shooting stars- פרק 1

shira_19 20/03/2020 106 צפיות 4 תגובות

אומרים שצריך לחלום בגדול, כי חלומות נועדו בכדי שיגשימו אותם.
אבל עכשיו, כשאני חיה את החלום שלי כביכול, אני מבינה שהמציאות שונה מהדמיון.
ישבתי על אדן החלון והבטתי בעיר הגשומה דרך חלון הזכוכית. הגשם ירד במהירות וברחוב נראו אנשים רבים רצים בגשם עם מטריות. הסטתי מעט את מבטי ואז ראיתי את הקבוצה של צלמי הפפראצי שחיכו בכניסה לבית המלון. הם לבשו מעילי גשם והחזיקו במצלמות שלהם. אני מניחה שהייתי צריכה להיות רגילה לזה עד עכשיו. לעובדה שעוקבים אחריי צלמים, מחפשים מידע חדש לגביי שיוכלו להפיץ במגזינים, או עוד שקרים שינסו למכור לאנשים. ככה או ככה, התגעגעתי לתקופה שבה הייתי יוצאת החוצה מבלי לחשוש שיצלמו אותי.
“את מוכנה ליה?” נכנסה לחדר אגתה, שלבשה מעיל גדול בצבע אפור. שיערה היה אדמוני וקצר, והיא שמה על שפתיה אודם בצבע אדום שהתאים לצבע שיערה. פניה היו מכוסות באיפור מוקפד והיא נעלה נעליי עקב שגרמו לה להיראות מעט גבוהה יותר ממה שהייתה.
אגתה הייתה הסוכנת שלי, היא גילתה את הכישרון שלי והייתה אחד מהאנשים היחידים שהאמינו בי מההתחלה.
“אני חושבת,” אמרתי ונעמדתי במקומי. שיחקתי עם שולי הסוודר הלבן שלי והבטתי מטה בג’ינס השחור שלי ובמגפיים שנעלתי.
“מה לא הייתי עושה בשביל להיות גבוהה בעוד כמה סנטימטרים,” היא מלמלה בשקט והתקרבה אליי בכדי לסדר את שיערי ווידאה שהאיפור שלי נראה טוב מספיק. אני לא אהבתי איפור, אבל הייתי חייבת להתאפר כאשר הלכנו להשקות, צילומים או ראיונות.
נשמע קול שם רעם ואני קפצתי במקומי. הגשם בחוץ התחזק והטיפות נקשו על החלון בזו אחר זו. ממש לא התחשק לי לצאת החוצה במזג האוויר הזה, רציתי להישאר בחדר החמים והנעים במלון, רחוק מהקור והגשם.
“ליה, את זוכרת את כל מה שעברנו עליו?” שאלה אגתה ואני נאנחתי.
“כן, שהראיון הזה נועד בכדי לעזור לי בפרסום האלבום החדש שלי ואני צריכה לדאוג לדבר על הקליפ החדש שיצא לפני שבוע,” אמרתי והיא חייכה.
“מצוין, כמובן שאת לא יכולה לחשוף את השמות של השירים או פרטים נוספים, אבל נקווה שהראיון יעזור בכדי לשפר את התדמית שלך כרגע,” היא אמרה ואני הנהנתי.
“אני לא מאמינה שאנשים באמת מאמינים לכל מה שכתוב באינטרנט,” אמרתי והתיישבתי על המיטה שבמרכז החדר.
“אנשים רואים מה שהם רוצים לראות, את לא יכולה לשלוט במה שכותבים עלייך או במה שאנשים יחשבו עלייך,” היא אמרה ואני משכתי בכתפיי.
“אגתה, אני רציתי לדבר אתך על משהו,” אמרתי לה והבטתי בגיטרה שהייתה זרוקה על המיטה.
“כן, כמובן-” היא אמרה אבל אז נשמע צלצול הטלפון שלה. היא הרימה את ידה וסימנה לי לחכות שתסיים, אבל ידעתי שכבר לא אספיק לדבר איתה על מה שרציתי.
“כן, אנחנו כבר יוצאות,” היא אמרה ושיערתי שזה היה אחד מהשומרים בחוץ או אולי הנהג שלנו.
אולי זה לא הזמן הנכון להעלות את הנושא, ואולי אין זמן נכון לדבר איתה על זה.
איך אני מוצאת את הדרך להסביר לסוכנת שלי שאני לא אוהבת את השירים שאני שרה, שאני רוצה לשיר שירים שאני כתבתי, שאני רוצה לספר למעריצים שלי על חוויות שבאמת חוויתי. זה מתסכל להוציא שירים רק בגלל שהם נמכרים מהר יותר או בגלל שהם יותר קליטים ומתאימים לתעשיית המוזיקה.
“אנחנו צריכות ללכת ליה, מחכים לנו בתחנת הרדיו,” היא אמרה והחלה ללכת לכיוון הדלת. לקחתי את המעיל שלי שהונח על אחד הכיסאות בחדר ועטפתי אותו מסביב לגופי בכדי להתחמם.
עקבתי אחריי אגתה בצעדים מהירים, כאשר תוך כדי הליכה היא נתנה לי דגשים נוספים לקראת הראיון. כאשר הגענו אל הלובי שמעתי לחשושים סביבי ורגע לפני שיצאנו מהשער נשמתי עמוק.
שני מאבטחים עמדו לצד השער ווידאו שאגיע בבטחה למכונית בזמן שהפפראצי ניסו לצלם אותי.
פלאשים הובזקו לעברי ואני מצמתי בעיניי. הלוואי והייתי מתרגלת לכל המצלמות האלה. אגתה אומרת שזה עניין של זמן, אבל אני אומרת שאני כנראה אף פעם לא אתרגל לזה.
“ליה, את יכולה לספר לנו עוד על האלבום שלך?” שאל אחד מהצלמים.
“האם זה נכון שאת ולוקאס נפרדתם?” שאל צלם נוסף ואני ניסיתי להתעלם מהשאלות שלהם.
“תיכנסי לרכב ליה,” אמרה אגתה ונכנסה לתוך המכונית. אחד מהשומרי ראש משך אותי בעדינות אחריה ועזר לי להיכנס לרכב ומיד לאחר מכן את הדלת.
“ליה?” אמרה אגתה ואני סובבתי את מבטי לעברה. היה נמאס לי מהשאלות שלהם, מהצורך שלהם לחטט בחיים הפרטיים שלי, לפעמים זה היה באמת בלתי נסבל.
“מה?” שאלתי בשקט ונשענתי אחורנית במושב.
“את רצית לדבר איתי מקודם על משהו,” היא אמרה והביטה בי בריכוז. הבטתי בה ולאחר מכן בעוזרת שלה שישבה לצידה ובסטייליסטית שלי שישבה במושב אחריה.
“זה..זה לא כזה חשוב,” מלמלתי והבטתי בעיר דרך החלון. זה לא היה הזמן לזה. כל מה שהייתי צריכה זה לעבור את היום הזה בלי לעשות עוד בושות מול המצלמות ובלי לגמגם בראיון.
“אה, שכחתי להראות לך,” אמרה אגתה ולקחה מגזין שהעוזרת שלה הביאה לה. היא הגישה לי את המגזין ואני הבטתי בתמונת השער. התמונה הייתה שלי. שיערי החום שבדרך כלל היה מתולתל, היה חלק בתמונה. פניי היו מאופרות בקפידה כך שלא היה ניתן לראות שום פגם בפניי. עיניי הכחולות הסתכלו על עדשת המצלמה. בתמונה לבשתי שמלה קצרה בצבע כסוף וזוג נעלי עקב. הלוואי והייתי אוהבת את התמונה, אבל כל מה שראיתי היה זיוף אחד גדול.
אני יודעת בוודאות שהתמונה עברה הרבה ליטושים וששינו כמה פרטים בפוטושופ.
מעניין אם אנשים באמת מאמינים להצגה שלי. מעניין אם הם באמת חושבים שהחיים שלי כל כך מושלמים כמו שאני מנסה להציג אותם.
“את אוהבת את זה?” שאלה אגתה ואני פתחתי את פי ואז סגרתי אותו. היא חייכה לעברי וחיכתה לתשובה שלי.
“כן, זה…זה נהדר,” אמרתי וזייפתי חיוך.
הנסיעה הייתה שקטה וברובה עברתי על תמונות באינסטגרם ועל פוסטים בטוויטר. כל פעם מחדש אני מבטיחה לעצמי שלא אקרא מה כותבים עליי ולא אקרא תגובות על תמונות שפרסמתי, אבל אני תמיד מסתכלת. אני מניחה שאי אפשר לברוח מזה באמת גם אם אני באמת רוצה.
הבטתי באחת מהתמונות שהעלתי לא מזמן. זו הייתה תמונה מטקס פרסים שהלכתי אליו. בתמונה לבשתי שמלה פשוטה בצבע שחור וענדתי שרשרת שהתאימה לשמלה. על התמונה היו אלפי תגובות, חלקן באמת טובות ומפרגנות, אבל חלקן היו מאוד פוגעות.
לאנשים היה כל כך הרבה מה להגיד על המשקל שלי ועל איך שנראיתי. אני לא הייתי בחורה רזה כל כך, אבל לקרוא עוד ועוד תגובות מעליבות על המשקל שלי הורידו לי את הביטחון עוד יותר. עיניי עקצצו ומצמצתי בעיניי בכדי להסתיר את הדמעות שעמדו ליפול.
הרגשתי יד שנגעה בזרועי והרמתי את מבטי ממסך הפלאפון.
“הגענו ליה, את מוכנה?” שאלה מייגן, הסטייליסטית שלי. שיערה השחור היה אסוף בצמה ארוכה והיא לבשה שמלה בצבע לבן שהחמיאה לצבע עורה הכהה. הכנסתי את הטלפון שלי לכיס שלי והנהנתי.
“כן, אני מוכנה.” אמרתי ויצאתי מהרכב אחריה.
הפעם לא ראיתי אף צלם פפראצי בסביבה ונאנחתי בהקלה. נכנסנו לתוך המבנה והלכנו עד שהגענו לחדר שבו הראיון אמור להתקיים.
נכנסתי לחדר באיטיות והתיישבתי מול המראיין. הבחנתי באנשי הצוות שהביטו בנו דרך קיר זכוכית ולאחר מכן סקרתי במבטי את הקירות שעליהם היו תלויים תקליטים ותמונות שונות.
“הגעתם לקול הבא, אני ראיין ואיתנו נמצאת היום ליה דוסון!” אמר ראיין וברקע נשמעו מחיאות כפיים ואני גיחכתי.
“היי, מה קורה?” אמרתי בזמן ששיחקתי עם ידיי. אחריי כל הדברים שאמרו עליי בחדשות וברשת לאחרונה הייתי לחוצה לקראת הראיון היום.
“ליה, תודה שהגעת לכאן להתארח אצלנו,” אמר ראיין ואני חייכתי.
“תודה שהסכמתם לארח אותי,” אמרתי. ראיין לבש ג’קט פשוט ומכנס ג’ינס והוא מדי פעם העביר את ידו בשיערו הארוך. אהבתי ראיונות ברדיו הרבה יותר מראיונות בתוכניות אירוח, אולי זה בגלל שברגיו לא הייתי צריכה להתאמץ כל כך להיראות טוב וללבוש משהו מיוחד.
“אז ליה, אני יודע שבטח הרבה אנשים שואלים אותך את זה, אבל את יכולה לספר לנו אולי קצת יותר על השיר החדש שהוצאת שבוע שעבר?” שאל ראיין.
“השיר מדבר בעיקר על אהבה. ההרגשה הזו כשאתה אוהב מישהו אבל הרגשות הם לא הדדים,” אמרתי וראיין הנהן.
“והשיר הזה נכתב בהשראת מישהו מסוים?” שאל ראיין. “לאחרונה מדברים הרבה על הפרידה שלך ושל השחקן לוקאס מורנו.”
“לא, אין לשיר הזה קשר למה שקרה.” אמרתי בשקט. אני ממש מקווה שהוא לא ישאל עוד שאלות על הנושא, אולי בגלל שמערכת היחסים שלי ושל לוקאס הייתה נטו בשביל יחסי ציבור. שנאתי להעמיד פנים, לכן שמחתי שזה נגמר ושאנחנו כבר לא צריכים לצאת רק בכדי שיוכלו לצלם אותנו יחד.
“ומה לגביי האלבום החדש שלך? יש לך שיר שאת אוהבת במיוחד?” שאל ראיין ואני שתקתי. רוב השירים באלבום היו מאוד קצביים ורובם היו די דומים זה לזה, אבל כן היה שיר אחד שבאמת אהבתי, שיר רגוע ושקט יחסית.
“אני חושבת שאפשר לצפות מהאלבום הזה לצד נוסף בי שלא ראיתם עדיין ואני בהחלט מאוד לחוצה לקראת שחרור האלבום,” אמרתי והבטתי לעבר אגתה שהרימה את אגודלה מעלה בכדי לסמן לי להמשיך ושאני עושה עבודה טובה.
הראיון המשיך ועניתי על השאלות בזו אחר זו. הלכתי בצעדים מהירים אל עבר המכונית כאשר סיימנו עד שהמכונית עצרה בכניסה למלון שלי שוב.
הסתרתי את פניי עם ידי מפניי הצלמים וצעדתי לעבר החדר שלי. הורדתי את המגפיים שלי ונשכבתי על המיטה הנוחה .
הטלפון שלי צלצל ואני רטנתי לפני שלקחתי אותו והבטתי במסך.
“הלו,” אמרתי וחזרתי לשכב על המיטה.
” היי ליה,” שמעתי את קולו המוכר של אדם, החבר הכי טוב שלי. התרוממתי מיד למצב ישיבה והרחקתי את הטלפון מהאוזן שלי. רק עכשיו הבנתי שזו הייתה שיחת וידאו.
דמותו של אדם נראתה על המסך. הוא הביט בי בשעשוע וחייך לעברי. הוא לבש חולצה ירוקה שהתאימה לצבע עיניו. הוא הניח כובע בייסבול על שיערו הבלונדיני והפרוע.
“איך לוס אנג’לס?” הוא שאל אותי ואני משכתי בכתפיי.
“אני מרגישה די בודדה כאן, אבל ככה זה כל פעם שאני כאן,” אמרתי והוא הנהן בהבנה.
“איך אנגליה?” שאלתי ורק עכשיו שמתי לב לכדור כדורגל שהוא אחז בידו.
“את יודעת, אני לומד במרץ, מתאמן הרבה,” הוא אמר. אדם ואני הכרנו כבר מהגן, הוא היה כמו אח בשבילי ואני באמת לא יודעת איך הייתי שורדת את הטיולים שלי לבד בעולם בלי התמיכה שלו ובלי השיחות היומיות שלנו. אדם נשאר באנגליה בזמן שאני טסתי למקומות שונים, והוא קיבל מלגה ללימודי פוטבול באוניברסיטה. התשוקה שלו מאז ומתמיד הייתה פוטבול.
“מה קרה ליה?” הוא שאל כשם לב שאני כבר לא הקשבתי לסיפור שלו על המשחק ששיחק אתמול.
“אני..סתם, לאחרונה כל מה שאני חושבת עליו זה על האלבום החדש ועל מה שכותבים עליי ברשת, אני מפחדת שעשיתי החלטה לא נכונה כשהחלטתי להיכנס לתעשייה הזו. אני מרגישה כאילו אני לגמרי מאבדת את עצמי.” אמרתי בשקט.
“לפי איך שזה נראה לי, את נראית בדיוק כמו ליה שאני מכיר,” הוא אמר ואני צחקקתי.
“זו לא הייתה הכוונה שלי, ואתה יודע את זה,” אמרתי והוא הוריד את הכובע שלו.
“אני יודע את זה, אבל לפחות את נראית קצת פחות עצובה עכשיו.” הוא אמר. “מתי השחרור של האלבום?”
“עוד חודש בערך. בינתיים אגתה רוצה שאתראיין בכל מיני מקומות, אבל חוץ מזה אני בעיקר הולכת לצילומים או עושה חזרות.” אמרתי.
“ואת חושבת שתוכלי אולי לקחת הפסקה של שבוע- שבועיים?” שאל אדם ואני הרמתי גבה.
“על מה אתה מדבר?” שאלתי והוא חייך.
“אולי תבואי לאנגליה?” הוא שאל ואני הנדתי בראשי.
“אני לא יכולה לעשות את זה. וגם אם כן, אני לא רוצה ללכת הבייתה. אתה יודע שההורים שלי עובדים עד מאוחר, ואני שונאת להיות לבד בבית בלילה.” אמרתי והוא נאנח.
“אנחנו נמצא פיתרון לזה. חוץ מזה, יש לי שבוע חופש מהלימודים ואני רוצה לנצל את החופש הזה עד תום.” הוא אמר.
“את בעצמך אמרת לי שאת צריכה חופש ושאת רוצה הפסקה מכל הצילומים, זאת ההזדמנות המושלמת לעשות את זה. את רק צריכה להגיד כן.” הוא אמר ואני גילגלתי את עיניי.
“אדם,” אמרתי.
“ליה,” הוא אמר באותו טון.
“אני צריכה לדבר עם אגתה על זה,” אמרתי.
“זה אומר שאת תגיעי לאנגליה?” הוא שאל.
“כן, אני באה הביתה,” נאנחתי.

shooting stars- פרק 1
דרוג הסיפור 4.5 | 2 מדרגים

תגובות (4)

מהמם. תמשיכי. אני רוצה לדעת כבר את ההמשך. 💖

21/03/2020 20:15

ממש מהמם!

22/03/2020 16:30
18 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך