איך היה הפרק הראשון? נהנתם? סקרנים לקרוא את ההמשך? אז הינה תהנו

תפסיקי לשחק פרק 2 – שוקו חם בבית החולים-

16/04/2020 91 צפיות אין תגובות
איך היה הפרק הראשון? נהנתם? סקרנים לקרוא את ההמשך? אז הינה תהנו

לאחר כשבועיים של טרטור שעשיתי לנער המסכן, ביקשתי ממנו שילווה אותי לבדיקה בבית החולים, על מנת שרידו לי את הגבס מעצבן הזה, וחיי יחזרו למסלולם הרגיל. הייתי עצובה מאוד באותו הבוקר, חוסר היכולת לדבר עם אנשים התחילה להכביד על יתר הלמידה, והייתי בדאון. אבל בגלל שנער היה כה נחמד אליי, ומסיבה לא ברורה לא רציתי להכביד עליו את צרותיי, החלטתי להתעלם לחלוטין מהרגשתי ולזיף אותה. אני שחקנית, לא? חשבתי בראשי האטום “זה אמור להיות קל עבורי לזיף דברים כאלה, אבל כנראה שלא…”
הוא הגיע מוקם בבוקר, כי הזמנו אותי בתשע לבדיקה והוא כנראה רצה שניקח מעט זמן מראש במידה והאוטובוס יתעכב.
הוא הגיע, ומיד קמתי עליו מדדה לאט לכיוונו, הוא רץ אליי, בפרצוף מחייך, ובגוף קליל להפליא ומיהר לעזור לי להתיישב בחזרה על הספה בטרם הגעתי לדלת.
עניו לא הפסיקו להקרין טוב, ועד כמה הוא מאושר בשבילי. “תודה” אמרתי לו וחיוך מאולץ נמרח על פני. הכל היה בסדר. עד אשר עשיתי טעות של טירונים והשפלתי את ראשי מטה, דבר המסמן מיד סימנים של אשמה ובושה. קיוויתי שהוא לא שם לב. אבל הוא לא היה טיפש. ואמר: “מה קרה לך? את בדיכאון.” הוא לא שאל רק קבע, וזה עצבן אותי עוד יותר. מה, אני שקופה? רואים עליי הכל? אבל עניו החודרות לא פספסו את שפת הגוף שלי. וכן הוא הצליח לקרוא בקלות, את כל מה שהלך אצלי בפנים…
מבטו המרוכז שהיה ממוקד באותו רגע בי, בלבל אותי. ולכן אמרתי משפט ארוך ומבולבל” אתה לא תבין, לא חשוב, סיפור ארוך, משהו שקשור לדבורים… אני לא רוצה לדבר על זה, וגם אני לא רוצה להפיל עליך את כל הצרות המסובכות שלי…”
הוא התקרב אליי מעט בישיבתו על הספה ואז אמר בקול תקיף “תקשיבי רגע, את יודעת הרי שאין שום סיכוי שאני מוותר לך ונותן לך לצאת לבדיקה בלי שאת מספרת לי מה עובר עלייך, אז לא כדאי שפשוט תחסכי לכולנו איחור ונזיפה מהרופא ותספרי לי מה קרה?” “לא, לא” אמרתי מגחכת. “אין סיכוי” ידעתי שהוא לא כועס עליי הוא פשוט מתעניין בי, אפילו שיקולו שידר אחרת. אני ידעתי זאת, ולכן גם אני לא הייתי עצבנית…
“אם את רוצה שיורידו לך את הגבס עוד היום אני מציע לך להתחיל לדבר.” הוא אמר בשקט. “לא לא, אני לא נעים לי” אמרתי לאט נבוכה מהסיטואציה המוזרה. “אני לא מתכוון לוותר לך…” “טוב נו, אז ככה” אמרתי נכנעת מפרצופו שהמיס אותי…
“כל הדיבורים, עם דקל הפסיכולוג שלי שסיפרתי לך עליו, ועוד עם כל מיני אנשים לא דיברנו עליהם. היו חלק בלתי נפרד מהיום יום שלי. בשבילי זה היה מקום הפורקן שלי. הייתי מטיחה בהם את כל הצרות שלי וזה היה עוזר לי להתמודד…” לקחתי נשימה עמוקה והשתתקתי, היה ברור לי ששטפתי אותו הרבה יותר ממה שהתכוונתי. “נו…” הוא אמר אחרי כמה דקות. ששם לב שאני לא ממשיכה לדבר. “מה, נו?” אמרתי בתמימות, “עוד לא הגעת לעיקר של הסיפור…” הוא אמר בשקט. “מה זאת אומרת” עדיין המשכתי להעמיד פנים. “נו, באמת! עד כמה טיפש, את חושבת שאני… את שחקנית ואני קורא מחשבות…” הוא אמר בטון מזור כאילו התייאש מהמשחקים שלי. “אני כל כך שקופה” הייתי עדיין מופתעת מעצמי, איזה שחקנית גרועה אני…”
קל לזהות בן אדם שמזייף את הרגשות שלו, הוא אמר מהורהר, מבטו הביט קדימה על נקודה לא ברורה באופק. “טוב, עכשיו, אחרי שחשפתי את הסוד שלך, תתחילי לדבר!” אחרי שהבנתי ששום דבר לא יעזור, נעניתי לבקשתו ואמרתי “זהו, אז, זה הסיפור, ומאז שנפצעתי לא עשיתי את זה כמעט שבועיים את כל הדיבורים, וזה חשוב לי.
זה הכביד עליי, אתה מבין? לא היה לי שום מקום פורקן בשביל הנשמה.” אמרתי וכמו תמיד משפטיי היו ארוכים ומתוסבכים. “אה, אז מה שחסר לך… מקום פורקן.” הוא שוב דיבר כאלו קבע עובדה בשבליי. “אני יכול לעזור לך עם זה.” “אך?” אמרתי מסוקרנת “הריי אמרתי שאני לא רוצה לדבר איתך על זה. יש לך מספיק צרות משלך, אתה לא הפסיכולוג שלי…” “אני לא מדבר עלי.” הוא אמר בתקיפות. “אז איך?” “את עוד תראי..” הוא התחיל לחייך חיוך מוזר תוך כדי דיבור, “טוב ועכשיו בואי, נלך לאוטובוס לפני שתפספסי את התור שלך.” הוא אמר ובזה חתם את השיחה.
“אולי לא נלך?” אמרתי מהר כשראיתי שהוא קם מהספה. “למה? את מפחדת מהרופאים? אל תדאגי, אני אשמור עלייך. מצטער, אבל את חייבת להוריד את הגבס…” הוא ניסה לדבר בהיגיון, ואז נתן לי יד כדי לעזור לי לקום מהספה. “לא, זה לא זה” אמרתי בהיסוס “אני…” “את מה?” הוא מיהר להתיישב על הספה, כדי לא להחמיץ את קולי החלוש. הוא ידע שאני לא אחזור על זה. “יש לי חרדות מאוטובוסים…” אמרתי בקול כל כך שקט, עד שאם לא היינו רק שנינו בחדר, והוא היה מתיישב קרוב אליי ומצמיד את אוזנו קרוב אליי, הוא לא היה שומע דבר. “אני מצטער אבל חייבים.” הוא אמר ונתן לי את ידו. “אל תדאגי אני אשמור עלייך!” ידעתי שהוא צודק, ופחדתי מאוד לאחר לכן נתתי לו את ידי וקמתי מהספה. הוא אחז בידי הקטנה היטב ונתן לי ביטחון.
התקדמנו כך לאט לאט כאשר הוא אוחז בי ואני מרגישה קצת יותר טוב. הוא השחיל לתוך כיסי את ארנקו ואת המפתח שלי, שהיו על השולחן. “תשמרי לי בינתיים” הוא אמר וחייך אליי חיוך מרגיע שהתקדמנו לכיוון הדלת. כשהיו כבר בחוץ הוא הוציא מכיסי את המפתח ונעל את הבית. כשידו החמה עדיין מונחת על כתפי. התקדמנו לכיוון תחנת האוטובוס, למזלנו האוטובוס הגיע בדיוק בזמן, ולכן לא איחרנו לבדיקה.
כשעלינו לאוטובוס הוא אחז בי בחוזקה ועוד לפני שהספקתי להוציא מילה, הוציא את ארנקו ושילם על שנינו. “רציתי לשלם על עצמי” אמרתי לו בשקט שהתקדמנו למושבים שבסוף האוטובוס. “שטויות! את עומדת לעבור עכשיו חתיכת סיוט. חמישה שקלים, בקטנה, מגיע לך.” הוא אמר זאת, והרגשתי שהוא מתאר במילים מדויקות את כל מה שאני מרגישה.
הוא הושיב אותנו בספסל שסיבובו לא היו הרבה אנשים. מקום נידח בשורות האחרונות. התיישב לידי והניח בזהירות את רגלי המגובסת על המושב שממול. חיבק אותי בחום, ולחש באוזני “אם את רוצה שאני יעשה משהו כדי לעזור לך, תגיד לי…” “אתה עושה הרבה” לחשתי לו. הוא שתק, ואני כיווצתי את אגרופי בתקווה שהנסיעה הסיוטית הזאת תיגמר.
הייתי כל כך שקועה במחשבותיי הרעות והמצמררות שלא שמתי לב שהזמן עבר. אבל אחרי זמן מה הוא אמר לי, “בואי אנחנו צריכים לרדת”. הוא הוריד את רגלי המגובשת מהכיסא, ואחז בידי. היה לי מאוד קשה ללכת כשקמנו, לכן הוא הרים את רגליי הכואבת כדי שיהיה לי יותר קל לרדת במורד מדרגות האוטובוס. אבל התחנה הייתה באזור כורכר והיה לי מאוד קשה ללכת עם רגלי המגובסת על כל האבנים.
הלכנו לאט לאט. בית-החולים היה רחוק, אבל הגענו רבע שעה לפני הזמן, אל תחנת האוטובוס כך שהיה לנו מספיק זמן ללכת לאט לאט אל בית החולים. כל הדרך הוא תמך בגבי על מנת למנוע ממני להחליק על הכביש. באיזשהו שלב שרגלי כבר כאבה מאוד. והיינו עדיין רחוקים מבית החולים, הייתי עייפה. לאחר שסימנו את הפסקת המנוחה השנייה שלנו על ספסל לצד הדרך.
הוא שאל אותי פתאום: “אכפת לך שאני ארים אותך? אני יודע שזה לא נעים, אבל אנחנו מאחרים, בית חולים עדיין רחוק, תחשבי שניה, אני אעזור לך. “תצליח?” אמרתי בחוסר אמון. “בטח!” הוא אמר וחיש מהר נשא אותי על כפיים. “לא, לא” אמרתי מתביישת “אני לא רוצה להכביד על הגב שלך.” “אל תדאגי! אני יודע להרים נכון! ממד”א וכל זה…” הוא אמר זאת בקלות כאלו הוא עשה זאת אלפי פעמים, והוא כבר מיומן בלהרים אותי מרחקים ארוכים. “טוב בסדר” הסכמתי ונאנחתי עמוקות, איכשהו הייתי איתו ברמת קירבה מספיק גבוהה כדי להסכים לדבר כזה.
הוא רץ קליל במורד הרחוב כאילו הוא סוחב על עצמו נוצה, והגענו לבית החולים בדיוק בזמן. הוא לא הוריד אותי גם כאשר הגענו לשערי בית החולים. ולא הסכים לעשות זאת עד אשר הגענו לאזור המתנה. ואיש נחמד פתח לנו את הדלת. “תני לי לפנק אותך קצת!” הוא אמר “את התגברת על כל כך הרבה דברים היום! מגיע לך! בקטנה!” ואז הוא מיהר להושיב אותי על כיסא ליד משרדי הקבלה בכניסה. כשהוא משבח אותי: “אני כל כך גאה בך!” זה היה הדבר הכי לבבי שמישהו אמר לי אי פעם. ואני קרנתי מאושר… חייכתי אליו, ושאלתי “למה?” “מה זאת אומרת?” הוא אמר בקול רך, “את יכולת גם להתעקש ולהגיד שאת לא מוכנה בשום פנים ואופן שנגיע לבית החולים, כי את מפחדת מהנסיעה באוטובוס. ולא עשית את זה. התגברת על הפחד! ואני כל כך שמח בשבילך, וגאה בך!” השענתי את ראשי על הקיר וליטפתי את ברכו חרש. כ”כ שמחת שהוא הוקיר בפחד שלי. ופרגן לי, יותר מי זה לא יכולתי לבקש…” “איפה כרטיס קופת חולים שלך?” הוא שאל אותי ונעיר אותי ממחשבותיי הענוגות והכיפיות שכמותם לא הרגשתי כל כך הרבה זמן. “מה?” שאלתי בלחש, “איפה הכרטיס שלך? אני צריך להעביר אותו במכונה.” לקח לי כמה שניות להתעורר ואז הבנתי ואמרתי, “אה בכיס” תוך כדי שאני מוציאה גם את הארנק של הנער וגם את הכרטיס מכיס מעילי. “קח, זה שלך” הוא קם, העביר את הכרטיס במכונה ואז חזר אלי ושאל “את רעבה?” “כן קצת” לא היה לי נעים להגיד לו שאני גוועת מרעב. “חכי שניה” הוא הכניס את ארנקו לכיס והלך “חכה שניה!” אמרת ונפנפתי לעברו עם שטר מקופל של חמשים שקלים שהיה מונח בתוך מגן הטלפון שלי, “אם אתה הולך לקנות משהו לאכול תביא גם לי!” צעקתי לעברו אבל הוא לא שמע אותי, אז התקשרתי אליו “הלו” שמעתי אותו עונה מיד, “איפה אתה?” שאלתי אותו בדאגה “השארת אותי לבד…” “אל תדאגי אני כבר בא אליך, פגשתי פה חבר מהאימונים אני רוצה להגיד לו שלום.” “טוב בסדר, כשתחזור תוכל בבקשה לקנות לי משהו לאכול? אני קצת רעבה…” “אין בעיה בכיף” שמעתי אותו אומר בעברו השני של הקו קולו כמו מגעו העניק לי ביטחון. כשראה שהשתתקתי אמר לבסוף “אני עשר דקות אני בא תשחקי בטלפון בינתיים” “בסדר” אמרתי וניתקתי את השיחה, גם כשהוא לא היה לידי היו לו רעיונות טובים. איך לגרום לי לא להגיש לבד, וזה היה מדהים בעניי, כי זו מחשבה שכלל לא עברה בראשי. על מנת להנעים את זמני.
כעבור עשר דקות הוא חזר שבידיו מגש קטן ועליו כוס גדלה של שוקו חם, בקבוק מים קטנטן ושתי שקיות סגורות. חייכתי חיוך מאוזן לאוזן, “לא אמרת שאתה הולך להגיד לחבר “שלום”?” אמרתי בגיחוך לא יכולה שלא להתרגש מהמחווה היפה. “זה לא היה שקר” הוא צחק, תוך כדי שהוא מניח את המגש על ברכיי. “באמת הלכתי להגיד לחבר שלי שלום. אמרתי לו שלום חטוף, וירדתי לקפיטריה לקנות לנו משהו לאכול… הרי אני פה איתך, ולא עם חבר שלי, נכון”
משפט זה ריגש אותי עוד יותר ועזר לי לראות שוב עד כמה הנער הזה חושב על האחר. ריגש אותי מאוד שחברות כה עמוקה שכזו, שלא הייתה לי עם אף אחד אחר במשך שנים, התפתחה כל כך מהר מיתוך קשר של תלות, עזרה, ואכפתיות חד צדדית, כמו הקשר שלנו. דברים כאלה חשבתי קראים רק באגדות. אבל לא, זה קורה גם בעולם האמיתי…
“זה מרגש אותי” אמרתי לו בלחש “מה?” הוא אמר תוך כדי שהוא מתחיל לפתוח את השקיות, כאלו הוא לא הבין את כוונותיי, “קרואסון, שוקו חם, כריך עם ביצה קשה או מים?” “מצחיק אחד!” אמרתי בקול ציני והוא דחף אל פי חתיכה גדולה מהקרואסון על מנת להשתיק אותי.
אבל לא זכיתי לתשובה, וזה אכזב אותי מעט. טוב, אמרתי בליבי, אולי היו לו יותר מדי שיחות נפש ליום אחד, ולא התחשק לו לפצוח בעוד אחת…
לכן הקללתי את השיחה באי רצון, ואמרתי “אוכל בריא? אה” נימה של זלזול התגבה לקולי, תוך שאני מביטה בכריך. זה באמת היה תמוהה בעניי שבן אדם כלשהו בעולם, יכול להעדיף לקנות כריך ביצה קשה וטונה על קרואסון… “אני חייב, בגלל האימונים.” הוא הרצין מיד, הבנת מהר מאוד מנימת קולו עד כמה זה חשוב לו. “זה ממש חשוב לך, נכון?” אמרתי והתחלתי לקרוע לחתיכות גדולות את הקרואסון שאני מכניסה אותן אחת אחת אל פי. “מאוד” הוא אמר ברצינות תהומית, והחל גם הוא לאכול את הכריך. בגלל שהבנתי ממנו באותו רגע שהאימונים האלה, עד כמה שנראו בעניי טיפשים, היו חשובים לו מאוד. החלטתי שאני מפסיקה לצחוק.
אך, גמרתי לאכול את הקרואסון שלי והרופא קרא לנו לכן לא היה לי כלל זמן לחשוב על הבקשה שלו. הרופא הציג את עצמו התיישבתי כשהנער לציידי. הוא שאל איך אני מרגישה ובלי לחכות לתשובה אמר “את פה בשביל להוריד את הגבס נכון? רגע, אבל אני ראה שלא עשית את הגבס אצלנו” לאחר דקה הנער ענה במקומי כי ראה שאני לא במצב לענות, “היינו אצל רופא פרטי.” “טוב”, ענה הרופא והרים את כתפיו. הנער אחז בזרועי ולחש “הכל בסדר, אני פה, לא לפחד, אני איתך” ועוד שלל מילות רגיעה בזמן שהרופא התחיל במלכת הסרת הגבס עם מסור קטן, ואני הייתי כה עסוקה בקולו המרגיע שלקח לי זמן לשם לב לכך. לקרת הסוף זה כאב, אבל לא העזתי להרשות לעצמי לצעוק ליד הנער.
“הייתי מדהימה!” הוא לחש באוזני ואז תמך בזרועי ובגבי הובל אותי לדלת, הרופא קם מכיסאו ובאומרו “תרגשי טוב” פתח עבורנו את הדלת.
כאשר יצאנו מדלת הרופא הנער בלי להתבלבל הרים אותי שוב על כפיים. אני הייתי כה עייפה שרציתי שירם אותי ולא היה לי אכפת. ראשי היה כביד עליי כי היה מלא מחשבות, ולא העזתי לספר לו מה דעתי בעניין ההרמות ההלו. לכן שמחתי שעשה זו בעצמו. הוא הלך עמי לאט במורד הרחוב, מרים אותי עד לתחנת האוטובוס ואז מושיב אותי על הספסל הצהוב. אחרי חצי שעה של שתיקה נעימה האוטובוס הגיע. והוא עזר לי לעלות את גרם המדרגות ולהתיישב על הספסל האחרון, התיישב לידי, וככל הנראה נרדמתי. וכך לא חשתי באותה מועקה בה אני חשתי בדרך כלל באוטובוסים. התעוררתי בבהלה על הספה שבביתי שאני מכוסה בשמיכה דקיקה “אני פה! אני פה!” הנער בא והתיישב לידי “מה? אתה עדיין פה?” אמרתי נבוכה הוא הרגיע אותי ואמר שבטח חלמתי חלום רע. ובזמן שישנתי, הוא ישב כל הזמן הזה יד שלחון האוכל שמאחורי הספה וקרא ספר. “טוב, אם כבר התעוררתי” פתחתי לאחר דקה של שקט “ואתה עדיין פה בוא נעשה את כמו שצריך.” “את מה?” הוא שאל אותי “אני יגיד לך תודה ענקית כמו שמגיע לך”, “אני עושה את זה בכיף, נו ומה עוד?” “וניפרד כידידים” אמרתי נבוכה שהוא לא הבין אותי כבר קודם.
“אני החלמתי, הורדתי את הגבס, זהו. אין צורך בעזרתך עוד” ראיתי בעיניו שהוא מבולבל…”המדהימה יש לציין, אבל זהו. אין לי בה צורך עוד…” אמרתי בטרם סיימתי את המשפט, מצפוני הרגיש שזה נחוץ… “אה!” הוא אמר בקול שהיה נשמע כמו צחוק “חשבתי שתצליחי להפטר ממני כל כך מהר?! “מה זאת אומרת?” אמרתי לא מבינה. עכשיו אני הייתי מבולבלת…
“את חייבת לי אימון, שכחת?” “אה, כן ובקשר לזה איזה סוג ספורט אתה עושה? כי אני, די בטטה, וממש פחדנית…” “את תראי…” הוא אמר בקול חשוד. “לא, לא, לא, זה לא מצחיק, אני לא… יש לי חרדות, זה ממש מפחיד אותי… ואם זה משהו מסוכן אני….” “אה, אה, אה, את תראי! את חייבת נכון” הוא אמר בקולו השקט והתקיף. ואני לא יכולתי לסרב לו. אחרי כל מה שהוא עשה בשבילי… “איזה כפוית טובה אני!” אמרתי לעצמי בראש.” לאיזה רמה הגעת שהוא צריך להתחנן אליך אחרי כל מה שהוא עושה בשבילך?”
“בסדר, בסדר” אמרתי בהיסוס “מעולה! עוד שבוע אני יבוא לקחת אותך” הוא חיבק אותי בעדינות ואז פלט “לשיעור ראשון” ורץ החוצה “רגע! מה ראשון! זה לא שיעור אחד!!” צעקתי אחריו היסטרית ועצבנית מעט… אבל הוא יצא לדרכו ולא שמע אותי…

תפסיקי לשחק פרק 2 – שוקו חם בבית החולים-
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך