רציתי להוסיף שזה הסיפור הראשון שלי שכתבתי,ואני כותבת אותו כבר דיי הרבה זמן.. ושאני ממש רוצה ביקורת בונה,אני בת 14,אז תתחשבו בזה.
ומקווה שאהבתם:)
ואני יעלה פרק 2 עם תרצו:)

68 צמידים

09/12/2012 662 צפיות 5 תגובות
רציתי להוסיף שזה הסיפור הראשון שלי שכתבתי,ואני כותבת אותו כבר דיי הרבה זמן.. ושאני ממש רוצה ביקורת בונה,אני בת 14,אז תתחשבו בזה.
ומקווה שאהבתם:)
ואני יעלה פרק 2 עם תרצו:)

68 צמידים.
הבעיטות באבנים העיפו אבק לכל אזור,והנה אדם עובר לידי,ועוד אדם.. אף אחד לא מתייחס אלי,למרות שכולם מכירים אותי.
שמתי את האוזניות,המוזיקה עוזרת לי להשתחרר.
הבטתי בצמידים שעל ידי,בעזרת מבט מהיר אני סופרת 67 צמידים בצבעי שחור לבן וסגול מטאלי.
מתמטיקה תמיד הייתה הצד החזק שבי,למרות שלשיר ולנגן בגיטרה,פסנתר,תופים וכינור,אני ידעתי בקלות. (לרפי השכל זה אומר שהיה לי גם קשר לצד ההומאני שבתוכי)
השיער המבולגן והפעור שלי התנופף באוויר,עם הבגדים שמשום מה כל בוקר כ”כ השקעתי בהם,העיני עגל בצבעם המיוחד שאימי הורישה לי..
החיוך שכולם כל כך הסתנוורו ממנו.
ובכל זאת,כולם שנאו אותי.

הגעתי הביתה בטריקת דלת ועליה מזורזת במדרגות החלטתי חד משמעית שאני לא אוכלת ארוחת צהריים היום.
ככה זה בחודש האחרון,אני גרה רק עם אבי,שאני כבר לא בטוחה עם לקרוא לו אבא או אלכוהוליסט.
בת 16,בעוד כחודש..17.
עכשיו חודשי החורף,קשה להסתגל עליהם,למרות שאנחנו נמצאים במצב של כפור מעל לחודשיים כבר, לא כולם מתמודדים עם זה כמו שמצופה מהם,כמו שמצופה מכל בן אדם נורמאלי שילמד להסתגל לקור אחרי חודשיים.
פשטתי מעלי את מעיל הפרווה המחמם שלי.
הורדתי בבעיטה את המגפיים,ונשארתי עם ג’ינס, גרביים חמות ועבות וחולצה ארוכה לבנה עם קישוטים מיוחדים שכל אדם בתיכון היום לטש בהם מבט כשאשר הצליחו להראות מתחת לז’קט שנשאר צמוד אלי כל היום.
הדלקתי את המזגן , ואת הנרות,בדיוק 16 נרות ועוד אחד מכובה מחכה במגרה לחודש הבא.
הסתכלתי במדף ובחרתי הפעם בספר של ג’ני דאונהם “לפני שאמות”
זוג נעלי אולסטר משולבות בצבע צהוב עם קווי מתאר מודגשים ורקע של צמחים ירוקים נראו על הכריכה.
המילים הראשונות בתקציר היו “כולם מתים בסוף” , כמה חיובי.
אבל מציאותי,קשה למצוא בימים האלה ספרים שלא נכתבו על בסיס שיטחיות או על ערפדים אני מבינה שהדמיון אמור לעבוד אבל זה פשוט עצוב בשביל שלכמה בנות שהIQ שלהן מתחת לממוצע יכלו להגיד שהן קוראות ספרים.
התיישבתי על המיטה והתחלתי לקרוא את הפרק הראשון,לאחר שש דקות עברתי לפרק שתיים,החלטתי לעזוב את הספר בשלב הזה כי היו לי מחיוביות אחרות ובכל מקרה,לא נשמע שזה הולך להיות יותר מעניין מהשלב הזה.
קמתי וירדתי בזריזות למטה כדי לנקות את המטבח שסביר להניח אבא שלי השאיר מטונף , אני לא אוכלת בו או מלכלכת אותו אבל ברור שמתוך הגיון אני יצטרך לנקות אותו.
ברור שקשה לו , אבל הוא לא אמור להישאר חזק בשבילי?
למרות שכבר למדתי לחיות עם הבדידות היה לי קשה היום יותר מאי פעם,הרגשתי מתוסכלת..היום זה שנה מאז שאמא נפטרה, המוזיקה המדכאת לא הועילה ובטח ובטח שכמות הערות שקיבלתי על זה שאני תולעת ספרים לא עזרו.
“לפחות לי יש מספיק IQ בשביל לדעת לקרוא מפגרים!”
חשבתי שוב ושוב על המשפט שבגללו שלחו *אותי* למשרד המנהל ולא אותם,שצחקו על הספר שקראתי,למרות שהם סביר להניח מעולם לא קראו אחד,ומאחר והאינטלגנציה שלהם שווה לאינטליגנציה של בובת הלו קיטי , אני לא חושבת שמותר אפילו להעניש אותם.
טיפשים,כולם טיפשים.
זה פשוט מגוחך הקטע הזה…לוותר למישהו,להעניש את הטוב יותר?
למה? הרי ככה הם לעולם לא ילמדו משמעת.
זה פשוט לא בסדר. חרא של בצפר! אחרי בצפר הלכתי לבית הקברות עם זר גדול ויפיפייה 11 ורדים אדומים ואחד שחור באמצע.
“אמא,אל תדאגי לי,אני בסדר.. וגם קאם יתאפס על עצמו.
אני מתגעגעת…”

“אליס” נשמע ברקע בקול מורם אבל לא צעקה.
“כן,קאם?”
“תכיני לי משהו לאכול!”
“לא” השמעתי נמייה כועסת שכמעט נהפכה לצעקה
“אני לא שואל אותך! תרדי ותכיני לי משהו לאכול! את כבר לא נותנת לי סיבות להשאיר אותך בבית שלי!”
“אני הבת שלך,ואני עדיין לא בת 18,עם יקרה לי משהו זה היה באשמתך וישלחו אותך לכלא.”
“סתמי ותכיני לי משהו לאכול.”
“הרגע סיימתי לנקות את המטבח!”
“לא אכפת לי!” הוא כבר צעק והרגשתי את המעיים שלי מתכווצים.
“בסדר,אבל אל תצפה לאיזה ארוחת גורמה!”
“העיקר שהיה אכיל.” הוא אמר מרוצה מעצמו שניצח בריב.
“מה אתה רוצה? ספגטי?”
“ספגטי זה אכיל?”
“לא יודעת,אתה רוצה שאני ישפוך על זה רעל ויהפוך את זה ללא אכיל?” אמרתי וקלטתי שמה שאמרתי לא היה מצחיק או אפילו מעליב.
“את פתטית.” הוא גיחך
“אז ספגטי זה היה.” והוספתי בגלגול עיניים
ניגשתי למטבח ובאמת שכמעט התפתיתי לשים לו אקונומיקה ברוטב.
לאחר חצי שעה הכול כבר היה מוכן.
“קאם בוא לאכול.” אמרתי לא מרוצה מהעובדה שאני נותנת לו להמשיך להתקיים.
“מקווה בשבילך שזה היה אכיל וטעים”
“תתפגר.” אמרתי באדישות והלכתי לכיון החדר שלי
שמתי דיסק של הביטלס בפאטיפון הישן והאהוב שלי,זה בין הדברים היחידים שאמא שלי הורישה לי.. היא כנראה לא ציפתה לזה שקאם יהפוך לחרא אבא אלכוהוליסט,וישאיר לי רק את החדר כמה בגדים והדברים שהיא הורישה לי.

יצאתי מהבית בשעה 22:41
האוויר היה קריר ורציתי לחזור הביתה ולהחליף משהו יותר ארוך מגופיה ומכנס קצר.
אבל לא היה לי כוח כי במשך שעה וחצי התמהמהתי מה ללבוש
אז …. תיארתי לעצמי שבמקרה הכי גרוע אני יבקש ממישהו ז’קט
יצאתי מהבית,בהתחלה זה היה אני ורק כמה חברות שלי כמובן שלא מהבצפר,ומהשעה 12 המקום התחיל להתמלא,פארק קטן ונטוש.
בהמשך הערב חברות שלי נטשו אותי ונשארתי עם 3 ידידים שלי ו2 חברות,אחד הבחורים..פעם התנשקנו,ומאז מה שהיה אפשר לקרוא לו חברות נהרס.
אף פעם לא היה בנינו יותר מדי יחסים קרובים אבל השנייה הזאת הרסה הכול,רבנו.. ריב מאוד גדול.
ולא ראיתי אותו במשך מעל לחמש חודשים בערך.
ובאותו הערב כן ראיתי אותו.
הוא לבש חולצה שחורה עם קשקושים ולפי הסיפור שהוא אמר לי,הוא אפילו לא זוכר שהוא קנה אותה.
הוא שתה מלא,ולאחר מכן גילתי שעם אקס שלי,פתאום התעודה שלי לקחה אותי למקום אחר,נזכרתי בו,באקס שלי,בבן אדם שבגד בי יותר מכולם,שאכזב אותי..שבגדול עם אני יוכל,אני ידרוס אותו.
“חחחחח מה אתה רציני?!”
“כן.. מה , הלכנו להופעה וביקשתי מהאקס האידיוט שלך לקנות איזה משקה טוב,שנהנה.. הביא לי PERFECT , אני לא זוכר כלום,נאדה,שום דבר מאותו ערב”
“אני מבינה שזה הלקח”
“את עדיין שונאת אותו?”
“נו ברור,למה לא?”
“סתם,שאני ידע בפעם הבאה לתת לו PERFECT ולהשאיר אותו בתל אביב עם השלט “סודנים פרקו אותי” על הגב.”
התחלתי לצחוק .
“אני ממש שמחה שחזרנו לדבר” אמרתי בחיוך שהיה מרוח לי על כל הפנים
“גם אני” הוא אמר באושר
“תגיד..” היססתי קצת ושמעתי פתאום בום ענקי
העפתי מבט לשנייה ואז הורדתי אותו,פתאום קלטתי,החזרתי את המבט והתחלתי לרוץ לשם,הדמעות התחילו לרדת
“לאאא,לאאא”
נפלתי באמצע והתקפלתי בתוך עצמי
“מה?אליס מה קרה?!” חברה שלי שאלה בדאגה
“זאת..זאת..זאת המכונית של קייל.”
“היא הסתכלה עלי במבט של הלם
“מה?! איך את יודעת?”
“אני לא המבינה הכי גדולה במיוחד אבל אני אפעם לא ישכח את המכונית הזאת פוליקסגן בצבע כחול בהיר מספר 789-452-667”
היא בהתה קצת במכונית וחזרה אלי עם מבט מאוכזב.
“את צודקת,היא שלו.”
“אני יודעת”
היא התרוממה מהרצפה ועזרה לי לקום
רצתי אל המכוניות לפני שהמשטרה או האמבולנס יגיעו
ראיתי אותו שם,שבור,הרוס,מדמם,גוסס..
במהירות נכנסתי לתוך מה שנשאר מהמכונית שלו ובדקתי את הדופק
“הוא חי!” צעקתי באושר אבל הדופק היה איטי.
חברה שלי התקרבה וצעקה לי שהאמבולנס עוד שנייה כאן ושעדיף לי לצאת
הבטתי בו
נגעתי לו ביד
ויצאתי משם.

68 צמידים
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (5)

ברוכה הבאה לאתר D:
נשמע חמודי תמשיכי ..
נממ.. חבל שזה לא 69 צמידים XD

09/12/2012 10:21

חחח רציתי למען האמת לקרוא לזה 69,אבל זה זה נותן לספר שם של משהו סוטה ומוזר><

09/12/2012 10:24

אז מה !!
69 זה מספר מושלם
~צחוק מטומטם ~
חחחחחחחח סתם ,
אבל באמת ש69 זה מספר יפה ..
ולא בקטע סוטה !

09/12/2012 10:33

מעניין תמשיכיי!!!

09/12/2012 10:37

אני ימשיך עוד מעט:)
ונו,זה כזה… סוטה. אני יודעת שזה מספר יפה כי זה מספר שמשלמים את אחד השני. עזבי ,למה אנחנו מדברות על זה בכלל?>

09/12/2012 12:32
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך