Alice in the land of reality – פרק 2 חלק א’

Kokochan 04/06/2014 721 צפיות אין תגובות

https://www.youtube.com/watch?v=ksnloU_LXyU
היא שוב רצה.
היא זיהתה את היער – זה היה אותו יער מהלילה הקודם. אותו היער כמו שנמצא מאחורי בית הספר. היא לבשה את אותה שמלה מוכתמת וקרועה – אפילו יותר מבליל אמש. היא הרגישה את שערה מתנופף מעל עורפה בעודה ממשיכה לברוח, לנוס על נפשה. לפתע, בלי לשים לב כלל, אליס הרגישה איך היא נתקעת בעץ ומעוצמת המכה עפה אחורה. היא הרגישה נוזל חם מטפטף מנקודה כואבת במצחה. היא שלחה את ידה לעבר מצחה, וכשהחזירה אותה, היא הייתה מלאה בנוזל אדום. דם. היא סקרה את העץ שהיה מולה – עץ לא גבוה במיוחד, עם צמרת צפופה ומלאה בתפוחים אדומים – אדומים מדי, אדומים יותר מדם.
“אוי לי, אוי לי, תראה מי הגיעה,” נשמע קול נערי מצמרת העץ.
אליס הרימה את מבטה, מחפשת בעיניה למרות הכאב את בעל הקול. “מי אתה?”
“מי אני?” נשמע הקול שוב.
“או… מי אני?” נשמע קול אחר, דומה אך מעט גבוה יותר.
שתי דמויות שנראו שחורות בגלל צללי העצים מסביב נחתו מהעץ. תוך שניות היא שמה לב לכך שהחושך נהיה סמיך יותר – היא כבר בקושי שמה לב לגוון האדום הבוהק מהעץ או זה שכיסה את ידה. כל מה שהיא יכלה לראות משתי הדמויות היה זכוכיות משקפיים מבריקות.
“אנחנו כמובן,” אמר הראשון.
“טווידל די וטווידל דם.” השלים אותו השני.
“אתם… מה?” מלמלה אליס.
“מעוניינים לאתגר אותך במשחק שחמט,” הם חייכו.
“שחמט?” אליס תהתה, שולחן קטן הופיע משום מקום ועמד ביניהם, מפריד את אליס מהתאומים המוזרים, לוח שחמט נפרס בשולחן. במקום חיילים רגילים היו חיילים דמויי אדם, ובמקום שחורים ולבנים היו אדומים ושחורים.
“די תראה, דמות שחמט בצורת הכובען.” דם הצביע על החייל השחור של הכובען. “והנה עוד דמות של המלכה!” דם הצביע על הדמות האדומה של המלכה.
“אדומה כמובן כי הרי…” די החל לומר.
“היא מלכת הלבבות!” דם המשיך אותו בצחקוק.
“אני לא יודעת לשחק שחמט…” אליס הביטה בהם באדישות.
“אם כך, אנחנו ניצחנו.” הם אמרו יחדיו, מצחקקים.
“בהצלחה בשאר המשחקים, אליס.” הם חייכו והעולם השחיר.
חולשה נוראית פקדה אותה וראשה הסתובב. ‘זה בטח בגלל כמות הדם שאני מאבדת…’ חשבה לעצמה. “העולם משחיר או שזאת רק אני…?” מלמלה שוב בחולשה.
“זה גם,”
“וגם.” השלימו אחד את השני שוב.
והעולם האפיל לגמרי בעוד אליס החלה לצרוח.
היא מצאה את עצמה שכובה במיטתה, רטובה לחלוטין מזיעה, והרגישה אותה חמימות מוכרת במצחה. היא גיששה עם ידה למצחה, נוגעת בעדינות. זה היה שם, הפצע מהחלום. הוא היה שם ודימם ללא הפסקה.
היא הרגישה כיצד עוד צרחה נמלטת מפיה.
קולות צעדים מהירים החלו להישמע ממחוץ לדלת, ואיתם גם הדפיקות. “אליס, מותק, הכל בסדר?” קולו של ריצ’רד נשמע. “שמענו אותך צורחת.” כריס המשיך אותו.
“ה-הכל בסדר.” אליס מלמלה.
ריצ’רד פתח בעדינות את הדלת. הוא היה עם מכנס ארוך, בעוד כריס היה בבוקסר, שניהם הביטו בה במבטים מודאגים.
“אוי, מתוקה שלי!” ריצ’רד רץ לעבר אליס וחיבק אותה. “כריס, תביא מגבונים לחים! מהר!” צעק ריצ’רד וכריס רק הנהן ורץ לעבר השירותים להביא מגבונים. “הכל בסדר, מתוקה, הכל בסדר,” ריצ’רד ליטף את שערה של אליס, מנסה להרגיע למרות שהיה לחוץ בעצמו. “זה רק סיוט…” הוא מלמל לה באוזן, מנסה להרגיעה בכל דרך אפשרית. כריס הגיע עם המגבונים וניגב את מצחה של אליס בעדינות.
“כואב?” כריס שאל בדאגה, אליס נדה בראשה. ‘לעזאזל, זה שורף.’
“בטח פצעת את עצמך בזמן שחלמת.” ריצ’רד מלמל, מביט בה בדאגה. “את רוצה לשתות מים?” הוא שאל. אליס הנהנה והוא מיהר למטבח.
“מה קרה בסיוט?” כריס זרק לפח את המגבונים הלחים. כעת, הם היו בצבע של התפוחים בחלום – צבע אדום כדם.
“עולם שחור, תאומים מוזרים, שחמט… ” אליס מלמלה את הפרטים מהחלום. ראשה כאב רק מהמחשבה עליהם.
ריצ’רד נכנס לחדר ונתן לה לשתות מן המים. אליס שתתה, שמחה להרגיש את טעמם המרענן של המים.
“אני בסדר, אני אלך לישון.” חייכה אליס, מרגיעה את אביה עם החיוך שכל כך אהב.
“לילה טוב, מתוקה.” הוא נישק אותה במצח ויצא מהחדר ביחד עם כריס.
“מה קרה לה?” כריס נשכב על המיטה.
“כבר כשהייתה קטנה היו לה חלומות מוזרים והיא נהגה לטעון שהיא רואה דברים.” ריצ’רד התיישב על המיטה ונאנח, נזכר כיצד אליס הצביעה אל האוויר בטענה שהיא רואה חתול בצבע סגול וורוד שמחייך אליה.
“זה קשור לשם שלה?” כריס הביט בריצ’רד.
“כן.” ריצ’רד נאנח והם נרדמו זה לצד זה.

בבוקר אליס קמה במהירות והלכה במהרה למראה לראות את רמת הנזק מהלילה. היא הסיטה את הפוני המשולש שנח בקביעות על מצחה לאט לאט, חוששת ממה שהיא עומדת לראות. ואכן הייתה לה סיבה – המכה שהיא חטפה הייתה גדולה, עגולה ומכוערת למדי, עם מעט מוגלה על הדם. היא החלטה לחטט במגירות בחדר האמבטיה כאחוזת דיבוק בחיפושיה אחר תחבושת לשים על מצחה. כשמצאה אחת, החלה להקיף את האיזור בעזרתה, מסתירה את הצלקת. היא סדרה את הפוני שלה כך שייראו כמה שפחות מהתחבושת.
אליס הביטה על עצמה במראה – היא הייתה חיוורת, אפילו יותר חיוורת מהרגיל, ועל רקע העור הזה עיניה הירוקות הבהירות כעלה נראו זורחות. היא סדרה בזריזות את שערה הברונטי, הגלי והארוך – שהגיע עד כמעט עד הישבן שלה – ועלתה על מדי בית הספר שכללו חצאית קפלים שהגיעה כמעט עד ברכיה, וחולצת-פוטר ארוכה שעליה היה מודפס בצד שמאל באיזור החזה סמל בית הספר. המדים היו בצבע בורדו, מין חום-אדמדם שנראה לאליס חסר חיים וזקן מעט, אך יצר בה מין… שלווה בגלל שהיה כה משעמם. היא גרבה גרביים שהגיעו מעט מתחת לברכיים בצבע שחור, לקחה את תיקה, ורצה לתפוס את האוטובוס המגיע לבית הספר. כשהיא עלתה על האוטובוס, היא מיהרה לשים אוזניות ומוזיקה וללכת לשבת מאחורה. אפילו עם מוזיקת המטאל הרועשת ששמעה באוזניותיה, היא לא יכלה לפספס את הצרחות ששררו באוטובוס.
“אלכסיס!!!” נשמע קול גבוהה למדי, קול שנשמע שייך לילדה בת 14 בלבד. אליס החלה לחפש את בעל הקול במבטה. זאת הייתה הנערה שראתה אתמול, זאת שנדבקה לנערה המקובלת – זאת שהייתה שטוחה ודקיקה, עם שיער שהיה נראה כחיקוי לא מוצלח כל כך של הנערה המקובלת. מלפניה עמדה הנערה המקובלת בעלת השיער האדום כדם. פוני הבובה שלה היה מסודר ביסודיות ומבטה נראה עייף, כאילו הנערה כבר נמאסה עליה. ‘אז קוראים לה אלכסיס.’ חשבה לעצמה אליס.
“מה, אימא?” ענתה לנערה שקראה לה.
“א-אל תקראי לי אימא.” המבוכה והסומק הציפו את פניה של הנערה במהירות. “אנחנו נאחר! אנחנו נאחר! היינו צריכות לעלות על האוטובוס שיצא לפני עשר דקות, אמרו שיהיו בעיות בתנוע-”
“די, תרגעי, דקוטה, אנחנו לא נאחר.” אמרה אלכסיס. במחווה שלא הייתה נראית אם לא הייתה מתמקדת בכך, שמה לב אליס לכך שאלכסיס הניחה בעדינות את ידה על זו של דקוטה, ושתיהן הביטו זו בזו לכמה שניות. אבל השניות חלפו מהר, וההבעות נמחקו מפניהן במהירות שבה הוצבו, עם שאריות קטנות של סומק על לחייה של דקוטה. הן התקדמו לעבר השורה האחרונה – השורה היחידה שנשארה פנויה. אליס הסיטה את מבטה במהירות, שלא ישימו לב לכך שהסתכלה עליה, אך זה כבר היה מאוחר מדי – אלכסיס סקרה את אליס במבט נוקב בעודה עוברת אל השורה האחרונה, וכך עשה גם דקוטה, רק במבט מבולבל. אליס פלטה אנחה והצמידה את ראשה לחלון, מתרכזת במוזיקה.
לבסוף הן לא איחרו – לא היו בעיות בתנועה ולא נעליים, היא הייתה חלקה כתמיד. אליס ירדה מן האוטובוס וסקרה את מערכת השעות שלה. “מתמטיקה, בניין ראשי, קומה 2, חדר 14” היה משובץ במשך שלוש שעות רצופות. היא פלטה אנחה ויישרה מבטה אל המבנה בעודה נכנסת אליו. כשעלתה למסדרון המוביל לחדר 14 בקומה 2, הרגשת אי נוחות חזקה עמדה בקרבה. היא הייתה שם לבד, זה הרגיש כאילו לא הייתה שם עוד נפש חיה, והמסדרון היה מעוצב באותו סגנון מהמאה ה16 שבו עוצב שאר הבניין – מנורות בסגנון עתיק שבתוכן נרות, שטיח אדום ארוך בעל מראה ישן שהוצב על ריצפה כהה, וקירות כהים גם – לא מראה טיפוסי של בית ספר. גם השריונות שעמדו לנוי לאורך המסדרון לא תרמו לנוחיות של אליס. לפתע היא שמה לב לדמות שעומדת שם, סוקרת אותה.
זה היה הוא, הנער שחור השיער. הנער הנעלם.
“אתה!” אמרה והחלה לרוץ לעברו. הבושה שהייתה לה בהתחלה נעלמה מתחת לשכבות הסקרנות העבות שכיסו אותה.
ואז הוא נעלם, כרגיל.
“אליס, הגעת!” שתי ידיים עטפו את צווארה של אליס בעדינות. אליס זיהתה את הקול.
“צ’שייר” אליס הסתובבה, מביטה בעיניו הצהובות.
“אליס….” צ’שייר אמר בקול נעלב. “‘צ’שייר’ זה יותר מדי רשמי. תקראי לי צ’שי.” הוא צחקק, מריח את שערה של אליס.
“זה אפילו לא השם האמיתי שלך.” אליס אמרה באדישות, מורידה את ידיו של צ’שייר מסביב צווארה.
“האומנם?” צ’שייר צחקק. “אליס, למה את כל כך אדישה כלפיי? למדת מהכובען?” צ’שייר הלך לצד אליס.
“הכובע- הו, אתה מתכוון לאדגר…” אליס נאנחה. “הוא אדיש כלפייך?” היא הביטה בו, סוקרת את מראהו המוזר.
“אדיש זו לא מילה, הוא שונא אותי.” צ’שייר צחק.
“אתה נשמע מאושר יחסית למישהו ששונאים אותו.” אליס גיחכה.
צ’שייר חייך כשכל שיניו הלבנות נראו לעין. “את הולכת לשיעור מתמטיקה בחדר 14?” הוא הביט במערכת השעות של אליס.
היא הנהנה. “זה לא הכיוון, כנראה התבלבלת כשראית את החלום.” צ’שייר צחקק.
“החלום?” הסתקרנה אליס. צ’שייר שתק לכמה דקות, מתחיל ללכת לכיוון הנכון ואליס החלה ללכת אחריוו במהירות.
“בהצלחה עם התאומים.” צ’שייר שינה נושא, מדלג מעט.
“התאומים?” אליס תהתה.
“טווידלי די וטווידלי דאם כמובן!” צשייר פרס את ידיו בצחוק אדיר. אליס נזכרה בתאומים שהיו בחלומה וידה נחה על התחבושת. “נפצעת?” צ’שייר נעצר מולה, מביט בתחבושת. “הוא לא יאהב את זה שנפגעת…” צ’שייר הרים מעט את שערה של אליס מפניה, מביט על כתם הדם הקטן שהיה על התחבושת.
“הוא?” אליס הביטה בצ’שייר, מתרחקת מעט.
“בכל מקרה, אליס, בהצלחה עם התאומים.” צ’שייר צחקק, מדלג ונעלם כמו הנער ההוא.
אליס נכנסה לכיתה והתיישבה באחד הכיסאות שהיו קרובים לחלון. היא הביטה סביבה וראתה זוג תאומים. הם נראו זהים כמעט לחלוטין – הדבר היחידי שהבדיל ביניהם היה צבע המשקפיים, והעובדה שאחד מהם קיפל את מכנס לכיוון שלושה-רבעים.
אליס סקרה אותם שוב – שניהם היו בעלי שיער בלונדיני בהיר, פרוע וחלק. עורם היה חיוור בצורה מלחיצה – כאילו לא ראו בחייהם אור יום – והם יצרו רושם שברירי בכללי עם גופם הדק והארוך בעל מבנה השרוך. הדבר היחידי שלא שידר שבריריות במראם היה תווי פניהם – הבעה יהירה ריצדה עליהן, ועיניהם היו חומות כהות. אליס שמה לב שלאחד משקפיים כחולות – אבל מעבר לזה, גם קצוות שערו היו צבועים בדיוק באותו גוון כחול של המשקפיים. ולשני היו משקפיים אדומות – וגם לו אותה צביעה בקצות השיער.
המורה נכנס לכיתה והחל ללמד, היחידים שהשתתפו בשיעור היו התאומים. הם השלימו זה את התשובות של זה, וצחקו בכל פעם שהמורה היה עושה טעות.
“לוק, לוקאס, אנחנו מבינים שאתם מחוננים, אבל תתנו גם לשאר הכיתה להשתתף.” אמר המורה באדישות, מנסה לחפות על הטעויות שלו ועל המבוכה שהתאומים יצרו.
“אם התלמידים רוצים להשתתף-” התאום בעל הגוונים הכחולים דיבר.
“שישתתפו.” השלים אותו האדום. קול צחקוקם הדהד בחדר. הם הביטו שניהם לעבר אליס והחזירו במהירות את אותו המבט לעבר המורה.
“אולי התלמידה החדשה תשתתף?” האדום הציע בחיוך בזמן שהכחול הנהן. “אליס, תרצי לענות על השאלה הזו?” המורה הביט באליס. אליס קמה לעבר הלוח והחלה לנסות לפתור את התרגיל. לאחר כשתי דקות היא השלימה את התרגיל. כשהביטה בכיתה היא ראתה את התאומים מהנהנים בזמן שהם חייכו, עיניהם החומות היו מלאות בזדון.

Alice in the land of reality – פרק 2 חלק א’
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך