קראים יקרים שלי! אנני יודעת מה תחשבו בלבכם על הפרק הראשון בסיפור שלי "תפסיקי לשחק". אבל אני כן יודעת שאם הייתם שואלים אותי: "עד כמה הסיפור הזה מוזר מ1 עד 10?" הייתי אומרת - חד משמעית 10! אז תתכוננו תהננו במימונה !

תפסיקי לשחק פרק 1 – תכירו את הנער ההוא-

15/04/2020 75 צפיות אין תגובות
קראים יקרים שלי! אנני יודעת מה תחשבו בלבכם על הפרק הראשון בסיפור שלי "תפסיקי לשחק". אבל אני כן יודעת שאם הייתם שואלים אותי: "עד כמה הסיפור הזה מוזר מ1 עד 10?" הייתי אומרת - חד משמעית 10! אז תתכוננו תהננו במימונה !

“תקשיבי אני לא מבין אותך אני רוצה בבקשה שתספרי לי הכל מהתחלה” “טוב אז ככה, נכנסתי לחדר גדול מרופד כולו בשטיח אדום, לא הצלחתי להבין בכלל מה קורה, ופתאום נעמד מולי אדם נמוך עם שיער שיבה ומבט קשה בעיניים. “פוקוס חמודה, קדימה!” הוא אמר בקול קר “אמ…” גמגמתי “קדימה חמודה, מה שמך?” עודד אותי בחוסר סבלנות מוזר “שני” אמרתי בשקט “אוקיי, ואיזה מונולוג הכנת לנו לאודישן היחידים?” “הכנתי את “תפסיקי לשחק” מונולוג שלי” אמרתי וחיוך קטן וערמומי של גאווה התפשט אט אט מעל פני. למרות שבאתי עם המון ביטחון, מול פרצופו המפחיד של האיש הזה ביטחוני העצמי נשר ממני כלא היה. “קדימה, בואי נראה אותך!” אמר בעצבנות מסוימת. נבהלתי מאוד מהתנהגותו הנוקשה, ולכן הסתובבתי כך שהפניתי עליו את גבי. “אקשן!” הוא אמר מיד. קולו שידר חוסר סבלנות מובהקת אך התעלמתי, נשמתי עמוקות והתחלתי לדבר.
“הוא הביט בי, עיניו שידרו חום וזה הרגיע אותי. עמדנו, בסמטה קטנה וחשוכה נטולת אנשים, רחוקים כחמישה קילומטרים מביתו הדל. אני לא יכולה להמשיך לשחק את המשחק אמרתי לעצמי בלב. “אני לא דתייה”. אמרתי בשקט מתביישת, הוא ניסה לחייך אבל עדיין הצלחתי להבחין בסלידה ברורה בזוויות פיו הנבוך. הוא עפעף בעיניו כמתנצל על התנהגותו הרעה אליי. מבטו לא נח לרגע הוא סקר אותי מלמעלה למטה, ונעץ בי מבט קשה. היה ברור לי שהוא רואה אותי מעכשיו באור שונה. “זה בסדר”, אמרתי לבסוף אחרי שתיקה ארוכה ומביכה של ייאוש. חיוכו נמחא אט אט מעל פניו.
הושטתי את ידי עד שזה הגיע למצב שאני כמעט נוגעת בו, וכשראיתי שזה הגיע למצב מסוכן הורדתי אותה בחדות. ידעתי שחציתי איזשהו קו אדום מבחינתו… הוא נרתע, אך המשיך לעמוד לידי. עצמתי את עיניי והנחתי את ידיי המזיעות על רגליי. הסטתי אליו את גבי, תוך שאני מתכננת את סיכויי לברוח משם בריצה. הוא הרגיש באי נוחותי אך לא הרפה ממני. הסתובבתי אליו. למרות שהוא לא החזיק אותי בכוח מבטו המאוכזב הקפיא אותי ומנע ממני לסוג לאחור. עזוב אותי! עזוב אותי! רציתי לצרוח עליו, אך במקום זאת, המשכתי לנעוץ את מבטי החד בעיניו. לא רציתי לפספס שום גילוי רגשי מצדו. לכן, לא נתתי למבטי להניח לו.
פתאום ראיתי שעניו התמלאו דמעות אך הוא שתק. רציתי מאוד להישאר חזקה, עדיין לעמוד איתנה מול עיניו הדומעות. אבל לא. קברתי את מבטי ברצפה לא מעיזה להביט בו, מחפשת מעט נחמה בחרטומי נעליי. מבטו הכחול המשיך לאחוז בי עד למצב של חנק. בשלב מסוים עזרתי אומץ והבטתי לשבריר שניה בפרצופו החתום, שלצערי לא הסגיר את רגשותיו. כל מה שעיניו שדרו היה ריקנות ודחיה גסה.
אט אט גברה עמי תחושת הבושה ועמה החשק ליפול על רגליו ולחבקו. “סליחה” גמגמתי לבסוף, עדיין לא מצליחה לעכל שסיפרתי לו. הוא שתק, ולאחר דקה הסיט את מבטו, כמשחרר אותי “מאזיקי עיניו”, כמובן רק אחרי שהסבל צמרר היטב את כל גופי, אכזר אחד! חשבתי. רק אז שמתי לב שהשתיקה שלו הייתה יותר נוראית מהמילים שהיה יכול לירות בי! כמה כוח יש למבטו, אוי אלוהים, כמה כוח יש למבטו, והוא מודע לכך, יודע שמבטו משתק אותי…
הוקל לי, נשמתי עמוקות ופסעתי לאחור, הוא הסתובב ועוד לפני שהספקתי להוציא הגה, פלט כאלו דרך אגב “אני לא רוצה שום קשר איתך יותר!” הוא אמר זאת בקול כה חד, ולא השאיר מקום לוויכוח, הוא הלך מספר מטרים ואז נעצר והסתובב אליי, עדין קרוב אלי, קרוב, בצורה מאימת. היה לי ברור שעוד מספר רגעים הוא יתפרץ עליי, יצרח, ואולי אפילו ייתן לי מכות, ואתה יודע מה הדבר הכי גרוע?! שאני אפילו לא יכולה להאשים אותו! אוף… ואז פתאום ללא שום אזהרה בדיוק כאשר הרמתי את מבטי להביט בו, ברח משם בריצה שהוא מותיר אותי אחוזת בעתה, עם דמעות בעיניים…”
“אוקיי קאט! אני חייב להגיד לך שהפתעת אותי, זה היה אודישן מצוין, אין לי שום דבר רע להגיד לך. ממש הפכת לבן אדם אחר, ברגע שעלית על הבמה, הרבה פחות ביישנית, כל הכבוד”. הוא אמר זאת בחיוך, “את התקבלת, את עוברת ל ”אודישן הזוגות”.” כ”כ שמחתי אבל כבשתי את שמחתי והמשכתי לבהות בו. הוא לעומת זאת המשיך בדיבורו, ולא שם לב ללבי המפרפר, איך אפשר להיות כזה אטום חשבתי? “מי שיעשה איתך את משימת הזוגות הוא רון. רון!” הוא הרים מעט את קולו…
נכנס בחור גבוה בעל שיער שחרחר, עיניים חומות וחיוך צחור, צחור מדי ומזויף. הוא נכנס ונעמד כחמישה סנטימטרים מן המורה שלמראהו לא היה נראה כל כך מפחיד פתאום. “זה רון” אמר המורה והוא מיצידו הרים את ידו ונפנף בה כאלו גם אני שני מטר ועשרים כמוהו. התחשק לי לפרוץ בצחוק ולומר, זה בסדר, אני רואה אותך! אבל שתקתי. “רון מסיים כאן שנה שלישית” אמר המורה ונימה של גאווה התגנבה לקולו. “ובעיקר בזכותך” אמר רון, חנפן! חשבתי לעצמי. המורה אכל את כל החנופה של רון, הרחיב את חיוכו והמשיך “רון יעשה איתך את “אודישן הזוגות” בתור “פרויקט הגמר שלו” ” “מה?!’ הזדעק רון “לעשות אותו עם מישהי משנה א’? לא רוצה!” הוא ייבב כתינוק מה שהפחית בערכו בעיניי. “יופי, מאוד בוגר.” אמר המורה בציניות כה חדה עד שהיא הפחידה אותי מעט. “שקט, אף אחד לא שאל אותך!” אמר בטון של חשיבות והרים את קולו. רון התכווץ במקומו והוריד מעט את קומתו. המורה היה נראה מרוצה מאוד מהצלחתו והמשיך “עכשיו אני מדבר ואתה מקשיב. אני רוצה שתעשה איתה את האודישן, כי הסצנה השקטה שלה דורשת הרבה רגש, משהו שאין לך! ואת זה אני רוצה לבחון. לראות אם למדת משהו בכל השנים האלה…” רון כ”כ התבייש בעצמו הנמיך את קומתו מטה והסתובב לאחור. ידעתי שאף שחקן לא היה רוצה לשמוע שהוא לא יודע להביע רגש, ועוד בפני תלמידים קטנים ממנו… תמיד הרגשתי שזה אחד הדברים הכי חשובים על הבמה! אני חייבת להודות שנהניתי מאוד לראות אותו מבויש. רגש, זה אחד הדברים שידעתי בוודאות שקל לי להביע בכל מצב. ולכן לפתע התחלתי להרגיש מעט יותר בנוח. “תקשיב” אמר המורה אתה צריך להשקיע בסצנה הזו הרבה יותר ממנה!” “טוב, מה עושים?” אמרתי במהירות כשראיתי שהוא מתחיל להתקרב אלי בצורה מוזרה, מתיישר וצוחק “אני צריך את הטקסט שלך,” אמר המורה בשקט. ואני הנחתי בעדינות רבה את הטקסט שכתבתי בעמל רב בידו. חששתי מאוד, כמו אמא הנותנת את תינוקה לאדם זר. “אני יהפוך את המונולוג הזה לדיאלוג עם מעט מילים ויותר תנועות ורגש.” הוא אמר וכמובן שלא חיכה לאישורי, “תעשה לה משחק חימום בינתיים” שמעתי מעבר לכתפי לפני שהספקתי להביע את דעתי בעניין. נבהלתי מאוד מהמצב, הרגשתי כמו הילדה שעליה כתבתי את הסצנה שלי, בהרגשה של חוסר אונים מוחלט… כששמעתי שוב את צחוקו המוזר של רון והרגשתי שמשהו רע עומד לקרות.
ניסיתי לחלץ את עצמי ואמרתי “אמ.. איזה משחק הכנת לי? מה עושים?” “עזבי אותך אל תהיי כזאת יבשה בואי, נשב נדבר קצת, למי אכפת מי זה עכשיו?!” הוא הביט בי וחייך, דיבורו היה גס, כל מעשיו הגבירו בגופי את תחושת הצמרמורת, החזקה שהרגשתי כל הזמן שהוא עמד לידי. הוא התיישב על הספסל שהיה בפינת החדר בתנוחה שקצת הרתיעה אותי, “עזוב אותי!” רציתי לצרוח עליו, להרביץ לו, לברוח אך העמדתי פני מרותקת לעיניו המוזרות. “נו!” הוא העיר אותי ממחשבותיי בצעקה שהרעידה את כל גופי. רק אז שמתי לב שאני יושבת לידו, כשידו החמה על גבי “מה…” פלטתי לבסוף בקול חנוק ומפוחד, שלצערי דמה יותר ליבבה של חתלתול המחפש את חום אימו, מה שצייר אותי כחלשה בעיניו.
“ספרי לי על עצמך” אמר בפשטות ובקול איתן, מה שבלבל את הרגשתי אפילו יותר משהייתה. מה הוא רוצה ממני! אמרתי לעצמי בלב, מה לעשות, לאן לברוח עכשיו? לאן? לאן? לאן? חיפשתי וחיפשתי ובסוף מצאתי פתרון. לאן לברוח? – לדמיון. התחלתי לדמיין שאני מלכת העולם, שולטת על כולם, רעה לכל העולם. לאט, לאט הרגעתי את עצמי, תוך שאני מרגישה שכל מה שאני רוצה לעשות עכשיו, הוא לברוח משם. אבל עשיתי את עצמי נהנית מכל הסיוט המתמשך שעבר עליי, וכנראה שאני שחקנית ממש טובה אם הוא המשיך במעשיו ולא שם לב לסבלי.
התחלתי לבקש מאלוהים שיכנס מישהו גדול שפשוט יעצור את הכל. משאלתי לא התגשמה, רון המשיך לדבר ולדבר ואני רק חשבתי מה יקרה ברגע שהוא יבין שלא הקשבתי לשום מילה שיצאה לו מהפה? מה יקרה? הוא יהרוג אותי. אמרתי לעצמי בברור לא מצליחה למצוא משהו שינחם או ירגיע אותי. המשכתי לשהות שם, מרוב סבלי הרגיש לי כי לא אצא משם לעולם. הוא המשיך להתקרב לגעת, להתקרב ולגעת ופתאום עברה בכל גופי תחושת קור מטורפת כאלו אני יושבת שם ערומה, ובכל הזמן הזה נתתי לצערי ולמחשבותיי האיומות להשתלט עלי, ולהרעיד אותי, לזרום לאט בכל גופי.
“אסור לך לגעת בי” גמגמתי לבסוף ומנסה למצוא משהו שיחלץ אותי מהמצב הנורא הזה, “אתה משחק נער דתי” “אה נכון” הוא אמר בזלזול ומשך בכוח את ידי על ברכו” “עצור! מה קורה פה!” שמעתי קול מוכר מאחורי. מיד הוקל לי, זה היה המורה שלי שעמד מאחורי והביט בנו.
מיד רון קם ונעמד מולי כולו דרוך “תעשי כמוני” הוא הנחה אותי בקול רם וחרד אה, אה, אי, או או” הוא פתח וסגר את פיו בחוזקה. כמובן שהכרתי את התרגיל הטיפשי הזה. למזלו זה היה התרגיל שלומדים בשיעורים הראשונים במגמה למשחק. תקעתי בו מבט חד והזזתי את פי בהתאם לתנועות שפתותיו. “אני הייתי מצפה ממך ליותר”, אמר המורה בקול רם “אני בקשתי שתעשה לה חימום. זה כל מה שהספקתם בחצי שעה?! ציפיתי ממך למשהו טיפה יותר מאתגר…” אמר והיה ניכר בקולו כי הוא מאוכזב.
“טוב, בואו איתי” הוא הוביל אותנו לחדר גדול מצויד בשני כסאות בלבד ובבמה ענקית. “בואו קחו, הנה הדפים, מרקר לך, מרקר לך, את אנג’ליקה ואתה טומי שיהיה בהצלחה.”
לקחתי את הכיסא ואת הדפים שלי והתיישבתי בפינה הכי רחוקה ממנו שיכולתי, והוא כחסר לב לקח את כסאו, נידבק אליי, והתקרב, וכשלקחתי את כיסאי אחורה בעדינות בטענה “שקשה לי ללמוד טקסטים עם עוד אנשים על ידי” הוא עשה את אותה פעולה כמו ילד קטן ואמר “גם לי קשה אבל את, זה משהו מיוחד”… הבנתי ששום דבר לא יעזור. “אני אהיה בשקט” הוא אמר בקול ילדותי. קמתי מהכיסא, כיסיתי את פניי עם הדף, והתחלתי ללכת הלוך ושוב בחדר מדקלמת לעצמי את הטקסט. “את לא כתבת את הטקסט בעצמך, תגידי?” הוא זרק אליי, כאילו הדבר לא נוגע אליו. “כן” אמרתי נבוכה “אז בשביל מה לך לעשות חזרה?” הוא צחק ומשך אותי אליו, “אני סתם רוצה להרגיש יותר בטוחה” אמרתי תוך שאני מביטה ברצפה, ומנסה בכל כוחי להשתרר ממנו, מרגישה איך לאט לאט כוחי אוזל ממני.
“חשבתי שאולי שכחתי חלק”. אמרתי בתמימות. “חשבתי שעשית את הטקסט כמונולוג לאודישן היחידים, לא?” “כן” אמרתי לא מסוגלת לשקר לו. “נו, אז זה בטח עוד טרי לך בראש! עשית את זה לפני שנייה וחצי. נו, קדימה! נעשה דברים יותר כיפים.” אמר ועשה צעד גדול לכיווני, תוך שהוא מניח בשנית את ידו החמה על גבי.
חום ידו התפשט בכל גופי, הוא זרם בי וגרם לי לחוש תחושה קשה של צמרמורת וסלידה כאחד. “רגע!” אמרתי כמעט בצעקה משתדלת להרגיע את עצמי. אבל, אמרתי לעצמי בלב שאני, אני המשוגעת, ולא סתם אני הולכת לפסיכולוג. וזה.. כן, זה מעשה שפויי לחלוטין לעשות הרי אני המשוגעת. אבל משום מה, לא הצלחתי לשכנע את עצמי במשפט הזה, עדיין הרגשתי שאולי יש פה משהו חריג, משהו מעבר לנורמה, ואולי יש אמת בהרגשה שלי, אולי אני לא כזאת משוגעת? אחרי הכל… בדיוק כאשר ראשי ניסה להדחיק את המחשבה הזאת, גופי התעורר והזכיר לי שיש עולם מסביב. “מה?!” הוא אמר בקול רך, אחרי שאני חשבתי מחשבות כ”כ ארוכות, ומפחידות ששיגעו לי את המוח, היה לי קצת קשה להחזיר את עצמי בלחיצת כפתור לשיחה. “אולי אני יודעת את הטקסט שלי, אבל לא כדאי שתלמד אתה את שלך? בוא, אני אחכה פה עד שתסיים ללמוד ואז נעשה מה שאתה רוצה, בסדר?” הוקל לי מיד ברגע שרעיון זה עלה לי לראש, היה לי ברור שהוא בחיים לא ילמד הכל בזמן כל כך קצר. אבל כנראה שטעיתי, “את חושבת שלא הספקתי ללמוד הכל, אה?” אמר בקול ערמומי שהוא מסתכל פעם על הטקסט ופעם בי. “אמ… לא יודעת” גמגמתי, “את יודעת מה?” הוא אמר והגביר קצת את קולו, לא העזתי לענות לו מרוב פחד, אבל בתוך תוכי ידעתי שהוא סתם מגזים, ואין סיכוי שהוא ידע הכל בעל פה. לפחות כך אמר קול מבפנים שניסה להרגיע אותי, אבל בליבי עדיין היה צל של ספק. “תבחני אותי” הוא אמר קולו היה מלא ביטחון. רגליי החילו לרעוד אך לשמחתי הצלחתי להסתיר זאת ולא ייחסתי לכך חשיבות רבה. הרגשתי שאם אני אוציא עוד מילה אחת מפה אני פשוט אתפוצץ. הוא מיצדו התחיל לשחק, ונעץ בי מבט שהיה כ”כ הרסני וחי עד שהעביר בכל גופי צמרמורת. הוא החל לזוז על הבמה באופן מחשיד ומפחיד למדי. עד שלבסוף לא יכולתי לשאת עוד את כל התחושות הנוראות האלה, וברחתי משם. אם החלטה נחושה שלשם אני לא חוזרת יותר לעולם… לאחר הטראומה, שכנעתי את עצמי שאני צריכה לותר על עולם המשחק, הרגשתי שאני לא בנויה ללחצים הנפשיים האלה, ולהתעללות הזאת. החלטתי לעשות “פוס” ולחשב מסלול חדש, מה אני באמת רוצה לעשות בחיים? ובינתיים עד שאני אחליט, חזרתי לגור עם ההורים. הבנתי שזה מקום מצוין לחשוב בשקט על כל מה שקרה. בלי שאף אחד יפריע לי…
” וואו! אם הייתי יודע שזה מה שעובר עליך… אני מצטער, זה מאוד חשוב שספרת לי שני, אבל אני חושש שנצטרך לסיים עכשיו, נגמר לנו הזמן.” אמר דקל הפסיכולוג החדש שלי. זה היה המפגש השלישי שלי איתו ואני עדיין לא הצלחתי להסביר לו כמובן, מי מה בדיוק כל כך פחדתי באותו ארוע בבית הספר למשחק. טוב למה אני מצפה עם נעומי זה לא קרה אפילו לא אחרי שנתיים. “תודה ששיתפת אותי, מצטער שקטעתי אותך באמצע כל הבלגאן, נמשיך מחר, אני מבטיח, פשוט נגמר לנו הזמן. הוא אמר בהתנצלות מהוססת, הזמן עובר מהר שנהנים” איזה חסר טאקט חשבתי, אתה קוטע אותי באמצע הדרמה הכי גדולה של החיים שלי, ועוד מעז לחושב שאני נהנית מי זה?! בעוד שאני חושבת שזה הדבר הכי נורא שקרה לי בחיים…
“בסדר” אמרתי ופלטתי אנחה כבדה. חייכתי חיוך מאולץ, ולא העזתי לקום מהכיסא, והוא קם לאט מכורסה ופתח עבורי את הדלת. “בואי” הוא אמר, נתן לי יד, ועזר לי לקום ממקומי. יצאתי החוצה לאט תוך שאני לא מפסיקה להביט לאחור והולכת במהירות הביתה, מחשש שמשהו עוקב אחריי, או יותר גרוע מקשיב לשיחות שלי עם דקל.
“נו, מה חדש? החששות הרגילות שלי” התלוננתי לתומר כאשר הגעתי הביתה. בתוכנת הצ’טים הקבועה שלנו בה אני מתכתבת איתו יום יום, מיד לאחר הפגישות עם דקל. ומספרת לו מילה במילה מה קרה במקום הכי אישי, שלי כי אני יודעת שעליו אפשר לסמוך. כמו תמיד, כאשר הטלוויזיה דלוקה בפול ווליום, ואני יושבת עם כוס חלב על ידי. כאשר אני בתנוחת ישיבה שלמה ומניחה את כפות רגליי על ארגז הבקבוקים. ואני כותבת במרץ, כשהוא כותב בירוק ואני בלבן.
“תגידי”, כותב לי תומר “מה?” אני מקלידה בזריזות בטרם הוא מסיים את המשפט. “בקשר למה שסיפרת לי ולדקל,” “כן…” “על הרון הזה,” “כן…” אני כותבת בחשש “את מכוונת לעשות עם זה משהו?, כי זה לא נראה לי נורמלי כל מה שהלך שם, תתלונני…” הוא הקליד באטיות כה רבה עד שאני לא הייתי בטוחה אם הוא עדיין מחובר לצ’ט. “אתה עדיין שם?” אני כותבת מהר, “כן, כן, טוב, אני שמח שמצאת לעצמך עוד אוזן קשבת.” “תודה” ” ואני גם שמח שאת משתפת אותי” הוא אומר בכנות המלאה שלו “בכיף, ולגבי מה שאמרת, אני לא מתכוונת לעשות עם זה כלום”. הקלדתי מהר מבלי לחשוב פעמיים “בטוחה?” מכוון שלא הייתי בטוחה לא עניתי לו. “טוב, בואי נעבור נושא”, הוא ממשיך להתעניין בי. מה שמרגיע אותי מעט. “איך הגעת היום הביתה?” “ברגל” אני כנה, יודעת שבין כה וכה הוא יודע מתי אני משקרת לו. “מה דברנו על זה?!” ניכר בכתיבתו המהירה עד כמה הוא מאוכזב ממני, זה כאב לי, כן, רציתי לרצות אותו, “טוב, אני חייבת ללכת לשטוף ידיים”. אני מקלידה מהר “נדבר מחר, בסדר?” “אוקיי” הוא כתב לי מיד, בזמן שאני כיביתי בידיים רועדות את המחשב, ורצתי במהירות לחדר לאמבטיה.
לא סיפרתי לאף אחד על השיחות עם תומר זה היה הסוד הקטן שלי ושלו. אני שוטפת ידיים מפחד שהוא מסתכל עליי. הולכת לחדר ומחליפה בגדים, אני לובשת מכנסים צמודים וארוכים, חולצה דקה ורפויה, ומורידה את תיקיית השירים הענקית אל הנגן, ובזמן שחמש מאות השירים יורדים בזריזות אל הנגן אני מכינה לאמי את צלחת האוכל שלה, אני מניחה אותה מכוסה בתוך התנור וכותבת פתק:” יצאתי לרוץ, הכנתי אורז ושניצל, זה בתנור, בתאבון, אני אחזור מאוחר לא לדאוג.” אני מציאה מהארון בקבוק מים ומניחה אותו בתיק, לוקחת את נגן המוזיקה שלי ומתחילה לרוץ במורד הרחוב.
אני רצה בכל כוחי, מנסה להוציא קצת סבל מהנשמה דרך הרגלים, עד שנגמר לי האוויר, ובסוף התמוטטתי על הרצפה, רועדת. התיישבתי לאט כאשר אני אוחזת בברכיי בחוזקה ומתנשמת בכבדות, “תעצרי קצת לנוח!.” קרא בבוז אדם שישב על הספסל ממולי ועישן סיגריה. נראה אותך עושה את זה, אמרתי בליבי, והכעס גער בי.
בניגוד לאדם המגודל ההוא שצחק עלי, היה נער שבדיוק עשה מתיחות על הדשא כאשר ליד תיקו מונח כדור-רגל גדול וחבל עבה ומוזר. הוא רץ אליי במהירות כדי לראות אם לא נפגעתי “את בסדר?” הוא התקרב עם הכדור בידו האחת. קולו הביישני נעם לי. בעודו בעוט בכוח את הכדור לכיוון האדם שעישן, הושט לי את ידו. “אח!” האיש נבהל וזז הצידה למזלו הכדור פגע רק בכף ידו.
“בואי, קומי” אמר בקול שקט “את צריכה עזרה? נראה לי שעקמת את הקרסול” הוא אמר ותמך בזרועי “איך אתה יודע?” אמרתי בעודי נעזרת בידו כדי לקום “אני רופא” אמר בחיוך מגעו של הנער העביר בי צמרמורת, ולשם שינוי זו הייתה צמרמורת נעימה. “כבר בגיל כזה?” לא התאפקתי, “טוב האמת שאני לא ממש רופא” הוא גיחך, “אני מתנדב במד”א” “אה…” אמרתי ונערתי את עצמי מהעלים שנפלתי עליהם. “בואי, תראי לי, את יכולה לעמוד?” “בקושי…” אמרתי והתיישבתי שוב קורסת בכבדות, בשנייה שהוא עזב את גבי.
“חכי שנייה” הוא רץ לכיוון התיק שלו שנשאר עזוב על הדשא, וחזר במהירות עם שפופרת משחה שלא הכרתי. הוא מרח לי כמות קטנה ממנה על הקרסול, ועזר לי לעמוד וללכת. הלכנו לאט לכיוון ספסל שהיה בקרבות מקום כאשר הוא תומך בצווארי וברגלי רועדת. “וואי, תודה” אמרתי בשקט כשהוא התיישב לידי. הוא לא ענה והחל בטבעיות לעסות עבורי את הרגל, הלב שלי פעם, אף אדם זר לא נהג עמי כך לעולם, “אני צריך שתרגיעי קצת, כל הגוף שלך קפוץ.” “וואו תודה, שאתה איתי” המשכתי לשבחו בשנית מיתוך רצון עז שידבר עמי, על משהו לא משנה מה. “ששש, תרפי את הגוף… את חייבת להירגע עכשיו…” עשיתי כדבריו, עצמתי את עניי ונשמתי עמוקות. “יופי” הוא אמר לאחר כמה דקות “תנוחי” ואז ככל הנראה נרדמתי.
לאחר כשעה וחצי התעוררתי מקולו הנעים של הנער, “איך את מרגישה?” אמר בקול שקט ורך. “וואי, אתה עדיין פה?” אמרתי בקול מבויש וישנוני. רק שהסתכלתי על השעון שלי כדי לראות כמה זמן עבר, שמתי לב שגופו ממוקם בדיוק באותה תנוחה שבה הוא היה ממוקם עוד לפני שנרדמתי, כאשר ידיו החמות מעסות עבורי את הקרסול, והוא שותק. וואו! אין לי מילים לתאר איזה תחושה מדהימה מגעו ושתיקתו העבירו בכל עצמותי. “ברור” הוא אמר כאלו הוא מכיר אותי כל החיים… “לא, זה לא ברור מאליו בכלל” אמרתי בשקט “אתה בכלל לא מכיר אותי” “שטויות!” אמר והרים כתפיים “איך את מגישה?” “בסדר גמור, אני אפילו יכולה לעמוד” שקרתי כי לא רציתי שימשך לשבת על ידי, התביישתי כי לא רציתי שראה אותי בחולשתי.
אבל שחכתי רק פרט אחד קטן, שחכתי שהוא מתנדב במד”א ושקרים כאלה לא עובדים עליו. כל נער אחר היה בוודאי קם והולך, אבל הוא…”אה, באמת? בואי נראה” הוא אמר וחייך ובקולו הייתה טיפה של ציניות. אספתי את כל כוחותיי ונעמדתי, “אתה רואה? אני בסדר גמור” אמרתי בקול חנוק. הוא הסתכל עליי, ראה את פרצופי המתכווץ מכאב וצחק. “באמת?” “כן, כן, כן, אני בסדר, אתה יכול ללכת” אמרתי בכל כוחי משתדלת שקולי ישמע רגיל. הוא ניסה להוכיח אותי על טעותי וכיוון את רגלו בעדינות קרוב לרגלי הכואבת, ברגע שרגלו נגעה ברגלי איבדתי שיווי משקל, ופלופ נפלתי על האדמה, כולי מסמיקה מכף רגל ועד ראש.
“כנראה שלא” הוא עזר לי לקום ממקומי שעל הקרקע ולהתיישב שוב על הספסל. “לא! אני באמת בסדר” ניסיתי למחות “אני סתם איבדתי שיווי משקל לרגע, קורה, אתה באמת יכול ללכת…” “אני נשאר איתך” אמר בקול שקט אך סמכותי ותקיף, הוא הזיז את גופו כך שישב קרוב אלי, והמשיך לעסות עבורי את הקרסול. “אני לא רוצה שתישאר פה בגללי…” “די” הוא אמר בלחש “הכל בסדר, אני לא הולך לשום מקום…” “תודה, תודה” אמרתי בקול שהיה נשמע כמו התחננות. “את לא צריכה להודות לי, אני עושה זאת מרצוני.” הוא אמר, חייך ואז עזר לי לקום ממקומי וצעדנו ביחד כשהוא תומך בידי. “בואי, איפה את גרה?” “כמה רחובות מכאן” צחקתי, רצונו העז לעזור היה חדש לי. “תודה.” הגענו הביתה במהירות, במשך כל ההליכה אף אחד מאתנו לא הוציא הגה ומסיבה לא ברורה זה עשה טוב לשננו, אולי שננו חשבנו בינתיים…
הוא לקח את המפתח מכיסי, פתח את הדלת, ומיהר להשכיב אותי על הספה. הוא לקח דף שהיה מונח על השולחן הקטן בסלון, ורשם עליו את מספר הטלפון שלו.
בעדו מניח לי כרית אל מתחת לראשי הוא הניח בידי את הדף ואמר “קחי אם תצטרכי משהו, תתקשרי אני קרוב, אני רוצה ללכת להביא מעט גבס” התבלבלת “מה?” “אני חייב לגבס אותך.” הייתי מותשת ולכן לא היה לי כוח למוחאות, אז פשוט הענקתי לו מבט רך והוא מהר לצאת מהבית. “רגע, איך קוראים לך?” הוא סובב את ראשו ולמורות ששמע אותי המשיך ללכת ויצא מהבית, ולא הגיב לשאלתי.
לאחר כחצי שעה הוא חזר לביתי שבידו חבילת תחבושת, גרב מניילון וכמה גללי גבס. עוד לפי שהספקתי להבין מה קורה הוא גיבס את קרסולי הפצוע. הייתי המומה “איך אתה יודע לעשות את זה?!” “בקטנה, למדתי במד”א” הוא אמר בקול שקט, כאילו זה עניין של מה בכך. “זה התייבש תוך חמש, עשר דקות, אני חייב ללכת. יש לך את הטלפון שלי. אה, רגע שכחתי להגיד לך שקבעתי לך לעוד שבועיים כדי להוריד את הגבס בבית חולים “תומר”. “תודה, תודה, תודה רבה” אמרתי בקול מלא הערכה והוא מיהר לעזוב את המקום.
“וואו!, איזה מלאך!” אמרה שלי, חברתי הטובה שסיפרתי לה את כל הסיפור. באותו השבוע אימי עבדה שעות לא שעות בסטודיו הקטן והייתי צרכה להתקשר אליו בשביל כל דבר קטן, מכיוון שלא הייתי מסוגלת לעמוד, יותר מכמה שניות בכוחות עצמי, דבר שהיה חדש לי, והוא היה מגיע בריצה מהפראק בכל פעם שהטלפון הקטן שלו היה מצלצל. “תודה” אמרתי לו בלי סוף, והוא מצדו חזר והדגיש את העובדה שהוא עושה זאת מתוך מחווה של רצון טוב. “וואו!” חזרה ואמרה שלי “אני במקומך הייתי מנשקת אותו” היא אמרה וצחקה “איזה בן-אדם, איזה אופי. ואתם בכלל לא מכירים… מדהים!” “לדעתי אני אאמץ את הצעה שלך” אמרתי בהבעת צחוק בעודי מהרהרת עד כמה זה לא מובן מאליו, “טוב אני אדבר איתך” אמרתי בשקט מרגישה שהשיחה התארכה יותר ממה שהתכוונו, ועוד שניה יקרה אסון “טוב, תרגישי טוב, כשאני אוכל אני אקפוץ, כשהסוהרת תרשה, מבטיחה.” “טוב, הכל בסדר, לא ללחוץ, נתראה. ביי, שלי.” אמרתי וניתקתי את השיחה.
יום אחד עלה לי רעיון, שאותו שאבתי מהצעתה של שלי, אולי אני לא אנשק אותו, אבל אני כן אשאל אותו איך אני אוכל להודות לו. ולגומל לו תודה על כל העזרה הרבה שהוא מעניק לי. באותו יום הייתי צריכה את עזרתו של הנער, אז קראתי לו, הוא כמובן בא מיד. בקשתי ממנו שייקח מין הדלת את הפתק שעליו היה כתוב מספר הטלפון של דקל, יתקשר עליו ויודע לו שגם היום לא אוכל להגיע לקליניקה. לאחר שסיים את השיחה ביקשתי ממנו להתיישב לידי על הספה, הוא ציית, התיישב קרוב אליי, והרים את רגלי הכואבת על השולחן.
“איך אני יכולה להודות לך?” פתחתי מיד ללא כל הקדמות מיותרות. “את לא צריכה” הוא חייך ואז השתתק פתאום, נבוך מהסיטואציה, בה אני רוצה להעניק לו אחרי כל כך הרבה זמן שהמצב היה הפוך. אני לא אשקר לך, ואני אגיד שגם לי המצב היה נראה מוזר, התרגלתי משכבר להיות הנזקקת במערכת היחסים המוזרה שלנו. אבל הייתי חייבת. למרות שהיינו באותו גיל, הוא תמיד הרגיש לי כמו אח גדול ורציתי להעניק לו משהו על כל התמיכה שהוא נתן לי. משום שתמיד אני הייתי נזקקת לכתפו כדי ללכת, או סתם לעצותיו על מנת לשרוד.
“אני מתעקשת אחרי כל מה שעשית בשבילי” אמרתי והרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון… “את יודעת מה?” הוא צחק. “כשתחלמי, תבואי איתי לאימון, בתמורה לאימון, שהפסדתי באותו יום שהייתי איתך על הספסל” “אימון” צחקתי “כן, אימון” הוא השיט לי את ידו ואז קם ויצא מהבית.
“אימון הוא רוצה” אמרתי לשלי בטלפון מיד כאשר הוא הלך. “אימון לאישה הכי בטטה בעולם” ” אין לך בררה, את חייבת לו כ”כ הרבה, תתני לו פשוט את מה שהוא רוצה…” אמרה שלי בקול רך שלא הכרתי בה.
“טוב, בואי נעזב אותו, נעבר אליך. מה עם אמא שלך?” “עדין רעה אלנו” “למה ככה?” אמרתי בקול רך. “ככה כי היא פשוט רעה” חזרה ואמרה ברוגז, ומשהו בטון הכאוס שבו דיברה תמיד חזר לקולה. “טוב, די!” אמרתי עצבנית מעט “אין לי כוח להתעסק גם בצרות שלך! מצטערת, ביי שלי.”
ניתקתי את השיחה בעצבים. העובדה שבמשך כמעט שבוע לא חלקתי עם אף אחד את מה שעובר עליי, לא עם דקל ולא עם תומר, הייתה מוזרה וקשה לנשוא מכוון שעניין זה היווה חלק גדול מסדר היום יום שלי והקל עליי. עצם המחשבה על העובדה שאין לי אף אחד בעולם הזה, הייתה קשה… הגוף שלי כיבה את עצמו ותוך שנייה שקעתי שינה עמוקה וכואבת…
כשהתעוררתי שכבתי על הספה הקטנה וכמו תמיד דיברתי לעצמי… די, לא רוצה! לא רוצה לשקוע שוב אל המוזיקה רוצה לדבר!
המוזיקה שהעבירה בתוך תוכי סרטים שאת תוכנם לא סיפרתי לאיש מלבדך מחברתי היקרה, והם כה רבים, צבעונים, מלאי חיים, ובעלי משמעות כה חזקה. כאשר אני הילדה הנמוכה בעלת הקרסול הפגוע, פוקדת בקולי האיתן על שורה אינסופית של חיילים ומכריחה אותם בכוח וללא רחמים לרוץ סביבי במעגלים. עד שאני מרגישה כמהופנטת לתוך סרטיי, מחשבה זו מרעידה אותי מהופנטת?! מה אניני מצליחה לשלוט על נפשי, על גופי? סרטים אלה מצליחים להשתלט עלי, ואני נותנת להם לקחת אותי כצאן לטבח? אבל רק את ואני יודעות את התשובה המרה…
רוצה לדבר! לדבר! לדבר! הוי לי אין לי מילים לתאר עד כמה השתוקק גופי לדבר. אבל גורני לא נענה לי, שפתותיי לא שמעו את קול נשמתי. גופי חי מנשימה לנשימה נשמתי חיה משיר לשיר. די, לא רציתי לחיות כך עוד! שאני שורדת מצליל לצליל, כל מה שרציתי היה לפתוח את הפה ופשוט לדבר! לשתף את כל העולם במחשבותיי האיומות הרצות סחור סחור בראשי ולא נותנות מנוח, אבל לא יכולתי…
ציירתי את אבי כמפלצת גדולה וכתבתי מעלייה:
דרך אגב, רציתי לשאול אותך שאלה על אבא, אני יודעת שאתה לא יכול לענות לי כי אתה כל היום עסוק בלנהל את המעודן אבל בכל זאת, מה אתה חושב על הילד החדש שהכרתי וואו! אבא תאמין לי שהוא הגדרה המשלמת להיפוך שלך, ואני גם לבן האידאלי שהייתי רוצה להיות…
הוא אמיץ, קר רוח, ספורטאי, רגיש, וג’לטמן מקסים. אתה בטח חושב שאני מאוהבת בו, אבל לא! לא מגיע לך לקבל שום נחת ממני. ממש לא מגיע לך! וגם לא תקבל בזמן הקרוב! אוי אבא הלווי היה לי מלים לתאר עד כמה אני שונאת אותך, שונאת אותר ואת האנשים המפחידים האלה במועדון! שאתה מכריח אותי לעשות בשבילם שליחות של ארגזי אלכוהול!, והברחת מעטפות! אני יודעת שבגללך המשטרה עצרה אותי! ויודעת שבגללך, רק בגללך! יש לי טראומה מהאוטובוסים כי איזה נהג מטומטם אחד, לא הסכים להכניס ילדה עם ארגז בקבוקי וודקה לתוך האוטובוס, ולהסיע אותה למועדון “יאיר”. הוא חשב שהשתגעתי! אין לי כוח אליך! אתה שומע אותי אין לי כוח אלייך! לא בא לי לעשות יותר שליחויות! אבל עזוב! אני לא רוצה בכלל לדבר איתך! לא מגיע לך! ואני לא אתן לך לראות אותי נשברת. אבל בינתיים, לילה טוב לך ותהנה במועדון!

תפסיקי לשחק פרק 1 – תכירו את הנער ההוא-
דרוג הסיפור 2 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך