שלום / מרחבא אני מאוד מאוד מקווה שתאמצו את הכותרת של הפרק הזה כמטו לחיים!

תפסיקי לשחק פרק 4 – תלות אאוט! –

24/04/2020 91 צפיות 2 תגובות
שלום / מרחבא אני מאוד מאוד מקווה שתאמצו את הכותרת של הפרק הזה כמטו לחיים!

ישבתי על המיטה עם הטלפון בידי מדברת ומספרת לאימי: אז הוא הקפיץ אותי למועדון ולבי דפק בעוז לא רציתי להתאמת איתו ולפתע הדם נזל מפניי והרגשתי עגלי זעה מטפטפים משערותיי הדקיקות. “השתפנתי” חציתי את הכביש על עבר הקיוסק הקרוב למעודן, לקנות את אותו ארגז דפוק שברתי על רצפת ביתי. בחרתי את סוג הבקבוקים המתאים, והכנסתי לתוך ארגז גדול, לאחר מכן הוצאתי את הארנק במטרה לשלם למוכר, ואז בהחלטה של רגע, של מאה שמונים מעלות, הכנסתי את השטר לארנק, ופניתי בתנועה חדה לאחור, יוצאת מחנות בריצה צועקת ומנופפת בידי “היי! היי!”. צעקתי אבל הוא היה כבר רחוק מדי כדי לשמוע אותי, אז התקשרתי אליו כולי מתנשמת מהריצה על הכביש. “הלו” דברתי לאט כולי מגמגמת “אתה עוד קרוב? אני צריכה עזרה” והוא כל כך נבהל מדיבורי שאמר מיד “אני בא! אני בא! מה קרה?” רצתי על הכביש ותוך מספר דקות שמעתי את קול חריקת הגלגלים. “התחרטתי” אמרתי מיד וקפצתי לתך האוטו מבלי לדעת מה אני עושה. “בואי” הוא אמר מופע, “לא אמרת שאת רוצה ללכת למועדון עם חברות שלך?” “התחרטתי” “טוב…” הוא אמר והרים כתפיים “אבל אני נוסע לקיר” “טוב…” אמרתי מבולבלת, והוא שהבין סופית שמשהו לא בסדר אם כי כנראה לא ידע מה לחץ על הגז מבלי להוסיף עוד מילה מיותרת. הייתה שתיקה מעיקה במשך כל הנסיעה, אבל למזלי האוטו זינק במהירות ממקומו ובין רגע הגיע ליעדו…
“צאי” הוא אמר במהירות והוציא את הטלפון מכיסו “הלו ” שעתי אותו אומר לתוך שפופרת הטלפון. “מה קורה? אתה יכול לבוא שנייה לחנייה?” לאחר מכן הוא ביקש ממני להישאר בקרבת החניון ורץ לכוון הבניין, בעוד מאור רץ לכיווני, “היי, רק עכשיו ראיתי את ההודעה, איפה הוא?” “הלך להביא משהו נראה לי” אמרתי והתיישבתי לידו על המדרכה, הייתי נבוכה ולכן קברתי את מבטי בטלפון למורות רצוני העז לדבר עמו. תוך דקות הוא רץ לעברנו עם ערמה גדולה של תיקיות קרטון חבוקות בין זרועותיו. “קום” הוא פקד עליו, ואני מיהרתי לנער את מכנסי ולהיכנס אל הרכב. “קדימה בוא נתחיל” הוא נשען על דלת מעיין ומעלעל בתיקיות, בעוד הבחור שלידו מקשיב בעניין רב “זה יפתח, הנקודה החזקה שלו – סיבולת שריר טובה” “והחלשה?” אמר הבחור הנלהב בלהט ולא נתן לו לקחת נשמה בין משפט למשפט, הבחור נהנה מאוד לראות את בן גילו שואב ממנו ידע בשקיקה שכזו, ובהנאה כה גלויה. התלהבותו של מאור אחזה בו והוא המשיך נרגש. “של יפתח – אופי. וזה יובל, וזו נעמי, וזו יעל, וזה ירדן” הוא המשיך והרצה לו שעה ארוכה ואני למרבה הפלא התעסקתי יותר במאור ופחות בתוכן…
“כן, כן נשמע מאוד מעניין” פיהקה אמא מעיבורו השני של הקו “רק חבל שאת לא מפסיקה לדמיין…” אמרה בעוקצנות, אני לא מדמיינת רציתי לצעוק אליה. מוכנה לקרב אבל ידעתי שתמיד תהייה לה תשובה ניצחת וויתרתי. “איפה אבא כבר חזר מהמועדון?” שאלה אמא כאילו בכדי לצאת ידי חובה, ” עוד לא” עניתי ביובש “אוף אני משתגעת ממנו” קולה לא היה כעוס כל כך כמו תמיד אולי בגלל העייפות. “טוב, אל תחכי לי אני אחזור מאוחר” פלטה אמא קצרות והגבירה משמעותית את עוצמת המוזיקה כדי להודיע רשמית שהשיחה בנינו הסתימה. תמיד שוכחת לנתק! אמרתי ברוגז זורקת את עצמי ואת הטלפון הניד על המיטה, ולוגמת מכוס התה שעל שידת האיפור שלי. “אם היא רק הייתה יודעת על השליחות שאבא מבקש ממני לעשות בשבילו… זה היה מסדר את הכל! פשוט את הכל! חשבתי לעצמי ולבי נאנח. “טוב די נמאס לי” אמרת בקול מלא כעס ”תלות – אואט!” אני אמצא את הזמן הנכון ואספר לה! התעייפתי כל כך מהכעס העצמי הרב שחשתי ובאותו רגע ומהכעס הרב שחשתי כלפיי אמי ולכן נרדמתי מהירות כשדמעות חונקת את גרוני עד היום למוחורת.
נכנסתי לסטודיו שומעת את קולה של אמא מהדהד ברחבי החדר. “פלייה ולישר, פלייה ולישר, יפה גרנט פלייה עקביים ולישר יפה תמשיכו. שני הכל בסדר?” “כן, כן סליחה על האיחור.” אמרתי מיד, “בטוח? את לא נראית לי במצב לפלייה כרגע.” “אני בסדר אמא” אמרתי בשקט “אך קראת לי?!” “המורה…” “איך יצאה לי ילדה כזאת חצופה שמגיעה רק לשני שיעורים בשבוע?!” “די אמא נדבר על זה אחר כך.” שנאתי שהיא דיברה עליי ככה. ואז היא אמרה פתאום, “חבר’ה צאו להפסקה של חמש. שני, תישארי איתי.” כל הבנות הסתכלו עליי במבט של תוחחה, אני שנאתי את זה. “אני מצטערת על האיחור.” אמרתי בראש מושפל כשכל הבנות יצאו החוצה. “אני מצטערת על האיחור” אמרתי שוב הפעם בקול חזק יותר. “את צרכה להצטער, לכי תעמדי מול המראה. ” נשכתי את שפתיי בחוזקה וצייתי נעמדתי מאובנת מול המראה שידיי מאחוריי גבי. “מה את רואה?” “אני ראה אישה” אמרתי בהיסוס. “תנסי שוב” “את עצמי? מה אני ראה?” אמרתי מבולבלת מהסיטואציה המוזרה הזו. “אני רואה ותרנות ורחמים עצמיים, זה מה שאני רואה!” פה כבר התפוצצתי “דיי!!!” צרחתי בכל כוחי וברחתי החוצה.
“למה את כ”כ קשה איתה? אני בטוח שהייתה לה סיבה טובה…” שבוע לאחר האימון הראשון, ישבנו על הגדר רחוקים ככל האפשר מבניין האפור. היינו אמורים להתאמן גם היום. אבל לא יכולתי להתרכז והייתי חייבת לספר לו. לכן הוא ויתר ואמר שנמשיך בפעם אחרת. “אך אתה תמיד יודע לראות את הצד של כולם?” “זה תהליך לא תמיד הייתי ככה” הוא אמר בכנות ובעדינות. “אז אתה יכול אולי ללמד אותי?” אמרתי בשיא הרצינות. “מצטער אני חייב ללכת עכשיו, אבל פעם אני אפגיש אותך איתה.” “תפגיש עם מי?” שאלתי בסקרנות. “עם מי שלימדה אותי לעשות זאת.” “מה זאת אומרת?” התבלבלתי עוד יותר. “כשתפגשי אותה תביני” הוא נשאר מעורפל ומסתורי יותר מתמיד ובכך הגביר עוד יותר יצר הסקרנות שגאה בתוכי.
לאחר שבוע לאחר שהאמנו שוב “בקיר” זאת אומרת שוב נכנסתי לעגלה והוא התחיל לרוץ… אבל הפעם רצנו קצת יותר קרוב לבניין שזה כבר התקדמות לא?…
הןא אמר לי בחגיגיות “היום הולכים לפגוש אותה!” “את מי? לא הבנתי למי הוא מתכוון “את מי שלימדה אותי לראות את הצד של כולם, זוכרת אמרתי לך, שאני אפגיש בניכם “מה זאת? לאן הולכים?” “פארק יפה, אל תדאגי, אני עם אוטו.” “תקשיב אתה עוד לא מכיר את הצד הזה בי,” אמרתי מבוהלת, “אבל אני מפחדת מהיכרות עם אנשים חדשים. תספר לי עליה קצת, מי היא, מה היא” “קראים לה ווידאד, את השאר היא תספר לך.” רגע, ווידאד זה לא שם ישראלי…” “נכון, ווידאד היא ערביה” פרצופו היה מפחיד, ושידר “מה זה צריך לעניין אותך?! אבל אני לא יכולתי להסתיר את פחדי. ואמרתי בקול מוזר, “רגע אבל היא…”
“תפסיקי להיות כזאתי סטריאוטיפית!” הוא גער בי בכעס ” היא לא תעשה לך כלום, היא אוהבת יהודים, והיא לא כזאת רעה כמו מה שאת חושבת.” ” לא! אבל אני מפחדת, אני לא מסוגלת אפילו לחשוב על זה!” אמרתי בקול חנוק. “את תצטרכי להתגבר על הפחדים שלך.” הוא אמר בתקיפות “כי היום אנחנו הולכים לפגוש אותה וזה סופי! אני אשמור עלייך, כבר קבעתי איתה, אני לא יכול לבטל עכשיו.” “אבל למה לא אמרת לי קודם! למה לא הכנת אותי! התחלתי לצעוק”. ” כי לא ידעתי שאת כל כך מלאה בדעות קדומות!” הוא אמר ובקולו נשמעה אכזבה גלויה.
פתאום הוא התרכך “טוב, אני לא אקח אותך אם את כל כך מתעקשת שלא. אבל שתדעי שאני מאוד עצוב בגלל זה.” הוא ויתר ‏וקולו נשבר.
מיד הוקל לי, ואז הוא אמר פתאום, “אני כבר אומר לך שאני קובע איתה בעוד שבוע וחצי מהיום שלא יהיו הפתעות!” קולו נהפך פתאום לתקף בלחיצת כפתור, ואני עצמתי את עיניי ולא האמנתי שזה קורה… “הוא מכריח אותי לעשות משהו שאיני רוצה! הוא בדיוק כמו כל הגברים האחרים! אני לא מאמינה שזה שוב קורה לי! שוב נפלתי בפח!
כל השבוע וחצי הזה בקושי עבר. מאז שהוא סיפר לנו שאנחנו הולכים לפגוש את הערבייה הזאתי, כבר התאמנו פעמיים נוספות “בקיר” ולא הצלחתי להתקדם אפילו סנטימטר לכיוון הבניין מרוב לחץ, למזלי הוא לא העיר לי בכלל. רק רץ ורץ במשך כל האימון.
בלילות כל הזמן הייתי חושבת מה יקרה שנפגוש אותה, מה היא תעשה, מה היא תלבש, איפה נפגוש אותה, ואם היא תפגע בי או בנער…
כמובן שלא שיתפתי אותו בשום דבר לא מחשבותיי, כבר בפעם הקודמת שהוא דיבר עליה הבנתי מיד מטון דיבורו עד כמה היא חשובה לו . ועד כמה הוא מאוכזב ממני, שאינני מעוניינת לפגוש אותה בגלל דתה…
אבל זהו נגמר הזמן שלי לחשוב, היום אנחנו הולכים לפגוש אותה. בחוסר רצון בולט נכנסתי למכוניתו של הנער והוא התעלם ממני לחלוטין והתחיל לנסוע. נסענו ונסענו, ולבי התחיל לדפוק מהר, נלחצתי יותר ויותר, אבל לא אמרתי לו דבר. מאותו רגע היה בינינו מעין פאסון מוזר ולא מוכר, שנינו שתקנו ואני שיערתי שהוא עדיין כועס עליי משבוע שעבר.
לאחר כשעה ראיתי שאנחנו מתקרבים למעין מחסום, לא הבנתי מה קורה. לא העזתי לשאול, והוא לא הסביר לי דבר. פתאום ראיתי שלמכונית מלפנינו יש לוחית רישוי בצבע לבן, ואז הבנתי שעברנו את הקו ירוק ואנחנו בתוך השטחים נבהלתי כל כך התחיל לקנן בתוכי התקף חרדה מטורף, אבל הייתי חייבת לשמור הכל בפנים כי עדיין הייתי צריכה לשחק את הברוגז. קמצתי את אגרופי, שיניי נקשו‏ ורגלי בעטו בתא הכפפות. יש לי תחושה שהוא הבין מה קורה לי, אבל עדיין המשיך לנסוע ושתק. השומר ביקש ממנו לפתוח את החלון הוא ציית וחייך השומר אמר לו יום נעים, הוא החזיר לו “יום נעים” ובאופן מוזר הוא הצליח לעשות זו בשיא הלבביות. הנער המשייך לנסוע ואני המשכתי לכעוס עליו אפילו עוד יותר על הצביות הזאתי, לרגע הוא כועס ואז פתאום הוא לבבי.
הגענו מעניין שדה נטוש. היא הגיעה עם כיסוי ראש אדום ושמלה מוזרה בצבע שחור. היא חכתה לנו בצד הכביש, כשהיא יושבת על אבנים קטנות מחויכת, אני קצת פחדתי לצאת מהאוטו, אז הוא יצא ואמר ברוגז מאחוריי “אני יוצא, כשבא לך תבואי…” ואז הוא יצא בחיוך רחב, היא קמה לקראתו וחבקה אותו חיבוק לבבי וחם. הם התיישבו קרובים על הכביש והתחילו לדבר בערבית שוטפת, צחקו והתלחשו בנהיים.
אני הייתי כל כך נבוכה וחסרת‏ עונים שכבר העדפתי לצאת החוצה מהרכב ולגשת לדבר איתם מאשר לחוש את תחושת הבדידות החזקה הזאת, אבל עדיין שמרתי על מרחק ביטחון כי פחדתי שהיא תעשה לי משהו.
“אני רואה שתפסת אומץ.” אמרה ווידאד “את רואה שאני לא כל כך רעה כמו שחשבת, שאין לי זנב.” “אני מצטערת” אמרתי חלושות “זה בסדר אני כבר רגילה.” היא אמרה בחיוך “השפה שלנו מצליחה להפחיד הרבה מאוד אנשים”. “אז איך הוא ואת הכרתם?” אמרתי מנסה להחליף נושא, התביישתי שדיברו כל כך הרבה זמן על החרדות שלי. “או, סיפור ארוך, את בטוחה שאת רוצה לשמוע? מאותו רגע אני פשוט לא יכולה להסביר מה הרגשתי, הטון דיבור שלה, תנועות הגוף שלה, זה היה פשוט מדהים הרגשתי שגם אם היא תדבר על הנושא הכי משעמם בעולם. אני פשוט הייתי מרותקת אליה, לא יכולתי להזיז את העיניים שלי ממנה, זה היה פשוט הזוי. יש לה משהו בקול ובתנועות גוף שהוא פשוט מכשף. תחושת היפנוט כזאתי מוזרה שלא הרגשתי אף פעם בחיים שלי! ולאט לאט הצלחתי להבין למה היא כל כך חשובה לו, ולמה הוא כל-כך גונן עליה. תיארתי לעצמי שהיא פשוט כישפה אותו, כמו שהיא כישפה אותי! מאותו רגע הרגשתי שהדבר היחיד שאני רוצה, הוא שהיא תמשיך לדבר…
“כן…” אמרתי והייתי מופתעת מעצמי, פשוט לא האמנתי שזה קורה ואני רוצה להמשיך להקשיב לה. ” אז ככה.” היא התחילה לדבר, “אני זוכרת את היום הזה לפרטי פרטים… ישבתי בחדר וחשבתי שאני צריכה עזרה! עזרה, לצאת מהעולם הזה. עולם השעמום וחוקים. להגיע לעולם טוב, שבו לכולם אכפת ממני, כולם אוהבים אותי וכולם רוצם בטובתי.
ואז אני שומעת ווידאד! מה היה איתך?! את שוב מדמיינת? בואי! אני צריך להסיע אותך לבית הספר את שוב תאחרי! צעקתי “אני באה אבא!” “תלבשי מהר, נו!” הוא גער בי “שנייה!” כעסתי עליו, ואז אני נאנחתי ואמרתי לעצמי “אוף מה אני עושה עכשיו?! אני צריכה לצאת אין בררה נכון?” “אני מוכנה אבא! הכל בסדר אני כאן!” אני אומרת כדי להרגיע אותו “בואי מהר! את תאחרי”
“נכנסנו לאוטו והוא שוב התחיל עם הנאום הקבוע” “כמה פעמם אמרתי לך?! לקום יותר מקדם, להתלבש בזמן, ללכת לשיעורים אצל האימם, ובלה, בלה בלה” ואז אני אמרתי לו “תפדל, תוריד איתי ליד השער דיברתי עם אמירה אתמול קבענו שאני אחכה לה היום ליד הבוסתן של באשר השומר, והוא התחיל עוד פעם, את מסתובבת עם המופרעת הזאתי?! זאת עוד לא שמה חיג’ב, היא לא מתפללת, לא יודעת שום סורה זאת, תקלקל אותך, לא יצא ממך כלום!”
“נו מה את מתרגשת? זה חדש שיש לך אבא קפדן? אמירה חברתי צחקה. “שחררי את זה! את יודעת מה? יש לי משהו שישמח אותך. בררתי בשבילך, ומצאתי אפליקציה.” “איזה אפליקציה?” אמרתי ועוד לפני שהספקתי לסיים את משפט חברתי אמירה הניחה בכוח את ידה על פי ולחשה בשקט על אוזני “ששש אלמועלימה!” וזה היה הסימן שלי לשתוק כי לנשים אוסר לתכנן תוכניות סודיות כאלה. ועוד ליד המורה שיכולה לספר הכל לאבא… אז התיישבתי על השטיח במעגל מצדדי יושבו חמיסין בנות ואני מלמלת לעצמי את תפילת הבוקר…” הקשבתי מרותקת, היא דיברה פשוט מדהים חלק מהמילים שהיא השכילה היו בערבית אבל זה לא כל כך עניין אותי את רוב התוכן הצלחתי להבין ומה שלא התלחששתי עם הנער תוך כדי שהיא דיברה. היא הקסימה אותי באוצר המילים שלה ורק רציתי לשמוע עוד..
“וזהו משם הכל התחיל, שאלתי את אמירה בסוף היום על איזו אפליקציה היא דיברה והיא סיפרה לי שהיא מצאה בשבילי אפליקציה שהיא כמו צ’אט שבו שואלים שאלות על מדעים, כלכלה ומתמטיקה כי זה מה שמעניין אותי וזה מה שהיה חשוב לי ללמוד. ואז אפשר לענות לכל שאלה, ללמוד, ולהכיר ככה מכל המגזרים..
ואז בערב הורדתי את האפליקציה בחדר שלי לטלפון כשהדלת הייתה סגורה. והתחלתי לשאול מלא שאלות על מבנה האטום, ועל פונקציות ריבועיות, הוא שהיה פעיל מאוד באפליקציה וגם ותיק, הבין שאני חדשה ולא כל כך נבונה כמו האנשים האלה כמו שחשבתי, לפחות בהשוואה לרמה שלו. אפילו שבשכונה אני נחשבת לעילוי. אז הוא פתח איתי צ’אט פרטי דיברנו המון בינינו נקשרנו והחלטנו להיפגש מאז כל שבוע אנחנו נפגשים כאן אף אחד בשכונה שלי לא יודע…”
וואו! הסיפור חיים המטורף הזה שלה, להסתיר כל כך הרבה לעשות הכל בשקט, בשקט וללכת אחרי החלומות שלך! היא פשוט הייתה השראה עצומה בשבילי ולמה שאני רוצה להיות! ולאט לאט הבנתי עד כמה היה חשוב שניפגש, ולמה הוא כל כך התעקש על כך.
אחרי שהיא סיימה לדבר אני נשארתי עם המחשבות שלי, התחושה שלי הייתה נכונה, כל מה שהנערה הזו שדרה הוא אני לא אוותר לעולם על מה שחשוב לי…. היא הייתה כ”כ עוצמתית, ואז הסתכלה עליי כדי לראות מה אני חושבת. ואחרי שהיא ראתה שאני לא מגיבה, התחילה לפטפט עם הנער בערבית. הם צחקו ודיברו, בזמן שאני לא הפסקתי לחשוב על ההשפעה המטורפת שיש לנערה הזאתי עליי. הרגשתי שהיא פשוט נתנה לי את האומץ ללכת אחרי החלומות שלי!
באיזה שהוא שלב הצלחתי להבין שהם דיברו על האפליקציה שלהם. כי הצלחתי לקלוט בין שלל המילים המוזרות את המילה “תביקון” שהייתה דמה קצת לאייקון.
ולאחר כחצי שעה של דיבורים שלא הבנתי מהם שום דבר. נכנסו לאוטו ונסענו, ואני עוד לא הבנתי עד כמה החוויה הזו תשפיע עליי ותישאר איתי לעוד הרבה שנים!

תפסיקי לשחק פרק 4 – תלות אאוט! –
דרג את הסיפור

תגובות (2)

כדי להמשיך מה דעתכם?

24/04/2020 21:19

כדאי

24/04/2020 22:12
סיפורים נוספים שיעניינו אותך