קוראים יקרים שלי אני חושבת שזה הפרק הכי משמעותי בסיפור שלנו לכן לא הייתי ממליצה לפספס אותו! הוא מרגש מעניין עם קמצוץ סקרנות ששמור לאוהבים הצעירים

תפסיקי לשחק פרק 3- מאור-

24/04/2020 41 צפיות אין תגובות
קוראים יקרים שלי אני חושבת שזה הפרק הכי משמעותי בסיפור שלנו לכן לא הייתי ממליצה לפספס אותו! הוא מרגש מעניין עם קמצוץ סקרנות ששמור לאוהבים הצעירים

החיים שלי חזרו למסלולם הרגיל, ובמשך השבוע פסעתי יום יום לעבר הקליניקה של דקל. יצאתי מהבית בוקר בוקר לבושה בבגדיי הארוכים רצה אצה אל הבית הגדול. עליתי במעלית והמתנתי במרפסת במידה והגעתי מוקדם מידי.
הייתי מסיימת את שיחותי עם דקל ועם תומר, אוכלת את ארוחת הצהרים שלי, ואחר מכן הולכת לסטודיו הקטן של אמי, ושם עוזרת לה ללמד בנות קטנות את בסיס הבלט הקלאסי.
עד שקרה משהו שלא היה צריך לקרות. לאחר שבוע הייתי בריב טלפוני קשה עם שלי, ובעודי צועקת עליה בטלפון: “לא! אני לא מוכנה שזה יימשך ככה! את שומעת אותי! נמאס לי לקחת את כל האשמה על עצמי!” נכנס הנער בשקט, והתחיל להסתובב בבית נבוך. אני הייתי כ”כ שקועה בשיחה, שלא הבחנתי בו עד אשר נעמד ממש מול פרצופי והתחיל לשרוק חרש.
הייתי נבוכה מאוד “אני חייבת לסיים שלי, מצטערת” אמרתי בלחיים לוהטות, והיא שחשבה שאני אני מעוניינת לסיים את השיחה איתה כדי לא לחטוף עוד צעקות… התעצבנה, וצרחה עליי שאני פחדנית עלובה… אני שנבהלתי מאוד מעצמת צעקתה התחלתי לגמגם, ולהגיד שאני חייבת להתפנות למישהו שהגיע. אבל היא הייתה בשלה, ובשיא זעמה. ולא שמה לב לקולי השקט. אבל למזלי, הוא שהבין מיד מה קורה, חטף מידי בזריזות את הטלפון ואמר בקול רם “היי שלי.” והיא הבינה מיד שזה הוא קולו של הנער ונתקה מיד את השיחה.
“תודה” אמרתי לו עדיין לא מצליחה להשתחרר מהמבוכה שראה אותי שוב במצב רגיש. פחדתי שיחשוב שאני תינוקית. אבל למזלי כנראה ששום דבר לא יפתיע אותו יותר. כי הוא הטיל על תוך ידי חבילת בגדים קטנה קשורה בחוט. מבלי לדבר על מה שראה עכשיו ואז ואמר: “שטויות! תלבשי את זה, אני בחוץ, ותשתדלי מהר כי אנחנו מאחרים.” הוא אמר קצרות כאילו לא רוצה לבזבז את מילותיו השוות זהב. “רגע! מאחרים לאן?!” אמרתי מבולבלת עדיין משיחה הקשה עם שלי. אבל הוא לא ענה ורק יצא החוצה להשקיף מהמרפסת הגדולה על הרחוב, ומיכוון שלא רציתי לעכב אותו, וידעתי שייקח לי זמן לקבל תשובה, ציתתי מיד והתלבשתי.
“סליחה, מישהו קם על צד שמאל.” אמרתי אליו מתביישת, כשאני יוצאת למרפסת בבגדי החדשים. “בקטנה, הספורט ירגיע אותך.” הוא אמר והתחיל ללכת איתי למקום שבו חנה הרכב שלו. בעודנו הולכים הוא שאל אותי בעדינות “לקחת מפתח?” “בטח!” אמרתי ממהרת לנעול את הדלת בטרם הוא יחטוף את מפתח מידי, ויעשה זאת בעצמו. “באתי עם אוטו”. הוא אמר בחיוך, “כדי שלא תצטרכי לסבול נסיעה באוטובוס”. הצטמררתי מהעובדה שהוא שוב חושב על הכל, עד הפרטים הכי קטנים..
“בואי כנסי” הוא אמר בחיבה ופתח לי את דלת הרכב. “הבאת בגדים להחלפה, נכון?” “לא…” אמרתי מבולבלת “אז חכי פה, שניה, איפה המפתח?” הושטתי לו ללא מילים את המפתח מכיסי. והמתנתי בדממה באוטו עדיין לא מצליחה להבין מה קורה.” חיכיתי לו מפוחדת, ותוך חמש דקות הוא חזר כשבידו שקית בד. הוא נכנס לאוטו ואמר “הבאתי בגדים, בקבוק מים ותפוח” “איך אתה תמיד חושב על הכל, הא?” “בקטנה לקחתי מהמקרר”. הוא אמר והתניע את המכונית. לא זיהיתי לאן הוא נוסע אבל סמכתי עליו, הייתה לי מאין הרגשת ביטחון מוזרה, כאילו שאף אחד לא יכול לפגוע בי יותר…
הסתכלתי על הנוף, מהחלון השחור נראו רק בנינים גבוהים ועמודי חשמל, לא ידעתי מה לעשות אז שתקתי ונשענתי לאחור, ואז הסתבר שהוצאתי יותר מיד אנרגיות בצעקות על שלי בשיחת הטלפון כי בשנייה שהנחתי את הראש על המשענת נרדמתי, ולא זכרתי כמעט דבר מהנסיעה. “מישהי כאן ישנה טוב” הוא העיר אותי בקולו המתוק. ברגע שהתעוררתי הסתכלתי החוצה והדם אזל מפני, כאלו אני רוצה להתעלף, קיר טיפוס! נהיתי חיוורת עד כדי כך שהוא נבהל מאוד “מה קרה?! הוא שאל בבהלה ואחז בזרועי. “קי.. קיר טי… טיפו… טיפוס” גמגמתי לאט, מרגישה איך הדופק שלי חוצה את האלפיים… “אה זה” הוא אמר בהקלה, נזכר שיש לו פה עניין עם מישהי משוגעת… “אל תדאגי, אנחנו נעשה את זה לאט לאט… בינתיים אנחנו איפולו עוד לא נכנסים, בסדר?” בואי איתי” “לא! לא! לא!” אמרתי בצעקה הולכת וגוברת “אני… אני רוצה ללכת מכאן! בוא הביתה!” “אל תדאגי” הוא אמר בטון רגוע עדיין מסרב להתרגש מהדרמה שלי.
“בואי, תחכי לי בחוץ, את לא נכנסת אם את לא רוצה, בסדר?” “לא, לא” אמרתי בקול שבור. “אני לא רוצה לצאת מכאן…” ידעתי שעוד שנייה אני אפרוץ בבכי. איך יכולתי להסביר לו שבחיים לא הייתי מחוץ לבית מלבד ההליכה לפסיכולוג שלי. ולסטודיו, וגם הן היו סיוט בשבילי ותאוותי אותן.
“טוב, אין בעיה” הייתי מופתעת “מה?!” “כן” הא אמר בשלווה “אני בחיים לא יכריח אותך לעשות משהו שאת לא רוצה לעשות!” “מה? אתה לא?!” אמרתי נפעמת “אבל אני חייבת לך.” אמרתי ואם זאת הרגשתי הקלה ענקית. בראשי התרוצצו סרטים איומים והיא בטוחה שהוא הולך לגרור אותי בכוח…
“אני מבקש רק דבר אחד.” “אני צריך להיכנס לשם לדבר עם משהו. בינתיים אני רוצה שאת תעצמי עניים ותתרכזי בלקחת נשימות עמוקות. בסדר?” “בסדר גמור” אמרתי בביטחון “אני חייבת לך בענק! שטויות בשבילי!” “יופי, טוב מאוד!” הוא אמר בחיוך ויצא מין הרכב. לא ממש הבנתי את מהות הנשימות אבל לא התווכחתי, וברגע שהוא יצא. ופתח עבורי את החלון על מנת שהיה לי אוויר, עשיתי כדבריו. אבל לא עצמתי את עניי, מחשש שמשהו רע עומד לקרות.
לאחר כמה דקות ראיתי אותו מושך ביד מישהו שכמובן לא הכרתי והוציא אותו מהמתחם מעורר האימה הזה. הם התחבקו, כמו מקרים ותיקים. ואז פתאום געה בי יצר הסקרנות הוטיתי את אוזני והקשבתי אבל המשכתי עם הוראת הנשימות פן יסתכל לכיווני ויתפוס אותי בקלקלתי. אבל מה שאני שמעתי היה הרבה יותר חמור ממעשי שלי…
כן… בהחלט! וזה מה ששמעתי: “היי גבר מה העניינים? איך הולך עם האימונים של הקבוצה הבעייתית ההיא? תקשיב גבר, יש לי בעיה, אני צריך עזרה בהחלפות.” “וואו תקשיב הולך זוועה! והחלפות, בטח שאני יעזור לך, בכיף! פעם אני עוזר לך ואחר כך אתה עוזר לי! מה אתה צריך?” “תיקח בבקשה את היום בארבע ואני אקח את יום שלשי בשש. אני יודע עד כמה קשה לך איתם…” “מה?!” הבחור זינק על שתי רגליו. “אתה נותן לי לאמן את הקבוצה הכי חזקה במכון?! “כן, ברור! מגיע לך.” הוא אמר בסיפוק שמח שהוא יכול להעניק לו אושר כזה. ובאמת אני חייבת להודות, שהבחור נראה כאילו זכה בלטו. מה שהיה טומא בעניי, לא חשבתי שמישהו יכול להתלהב ככה מספורט…
“טוב, תיקח, זה הטלפון שלי, תודיע להם בבקשה שהלו”ז השתנה, קוראים לנו “קבוצת המטפסים הכי טובה בעיר” תחפש בוואטסאפ בסדר? את התיקים שלהם תתקבל בסוף האימון. אחרי התרשמות ראשונית. אני חייב לעוף, מצטער.” “רגע, מה עם הקבוצה הבעתית ההיא?” “אל תדאג לי!” הוא אמר בהבעת צחוק “יש לי ניסיון, אני אסדר אתם…” “והסברים על המתאמנים? בכל זאת פעם ראשונה שאני מאמן קבוצה כזאת רצינית.” הוא נראה מאוד לחוץ…
“היי! היי! תסתכל עליי!” הוא הניח את ידו החמה על כתפו של נער החיוור. “לא סתם בחרתי בך! יכולתי לבקש מכל אחד אחר נכון? ושננו יודעים שכל אחד היה שמח לקבל קבוצה כזאת,” “נכון” הוא גמגם נרגש “ועכשיו תקשיב לי, אני יודע על מה אני מדבר, אתה תסתדר איתם יותר טוב מכולם, ואני סומך עליך, שתדע איך לעבוד איתם. אתה מאמן בדיוק בשיטה שהם צריכים, ובלי שום קשר אתה סופר עדין. אני חושב שזו טעות של דודי לתת לך קבוצה כל כך מורכבת על ההתחלה. אתה צריך קבוצה קלילה, בינתיים, שקל לעבוד איתה. יאללה, אח שלי, אני סומך עליך! טוב, עכשיו אני באמת חייב לעוף! אני אעזור לך שיגמר האימון! ביי גבר.” הוא פלט, רץ לכיוון המכונית, והשאיר את הנער להתענג על זכייתו.
כל הזעם גער בתוך בתוכי כמו הר געש שרק ממתין להזדמנות להתפרץ “תגיד אתה התחרפנת לגמרי!!” צעקתי לעברו כשהוא רץ אל המכונית. הוא נעמד מולי ושתק, מחכה שאוציא עליו את כל האש. “לא! אתה פשוט התחרפנת לגמרי!!” לא הצלחתי להירגע “אמרתי לך שאני לא מוכנה להיכנס! אתה אמרת שזה בסדר! ואחר כך אתה עוד קובע לי אימונים קבועים פה! מה ההיגיון! לא זה פשוט לא בסדר! אמרתי לך שאני לא מוכנה! לא! אתה תלך עכשיו! לחבר שלך ותגיד לו שאין שום סיכוי שאתה מחליף איתו משמרות! הבנת אותי?! אני לשם לא נכנסת בחיים!!!” צרחתי וצווחתי והוא להפתעתי רק סגר את החלון, נכנס לאוטו, שותק, ולא הגיב כלל למטר צעקותיי. אחרי שנגמר לי האוויר, השתתקתי בבת אחת. “סיימת?!” הוא אמר לבסוף בטון רגוע ושקט ובקולו לאורח פלא לא היה רמז לכעס. “לא, אני… זה, לא…” אמרתי מבולבלת תוך שאני אוגרת כוחות על מנת לצאת לעוד סיבוב… “לא, לא, לא סיימת” הוא אמר בקולו העדין ובכך הכריח אותי לוותר על המתקפה…
“כן” אמרתי כנכנעת “יופי” הוא לקח נשימה עמוקה ואז אמר “עשית נשימות?” “כן…” אמרתי בטרוניה, קולי התקרב לאט לאט לבכי, “כל הכבוד!” הוא אמר בקול מלטף. וברגע ששמעתי את המילה הזאת נרגעתי לחלוטין. “עכשיו תסתכלי עליי, ורק עליי.” הוא אמר והטיב את תנוחתו על הכיסא כשפניו לכיווני, ואני למורות שניסיתי להסתכל עליו, עיניי פזלו כל הזמן אל הבניין המפחיד ההוא… “לכאן, לכאן, לא לבניין.” הוא מיקד בי את מבטו יותר ויותר, וגם אני השתדלתי לעשות כן. “יופי, כל הכבוד! עכשיו תסתכלי לי בעיניים ותגידי לי בשיא הכנות, האם את חושבת שאת מסוגלת לצאת מהאוטו?” ברגע שהוא סיים את המשפט, הוא הניח את ידו על כתפי וחכה לתשובה. ואני הסתכלתי על הבניין, שאחרי כל כך הרבה זמן שאני לידו לא נראה לי כל כך מפחיד פתאום. במיוחד עם תוספת התמיכה, והחום של הנער. “אמ.. לא יודעת, אם זה רק לצאת מאוטו, ולא להיכנס, אז אני…” “ברור שלא ניכנס!” הוא אמר חיוך, “נראה לך שאני אכניס אותך עכשיו לתוך אימת חייך?! ככה את מכרה אותי?” הסתכלתי עליו, לפי חיוכו והיה ברור שהוא מרוצה מאוד מהצלחתו. לי, לא היה לי נעים להגיד לו, שאנחנו מכירים בסך הכל חודש…
פתאום הרגשתי מהוססת, “אתה תשמור עליי?” שאלתי אותו בחשש. “ברור!” הוא אמר והחיוך לא הוסר מעל פניו. “טוב, אז… בסדר…” אמרתי בקול חלוש “יופי! כל הכבוד! אני גאה בך!” הוא קופץ על שתי רגליו וחיבק אותי בכוח. ואני שוב לא הבנתי איך אפשר להתלהב כל-כך מספורט..
“טוב, שנייה אני מתקשר לחבר שלי ונתחיל, תעשי עוד נשימות בינתיים. צייתי והוא התקשר. ” “הלו גבר, תקשיב תעשה לי טובה, תדאג בבקשה ששום מתאמן לא הסתובב במגרש, ותהיו ספור שקטים.” לא שמעתי מה הנער השני אמר לו, אבל הוא פלט בקוצר רוח “לא עניינך! עכשיו, אם אתה רוצה את הקבוצה הזאת, כדאי לך להקשיב לי…” הוא דיבר בטון נחרץ ואז ניתק את השיחה.
אני צריכה ללמוד ממנו מידי פעם חשבתי לעצמי… הוא הוציא מהתיק שלו מזרון מגוגל ואמר “יאללה מספיק חפרנו, לעבוד!” חייכתי ונעמדתי מופתעת לידו, “מה?!” “אני חייב לשחק אותה קשוח.” הוא אמר ופרס את המזרון. “אחרת את לא תפחדי.” הוא חייך וביקש ממני לשכב על הגב, “לא הפוך” הוא אמר וחיוכו התרחב כשראה שאני שוכבת כשגבי מופנה לכיוון הבינן. ציתותי, ואז הוא שאל “את יכולה לקפל את הרגלים אלייך ולמשוך את עצמך אחורה?.” “לא!” אמרתי בבעתה לא מסוגלת לחשוב על לזוז אפילו מילימטר.” “אוקיי, לא בכוח.” הוא אמר בשלווה, “בואי, קומי” הוא נתן לי את ידו, “נתחיל בריצה קלה, אל תדאגי נעשה סיבובים ממש גדלים סבב הבינין כדי שלא נצטרך להתקרב אליו.” “לא יודעת..” אמרתי ושוב התחלתי לפחד. “אל תדאגי, נרוץ יד ביד, אני אשמור עלייך, לא עוזב אותך לשנייה! מסוגלת? “כן?” אמרתי בהיסוס מפחדת לאכזב. “יופי! כל הכבוד, בואי! את מכתבה את הקצב!” הלכתי צעד אחד כבקשתו ואז נעצרתי. כסלע קרח. רק המחשבה על להתקרב לבינן הייתה קשה מדי, לאן הכנסתי את עצמי?! למרות שהגוף רצה לזוז על מנת לרצות אותו. הראש התנגד בכל תוקף, וזה יצר בגוף שלי תחושת מלחמה. “נו מה קורה”? הוא אמר בעדינות ומשך קלות בידי. כשראה שאני לא מגיבה ואף מתחוורת, אפילו העז להניח יד על כתפי. “מה קרה?” הוא שאל בקול מרגיע. “לא מסוגלת.” גמגמתי מבוישת כשראשי קבור ברצפה, כ”כ השתדלתי שלא לאכזב אותו, וגם את עצמי.
הוא חיבק אותי בעדינות ובטבעות “הכל בסדר! לא חייבים.” הוא אמר ועדיין שמר על הבעה רגועה, ואני לעומת זאת התאפקתי שלא לבכות…
“חכי רגע” הוא אמר אחרי חיבוק ארוך. נעמתי כמו פסל זה היה הדבר היחיד שיכולתי לעשות כראוי, לכן רציתי לעשותו כמבוקש. הוא רץ ונעלם מטוח ראיתי, ולאחר דקה חזר כבידיו עגלת סופר. “כנסי” “מה?!” אמרתי מגחכת משוכנעת שהוא צחוק. “התכוונתי בשיא הרצינות” הוא אמר והתכופף לגובה שלי “תעשי טובה לעצמך, ותסמכי אליי.” “לעצמי” אמרתי וקפצתי לתוך העגלה משועשעת. הוא לא התבלבל אפילו לרגע במלוותיו, ואז אמר בקול מלא ביטחון “תשתדלי להישאר עם עניים פקוחות.” ואחרי שנייה עוד לפני שהצלחתי להבין מה קורה. החל לרוץ כאחוז דיבוק ולעשות סיבובים ענקים סבב הבינין כדי שלא נקרב אליו. “מה אתה עושה?!” אמרתי בצעקה מבוהלת, “אם את לא יכולה ללכת מרוב פחד, זה אומר שאת צריכה להתרכז בחוש אחד. להתרכז רק בראיה כרגע”. “אתה לא נורמלי!” אמרתי בחיבה ומרגע לרגע התעצמה אהבתי אליו. “מה רע? אני עושה כושר. תקשיבי, יש לי משהו חשוב להגיד לך, ברגע שאת מרגישה שאת מסוגלת להתקדם אפילו צעד אחד לכיוון הבינן. ולהקטין את המעגל. תסמני לי בהרמת יד.” “לא, אני לא יכולה.” אמרתי מבולבלת מהסיטואציה המוזרה. “בלי לחץ” הוא אמר בקול שקט, “לא אמרתי עכשיו, לא אמרתי השיעור הזה בכלל. הכל בסדר, בלי לחץ לפי מה שאת מרגישה, בינתיים תשכבי בעגלה תנוחי. אני יעבוד בשבליך, וגם אני יעשה אימון ריצה על הדרך, הכל סבבה!” הוא אמר בקלילות וכל העת לא האט את ריצתו לרגע. כך הוא המשיך את ריצתו במשך כל השיעור ולא עצר ואני חייבת להודות שכעבור חמישים דקות הרגשתי שאני טיפה פחות מפחדת מבינן הזה לאחר זמן כה רב לידו… ברגע שהתחושה המבלבלת הזאת מלאה אותי, הוא הרים קול צעקה כאילו קרא את מחשבותיי “סטופ!” הוא נעצר בפתאומיות והרעיד את העגלה “אך את מרגישה?” “יותר טוב”, אמרתי בשמחה לא מאמנה שזה קורה. “אני שמח שאת כנה עם עצמך. יכולת להגיד גם אחרת…” “איך ידעת לעצור בדיוק כשהתחלתי להרגיש יותר קצת בנוח?” “אני קורא אותך.” הוא אמר בשלווה, “שפת גוף שלך רגועה יותר”. “תגיד, אתה פסיכולוג?” “סוג של…” הוא אמר בחיבה “אז אני צריכה לשלם לך?” אמרתי תוך כדי צחוק נעים ומשוחרר “לא, ממש לא “אני בסך הכל למדתי לקרוא אותך, ואת יודעת מה? את “ספר” מאוד מעניין הוא צחק צחוק עדין ועזר לי בדחיפה עדינה לצאת מן העגלה.
“זהו מספיק להיום!” חכי שניה על הספל שם, אני צריך לדבר פה עם מישהו, ואחר כך אני אקח אותך הביתה, שעבדה לטובתי כעת היא שמעתי הטובה, וזכותה שמעתי את כל השיחה. “תקשיב גבר, חכה לי רבע שעה אני פה.” “רגע! לא תעשה לי הכרות אם הבחורה?” הנער דחף אותו בעדינות “אתה תהיה בשקט! הוא אמר ברוגז “מה ממתי האלוף נותן שיעור פרטיים ועוד בלי ציוד. מחוץ למתחם?!” “שקט! אתה לא מבין כלום! זה הרבה יותר עמוק ממה שאתה חושב” “עמוק?!” הבחור צחק בקולי קולות. “תראה מה זה?! אתה זוכר עם מי אני מדבר? ממיס הלבות. החתיך, הספורטאי, האתלט שכל הבנות אוהבת! תן לראות את המציאה. תראה איך אתה מדבר עליה!” הוא התקרב לאוטו, מנסה להציץ מבעד לחלונות השחורים. בעוד הנער צועק אחריו “לא! לא! די היא רגישה מאוד! אנחנו עובדים על הפחדים שלה…” “או הו! ממש אחות רחמנייה!” הוא לגלג בגסות. ואני הצלחתי לראות את פרצופו לשנייה אחת מבעד לחולון. הוא ראה אותי וקפץ לאחור מבולבל , כנראה אני לא סוג הבחורה שהוא ציפה למצוא שם. ואני כשראיתי את פניו החלטתי, שיש לי עוד סיבה מדהימה לחזור לשם.
הוא היה גבוה ורזה עם עניים בצבע ירק דבש מדהימות ושער שחור חלק מלא בג’ל שכאלו לא שייך לפרצוף המדהים שנגלה מתחתיו. שפתיו העדינות חייכו חיכוך קטן ובשיניי לכווני. ואני באותו רגע נשבתי בקסם העדין שלו והמוח שלי נכנס לפעולה הוא צילם את התמונה ושמר אותה במחשב שלו ושם אותה כשומר מסך בימים עצובים. אבל לרגע הראש שלי היה חייב להתנתק מן התמונה ולהסתכל שוב על הנער שדחף אותו בכוח לאחור והיה בדיוק באותו הגיל, איך לא עורר בי את אותן התחושות. חוש השמיעה שלי ירד כמעט לאפס לשנייה אחת של בלבול. לכן הוא היה צריך לחזור על דבריו פעמיים מה שלא היה אופנתי לי. “תכירי זה מאור” הוא אמר ודחף אותו שוב הפעם יותר בעדינות, ומאותו רגע לתחושתי המוזרה היה שם, ושמעה היה מדהים מעכשיו בכל פעם ששמעתי את שמו גופי קיבל מעין מכת חשמל נעימה ומלטפת. הוא היה קצת מבולבל כי אף פעם הוא לא ראה אותי במצב שאני חסרת מילים, “הלו! הכל בסדר?” הוא נופף בידיו מול פניי בניסיון להעיר אותי כמובן ששמעתי אותו אבל לא ידעתי איך אני יכולה להסביר לו שכל מה שאני רוצה לעשות עכשיו הוא לשבת על ספסל ולדבר עם מאור במשך שעות. במיוחד אחרי כל מה שהוא עשה בשבילי. “כן שמעתי אותך” אמרתי לאחר מחשבה קצרה “תקשיב קצת לא נעים לי אפשר לבקש ממך משהו?” “מה שתרצי” הוא אמר מיד “עברת כל כך הרבה היום” “אני צריכה לקחת משהו מהבית ואז לנסוע למועדון “יאיר” יש מצב שאתה מקפיץ אותי לשם?” “בטח!” זה ממש קרוב לפה! אין בעיה” הוא חייך עליי ובכך הרגיע אותי. “אני פה מחכה לך” אמר מאור ורץ לכוון הרכב. הינו מאוד יעילים נכנסנו לרכב ותוך שלוש דקות נעלמנו מטווח ראייתו של מאור.
לאחר רבע שעה גם הגענו הביתה. ואז אני הלכתי להביא את ארגז הודקות לאבי. כשנכנסתי הביתה הרגשתי תחושה מאוד קשה. הרגשתי שאני בן אדם מחולל, בן אדם מקולקל! איך נכנעתי עוד פעם לאיומים של אבא, והסכמתי לעשות את שלחיות האימות האלה?!!!אני פשוט ילדה בלי אופי!!! המחשבות האלה תסכלו אותי מאוד אבל אז נזכרתי בפרצופו של אבי והמשכתי ללכת…
ואתם ידעים מה? לעולם לא יכולתי לדמיין שאותו יום שבו אני אצא לרוץ, אשבור רגל, ואפגוש ילד חמוד שמתנדב במד”א, היה יום כל כך משמעותי בשבילי. יום שבזכותו פגשתי את אהבת חיי מאור…
ואני מצטערת אבא, אבל זה חזק יותר ממני. אז נכון, אני בכלל לא מכירה אותו, ונכון שהוא ההפך מהגבר שהתפללתי שהיה לי. שובב עם ג’ל בשיער, עם החוצפה של הישראלי המצוי, ששם פס על מה שכולם חושבים. אתה יודע מה? אני יודעת שלעולם לא תחבב אותו. אבל יודע מה הדבר הכי חשוב? פשוט לא אכפת לי! אתה שומע?! פשוט לא אכפת לי יותר מי מה שאתה חושב! אני יעשה מעכשיו רק מה שטוב בשבילי! ולא מה שאתה אומר! ובזמן שמשפט הזה ניקר והתעצם לממדי ענק בראשי לקחתי את ארגז והבקבוקים, ובהחלטה נחושה ואמיצה של רגע, הטחתי את הארז בכוח ברצפה. וקול נפיץ עז פילח את האוויר, כל בקבוקי האלכוהול היו מנופצים לרססים על הרצפה.
זהו! המחסום נשבר ואני מפסיקה לפחד! הכרזתי בקול ונכנסתי לרכב חזקה מתמיד. “זהו, לקחתי הכל.” אמרתי בביטחון ורק אז הבנתי, כמה כוחות נפש הילד הזה העניק לי. דבר זה התחיל לחלחל והיה לי מאוד בברור שפעם לא הייתי מעיזה ללכת נגד הרצונות וחלומות שאבא שלי. להתאהב במשהו שאבא שלי לא היה יכול לסבל, ולרסק לו ארגז של אלכוהול באמצע הסלון, ובעיקר, והכי הכי חשוב, להתאמת איתו. כן, כן, להתאמת איתו על השליחויות שהוא מבקש ממני לעשות. והוא ידע שאני לא אשכח לו, את כל הטראומות שהוא עשה לי, את כל המעטפות האימות, ואת כל המעצרים. כן, שהוא ידע, שגם לי יש דעה בנושא. שאני לא מתכוונת להמשיך להיות זו שמפילים עליה, את כל העבודה השחורה, זו שתמיד חוטפת צעקות. כן, אני לא אשכח ואני לא אסלח. לא אסלח ולא אשתוק.
כל הביטחון הזה מגיע ממשהו אחד, משהו אחד בלבד, וזה הוא ומגיע לו את כל הקרדיט שבעולם. אבל עכשיו זו אני מול אבא שלי, אני מולו וזהו!
“הלו! הלו! תתעוררי! מה קורה לך היום?!” שמעתי אותו קורא לי שוב ושוב ממושב הנהג. “מה? אה, לא, סתם מחשבות…” הייתי קצת מבולבלת מכל המחשבות הנקבות שתרוצצו לי בראש. “אתה מוכנה בבקשה להגיד לי לאן נוסעים! אני צריך עוד להגיע לקיר היום. “אה, כן, כן, בטח!” אמרתי לאחר שתיקה דיי ארוכה “מועדון “יאיר”” “בטוח? את נראית לי קצת מבולבלת…” הסתכלתי במראה וראיתי שאני קצת חיוורת, חשבתי קצת, ואז אמרתי כאילו כדי להרגיש את המרד הקטן בעניים. “כן! כן!” “בסדר “מה שתגידי…” הוא אמר בשקט וסובב את המפתחות בתוך הסוויץ’. בעוד אני מכריזה לעצמי בראש, שזהו! אני כבר לא הילדה חסרת האופי! אני הולכת להתאמת עם אבא! ואני אהיה אמיצה!

תפסיקי לשחק פרק 3- מאור-
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך