הרכב הגנוב

26/04/2017 800 צפיות אין תגובות

הגעתי לתחנת המשטרה כדי לברר איפה מגרש החניה למכוניות שנגררו, בתקווה שמכוניתי נגררה ולא נגנבה.
אולם המבוא היה כמעט ריק. ישבו שם שלוש נשים, קשישה, שמרטה את שערותיה ובכתה. ועוד שתי נשים. הראשונה הייתה שחומה מאוד. יכולתי לראות את צבע עורה כשהרימה ידיה. השמלה שלבשה הייתה פרחונית, נדף ממנה ריח עז של בושם זול. לא יכולתי שלא לפזול, מפעם לפעם אל מה שנחשף בצדה השמאלי וגלש כול אימת שהרימה ידיה. היא דברה בקול רם ובתנועות ידיים רחבות.
השנייה ישבה לידה, ללא נוע, מכנסיה ההדוקות הבליטו את ירכיה. עד כי לא השאירו מקום לדמיון כלל. מכנסיה היו מכנסי עור, שחורות, שחורות והדוקות.
הקשישה, לחייה רטובות, ממררת בבכי ניגשה ליומנאי, אפה נזל והיא ניגבה בכף ידה את הריר הניגר.
“תעצרו אותו” צעקה.
“תעצרו אותו, מה אתם רוצים? שיהרוג אותי? שיהרוג אותי! אז תבואו, אז תבואו ותגידו שלא ידעתם. אני אומרת לכם, אני אומרת לכם, עכשיו אני אומרת לכם, תעצרו אותו כי הוא עוד יהרוג אותי, למה אתם מחכים?”
השוטר המשיך בשלווה לדבר בטלפון והורה לה בידו – שבי, שבי.
היא ניגשה אל שתי הנשים והחלה מסבירה להן, “הוא היה בבית סוהר. אז, היה לי שקט, ועכשיו, לפני יומיים הוא השתחרר ועושה לי את המוות. הוא לקח לי את הקצבה, ממה אני יחיה עכשיו? אני כבר רוצה למות, אני לא רוצה לחיות יותר, שיהרוג אותי, לא יהיה לו ממי לקחת. אבא שלו, אם אבא שלו היה חי היום, היה מת. ככה!”
היא נשכבה על הרצפה, מפרכסת ברגליה ונדמה.
השוטר שהבחין שנאלמה מטווח ראייתו, יצא מאחורי הדוכן וניגש אליה.
“מה קרה? מה קרה לה?” שאל בבהלה.
“אני מתה” השיבה הקשישה, “הרגתם אותי, הבן שלי והמשטרה, יחד הרגתם אותי. זהו, מכאן, לבית הקברות, רק תודיעו לבת שלי שאני מתה, היא בטח תשמח, קצת תבכה בשביל הפלברה ואחר כך, ישר לבנק, כאילו יש לי מיליונים. אין לי מיליונים, אם היו לי לא הייתי כאן ולא הייתי מתה. ריבונו של עולם.” זעקה פתאום. השוטר נפל לאחור ונחבל במרפקו.
“קיבינימט, קיבינימט” אמר.
“קומי, קומי כבר, מה זה פה? את חושבת שכאן תיאטרון? יאללה הביתה”
“איזה הביתה? אני מתה, אתה לא מבין? אני מתה, תעצרו אותו!”
“גם את יצחק צריך לעצור, אמרה ‘שחומה'” שהיו לה אזורים לבנים נשפכים, בעיקר באזור שמעל לטבור וצפונה.
“ההא” אמרה ‘מכנסיים הדוקים’ – בפנים קפואות.
“אתם לא עושים כלום, כלום אתם לא עושים.” אמרה ‘שחומה’
“מה את רוצה?” שאל השוטר.
“אני רוצה שפעם אחת תעשו את העבודה שלכם, ותעצרו את יצחק”
“מי זה יצחק” שאל השוטר.
“יצחק זה מי שמזיין אותה” והיא הצביעה על ‘מכנסיים’
“אל תדברי ככה” אמרה ‘מכנסיים’ “גם אותך הוא זיין”
“כן, אבל אנחנו היינו זוג, היינו זוג או לא?”
“זוג בתחת” אמרה ‘מכנסיים הדוקים’ בפנים קפואות. “איך הייתם זוג, אם הוא היה איתי, כול לילה וכול היום?”
“זה את, כלבה, עשית לו עיניים וככה זה קרה”
“את, לא יודעת מהחיים שלך”
“אני לא יודעת מהחיים שלי? אני החלטתי מה אני ומי אני ואת?”
‘מכנסיים הדוקות’ לא השיבה. היא קמה ובמאמץ ניכר חילצה קופסת סיגריות מכיסה. הדליקה סיגריה, ניערה את העשן בידה ופנתה אל ‘שחומה’ ואמרה לה ככה, “אני החלטתי, מזמן אני החלטתי, זה יצחק שלא החליט”
“מה לא החליט?” שאלה ‘שחומה’
“הוא לא החליט וזהו, יותר טוב שלא תדעי”
“מה קורה פה?” שאל השוטר.
“הוא יהרוג אותי” אמרה הקשישה.
“מי?” שאל השוטר.
“יצחק” אמרה ‘מכנסיים’
“הבן שלה” אמרה ‘שחומה’
“הבן שלי” אמרה הקשישה. “הוא יהרוג אותי”
“למה שיעשה את זה?” שאל השוטר.
“כי הוא לא גבר” אמרה ‘מכנסיים’
“אימא שלך” אמרה ‘שחומה’ “אימא שלך לא גבר”
“אימא שלי לא גבר וגם יצחק לא גבר” אמרה ‘מכנסיים’ “ואימא שלך? מה?”
“הבן שלי לא גבר, אם היה גבר, לא היה מרביץ לאימא שלו”
“למה את אומרת שהוא לא גבר?” שאלה ‘שחומה’ – תוך מאמץ להחזיר את אגפה השמאלי שגלש לו אל מחוץ לשמלתה הפרחונית.
“כי הוא לא החליט מה הוא”
“את מדברת? את מדברת? את הרי היית גבר עד לפני שנתיים, את אישה בסך הכול שנתיים”
“אני אישה כול החיים שלי ופי שתיים ממך, יא גיבנת”
“גיבנת” גנחה, הפעם שתי כתפיותיה הפרחוניות נשרו.
“אני אישה כול החיים שלי ויצחק לא גבר”
“וואי, ווואי, ווואי” מלמל השוטר, מבטו נעוץ בבשר הלבן, העגלגל שניגלה לעינינו.
“אתה תסתום את הפה” צעקה עליו הקשישה.
“תסלחי לי גברת, כאן תחנת משטרה, כאן לא בית בושת”
“זה קאראחן, כאן” אמרה הקשישה, מצביעה על החזה החשוף.
“שקט” אמר לה השוטר והזיז אותה משדה הראייה שלו. “את תשבי שם בשקט ולא תפריעי לעבודת המשטרה”
“למה את אומרת עליו ככה? לא מילא שבאתי אתך להגיש תלונה עליו? למה את אומרת עליו שהוא לא גבר?”
“כי הוא לא גבר.” אמרה ‘מכנסיים’ – פניה קפואות. היא ראתה את הכתפיות הנפולות והחזה הזקור ובעדינות הרימה אותן לשנייה. כשהסדר באזור הצפון הושב על כנו, חזר השוטר אל מאחורי הדוכן.

מחדר החקירות, יצא שוטר והזמין את ‘מכנסיים’ פנימה. היא קמה, העור השחור חרק, היא משכה את מכנסיה מקדימה ומאחור, מיטיבה את המכנס סביב החריץ שבאחוריה. היא הוציאה מארנקה ראי קטן, העיפה בעצמה מבט ונכנסה לחדר החקירות.

“הוא מניאק, יצחק” אמרה ‘שחומה’ “מניאק רציני”
הסבתי מבטי. לאחר שנעצתי עיניים, במה שניגלה, עם נפול הכתפיות. לא הרגשתי בנוח להביט בעיניה.
היא קמה והתיישבה לידי.
“הוא מניאק” אמרה לי.
“מי?” היתממתי.
“יצחק, יצחק, הוא מניאק”
“מי זה יצחק?” שאלתי.
“יצחק זה בעלי”
“בעלך?” קולי עלה באוקטבה.
הקשישה, שהעלייה בטונוס קולי הגיעה לאוזניה פנתה אלינו.
“בעלי מת והבן שלי לא גבר” אמרה.
“יצחק דווקא כן גבר” אמרה ‘פרחונית’
“אז למה היא אומרת שהוא לא?” שאלה הקשישה, שהדהימה אותי בכך שהייתה מעודכנת.
“כי היא שוכבת אתו עכשיו והוא עושה לה צרות, לא בגלל שהם שוכבים, בגלל הצרות”
“הוא שוכב אתה?” שאלתי.
“כן, עכשיו, אחרי שהיא שינתה את המין שלה. קודם הם היו הולכים יחד לכדור רגל ומגרדים יחד את הביצים. ויום אחד היא שינתה את המין שלה. היא הייתה גבר ויום אחד – בום.. אישה. ואז הוא הלך אליה ועכשיו הוא מזדיין אתה, יותר טוב ככה. לפחות הוא משלם מזונות”
“זונות, כולם זונות, בייחוד המשטרה והבן שלי.” נידבה הקשישה לשיח הציבורי.
“שקט.” צעק השוטר.
“שקט שיהיה פה”
“כשאני ימות, יהיה שקט” יבבה הקשישה.
‘פרחונית’ הכניסה את ידה אל תוך חזה השופע וחילצה משם נייר טישו והגישה באדיבות מרבית לקשישה.
הקשישה הביטה בה ופנתה לה עורף.
“זונה” אמרה.
“זונה אימא שלך” אמרה ‘פרחונית’ והתנפלה עליה. “חבל שהבן המזוין שלך עוד לא הרג אותך יא מפלצת זקנה”
“שקט.” צעק השוטר וההפגנה התפזרה.
לאחר שתי שניות שבהן לא אירע דבר, נפתחה הדלת ו’מכנסיים’ יצאה החוצה.
החוקר ביקש באדיבות מ’שחומה'” שתואיל להיכנס לחקירה גם היא.
“איך היה?” שאלה הקשישה.
‘מכנסיים’ הביטה בה ושאלה, “ומה אכפת לך?”
“תלכי לעזאזל” אמרה הקשישה. “לג’יהינום תלכי”
“אין ספק” אמרה ‘מכנסיים’ בשלווה. “רק לשם אני אלך”
“תגיד לי” פנתה הקשישה אלי.
“מה קרה לך?”
“גנבו לי את האוטו” אמרתי מבויש, על שאני בא, למשטרה, בנסיבות קצת טריוויאליות, אם אפשר להתבטא כך.
“את האוטו?” שאלה הקשישה.
“כן” השבתי.
“יש לך מזל, זותי, כאן” היא הצביעה על ‘מכנסיים’ “גנבה להיא את הבעל שלה את יצחק. והבן שלי גונב ממני את הקצבה. שב, תנוח, שום דבר לא קרה לך, שאי אפשר לתקן”
“אני לא גנבתי לה אף אחד, בטח שלא את יצחק”
“אבל את.. את.” הקשישה הביטה במצוקה לכיוון השוטר. “את אתו? עם יצחק אני מתכוונת, לא?”
“אני לא אתו! הוא איתי! וזה לא אותו דבר, בכלל לא אותו דבר. הפוסטמה הזאת…” היא הצביעה לכיוון חדר החקירות. “לא יודעת מי זה היצחק, האפס, הזה, הבעל שלה. היא חושבת שהוא איתי מאז שאני שיניתי את המין שלי. בתחת שלי. הוא היה איתי גם כשהייתי בגוף שלי כמו גבר”
“מה את אומרת?” שאלה הקשישה .
“אני אומרת, שיצחק, הבעל של הפוסטמה, שכב איתי עוד כשאני הייתי גבר, גם אז, הדו מיני שלה, רצה אותי יותר משהוא רוצה אותה. ועכשיו, שאני אישה, הוא בכלל לא שם עליה”
“את.. את.” הקשישה האדימה כולה.
“אני, אני” חיקתה אותה ‘מכנסים’
“ההומו שלה שוכב עם אישה, את מתארת לעצמך? ועוד עם אחותה. יצחק הוא הגיס שלי” הכריזה בסיפוק.
“אני חוזרת לבן שלי” אמרה הקשישה, לקחה את ארנקה וברחה כול עוד נפשה בה, מבלי להעיף מבט לכיווננו.
“וחוץ מזה, לאחרונה הוא דופק את הבת שלה מהנשואים הראשונים שלה, פוסטמה, וגם על הילד הקטן, שלהם, הוא כבר שם ידיים”
“אני צריך ללכת” התנצלתי וקמתי.
“תזדיין גם אתה” ברכה אותי לשלום.
“שקט.” צעק השוטר.
“שקט שיהיה כאן”

©

הרכב הגנוב
דרוג הסיפור 1.5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך