רוקמת החלומות
כשם הכותרת, אמנם רק חלום, אבל אחד נורא.

חלום נורא (18+)

כשם הכותרת, אמנם רק חלום, אבל אחד נורא.

ההורים ערכו מסיבה בדירה, גם בזו הישנה וגם בזו החדשה. במקביל, משום מה, למרות שהישנה כבר ממזמן נמכרה. אני גם בחורה צעירה ויפה שהתלבשה כראוי למסיבה, וגם נראית כמו שהייתי נראית בזמן החטיבה. מצד אחד, תסרוקת שנראית כאילו ביקרתי לפני כן אצל הספר, גופיית בטן שחורה, ג’ינסים צמודים ונעלי עקב בעלי רצועות זמש שחורות. הם די נמוכים, העקבים. מצד שני, קארה מתולתל, פצעי בגרות, קצת שמנמנה, ובגדי טרנינג בצבעים שלא מתאימים, לא מסתדרים. הם סתם עבים ולא מחמיאים, ככה שאני לא בדיוק אישה. ף’ נמצא שם, ידעתי שהוא כבר הגיע, וגם ר’. אני והיא יושבות על המיטה בחדר השינה הישן של ההורים שלי ומדברות. אני לא בדיוק זוכרת על מה, אבל הקירות הם בצבע ורוד-כהה, ורק המנורה על השידה דלוקה. היא אישה יפה. לידה אני מרגישה שאני אותה הילדה, למרות שבפועל בעודנו משוחחות אני דווקא כן אישה יפה, והרבה יותר ממנה. ף’ בדיוק הגיע, הוא קופץ לבקר בחדר השינה כי ידע שנהיה שם. הוא פוסח עליי, למרות שישבתי יותר קרובה אל הכניסה, ופונה ישר אליה. הוא מחבק אותה ונותן לה נשיקה על הראש קודם, למרות שהיא יותר רחוקה. זו חיבה. הוא מביט בי בסלידה. הוא רואה שאני מחכה בשקיקה למרות העצב והאכזבה בפניי. עיניי התכולות והחתוליות פעורות. אולי ישכח מהכל אם יתהפנט. בצבען, בצורה. אני שוקעת בהן בעצמי במראה. אני מסוגלת להבחין בכך שאני עדיין הבחורה היפה, לכן אני מתחננת בפניו, מבלי לומר מילה. רק תראה כמה אני יפה. אין לו ברירה ממש, הוא לא מחבק, ובקושי מנשק את ראשי גם כן. מיד לאחר מכן, הוא מחייך אליה, זורק הערה ידידותית וחמה, שניהם צוחקים והוא פונה ללכת משם. הוא שולח לי מבט מרחם ומתעב בדרכו ליציאה. אני מרגישה פתטית. הוא הלך כבר. ר’ מסתכלת עלי, עיניה רומזות לי דבר מה. אנחנו משוחחות על נושאים רבים, לא קשורים, ולפתע, היא קובעת קביעה: “את מאוהבת בף'”. אני מכסה את עצמי בשמיכה, מסתתרת מהנחרצות ומהביטחון של האמירה. “לא נכון! ממש לא!” אני טוענת לחפותי. היא מצחקקת. היא יודעת שזו האמת, ואני לא זוכרת אם בסוף אני מודה. היא לא חברה שלי במציאות, אבל אולי קצת הייתי רוצה, למרות שבכל זאת אני יותר יפה. היא נעלמת.

אני כבר נמצאת בסלון. שאר האורחים הספיקו להגיע. ף’ יושב בין אנשים שממש לא מעניינים אותו, רואים את זה בפניו. לרוב הוא דברן גדול, בעצם לרוב הוא הדובר המרכזי. נושא השיחה. כאן הוא לא, בגלל זה הוא קצת שקע. הוא כאילו לוקח חלק בדיון מחוכם ואקטואלי שהתפתח על הספה, אך הוא לא באמת נמצא. הוא מביט בי באותו מבט מרחם ומתעב. אני סתם עומדת שם, בוהה. הוא יודע, והוא שונא אותי נורא. אני עלובה. אני נראית כמו ילדה בחטיבה. לא ראיתי מהצד, אבל ידעתי. אין לו כלפי לא חיבה, לא הערכה, לא כבוד, ובנוסף, גם לא משיכה.

בתחושה קודרת אדירה, אני הולכת לי אל חדרי שהוא למעשה לא חדרי. אני רוצה להימלט, להסתתר. לא להתקיים. הקירות לבנים בכלל, קר שם נורא. המיטה צנומה וקטנטנה, עליה מקופלת שמיכת צמר דקה וחומה, ותריסי הפלסטיק מעופשים באבק. אני יושבת בכל זאת על המיטה ובוכה. האיש שצבע את שיערו בקפידה מגיח משום מקום וצורח עליי. מגדף, מקלל, כמעט מרביץ. אולי הרביץ, אני לא זוכרת. אני מתביישת כי יש אורחים. לא אכפת לי מהם, אכפת לי ממה שף’ חושב. שלא יבין את האמת עליי, ולמה זה בכלל קרה. אני תוקפת את האיש שצבע את שיערו בחזרה. משיבה אש כמו גדולה אך חוטפת סטירה. אני אדומה ובוכה, לא מצליחה לעצור את הדמעות. הוא כבר נטש את החדר וחזר לאורחים. אני הולכת אחריו בצעקות וייבובים. עדיין אדומה, ועדיין ללא ספק ילדה בחטיבה. הוא לא שם עליי, כאילו ממש לא הייתי שם. עוד הייתי עלולה להאמין, אולם אז האישה שתמיד אספה את שיערה כי היו לה בעיות הזעה מנסה לעצור אותי בגופה מלהגיע אליו. הוא כבר במטבח, מרים לחיים עם חברו הרופא. שאר האורחים בוהים בי משום שאני נטע זר. הייתי נשארת בחדרי אם הוא לא היה בא ופשוט כך מעיף לי סטירה. זה לא שאני אשמה. צרחתי עליו שהוא עושה כאלה מעשים מול האורחים, מול ף’, ועוד מוציא אותי זו שמוזרה. הוא לא עונה. הוא נעלם כבר למרות שהיה שם לפני שנייה. האישה עם בעיות ההזעה מודיעה לי שף’ כבר הלך כי יש לו עבודה חשובה. בוודאי שמע את הצעקות ונס מכאן במהרה. הוא כבר תכנן זאת בשנייה שראה אותי בחדר השינה, הוא לא רצה שאבקש ממנו עזרה. החבר הרופא מגיע אלי במקום. הוא מניח את ידו על כתפי ותוהה אם הוא יכול לנסות ולהרגיע. לא זכור לי שאני עונה, אך הוא מציע לעסות את כתפיי. אנחנו כבר בחדר השינה שלי שהוא לא שלי, עם הקירות הלבנים, ואני מסכימה. אנחנו לא לבד, גם האישה עם השיער האסוף ובעיות ההזעה שם. הם מנהלים שיחה. אני עומדת עם הגב אליו כמו בול עץ, אך זקופה, והוא מתחיל במלאכה. הוא מתקרב יותר מדי ואני מרגישה אותו צמוד לאחוריי, מתחכך, אבל פשוט אין זקפה. הוא אימפוטנט כבר. ידעתי במוחי, זכרתי בגלל שיחה שניהל עם האיש שצבע את שיערו בקפידה. לא שהאזנתי לדברים אלוהים אדירים, פשוט יש כאן אקוסטיקה די טובה. הוא עבר כריתה חלקית, אולי מלאה, של הפרוסטטה. הוא מנסה בכל זאת, אני נדחפת מעט אחורה וקדימה, מנסה לעזור. זה לא קורה. אני נגעלת ומשתחררת מהאחיזה. האישה עם בעיות ההזעה לא שמה לב בכלל לכל מה שקרה, אבל הם עדיין משוחחים. אני לא חלק מהשיחה. בסוף זה כל מה שהוא רצה. שום סיוע, שום עזרה. למרות שהוא, וגם אחרים, ידעו כבר זמן רב שאני במצוקה. ניסיתי לעזור לו כי רציתי שהוא יהיה בעצם ף’. כמובן שף’ לא היה עושה דבר כזה, אך הוא גם לא התעניין בי בכלל מלכתחילה. אני רואה אותו בטלוויזיה. הוא מטייל במדבר יהודה עם בת זוגתו, או ארוסתו, או מי שהיא לא הייתה, כי הוא גרוש. אין לו אישה עם חותמת, גושפנקה. כן, “עבודה חשובה”.

חלום נורא (18+)
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך