המגיפה פרק 3

Chickendinner_420 07/06/2021 68 צפיות תגובה אחת

ירדתי במדרגות הבטון הקרות כשקייט מחזיקה את ידי בחוזקה
לרגע או שניים העפתי בה מבט. שערה הצחור היה אסוף לקוקו באמצע ראשה. פניה היו חיוורות ועייניה נראו עייפות מתמיד.
הבטתי בחלונות שמסביבי, מלאים אבק אפור ואטומים בקרשים.
רק לאחר כמה שניות הבנתי שהמשכתי לרדת לבד במורד המדרגות, הסתובבתי אחורה וראיתי את קייט בוהה באחד החלונות בחרדה.
“קייט, הכל בסדר?” שאלתי והתקרבתי אליה בדאגה.
“ג…ג’ון?” היא סובבה את ראשה לעברי
“את… את חייבת לראות את זה.”
“לראות את מה?”
“פשוט תבואי.”
התקרבתי אליה ועקבתי אחרי מבטה, פערתי את פי וקפצתי לאחור בבהלה.
“מה…מה זה לעזאזל הדבר הזה?!”
מאחד הקרשים של אותו חלון בצבץ מין גידול פטרייתי מכוסה במוגלות ו.. עיניים?
“זה… אמיתי?” פחד נשמע בקולה של קייט.
“אני…אני לא יודעת” גמגמתי וניסיתי להסדיר את קולי
“בואי נלך לקרוא לאמא” אמרתי ותפסתי בידה של קייט.
ירדנו במהירות במדרגות והגענו לסלון.
תמיד אהבתי את הסלון. הוא היה החביב עלי מבין חדרי הבית, אבל מאז שפרצה ה”מגפה” אף אחד לא טרח לסדר אותו.
בגדים מלוכלכים ופחיות שימורים פוזרו לאורך כל שטיח הארגמן והספות היו מלאות אבק ומקולפות מצבע.
דילגתי מעל פחית תירס מעוכה.
“אמא, אבא!” קראתי.
אין תגובה.
“אמא?” קייט קראה אחריי.
שוב אין תגובה.
פסעתי אל עבר דלת המטבח וכשהתכוונתי לפתוח אותה, שמעתי משהו שגרם לי לעצור .
“כן…”
“…אבל…”
קייט התכוונה לפתוח את הדלת וסימנתי לה בידי לעצור
“מה קרה?” היא לחשה והביטה בי
“ששש… הם מדברים על משהו” לחשתי והצמדתי את אוזני אל הדלת
“אנחנו צריכים לספר להן!”
“לארי, הן רק ילדות! אם נספר להן אני לא חושבת שהן יעכלו את זה!”
“אז מה את חושבת, שעדיף לכסות אותן בצמר גפן!? מה יקרה אם לא נחזור הפעם?”
“אבל…”
“אנחנו חייבים לספר להן הכל וללמד אותן לשרוד!”
“אתה רוצה שיקרה להן מה שקרה לדודה לינזי?” כשאימי הזכירה את דודה לינזי, גל של עצב וגעגועים עבר בגופי, דודה לינזי הייתה אישה טובה, אבל מאז שהכל התחיל היא לא רצתה לשמור איתנו על קשר יותר, היא נהייתה יותר מדי חסרת רחמים.
“אני לא רוצה שהבנות שלי ייאכלו על ידי הדברים המזוויעים שם בחוץ! תפסיקי להתנהג כאילו הכל בסדר! אנחנו חייבים להכין אותן למה שקורה שם!” לבי החל להלום בחוזקה
באמת פרצה מגיפת מוטנטים אוכלי אדם? אין סיכוי שהמצב בחוץ כל כך גרוע אם הם עדיין נותנים לאנשים ללכת לעבודה ולבית הספר, נכון?
נכון?
טרם הספקתי להתנתק מדלת המטבח היא נפתחה בחוזקה ופניי הוטחו ברצפה.
“אאוץ” פלטתי והסתכלתי קדימה.
“מה אתן עושות כאן?” שאל אבי בזמן שהוא שלה מזקנו כדור אבק.
“התכוונו… ל…”גמגמתי.
“להיכנס, אנחנו רעבות״ השלימה אותי קייט ונתנה לי יד בכדי שאקום.
ברגעים כאלה אני שמחה שיש לי אותה
אימי הביטה באבי במבט מתחנן.
“בנות, אנחנו צריכים לספר לכן משהו” אמר אבי וסימן לנו בידו לשבת .
===================================================
מרוב בהלה כמעט נפלתי מכיסא העץ שישבתי עליו
המילים שלו הדהדו בראשי:” אסור לכן לרחם יותר על אף אחד או לדאוג לאף אחד חוץ מעצמכן, אנחנו חיים בעולם שאסור לרחם.
רק לשרוד”.
קייט החלה לבכות ורצה לחבק את אימי.
“מה עשית?!” היא אמרה בכעס והביטה בנו בחרטה.
“עשיתי מה שצריך! הבנות האלו צריכות ללמוד לשרוד” קרא בקול רציני והוסיף:
“תראו בנות, כמעט ונגמרה לנו האספקה , אנחנו צריכים ללכת לאסוף דברים”
אימי קמה בהיסוס ופנתה אלינו:”אם אנחנו לא חוזרים עד השעה 18:00 בדיוק תאספו תיק עם כל מה שכתוב כאן” אמרה ונתנה לי פתק קטן ומקומט.
פתחתי את הפתק בידיי המזיעות והתחלתי לקרוא בליבי:
1. כל המים שנשארו בבית
2. הבגדים שלכם
3. כל הסכינים במטבח
4. תרופות/פלסטרים/תחבושות
5. את כל האוכל שנשאר בבית
6.תקווה
הבטתי באמי ואבי בזמן שחיבקו את קייט. פרסתי את ידיי וחיבקתי אותם בחוזקה. ״בבקשה תחזרו מהר״ לחשתי בזמן שאמי שיחררה מאחיזתה והם התקדמו את עבר הדלת, מותירים את קייט בוכה וצועקת שלא יילכו

המגיפה פרק 3
דרג את הסיפור

תגובות (1)

זה מצחיק אותי שההנחיות שלהם זהות לאלו של הקורונה. ראינו איך זה עבד בארצות הברית, כלומר, איך זה לא עבד. עכשיו אני לא מופתע שהם הגיעו למצב הזה.

האמא והאבא- המקרה הקלאסי של הסתרת המידע מול חשיפת המידע. בכל סיטואציה התשובה לדעתי שונה, פה אני מסכים חלקית. לקייט בבירור יש בעיות נפשיות, וזה רק יחמיר עם הזמן, במיוחד עכשיו. כדאי היה לספר רק לג’ון, להכין אותה למקרה בו היא תצטרך להגן על אחותה. זה לפחות מה שאני הייתי עושה כהורה, האבא קיצוני מדי.
‘Ignorance is bliss’ כפי שאומרים באנגלית.

אני מנחש שדודה לינדזי פחדה כל כך ואימצה את הרעיון ‘כל אחד לעצמו’. לא יפתיע אותי אם היא תהיה בין הראשונים שיותקפו על ידי הנגועים.
ומה לגבי הנגוע שהיה ממש בחלון שלהם? למה הבנות לא אמרו עליו כלום? הוא עדיין שם? הם כבר בעיר?
כן, ההורים לא יחזרו בשלום.

מעניין אותי מי היה זה שכתב את הפתק, אני מנחש שהאמא על סמך הסעיף ‘תקווה’. המילה הזו יכולה להתפתח בקלות לאובססיה אצל ג’ון. לאחותה יש בעיות נפשיות, לכן קיים סיכוי שגם אצלה יש, ופה מתחיל החיפוש שלה אחר תקווה.

אגב, ‘ג’ון’ שם לילדה? לא חושב שאפילו בתור כינוי נתקלתי בזה אי פעם. ייחודי.

לעניין הכתיבה: הכתיבה בשני הפרקים האחרונים נראית בעיניי שונה לחלוטין מזו שבפרק הראשון. בפרק הראשון אפשר לראות עומק לפרטים וזרימה בין המשפטים, פה זה חסר לדעתי, כאילו הם נכתבו על ידי אנשים שונים.

בשני הפרקים האחרונים ירדת שורה כמעט בכל סוף משפט, וזה נראה יותר כרשימה מאשר סיפור. שורות רווח זה חשוב, אבל פה זה קיצוני מדי. לדעתי כדאי להוסיף מילות קישור בין המשפטים ולאחד אותם לפסקאות, אבל להשאיר נושא אחד מרכזי בכל פסקה. (לדוגמא תיאור הסלון שיכל להיות בפסקה אחת).

גם כמות התיאורים ירדה דרסטית. בפרק הראשון ממש ראיתי את התמונה מולי, כל זוועה הייתה אמיתית, בעוד שפה התמונה מינימלית מדי.

מקווה שמשהו ממה שכתבתי עוזר ושלא סתם חפרתי.
מחכה להמשך!

08/06/2021 01:39
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך