KRL-chan
פרק אחרון להיום XD אבל אנשים נו בבקשה תגיבו.

נוצות וטפרים – פרק 3

KRL-chan 18/06/2014 756 צפיות 2 תגובות
פרק אחרון להיום XD אבל אנשים נו בבקשה תגיבו.

רין הביטה סביבה, בכיתה הרועשת. מי שזה לא יהיה שהיה אמור ללמד אותם עוד לא הגיע, והיא ניצלה זאת כדי לבחון בסקרנות את מי שעתידים ללמוד איתה בחמש השנים הבאות. את רוב השדים היא כבר ראתה פה ושם, בשאול. אבל את מהמלאכים היא לא ראתה מעולם, והיא בחנה אותם בסקרנות רבה. היא העיפה מבט אל פתח הכיתה. לן עמד שם, פניו עדיין היו בגוון עז של ארגמן. ושוב היא חשה זאת, בטלטלה העזה שעברה בכל גופה כבר בפעם הראשונה שראתה אותו. אבל זה פשוט מהשעשוע, פשוט בגלל כל התעלול שיצא מכלל שליטה ורק הפך לאדיר יותר. ועכשיו, לן עומד ללמוד איתה. זה עומד להיות גדול.

לן עמד בפתח הכיתה, מביט בהמולה. הוא שוב ווידא – בפעם העשירית – שכנפיו שמוטות ומסתירות את החור הענקי שנוצר במכנסיו . הוא עצם עיניו, נושם עמוקות ונכנס לכיתה. הוא פקח את עיניו ושוב בחן את הכיתה. ואז הוא ראה אותה. כן, את אותה שדה זהובת שיער. הוא קפא על מקומו באחת. הדחף הראשוני שלו היא להסתובב ולברוח. אבל הוא ציווה על עצמו להירגע. הוא שוב נשם עמוקות והמשיך בדרכו. הוא הניח את ספריו על אחד השולחנות המורחקים ביותר מהשדה. הוא רפרף במבטו על הספרים כאשר שמע חבטה על השולחן מימינו. הוא הרים מבט. השדה עמדה שם.
“אפשר לשבת פה?” שאלה במתיקות נוטפת לעג. הוא פתח את פיו, אבל לא הצליח להוציא שום הברה מפיו. היא גלגלה את עיניה לעברו, והתיישבה. הוא כפה על עצמו לא להביט בה. בכל פעם שראה אותה גופו התמלא בצמרמורת מכאיבה. הכל בגלל מה שהיא עוללה לו. הוא לא יכל להכחיש שכעת הוא פחד ממנה הרבה יותר משפחד תמיד מהשדים. הוא תהה אם היא התיישבה לידו פשוט כדי למרר את חייו, והכריח את עצמו להתיישב במקומו ולהירגע. למזלו הרב, עדיין לא הבחינו בו. כך ששום עקיצות לא הגיעו. גם השדה לא אמרה לו כלום. הוא רק קיווה שכך זה ימשיך. שהוא ייבלע בהמון.

רין הביטה בלן, מחייכת לעצמה. היא בהחלט התיישבה לידו במטרה ברורה להציק לו בכל דרך אפשרית. זה פשוט היה כל כך כיף. מחשבותיה הזחוחות נקטעו כשמלאכית בוגרת נכנסה לכיתה, מחייכת אל כולם. שערה הורוד-אדמדם היה אסוף לזוג קוקיות מתולתלות, וגם עיניה היו באותו גוון של שיערה. “שלום לכם.” היה לה קול נעים “אני המחנכת שלכם. שמי טטו.” היא נגשה לשולחנה. “אנא, שבו במקומכם.”
נראה היה שרוב השדים החליטו להיות נחמדים, כי הם התיישבו בצייתנות.
טטן חייכה אל כולם. “אנא, כל אחד יאמר לפי סדר הישיבה את שמו.” היא הצביעה אל השולחן הראשון שהיה ליד הדלת. כל אחד בתורו התרומם ואמר את שמו. רין לא ממש טרחה להתרכז בכך. כך זה נמשך ונמשך עד שתורו של לן הגיע. אבל הוא לא אמר כלום, כשרין הביטה בו. היא ראתה שמבטו מעורפל. היא צחקקה לעצמה.

לן התעורר משרעפיו רק כאשר מישהו חבט בעוצמה בכיסאו. הוא הזדקף בבהלה, גל גיחוכים עבר בכיתה. המלאכית הבוגרת שעמדה על יד הלוח חייכה בטוב-לב לעברו. “קדימה.” הוא הביט בה בבלבול, לא מבין מה היא רוצה ממנו. “אהה-” הוא גמגם.
“תקום.” היא עודדה אותו “אי אפשר לראות אותך.”
הוא התרומם ממקומו, עדיין מבולבל לחלוטין. היא הביטה בו במבט מצפה.
“השם שלך. דפוק” לחש קול מאחוריו.
הוא בלע את רוקו. “ל-לן.” הוא הצליח לפלוט ואז מיהר להתיישב שוב. המלאכית חייכה לעברו, כניראה בניסיון להרגיע אותו. מי שמאחוריו אמר גם הוא את שמו. היה לו קול זועף וכועס. ולן התכווץ במקומו, הוא היה בטוח שהם לא עומדים להסתדר. הסבב המשיך הלאה. ואז נעמדה השדה ההיא, הבלונדינית. לן התאמץ לא להביט בה. הוא לא רצה שוב את גל הצמרמורת המכאיבה ההיא, אבל הוא לא יכל שלא להציץ בה מגניבה, מזווית העין. היא עמדה זקופה, מלאת ביטחון ויהירות. והוא לא יכל שלא לקנא, שכך שהיא כה בטוחה בעצמה, גאה בעצמה.
“רין.” היא חייכה, זה חיוך שדי במיוחד. שגרם לו לכבוש מיד את פניו בחזרה בשולחן.

“גאקופו! לוקה!” רין עברה בריצה על פני הקפיטריה, לעברם. השיעורים עברו להם, ושעת ארוחת הצהריים הגיעה.
לוקה וגאקופו חייכו אליה. “איך עבר היום?”
רין גיחכה “מושלם. נחשו מה?”
הם משכו בכתפיהם קלות, מביטים בה, בשילוב המוזר של סקרנות ואדישות גם יחד.
רין נטלה בהיסח דעת פרי עגול וכתום מהדלפק. היא גיחכה “בתולוני לומד איתי, באותה כיתת מחנכת.”
לוקה צחקה “באמת?”
רין גיחכה, ממשיכה ללכת איתם. “בהחלט. התיישבתי לידו, בכוונה ברורה לרדת עליו כל עוד זה אפשרי.”
גאקופו גיחך בממזריות “לרדת עליו?” שאל “או לרדת לו?”
לוקה ורין בהו בו לשניה, ואז שתיהן פלטו צווחות גועל, בתיאום מושלם.
“גאקופו!” רין רתחה, “אתה רציני? באמת? נראה לך שאני -? איכס, בשם הזבובים. יש לי טעם מה אתה חושב לעזאזל?” היא זרקה עליו את הפרי.
גאקופו גיחך, נסוג אחרונית. “בסדר, בסדר. טעות שלי.”
הם המשיכו בדרכם, מתעלמים בהפגנתיות מהמבטים ההמומים ומלאי הסלידה של המלאכים משיחתם.

בקצה הקפיטריה, בפינה מוחבאת לן נצמד לקיר. הוא לא ידע למה, אבל משום מה השיחה הגועלית של השדים ההם, גרמה לו לתחושת… עלבון.

נוצות וטפרים – פרק 3
דרג את הסיפור

תגובות (2)

*וכם – וגם
חח תמשיכי, זה פשוט יותר מידי טוב!! XD

18/06/2014 22:46

    אופסי,טנקס ~תוקן~
    נממ לא היום XD אולי בהמשך. נראה עם רמת הביקוש תעלה

    18/06/2014 22:52
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך