ועדיין לא אמרה דבר.
הוא קם, הודה לה מקרב לב והציע ללוות את עצמו לדלת היציאה. היא קמה אחריו חצי בבלבול וחצי משותקת, פותחת לו את הדלת ומובילה אותו למחוצה לה, להיכן שהברקים והרעמים עדיין לא מצאו גחמתם, לוטשת עיניים בדלת הנסגרת לפניה.

5\3
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (2)

ביקורי פתע, בחורה עם כוס יין, זה רק אני או שזה נהיה מרתק יותר וקלוד הוא בחור מסתורי. שמזכיר לי בהתנשאות המודגשת שלו את סבסטיאן.
ואגב אני חובב מושבע של כיסאות נדנדה. לקלוד יש טעם טוב.
אם יש לך כוח ל-sms 0584580636

11/11/2014 00:03

    יהה איתן תודה רבה לך!!! ותכלס כן אתה מודק לא חשבתי עח זה הם באמת דומים חח יש לי משיכה לטייפ הזה בספרות חחח
    ובטח שיש לי כוח!!” כבר מאוחר אז בהזדמנות (:

    11/11/2014 03:17
18 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך