מונולוג בחשיכה

שיגאון

ישן? אני ער.

אני ער. אני ער. כן, השמיכה עליי. ישנתי. אני במיטה הישנה שלי. איזה מזל שהתכסיתי, אני מרגיש את השמיכות עליי (כמו עור של ממוטה). שמיכות ושמיכה ומזרון. נעים שחורי. האם אני משוגע. אני לא יכול היות משוגע. אני יודע שאני לא משוגע. אני לא רוצה לפקוח את העיניים.

האם אני משוגע? שבע ועוד שתים עשרה הם… תשע עשרה. זה לא נראה לי תוצאה משוגעת. אבל איך אני יודע שזה נכון? אולי נכפיל שישים ושש בשלושים וארבע? אל אלוהים, אבל אני אדע שזה נכון? אני יודע, השיטה, השיטה נכונה. מכפיל קודם את האחדות ואז את העשרות… לא, לא, לא. מתמטיקה לא תעזור. היא משוגעת בתוך עצמה. אין לה רכיב של ביקורת אלמנטרית.

אני לא רוצה לפקוח את העיניים. אצטרך למצוא משהו שאין לפקפק בו. כפות רגליים! אני לא רוצה להזיז שום דבר, אבל, אם אני אתאמץ… אני מרגיש… שיש לי כפות רגליים. קודם כל, זה ברור מאליו. חוץ מזה, אני מרגיש עקצוצים, טינגולים, משבים של חום וקור, זיעה מתגבשת, עצבנות חשמלית. יש לי כפות רגליים. או שמא אני הוזה אותן?

לא, לא, לא. מה שנכון לכפות נכון גם לשאר. אין לי גוף. מה אם אין לי? אין לי גוף. מה אני משוגע? דעת טרופה אבודה בשחור? אני חייב למצוא משהו שיש לי. אבל מה אם אני מת? מה אם הכל רמאות? אני חייב לזכור משהו אמיתי. משהו שהיה בעולם שלי… והרי היה עולם, אני לא יכול לפקפק בו.

אבל מה אם לא? אולי, אני לא נזכר. האם זה משנה אם נזכרתי או המצאתי? עכשיו אין עולם. עכשיו אין לי גוף. אבל ברור שיש! אבל מה אם אין? אוי, אני נשמע כמו משוגע

די! תפסיק עם הדיבורים האלה.

אבל אני לא נזכר בכלום. אין לי שם. מה היה אתמול? פחח.. מוזר, אתמול… אני לא חושב שיש מישהו ממני. אני סורק ומתאמץ למצוא אנשים, אבל פתאום, איזו שטות. הרעיון של אנשים הוא אבסורד. סתירה פנימית. ברור שאין עולם. ברור שאין אנשים. ברור שאין גוף. מה העלה בי את ההרהורים האלה?

אולי אני פסיכי. אם סיכמתי שאני לא, אוכל לשאול את עצמי האם אני קיים.

אני לא.

אם כך, הכל מסוכם. אולי אני רוצה לפקוח עיניים?

לא! אין עיניים אין עולם! אם אפקח אותן, אשאב לתוך הטירוף.

לא! לא! לא! תפסיק עם הדיבורים האלה.

אתה משגע את עצמי.

טוב,

אני אפתח.

אני פותח עיניים

(המשךך יבוא)

.

.

.

.

(המשך)

אני לא רואה כלום. אבל אני בטוח שאני קיים. או שלא. זה לא משנה. מה בלתי מוטל בספק?

להסתכל בכפות!

נכון. כפות רגליים. אממטינגולים, עקצוצים, חום וקור, עצבנות חשמלית כמו אבק מתפזרת. אני לא משוגע אם יש לי כפות רגליים קיימות. אם כך, בוודאי איבדתי ראייה. אולי התעוורתי. אולי נגמר לעולם האור. ואולי, לא היו לי עיניים. כן, נשמע הגיוני. זה עולם של חישות ולא של חושים. אבל אם כך, מה הגבולות שלו? מה החוקים? האם יש נפשות אחרות? האם יש אנשים?

ככל שהזיכרון מספר לי, הכל הזיות. אין כזה דבר לזכור משהו, וגם אם היה, הייתה זו סתירה למושג היחידניות. או אולי האינווריאנטיות?

אני מדבר לעצמי! ובכלל מדבר שטויות. אני עלול להשתגע. ואולי… השתגעתי?

לא! תפסיק! אני לא יכול לספר לעצמנו ככה סיפורי אימה. הכל נכון והגיוני ומוסבר

כי

כי…

הדלת נפתחת. פותחים אותה. פותחים לי את הדלת. מישהו פותח אותה. הדלת, חריץ, אני לא לבד בעולם. יש בית, יש חדר אוי אוראוראוראור תאורה מסנוורת! אוי זה כואב. יש לי עיניים ואני לא עיוור. הנחות היסוד שלי שגויות! אלוהים, אני משוגע. ידעתי שהייתי צריך להשאיר אותן עצומות.

אוי, כמה אור יש בעולם. זה כואב זה כואב אוי אני לא משוגע זה לא הגיוני שזה קורה. כמה אור יש בחוץ. אני לא רוצה להזיז את עצמי! להתמקד בכפות. טינגולים, עיקצוצים. מישהו נכנס. אני רוצה צללית עוברת בדלת. צלליות. יש אנשים בעולם! יש… אני ספרתי שתיים? שתי אנשים? אוי איזה טירוף. ומה אם אני מת? ואם הכל שקר ו-

ג’ני אמרה: “קניתי צב.”

“צב? ג’ני, חשבתי שאנחנו מדברות על ג’ון. למה את מדברת איתי על צב?” אמרה דפנה, ונכנסה אחרי ג’ני אל החדר החשוך. כל כך הרבה חדרים היו בבית של ג’ני וברוק, שדפנה הניחה שלא תראה את כולם בחיים.

“אוי אני מצטערת יקירתי. עוד רגע תמשיכי מהמקום שהיית בו. הייתי חייבת לקטוע אותך כדי שלא תהיי יותר מדיי מופתעת.” אמרה ג’ני, ואז כאילו ההתלהבות שלה גרמה לה לשכוח לגמרי מה שאמרה עד אותו רגע, היא נפנפה בידיים (בחושך התנועה לא הייתה ברורה) ואמרה: “ברוק. אח שלו – הוא חוקר בגלפגוס.”

“עכשיו עברנו לדבר על אח של ברוק?”. שאלה דפנה. למרות שעיניה לא התרגלו עדיין לחושך, הבחינה בצללית גדולה באחת הפינות. של רהיט. אולי ספה. החדר היה ריק פרט לכך (כמו כל החדרים שראתה בבית של ג’ני, היה החדר הזה מוזר בדרכו שלו).

“כשאחיו ביקר אצלנו ביוני שעבר” הסבירה ג’ני, “ביקשתי, בתור בדיחה, שיביא לי צב.” ג’ני כעת פנתה אל דפנה ואחזה ביד שלה, כדי למשוך את כל תשומת הלב של דפנה. “לא עברו חודשיים, ובאמצע הסלון, כשחזרתי הבייתה מביקור אצל אמא שלי, (השעה הייתה אולי שש בערב), חיכתה לי קופסת מתנה מפוארת כל כך – כאילו סנטה וכל הגרמלינים הכינו אותה במיוחד.”

לסנטה יש אלפים” תיקנה דפנה.

“והקופסא הייתה כל כך גדולה, שצעקתי על ברוק-” צעקה ג’ני, “איזה טיפשון, שקנה לי מכונית חדשה ברוב רברבנות, והוא יודע שאני אוהבת את המיני הישנה שלי. לא האמנתי, צעקתי עליו. והוא רק חייך, וסימן לי עם היד לפתוח.”

“וכשפתחת,” אמרה דפנה, “היה שם צב.”

“צב ענק מהגלפגוס!” קפצה ג’ני ונשענה בשתי ידיה על כתפיה של דפנה. “ברוק ואחיו ארגנו את המשלוח. קניתי צב!”

דפנה פזלה אל הצללית בפינת החדר. “אל תגידי לי…”

ג’ני תפסה את ידה ומשכה אותה אל הצללית. היד של דפנה הונחה על העצם הגדול. “או מיי גד.” אמרה דפנה. “זה צב!”

“צב ענק מהגלפגוס!” צעקה ג’ני ומחאה בכפיה.

וואו!” אמרה דפנה והעבירה את ידיה למשש את השריון הגדול. “וואו, למה את מחזיקה אותו בחושך?”

“ככה היה כתוב בהוראות.” אמרה ג’ני.

“מה הגודל שלו? הוא ענק.”

“יותר משלוש מטר מקצה לקצה. אם לא מפריעים להם הם יכולים להחזיק יותר ממאה שנה.”

“ג’ני, זה משוגע, יש לך צב ענק בחדר. את מחזיקה בחדר צב!”

“אני יודעת! יקירתי, את חושבת שזה משוגע? תזכירי לי, פעם הבאה שתבואי אראה לך את האגף המזרחי של המרתף. בואי רק נגיד שברוק הביא לי כמה מזכרות מסינגפור…”

“בחיי שאת פסיכית לחלוטין. אני לא יודעת למה אני עדיין חברה שלך.” אמרה דפנה.

“כי את מתה עליי.” אמרה ג’ני. “כי אני מקסימה.”

“אם לא היית מכינה תרופות סיניות כאלה מתוקות…” אמרה דפנה.

ג’ני צחקה בעונג רב, אז קפצה ואמרה: “מה שמזכיר לי…” והוציאה כלי קטן מכיס החצאית. “אבל תמשיכי לדבר.” אמרה לדפנה. “אם סיימת לשבח אותי, תמשיכי בסיפור שלך. דיברנו על ג’ון.”

“ג’ון…” אמרה דפנה ונמרחה אחורה, נשענת על השריון, ידה מרפרפת על החספוס הגולמי והחלקות המפתיעה של הקראטין שהרכיב את השריון. “ג’ון. ג’ון לפעמים נהיה… אבוד. אני לא יודעת איך להסביר את זה.”

“בואי הנה.” אמרה ג’ני, והבחינה שדפנה כעת משתופפת ליד אחד הצדדים – הקדמי או האחורי של הצב.”

“מה את מעוללת עכשיו?” שאלה דפנה, ולקולה התגנבה סקרנות שהיא הייתה שמחה לו הייתה נשמעת ארסית יותר.

“תחזיקי.” אמרה ג’ני, ודפנה מיששה בחשכה עד שהרגישה את ידה של ג’ני מובילה אותה אל חומר רך ומוזר. “גם צבים צריכים מניקור.” אמרה.

“או מיי גד. את קוצצת לו ציפורניים?” שאלה דפנה.

“זה אחר כך נכנס לתוך המרק שלך.” אמרה ג’ני. “אחר כך נוסיף את זה למלתעות של דיונון, פריחת היסמין, קרניים של עגל, קליפת תפוז ופרחי במבוק. אני מכינה לך מה שברפואה הסינית נקרא ג’ין-גורון. זה יקרר לך את הבטן ואחר כך ימריץ את הצ’י. זה טוב להורדת סטרס, לעידוד האנרגיות הנשיות ולחיוניות ורענון של מצב הרוח בכלל.”

ג’יסס ג’ני. זה הולך להיות מגעיל כמו פעם קודמת?”

“הרבה יותר מגעיל.” אמרה ג’ני. “פעם קודמת שמתי לך סוכר וקקאו. היום אני לא יכולה לעשות את זה בלי להרוס את הבסיסיות של התבשיל.”

“אל אלוהים.” אמרה דפנה.

“אז היית באמצע…?” אמרה ג’ני.

עיניה של דפנה שוטטו לרגע, בניסיון להיזכר. “ג’ון.” היא אמרה. שתיהן צחקו. “ג’ון, הוא – לפעמים מתנתק. את יודעת? כאילו אין אף אחד בבית. אני יכולה לדפוק על הראש שלו ולא… אוי, הצליל הזה כל כך מוזר.”

“כשאני קוצצת לו ציפורניים?”

“אני לא מאמינה שאת קוצצת ציפורניים לצב ענק.”

“צב יבשה מהגלפגוס!” אמרה ג’ני.

“אוי אלוהים. את חושבת שהוא מרגיש את זה?”

“אין לי מושג.” אמרה ג’ני. “בואי. סיימנו.” אמרה לדפנה ותפסה לה את היד.

“כבר? אבל לא הספקתי להכיר את… יש לו שם?”

“אין לו.” אמרה ג’ני. “בואי, אנחנו צריכות לטפס לקומה השלישית, יש לי שם במבוק.”

“כבר אמרתי לך שאת משוגעת?”

“אנחנו צריכות לטפס, כי זה בצד ההפוך מהמעלית. אני אומרת לברוק כבר חודש שאנחנו צריכים עוד מעלית.”

“מה, יש לך שם גן סיני כאילו?” צחקה דפנה, חצי בכאילו, חצי בחשש.

“כן. עם דובי פנדה חמודים.” אמרה ג’ני, ודפנה לא הצליחה לקבוע אם היא צוחקת או לא. שתיהן יצאו מהחדר.

“אז תספרי לי על ג’ון.” אמרה ג’ני. “מה עם ג’ון, הוא מתנתק?”

“כאילו הוציאו ממנו את הג’ון, את יודעת-“

“תסתגרי אחרייך את הדלת.” אמרה ג’ני.

“כן, בטח.” אמרה דפנה, וסגרה את הדלת. אחר כך גלגלה את עיניה בנסיון למצוא מילים. “כאילו…”

מונולוג בחשיכה
דרג את הסיפור

תגובות (14)

אתה תצטרך להסביר או את הסיפור או את מה שעבר עלייך כשכתבת אותו

02/12/2017 03:24

אהבתי.
זה קצת תלוש אבל, כלומר אין איזה אמירה שהצלחתי לעקוב אחריה, מצד שני היה ממש כיף וזורם ומעניין לקרוא ומי בכלל אמר שסיפור צריך אמירה…

02/12/2017 22:13

אני דווקא כן חושב שיש פה משמעות ואמירה. אבל אם שניכם לא הבנתם, אני מתחיל לפקפק בשפיות שלי…. P:

03/12/2017 11:30

אני חושבת שפשוט לא הבחנו ואתה תצטרך להסביר

03/12/2017 16:24

אוף, להסביר אומנות…
טוב החלק הראשון הוא די self-explanatory. אני מניח שמה שלא ברור זה החלק השני. קודם כל, הצב בחלק השני הוא הדובר בחלק הראשון (וכשהדלת נפתחת בסוף החלק הראשון, ג’ני ודפנה נכנסות), אבל את זה בטח הבנתם.
ג’ני ודפנה מדברות על ג’ון, שלא ברור מה הבעיה שלו (כוללת “התנתקויות”), אבל גם לא משנה. הבעיה של ג’ון כאילו באה להיות דומה לזו של הצב, אבל היא גם מגוחכת לעומת הצב. כי ג’ון, מה שלא יהיו הבעיות שלו וההתנתקויות שלו, מצבו בחיים לא יתקרב לזה של הצב, המנותק כמעט לחלוטין מהעולם, בנסיון נורא לשמור על שפיות מתפוררת (והוא יכול להחזיק ככה מאה שנה).
יש גם כמה משחקים קטנים בתוך הטקסט. למשל:
1. דפנה מתבדחת כמה פעמים שג’ני משוגעת.
2. בבית יש מלא חדרים ומרתפים וקומות שיכולים להיות בדיוק כמו זה של הצב, הופך אותו למעין בית משוגעים ולסיפור אימה אחד גדול.
3.ג’ני קוצצת לצב ציפורניים, והצב במונולוג מדבר כמה פעמים על עקצוצים ברגליים, ואז דפנה אפילו תוהה באיזשהו זעזוע איך הצב מרגיש כשקוצצים לו ציפורניים.
והקטע של הסיפור זה לשים את כל זה, ולהראות את הפער שבין החיים היומיומיים של דפנה וג’ני לבידוד ולסכנת השיגעון האמיתית של הצב, וזה אמור להפעיל אימפקט רגשי. אבל כנראה שלא עבד :)

03/12/2017 17:28

    ‘אירוניה’ זה המילה שחיפשתי. החלק השני עושה לחלק הראשון אירוניה.

    03/12/2017 17:30

ניחשתי בקושי את כל הדברים הראשונים כי זה היה נראה לי מאוד מנותק ולא ברור מאחר שכשכתוב רגליים אני מדמיינת… רגל, במקום גוש ארוך רך ירוק וצבי. וכן אני התחלתי לחשוב שהן משוגעות ושגון הוא בעצם הצב… כלומר… לא נראתה עירוניה אמיתית בין המצב של גון למצב של הצב. אני פשוט הצטערתי בשביל גון וראיתי את הדמיון בניהם. נכון שהסביבות שלהם שונות אבל אם כבר הסביבה של הצב היא זו שמעלה גיחוך. כל הטרגדיה שלו נכתבה בגיחוך. לא הקלתי ראש שמצב של גון. זה היב סלייס אוף לייף. מה הקטע שלך ושל אריאל *מבט נעלב וזועף ומעט תינוקי

03/12/2017 17:38

    זה היה סלייס אוף לייף עם אמירה! (תינוק חמוץ נוקש על השולחן בדרמטיות והקערת גרבר שלו נשפכת)

    03/12/2017 17:42

    מה?

    03/12/2017 22:19

אבל כן הבנתי את זה ככה! (חיוך נפוח)
ובכל זאת, זה פשוט לא היה מאוגד כלכך, כלומר הקטעים כן המשכיים אבל הם גם מאוד שונים ולכן–(הקוטריות שלמעלה)–

03/12/2017 17:42

חחחחחחחחח קראת לי קוטרית?! זה היה סלייס אוף לייף עם אמירה שטרגדיה של צב זה קצת מצחיק ויש מישהו בשם גון שהוא מנותק כמו צב שמנותק גם אולי כן ואולי לא בגלל טרגדיה. (מיליון תינוקות מסתערים עלייך ומושכים לך בפרצוף)

03/12/2017 17:45

    חחח דיברתי על עצמי! (אני עושה את זה הרבה) מה לעשות שהדף ניטען ואז פתאום את הופעת

    03/12/2017 22:18
20 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך