shira_19
שבוע מעולה לכולם!

shooting stars- פרק 2

shira_19 22/03/2020 83 צפיות 2 תגובות
שבוע מעולה לכולם!

נשענתי אחורנית על המושב במטוס והבטתי בשמיים הכחולים מבעד לחלון הקטן. היה לי קל לשכנע את אגתה שעדיף שאהיה בבית שלי בשבועות הקרובים, ואולי היא הסכימה כל כך מהר לכך שאלך מכיוון שהיא, בדיוק כמו אדם, חשבה שארגיש טוב יותר אם אחזור הבייתה ואקח הפסקה מהלו”ז העמוס כל כך שהיה לי בדרך כלל.
אולי הייתי אמורה להתעייף מטיסות בשלב הזה, אולי הייתי אמורה לשנוא את הנוף התמידי של שמיים בצבע תכול או את שמי הלילה, אולי הייתי אמורה לרצות לרדת מהמטוס ולמצוא דרכים אחרות להתנייד בין מקומות, אבל משום מה, אהבתי את התחושה של להיות באוויר, מטרים רבים כל כך מעל הקרקע. השמיים אף פעם לא נראו עבורי כחולים ופשוטים כל כך, רק כשאני נמצאת במטוס אני יכולה להביט בעננים כמו שהם באמת. רק בסיטואציות כאלו אני מבינה כמה נקודת מבט משנה הכל, מהקרקע הכל נראה רחוק כל כך, הכוכבים, השמש, ומכאן..מכאן הכל נמצא במרחק נגיעה.
הבטתי הצידה באנשים השונים שישבו במטוס, כל אחד היה עסוק בעולם משלו, בזמן שאני האזנתי למוזיקה דרך האוזניות שלי. בדרך כלל בטיסות לא נהגתי לחבוש כובע או משקפי שמש שיסתירו אותי, לפעמים הרגשתי שיזהו אותי בכל מצב, זה היה בלתי נמנע לפעמים. הוצאתי מתיק הגב שלי את המחברת שירים שלי. זו הייתה מחברת פשוטה בצבע ורוד שאדם קנה לי לפני כמה שנים. אני זוכרת את היום שבו הוא בא לחדר שלי באמצע שהתאמנתי על פסנתר, הוא היה היחיד שבאמת ידע עד כמה אני אוהבת לשיר ולנגן אז. הוא תמיד נהג לומר לי שכל אומן טוב צריך שתהיה לו מחברת שירים, הוא רצה שתהיה לי מחברת שבה אוכל לכתוב בכל זמן שבו ארצה או שאקבל השראה. זו הייתה מתנה פשוטה כל כך, אבל היא גם נגעה לליבי מאוד. ואז, אז התחלתי לכתוב, בהתחלה רק מחשבות, כמה משפטים או שורות על חיי, והשורות האלה לאט לאט הפכו לבית, ואז הוספתי להם פזמון, ולבסוף הדפים התמלאו בשירים.
חיוך עלה על פניי כאשר דיפדפתי בין הדפים והבטתי בשירים שנכתסו בכתב יד מרושל. חלקם נכתבו בתקופות טובות יותר, חלקם בפחות טובות. חלק מהם נכתבו ברגע של השראה, עם כתב מרושל ומילים שנכתבו במהירות. על חלק מהדפים היו רשומים תווים לנגינה על פסנתר או גיטרה.
הרגשתי שוב את הדחף הזה לספר סיפור, לכתוב מילים על הדף החלק, וכך ביליתי את המשך הטיסה, במחשבה על סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, ועל מילים שמשלימות אחת את השנייה.
לבסוף כאשר נחתתי, אספתי את המזוודה שלי ויצאתי החוצה משדה התעופה. הקפדתי להסתיר את פניי ככל שיכולתי והשתלבתי בין האנשים השונים, אך לא הייתי לחוצה מדי, אולי כי אף אחד לא ציפה שאחזור ללונדון בתקופה שבה הייתי אמורה לעשות חזרות ולהשתתף בראיונות.
ברגע שיצאתי סקרתי בעיניי את האנשים ולאחר מכן את המכוניות שעצרו לצד המדרכה. הרבה אנשים הלכו עם מזוודותיהם ונכנסו או יצאו דרך הדלתות. הרוח הקרירה הכתה בפניי ואחזתי בחוזקה במזוודה שלי כאשר חיפשתי אחרי המכונית של אדם. לא לקח לי הרבה זמן למצוא אותו, אולי בגלל שברגע שהבחין בי הוא יצא מהרכב והחל לרוץ לעברי במהירות, מבלי להתייחס לאנשים שעברו מולו או למכונית שצפרה לו לאחר שעקף אותה.
“אדם, תזיהר,” אמרתי כאשר התקרב אליי וחיבק אותי בחוזקה. צחקקתי כאשר קירב אותי אליו וכמעט וחנק אותי כאשר עטף אותי בזרועותיו. הוא הזיז את ראשו מעט לעבר האנשים שהביטו בנו וחייך.
“לא ראיתי את החברה הכי טובה שלי כבר ארבעה חודשים, אין לכם זכות לשפוט אותי,” הוא אמר ואני פלטתי צחקוק.
“אדם,” אמרתי ונתתי לו מכה קלה בכתף. “אל תעשה לי בושות.”
“את אוהבת שאני עושה לך בושות,” הוא אמר ופרע את שיערי קלות, “זה כל היופי בחברות שלנו, שנינו יודעים להביך אחד את השני כשצריך.”
“אז אני מבינה שהתגעגעת אליי?” שאלתי כאשר לקח את המזוודה שלי ואני עקבתי אחריו לעבר הרכב. אני לא יודעת למה, אבל הרגשתי צורך לשמוע שמישהו התגעגע אליי, שהייתי חסרה למישהו יותר ממה שחשבתי. את רוב היום ביליתי עם הצוות שלי או עם מראיינים, כיאוגרפים או פשוט בשירה באולפן ההקלטות, אבל תמיד הרגשתי שהמחיר הכבד של הקריירה שלי היה התזוזה התמידית, החוסר בקשר אנושי אמיתי.
“כמובן שהתגעגעתי, טיפשונת,” הוא חייך ואני נכנסתי לתא הנוסע. הוא נכנס גם כן והפעיל שוב את הרכב. ברגע שהחל לנסוע, הורדתי את משקפיי השמש שלי ואת המעיל שלי, היה לי חם מאוד עכשיו בגלל המיזוג שהיה ברכב.
“את רוצה לספר לי מה חדש או שאני צריך לנחש?” הוא שאל ואני נאנחתי. הוא ידע בדיוק מה קרה, כי אני בטוחה שהוא כמו כולם קרא את הכתבות עליי, אבל ההבדל בינו לבין כולם הוא שהוא רצה לשמוע את מה שהיה לי לומר, הוא אף פעם לא האמין למה שכתבו עליי.
“מה אתה חושב שקרה?” שאלתי, “כולם חושבים שאני ולוקאס נפרדנו והשאלבום החדש מבוסס על מערכת היחסים שלנו ועל הסוף קורע הלב של סיפור האהבה הזה.”
“ליה, תאמיני לי, אם הם היו מכירים אותך כמוני הם היו יודעים שהוא ממש לא הטעם שלך. הוא לא מסוג הבחורים שהיית כותבת להם שיר אהבה,” הוא צחק ואני הזדקפתי ממקומי.
“לפמים אני מצטערת שאתה מכיר אותי טוב כל כך,” מלמלתי.
“אני פשוט יודע לזהות כשאת מחבבת מישהו,” הוא אמר ואני פתחתי מעט את החלון בכדי להרגיש את הרוח הקרירה, לפתע היה לי חם כל כך. לא הייתי טובה בלדבר על נושאים כאלה, רק ידעתי לכתוב עליהם במחברת שלי.
“אה, כן?” אמרתי והסתובבתי להביט בו. “אז תגיד לי, אדון מומחה, איך אתה יודע לזהות כשאני מחבבת מישהו?”
שילבתי את זרועותיי וחיכיתי לתשובה שלו. ניסיתי להיראות בטוחה בעצמי, אך ידעתי עד כמה אדם ידע עליי דברים שאני בעצמי לא ידעתי שהוא יודע. קצת מוזר לחשוב על זה שהוא אחד מהאנשים היחידים בעולם שיודעים עליי כל כך הרבה דברים.
“זה קל. את בדרך כלל מסתכלת עליו הרבה ולוקח לך נצח עד שאת בכלל ניגשת אליו. עד שאת כבר עושה את הצעד הזה את פשוט מסמיקה הרבה או מגמגמת לידו,” הוא הביט מי לרגע והמשיך, “לא שזה דבר רע, זו פשוט מי שאת. תחשבי על זה ככה, ברוב המקרים שבהם חיבבת בחור את פשוט כתבת על זה שיר. ככה שגם אם חיי האהבה שלך לא היו מוצלחים במיוחד, תמיד כתבת על זה שירים מוצלחים מאוד.”
“הם לא מוצלחים, הם היו די ילדותיים…” אמרתי בשקט והוא עצר ברמזור והפנה את כל תשומת ליבו אליי כעת.
“רגשות הם לא דבר טיפשי, ואם כתבת את השירים האלה על מישהו שרק חיבבת או פגשת, אני לא יכול לדמיין כמה מדהימים יהיו השירים שלך כשבאמת תתאהבי במישהו,” הוא אמר ואני הנדתי בראשי.
“טוב, מספיק לדבר עליי, איך היה השבוע שלך?” שאלתי אותו בניסיון לשנות נושא. הוא שם לב לזה כמובן כי הוא חייך אליי חיוך קטן לפני שהמשיך לנסוע, אך הוא לא אמר כלום על זה.
“היו לי הרבה מבחנים השבוע, וברוב האימונים, המאמן הכריח אותנו להישאר עד מאוחר בכדי לעשות תרגילים נוספים, אני חושב שהוא דואג שאנחנו לא מוכנים מספיק לקראת המשחק שלנו שמתקיים בסוף החודש, אז הוא חושב שאם נתאמן יותר נגיע לתוצאה טובה יותר.”
“המאמן שלכם די קשוח,” ציינתי והוא רק משך בכתפיו.
“הוא כזה, אבל למדתי להקשיב לו ולהבין שהוא רוצה רק בטובתנו, צריך לדעת להשאיר את האגו בחוץ כשמתחילים אימון, אף שחקן הוא לא מושלם.”
“אבל כל שחקן רוצה להשתפר ולהיות טוב יותר,” אמרתי, ולא ידעתי אם דיברתי על אדם או עליי. בתעשיית המוזיקה הרגשתי כאילו הייתי צריכה תמיד לעשות יותר ולעבוד קשה יותר בכדי באמת להצליח.
“אני לא רוצה להישאר לבד הלילה,” אמרתי בשקט והבטתי בדרך שהלכה ונעשתה מוכרת יותר. אדם ידע בדיוק כמוני שההורים שלי נהגו ללכת להרבה נסיעות או לעבוד עד מאוחר, בגלל שהם נהגו לעשות בכל התחום של קשרים בינלאומיים, ואני שנאתי להישאר בבית לבד. זה היה טיפשי, אני יודעת, אבל פחדתי מהחושך, ושנאתי את תחושת הבדידות כשהבית היה ריק לחלוטין, הכל הרגיש ריק ועצוב כל כך.
“אל תדאגי, כבר סידרתי הכל, את תוכלי לישון אצלי בבי,” הוא אמר בקלילות ואני הבטתי בו בשקט.
“אני יודע מה את הולכת להגיד, אבל את באמת לא צריכה לדאוג, אימא שלי אוהבת כשאת באה אלינו ובגלל שאת רוב הזמן אני מבלה באוניברסיטה יותר מאשר בבית היא רק מחפשת עוד תעסוקה ואנשים לדבר איתם,” הוא חייך.
“אני לא רוצה להיות נטל-”
“תפסיקי לדאוג, ליה,” הוא אמר. “את לא נטל, את החברה כי טובה שלי. לא ראינו אחד את השני הרבה זמן וחוץ מזה, אימא שלי כבר ארגנה לך את חדר האורחים ואני די בטוח שהיא בישלה ארוחת צהריים בשבילנו.”
“באמת לא הייתי אצלך בבית הרבה זמן…”
“זה מה שקורה כשהחברה הכי טובה שלי היא זמרת מפורסמת,” הוא גיחך ואני חייכתי.
“אני שמחה שזה מצחיק אותך, יש אנשים שכבר הספיקו לשכוח מי הייתי לפני שהייתי מפורסמת.”
“מזל שאני כאן בשביל להזכיר להם, או פשוט בשביל להשאיר אותך על הקרקע כשצריך.” הוא ציין וחנה את האוטו מול הבית שלו. כאשר יצאתי מהרכב ונכנסתי לתוך הבית אחריי אדם, הבנתי עד כמה הכל נשאר אותו הדבר. הבית היה מרוהט בדיוק כמו בפעם האחרונה שביקרתי בו ועל קירות הבית נוספו עוד כמה תמונות שגרמו לבית להיראות ביתי יותר.
אמא של אדם, ליזי, בישלה מרק במטבח והיא ערבבה אותו עם כף עץ. שיערה הקצר היה אסוף בצמה פשוטה והיא לבשה חלק שעליו היו ציורים של פירות. כאשר היא שמעה אותנו נכנסים היא הרימה את מבטה וחיוך רחב נראה על פניה.
“ליה יקירה,” היא אמרה ועזבה את המרק והתקרבה אליי במהירות בכדי לחבק אותי. צחקקתי וחיבקתי אותה חזרה.
אדם עשה פרצוץ זועף ונשען על הקיר. “טוב לדעת שהתגעגעת גם אליי אימא.”
היא חיבקה גם אותו אך עדיין נראתה שמחה כל כך לראות אותי.
“איזה יופי שבאת הנה, אדם סיפר לי כל כך הרבה על הטיול האחרון שלך, גם שמעתי שאת עומדת להוציא אלבום חדש.” היא אמרה והמשיכה לבשל את המרק. לפעמים היה קשה לדמיין שליזי בעצם גידלה את אדם לבד כל השנים האלה ושהיא עובדת הרבה יותר קשה ממה שאנשים חושבים, אבל זה היה היופי שבה, היא תמיד חייכה והייתה אופטימית כל כך.
“כן, דברים היו די מטורפים לאחרונה, אני פשוט שמחה שאני חזרתי ללונדון ושאוכל לנוח קצת,” אמרתי.
“אני שמחה שבאת הנה, לאחרונה אדם לומד קשה כל כך והבית ריק רוב הזמן,” היא אמרה וסרקה אותי לרגע. “ליה, את רזית המון, את חייבת להקפיד לאכול יותר, אסור לך להתיש את עצמך יותר מדי בעבודה.”
“אני מקפידה לאכול, את לא צריכה לדאוג,” צחקקתי כאשר ראיתי את הדאגה שעל פניה. שמתי לב לקרש עץ שהיה מונח על השולחן ושעליו היו חתוכים ירקות. העפתי מבט באדם שהוציא צלחות מאחד הארונות והניח אותן על השולחן.
“אני מקווה שאת מתלבשת חם ודואגת לשתות הרבה, תמיד אנשים לא שותים מספיק בחורף בגלל שלא חם, ” היא אמרה והחיוך שעל פניי רק התרחב. הדאגה שלה חיממה את לבי, למרות שלא הייתה לה סיבה לדאוג לי, אני למדתי להסתדר לבד, ככה זה תמיד היה.
“בואי, אני אעזור לך לארגן את הדברים בחדר,” אמר אדם ואני חייכתי לעבר ליזי לפני שעליתי אחריו במדרגות לעבר חדר האורחים. בחדר הייתה מיטה עם מצעים בצבע תכלת שלצידה היה שולחן עבודה ומדף עם ספרים עליו. התקרבתי לחלון הגדול שהשקיף על האגם שהיה קרוב לבית. אדם גר במרחק של רבע שעה מהבית שלי, לכן לא דאגתי לארוז הרבה, כי ידעתי שגם אם שכחתי משהו אוכל פשוט לקפוץ הבייתה בשביל לקחת דברים. הנחתי את הגיטרה שלי על המיטה והסתובבתי לעבר אדם שהניח את מזוודה שלי על רצפת הפרקט.
חייכתי אליו חיוך רחב כאשר עמד מולי והוא גיחך. “ליה, למה את מחייכת?”
“אני פשוט שמחה להיות כאן שוב,” אמרתי. באותו רגע ליזי קראה לנו למטה בכדי לבוא לאכול ושנינו הבטנו זה בזה וצחקנו.

shooting stars- פרק 2
דרוג הסיפור 4 | 1 מדרגים

תגובות (2)

מהמם, מחכה להמשך…

22/03/2020 22:40

    תודה רבה:)

    26/03/2020 17:41
18 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך