עמי עיני
סיפור קליל ומצחיק שכל אדם שאוהב לאכול, אבל באמת אוהב לאכול יתחבר אליו... אשמח לתגובות, עמי עיני

הקבב של סבא מיימון

עמי עיני 27/05/2017 846 צפיות תגובה אחת
סיפור קליל ומצחיק שכל אדם שאוהב לאכול, אבל באמת אוהב לאכול יתחבר אליו... אשמח לתגובות, עמי עיני

“נו כבר, מתי כבר תהי מוכנה? בסוף אנחנו נפספס את כל הדוכנים עם מנות הפתיחה, ואת יודעת ששם יש את האוכל הכי הטוב” אמרתי לאשתי לילך בזמן שהיא עשתה תיקונים אחרונים בשיער שלה עם הפן.

“דודו, נמאס לי כבר עם הגרגרנות שלך. אי אפשר לצאת איתך לאירוע בצורה נורמלית. תמיד אתה עושה לי בושות שאתה מתנפל ככה על האוכל כמו חיה מורעבת”.

“אם אני משלם 300 ₪ למנה, אני מצפה לאכול כמו שצריך. את יודעת שאני לא אוהב את כל הריקודים והמוזיקה הרועשת באירוע. ת’אמת, אף פעם לא אהבתי את זה. מבחינתי לצאת לאירוע זה לאכול, ואני כבר מורעב. לא אכלתי כלום מ-12:00 בצהרים. נו כבר את באה?!”. נזכרתי בריב שהיה לנו לפני חצי שעה על הסכום שנרשום בצ’ק. אני רציתי לתת 400 ₪ ולילך התעקשה לתת 600 ₪ כי דנית היא החברה הכי טובה שלה בעבודה. למען האמת נמאס לי מכל האירועים הפלצניים שהאנשים עושים ואחר כך מצפים שאני אממן את כל השיגעונות שלהם. מי זוכר אם באירוע היו כסאות מעוצבים, זר פרחים מיוחד באמצע השולחן או מי היה הדי.ג’יי. הזוגות האלו לא מבינים שאחרי כמה ימים אף אחד לא זוכר את האירוע שלהם והאירוע היקר וה”יענו” יוקרתי שלהם מתערבב עם בליל האירועים היוקרתיים המשוכפלים האחרים שכולם היו בהם. כמובן שלילך ניצחה בסוף בוויכוח. זה היה חסר סיכוי מההתחלה. היא תמיד מנצחת. נשים תמיד מנצחות בוויכוחים האלו, אבל אני גבר אז הייתי חייב לנסות. כל הגברים חייבים לנסות.

“אני באה. אני באה”. יצאנו.

במעלית בדרך למטה, אמרתי ללילך בממזרות “את יודעת שהיום את יפה במיוחד. את ממש עושה לי חשק ל…”. לילך חייכה ואמרה בעוקצנות “לא ייאמן, אתה תמיד רעב- לאוכל ולסקס. תירגע ומייד, אנחנו בדרך לחתונה של דנית ואין לי זמן לשטויות שלך עכשיו. פתאום אתה לא ממהר לדוכנים של הפתיחה…”.

הגענו. מיד כשהגענו הלכתי לכיוון תיבת הצ’קים, הוצאתי צ’ק מהארנק ורשמתי עליו סכום של 600 ₪. הרגשתי כמו פראייר אמיתי . על המעטפה רשמתי בקצרה- “מזל טוב מלילך ודודו כהן”. ידעתי שלילך כבר נתנה לה ברכה מושקעת ב”חינה” ולא צירפתי ברכה משתפכת נוספת כי נזכרתי בליל החתונה שלי ושל לילך, כשהתחלנו לפתוח את המעטפות של הצ’קים. כמעט בכל מעטפה הייתה ברכה ולילך התעקשה לקרוא את כל הברכות. בחיי, זה היה מתסכל. אחרי הברכה העשירית חשבתי שאני מת. אבל אף אחד לא רוצה לפתוח חזית עם אישתו הטרייה בערב הכלולות. זה היה הוויתור הראשון בסדרה ארוכה של וויתורים הדדיים שקוראים להם בלשון עממית “חיי הנישואין”. מי שלא מבין את זה. לא יודע שום דבר מהחיים שלו.

נכנסנו לאירוע. היינו בין הראשונים שהגיעו, ולאחר שבירכנו את משפחת הכלה והחתן. אמרתי ללילך שאני הולך לכיוון הדוכנים, בשעה שהיא נעצרה לשוחח עם חברה מהעבודה. היו שם מלא דוכנים- דוכן של פוקאצ’ות, דוכן של קוסקוס, דוכן של סושי, דוכן של טורטיות עם צ’ילי קון קרנה, דוכן של קבבונים, דוכן של מעורב ירושלמי, דוכן של מוקפץ ועוד כמה דוכני חובה שהתפקיד שלהם הוא ליצור רושם של שפע, אבל הם לא שווים את התיאבון שלי, לדוגמה: דוכן אנטיפסטי וירקות חתוכים, דוכן קובות וסיגרים מטוגנים, וכד’.

שועל קרבות עתיר ניסיון שכמוני יודע שאסור לאכול שטויות שיסתמו לי את התיאבון ומראש ויתרתי על הפוקצ’ות, על הקוסקוס ועל המוקפץ. החלטתי ללכת על הטורטיות. תמיד אהבתי אוכל מקסיקני, אבל הכי אני אוהב טקס-מקס טוב, למרות שבארץ הם נדירים יותר מפטריות כמהין. ביקשתי טורטייה עם גוואקמולי, עם רוטב סלסה אקסטרה חריף וצ’ילי קון קרנה. הוספתי תועפות חריף כדי לפתוח את התיאבון עוד יותר. בלעתי את הטורטייה ב-3 ביסים ענקיים והתקדמתי ליעד הבא- הקבבונים. הקבבונים הוגשו בפיתה מיניאטורית עם סלט ערבי קצוץ דק וטחינה. לקחתי מנה אחת קומפלט ובביס הראשון חשבתי שאני בגן עדן. זה קבב הטלה הכי טעים שאכלתי. יותר טוב מזה שהכין סבא מיימון עליו השלום שלקח איתו את המתכון לקבב לקבר. התענגתי על כל ביס בפיתה הזעירה והיה ברור לי שהחיפושים שלי הסתיימו. זאת המנה שלי להערב ואין צורך לקלקל טעמים ולבזבז תיאבון על הדוכנים האחרים.

חזרתי לדוכן הקבבונים וביקשתי מאחראי הדוכן “שים לי 2 מנות בצלוחית ולא בפיתה. לא רציתי לבזבז את התיאבון על לחם בשעה שיש קבב אלוהי כזה. אחת לי ואחת לאישתי”, למרות שהיה ברור לי שאני הולך לאכול לבד את 2 המנות. מרחוק ראיתי את לילך. היא עדין הייתה עסוקה בשיחה ולא נראה היה שהיא ממהרת לאיזשהו מקום. בטריק של תכין מנה לי ולאשתי השתמשתי פעמיים נוספות, ולאחר מכן, הסכר נפתח. ביקשתי שיעמיס לי על הצלוחית 5-6 קבבונים בכל פעם. זה המקסימום שאפשר היה להעמיס על הצלוחית הקטנה. אכלתי את הקבבונים בשקיקה. כל ביס היה טוב יותר מקודמו. זה הגיע למצב שכשגמרתי צלוחית כבר ריירתי בפה, כשאחראי הדוכן העמיס לי קבבונים נוספים על הצלוחית. כך, במשך דקות ארוכות בלסתי קבבונים ללא הפסקה. מתענג על כל ביס ועל כל לעיסה ומודה לאלוהים על כך שהצלחנו להגיע מוקדם לאירוע.

אחרי כ-40 קבבונים שדחסתי ללוע התחלתי להרגיש שהבטן מלאה כמעט עד אפס מקום, אבל המשכתי לבלוע. לא יכולתי להפסיק. זה כבר לא היה בשליטתי. ברגע מסוים באתי ללילך עם צלוחית קבבונים ובעודי לועס בפי קבבון, אמרתי לה “הקבב הזה, זה הדבר הכי טעים שאכלתי בחיים, אבל נראה לי שהגזמתי. אני לא מסוגל לזוז מרוב שאכלתי”. לילך הבינה מייד מה קרה. “אישתי מכירה אותי הכי טוב בעולם, לטוב ולרע” חשבתי לעצמי, ולילך לחשה לי, בלי שאף אחד ישמע “אתה עוד פעם עושה לי בושות. לך לשירותים, תידחף 2 אצבעות לגרון- תקיא, ותרגיש טוב יותר”. עצה טובה, אם חושבים על זה. אך דפוק שכמוני- בשעה שאני בולע את שאריות הקבב שהיו לי בפה, עניתי לה- “לילך מתוקה, אם הייתי יכול לדחוף 2 אצבעות לגרון, הייתי דוחף לפה עוד 2 מהקבבונים האלוהיים האלו…”

הקבב של סבא מיימון
דרוג הסיפור 4 | 4 מדרגים

תגובות (1)

חמוד
היו קטעים טיפה מבולבלים ולא מובנים…
סך הכול ממש יפה.
התחברתי!

25/06/2017 22:29
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך