הסיפור הזה נוצר בהשראה מהטראומות שלי מהחיים נתתי לדמיון שלי להשתגע קצת. ממש מקווה שתאהבו, אשמח לשמוע את מה שאתם חושבים בתגובות! נ.ב. זה הסיפור הראשון שאני כותבת אז תיהיו עדינים איתי=)

הפסיכולוגית

04/04/2020 201 צפיות אין תגובות
הסיפור הזה נוצר בהשראה מהטראומות שלי מהחיים נתתי לדמיון שלי להשתגע קצת. ממש מקווה שתאהבו, אשמח לשמוע את מה שאתם חושבים בתגובות! נ.ב. זה הסיפור הראשון שאני כותבת אז תיהיו עדינים איתי=)

נכנסתי לחדר! מלאה בציפייה והתרגשות, שסוף סוף אישן בשקט. לא אבכה יותר לפני השינה ולא אקום עצובה, אבל מצד שני פחדתי! פחדתי לשכוח אותך כי מי אני בלעדייך סתם ענת?
התיישבתי על הספה הקטנה והלא נוחה. אני אוהבת ספות עמוקות וגדולות שאפשר לשקוע בהם ולהשתחרר. אבל אז כבר התעסקתי בריח המציק שהייה בחלל המשעמם הזה מן דובדבן מוגזם כמו בשירותים בקניון שנאתי אותו ואהבתי אותו ביחד.
מחיאת כף הוציאה אותי בהייה ארוכה. היא ישבה חסרת סבלנות,רציתי לברוח מה חשבתי לעצמי? ללכת לפסיכולוגית זה בולשיט! “כבר חשבתי שלא תשימי לב אליי חמודה” היא אמרה בהלצה אני שונאת אנשים ציניים. “אז לפני שנתחיל קיבלתי כמה מילים על מה שאת רוצה שנטפל בוא אנחנו לא לוקחים אחריות מלאה על מקרים קשים של חוסר התמודדות עם טראומות אוקי?” היא אמרה ברוגע מעצבן, חייכתי ושתקתי כאילו היא “צודקת” “אז הבנתי שבאת בעכבות מוות לא צפוי של הכלבה שלך, ואני מצטערת אם זה קשה לך אבל אני חושבת שאת צריכה להתמודד עם המציאות מתוקה זאת רק כלבה בואי לא נצא מפרופורציות” היא אמרה בחיוך זכוך. נשמתי עמוק כי ידעתי שרק אחת תצא בחיים מהחלל המת זה אם לא ארגע.
“אז תרצי להתחיל לספר לי מההתחלה מי זאת במבי?” היא אמרה ושוב אותו החיוך המטומטם! תפסיקו לחייך! איך אתם מצליחים לצחוק בכלל?! נשמתי שוב והתחלתי לספר, “הכל התחיל ביום הולדת 7 אני כבר ילדה גדולה עכשיו אני צריכה להגיע למקפיא בלי כיסא ולקחת ארטיק לבד ואם לא אצליח אקבל מכות! אז הצלחתי! הייתי בת 7 וכבר עם דיכאון קשה. לא טוב לי בבית ספר!המורה לא מבינה שהסיבה שאני מעיפה שולחנות וכיסאות, מרביצה לכולם אפילו למורה. היא כי אני עוברת אלימות בבית אז היא הייתה מענישה אותי מול כולם, וכל פעם הייה נפצע לי הלב! רציתי עזרה לא מכה! אז ישבנו בערב במרפסת ושתינו נס עם עוגיות לא אהבתי נס ולא אהבתי עוגיות אבל אהבתי להיות עם המשפחה הקטנה שלי. “ענת את כבר גדולה!מה את רוצה מתנה ליום הולדת?ובראצית לא נחשב את ילדה גדולה עכשיו!”אבא אמר בגאווה,אז ישר קפצתי, בלי לחשוב יותר מידי צעקתי “אני רוצה כלב!” והוא אמר “טוב אבא הולך לחבר שלו וחוזר,תחכי לי ערה!” ישבתי וחיכיתי, שאלתי את עצמי על איזה בעיה הוא יכעס עליי הפעם פחדתי שוב לחטוף. ואז הוא עלה במדרגות אחרי 2 דקות שהרגישו כמו נצח. הרמתי את הראש בפחד וראיתי את הדבר הכי טהור! הוא החזיק גורה קטנה בידיו ומסר אותה אליי. וסיפר לי שבדיוק הכלבה של השכן המליטה לא מזמן. ושזאת המתנה שלי! הבטחתי לו שאדאג לה ואשמור עלייה! “איך את רוצה לקרוא לה?” אבא שאל בסקרנות, “במבי” עניתי. אז כל ארטיק שלקחתי מהמקפיא אכלנו שנינו ביחד. כל שניצל שלקחתי בארוחת שישי נאכל על ידי שנינו, היינו צמד מהסרטים! היא רדפה אחרי הכלבים הכי גדולים ומשוגעים רק כדי שלא יפגעו בי ואני לחמתי בכל מי שחשב לפגוע בה. ושלא תתבלבלי גברת פסיכולוגית, היא הייתה כלבה קטנה מאוד! אבל היא לקחה את הסיכון כל פעם ולא חשבה יותר מידי. מהרגע הראשון ידעתי שאנחנו נפשות תאומות. שבלעדיה אני לא שפויה. היא הייתה הגג שלי בימים גשומים. הכרית שלי כשהייתי עייפה, וחברה כשעבר עליי יום קשה! שילדה בת 7 לא יכלה לסחוב לבד! אז ככה סחבנו ביחד את גיל 7 ועליתי לכיתה ב.
פחדתי, אבל אמא אמרה שאני חכמה. גם למדתי כל הקיץ שזה חדש לי לשבת ולהקשיב כמו רובוט חסר רגשות במיוחד שלא למדתי כל שנה שעברה. אבל אם אמא אומרת שאצליח,אני אצליח! וכבר מצאתי את עצמי הופכת שולחנות צורחת את הנשמה החוצה שאהרוג את כולם! הדלת נפתחה בדרמטיות! לא הספקתי להסתובב וכבר יד מכאיבה תפסה אותי ביד ושלפה אותי מהכיתה. לא הצלחתי לזהות את הפנים אבל היא תפסה כבר את היד השניה ומצמידה אותי לרצפה,זאת הייתה אלין הסגנית מנהלת אבל הייה מאוחר מידי להבין מה קרה. היא כבר ישבה לי על החזה עם כל משקלה העצום, הרגשתי שאני לא נושמת והיא לא הרפתה מאחיזתה המכאיבה גם אחרי הבכי והתחנונים. פחדתי! התפללתי שבמבי תבוא ותראה לה מה זה. כעבור עשר דקות שהרגישו כמו שיעור שלם היא ירדה ממני והנשימה שלי חזרה למקומה, ואז רצתי כל כך מהר שהיא לא התאמצה לקרוא לי! רצתי לשירותים כי שם זה המקום הבטוח של כל ילד, ובכיתי הרגשתי ריקה ובאותו רגע הבנתי שבחיים לא יהיה בטוחה! נגמר היום יצאתי מהשירותים בהיסוס שהיא לא תחכה לי וככה בדקתי כל צעד שהיא לא עוקבת אחרי עליתי להסעה מהר, התחבאתי ולא יצרתי בלאגן כדי שההסעה תסע במהירות המקסימלית! אז הגעתי לתחנה ורצתי לבית, הפעם לא רצתי לשירותים רצתי לבכות עם במבי. התחבאתי בגינה כי רק שם אני בטוחה והיא חיבקה אותי, הרגשתי בטוחה לרגע שהרגיש נצח. קמתי ונכנסתי לשחק עם אחותי. וגם את גיל 8 סחבנו יחד. ובום אני בת 9,עולה לכיתה ג. ידעתי מה מצפה לי, מורה שלמדה חינוך בגלל שזה כסף טוב ולא כי היא מבינה בחינוך. אבל אז היא יצאה לחופשת לידה ופחדתי שתבוא מורה מפחידה יותר, היא נכנסה הציגה את עצמה בתור נועה שיניים בולטות קצת תכשיטים בסגנון שאהבתי, עדינים ומנצנצים. אבל אני מטבעי התחלתי להשתולל זרקתי את הספרים, צרחתי, ברחתי. והיא נתנה לי לרוץ, עד שהגעתי לצד השני של הבית ספר. משהו אחד הפריעה לי, אף אחד לא רודף אחריי! אז חזרתי אחרי כל צעד שעשיתי עד שהגעתי לכיתה. מבולבלת, למה היא לא כעסה ורדפה אחריי?ואפילו המפלצת אלין לא הייתה שם להכאיב לי. אז התיישבתי על הרצפה הקרה וחיכיתי שכולם יצאו ואוכל לצעוק עלייה. ועוד לפני שבאתי להרביץ,היא החזיקה לי את היד ברוך וחום שגרם לי לקפוא במקום! ואז היא שאלה בעדינות “ענת מתוקה, מה קרה?”ומשהו בי נשבר! אני לא זוכרת אם בכיתי אבל אני זוכרת שזה הייה החיבוק שעד היום אני מנסה להרגיש שוב. הפעם הראשונה שהרגשתי אהבה, שהרגשתי בטוחה וששום מפלצת לא תכאיב לי יותר! וכל פעם שצעקתי,כל פעם שהשתוללתי היא ניגשה ומילאה אותי באהבה שהפכה אותי לבן אדם שאני לא מכירה. פחדתי מזה כי זה לא מוכר! ממתי אני יושבת ועושה שיעורים?!ועוד בכיתה?אז צעקתי ורציתי להרביץ ושוב קיבלתי חיבוק והיא לחשה לי באוזן “הכל בסדר!אני פה בשביל לעזור לך!”, הרגשתי מבולבלת. אז התיישבתי ולמדתי! יום בהיר אחד אבא חזר בתשובה. הרגשתי יותר מבולבלת כי אם אלוהים קיים למה אני עוברת את זה? והעבירו אותי לבית ספר דתי, עשו לי פרידה בכיתה וידעתי שרק נועה תהיה חסרה לי, כי היא המצפן לנפש האבודה שלי. הגעתי לבית ספר עם חולצה מכופתרת שאמא בטעות קנתה xl ונראתי כמו שק תפוח אדמה ורוד. ובפעם הראשונה הכרתי חברות בפעם הראשונה מילאתי מבחן ונכשלתי בו! אז התחננתי למבחן חוזר כי אבא אמר שאם לא אעבור אחטוף מכות והמורה לא הסכימה, וזה קרה חטפתי! אז הלכתי למחרת וברחתי מהכיתה אז חברה שלי רצה אחריי, וביקשה שאירגע. אז הרבצתי לה! משכתי לה את השיער כמו במשוך את הגזר! הושעתי. והבנתי שטעיתי אבל העיפו אותי משם על טיל! ועוד לא סיימתי את כיתה ג ואני עוברת שוב. עברנו לגור באבני חפץ, בהתנחלות בשומרון. עוד לא ידעתי איך ללכת עם חצאיות או איך לתקשר עם הסביבה, אבל כשהגעתי לשם לא השתמשתי באלימות! ניסיתי להצחיק.משכתי מלא צומת לב אז שלכולם נמאס ממני והם חיכו לדבר הבא אז הם גירשו אותי ופגעו בי אז אני הגבתי באלימות ופתאום גיליתי שאני שוב לא בטוחה כולם יצאו, אחד הצליף בי עם צינור אחת צרחה כל כך חזק שראיתי מה אכלה לארוחת בוקר. ואני הייתי רק ילדה בת 9 שצמאה ליחס. ומה שהיא קיבלה זה חרם! למחרת בבוקר אמא הודיעה לי שאשפזו את סבתא, שאלתי מה קרה לה אבל היא שיקרה ואמרה שסבתא נפלה במדרגות. שמעתי שהיא אמרה לאבא שהייה לה התקף סכיזופרניה וכל מה שחשבתי עליו הוא מזל שזה דילג עלי, מזל שאני נורמלית ושכחתי מזה. אז כיתה ד ואני בת 10 הלכתי לבית ספר החדש וכולם חקרו אותי כאילו נפלתי מהשמיים! “מה העדה שלך?” “מאיפה את?” “מה השם משפחה שלך?” “איפה למדת לפני?” “לא למדת תורה לפני?!” “מה המזל שלך?” “ומה התאריך לידה שלך?” ובעיקר מלא צחקוקים. עניתי על הכל רק שהם לא הבינו מזה ה14.9 ואז צחקו כי לא ידעתי מזה תאריך עברי. ושוב אני לבד וככה עברה שנה נוראית וקשה אבל התנחמתי מהעובדה שהבת המרשעת שגרה לידינו לא לומדת איתי…עד שגיליתי שהחברה הכי טובה שלה איתי בכיתה. וכל פעם שהייתי מתמלאת בתקווה היא הייתה מזכירה לי שהיא לא קיימת. אז עברנו את כיתה ד ואת ה והגעתי לכיתה ו! גיל מצוות. הגיל שהחטאים מתחילים להיספר ולהירשם בספר החיים! אז הגיע מישהו חדש שהשכנים אימצו. הוא הייה בן 19 הבן אדם הכי מפחיד שהכרתי! הזכיר לי כל פעם שאני שוב לא בטוחה. כל שיר אהבה שהוא שר לי כי פעם שהוא ניסה לתפוס לי את היד גרמו לי לפחד כל כך! כי ידעתי מזה סקס וידעתי גם מזה בלי הסכמה, אמא לימדה אותי שקוראים לזה אונס ומתים מזה! אז הייתי נזהרת כמה שיכולתי אבל בחדר שלי המגננות היו יורדות בהרף עין יצאתי מהמקלחת עברתי ליד אמא שלי ואחי הקטן שהייה אז בן שנתיים ושלמה, ישב על הספה שאני קוראת בה כל שבת וחיבק את הילד שאני גידלתי, הרגשתי את האמא שבי צורחת לצאת ולהגן על הוולד שלה. אבל שתקתי חייכתי לאמא הוא חייך אליי את החיוך שידעתי מה הוא מסתיר מאחוריו, ונכנסתי לחדרי להתלבש.התחלתי לנגב את גופי החשוף והלא מפותח במגבת ואני רואה שהוא הכניס את הראש בצד של הוילון כיסיתי את עצמי והשתתקתי, אבל משהו הייה מוזר חשבתי שזה הרגע שהוא אומר שהוא מתנצל במבוכה וילך אבל הוא המשיך להסתכל עליי כמו אריה שלא אכל יותר מידי זמן! אז צעקתי אבל יצא לי בקושי יבבה והוא חזר לספה בסלון. לא יצאתי כל כך מהבית מאז נהייתי פחות פעילה ביליתי את כל זמני בלקרוא הייתי קוראת בשישי שבת 4 ספרים קשים מאוד ועצובים. לפעמים מפחידים ומידי פעם מותחים. הרגשתי שאני לא אני, אני בן אדם אחר שאין לו דאגות יכולתי לחקור ויכולתי להילחם עד המוות
בגיל 12 כבר חשבתי על מוות אבל נשארתי בשביל במבי אני לא יכולה לעזוב אותה לבד במקום שכזה! כי ידעתי שהיא לא תעזוב אותי! אבל הסוס שלי הייה חולה וניסה להתאבד והיו בעיות עם הכלבים והכבשים, גנבות, הרגשתי בכאוס רציתי שהכל יפסיק! וזה הפסיק!
קמתי בבוקר הרגשתי מאושרת הייה לי תיק קרוע של בנים שלעגו לי עליו אבל כבר לא התייחסתי התלבשתי הכנתי לי כריך ומלא פירות, מה לעשות תמיד אוכל הרגיע אותי! אז עליתי להסעה קצת עייפה אבל שמחה חייכתי לכולם אמרתי לנהג בוקר טוב והתיישבתי לבד זמזמתי בראש את השיר של בריטני ספירס שבנות דודות שלי לימדו אותי כשבאתי אליהן, הן גרות בקיבוץ. זה הייה ממש מוזר לא חשבתי שהעולם התקדם כל כך אז ישבתי והדבקתי פערים עברתי על כל פריט שראיתי שאלתי מיליון שאלות! סורי אני נוטה להיסחף גברת פסיכולוגית” אמרתי בצחקוק. והיא השיבה “נעמה, אבל אל תעצרי את עצמך!” אז המשכתי “אוקי גברת פסיכולוגית, האוטובוס יצא לדרך הסתכלתי מהחלון והייתי אופטימית עד שמשהו קטע לי את המחשבה!” “ענת הכלבה שלך נדרסה” הדמעות התחילו לחנוק אותי אבל שוב זכרתי מה לעשות ונשמתי עמוק והמשכתי ” לא רציתי להאמין שזה הסוף אז התעלמתי הרי התרגלתי לזה שהם שונאים אותי ומתנהגים אליי ככה. הגעתי לכיתה חסרת סבלנות. זרקתי את האוכל לפח והתיישבתי לא למדתי בשום שיעור אפילו לא באנגלית שאותו הכי אהבתי. הכנתי תוכנית איפה אשב ואיך לא ארדם כי זאת ההזדמנות היחידה שלי להוכיח להם שהם טעו. במבי חייה והיא משחקת בגינה! אז הגיע הצלצול שגאל אותי מהשיגעון שהתחולל לי בראשי במשך שש שעות ורצתי להסעה דחפתי בכל הכוח העפתי את כל הבנים ועליתי, תפסתי את המיקום המצוין לתצפית ניסו לגרש אותי ולהרביץ לי כי זה מקום ששמור לבנות ה”בוגרות” אבל לא וויתרתי. ויישבתי וחיכיתי הייתי רגועה קצת כי חיכיתי לתת לה נשיקה ולהגיד לה, את לא מבינה מה הם אמרו הפעם?! שאת מתה! כבר ראיתי את התגובה שלה היא תקפוץ עליי ותלקק, תרגיע אותי ותגיד לי בעיניים בחיים לא אשאיר אותך לבד! אבל אז התעוררתי מהר ונכנסתי לכוננות כי עלינו על העליות להתנחלות! כבר שיננתי מה אגיד לזה שצעק כמו מטומטם, אבל לפני שבאתי להגיד בגאווה שהם טעו ראיתי אותה שוכבת בצד הכביש חסרת כל רגש טמאה! באותו רגע קפאתי הרגשתי שמישהו דקר אותי בלב עם סכין משוננת וסיבב. הבנתי באותה שנייה שזה הפחד הכי גדול שלי! לאבד את הנפש שלי! ירדתי מההסעה זרקתי את התיק והתחלתי לרוץ כמו מטורפת,בכיתי וצרחתי כאילו אני הבן אדם האחרון בעולם כאילו אף אחד לא רואה אותי הגעתי אליה הצלחתי לראות בקושי מבעד לדמעות שזרמו כברז מים. איך קשרו אותה ואיך שברו לה את הצלעות, היא שכבה על צד ימין. פנייה הביעו את כמות הסבל שעברה לפני מותה. שלחתי את ידיי במטרה לחבק אותה ולהכניס אותה אליי, אבל אז אבא תפס אותי ולקח אותי בכוח ניער אותי והשביע אותי לא לגעת בה יותר כי היא מלאה מחלות, ממתי המלאך שלי עם מחלות?!”היא הושיטה לי טישו ורוד כדי לנגב את הדמעות ולקנח את האף. תמיד אמרו שארגיש הקלה אם אדבר אבל אני חושבת שהם טעו כי ככל שהמשכתי לדבר הצלקות חזרו להיות פצעים והלב שלי כאב יותר משהוא אי פעם כאב. “ענת את שותקת כבר כמה דקות, הכל בסדר?את רוצה להפסיק?” היא שאלה בהתנשאות. “לא,אני בסדר נמשיך!” נשמתי עמוק הרגשתי שהלב שלי נקרע מהדברים שאני חושבת על במבי אבל הבנתי שזה חייב לצאת אסור לי לכלוא את הרגשות שלי יותר. “אבא שלך לקח אותך הביתה, זוכרת?” היא שאלה “אז הוא לקח אותי אבל לא הלכתי בקלות נאבקתי, בכל הכוח שיש לילדה בת 12. עקץ אותי דבור בדרך הביתה מצחיק שעכשיו זאת הצלקת האהובה עליי כי היא תזכיר לי את במבי כל פעם שאשתמש ביד החזקה שלי” הסתכלתי עוד פעם על הצלקת האהובה עליי שמתחילה להיעלם והמשכתי “למדתי בבית ספר חרדי בכפר יונה, הייתי בת 12 סיימנו ללמוד מאוחר והם לא הסכימו לעשות לנו הסעה. אז היינו צריכות ללכת ברגל לבד בלי השגחה של מבוגר עד לצומת ולתפוס אוטובוסים לאבני חפץ, כמובן ששום אוטובוס לא הייה נכנס להתנחלות. אז הייתי צריכה ללכת ברגל דרך ארוכה ועלייה יותר ארוכה וקשה בחום ובגשם עד שהייתי מגיעה הביתה. הבעיה הייתה שאף אחד לא הזיז את הגופה שלה משם. וככה כל פעם שסיימתי מאוחר הייתי רואה איך היא מתרקבת עוד קצת עד שהיא נעלמה. הייתי מבולבלת כי היא הייתה הדבר הכי טהור שראיתי כל החיים שלי ועכשיו היא טמאה רקובה ואסור לי לנשק אותה יותר, אסור לי לגעת בה יותר. כל כך כעסתי שהיא נעלמה, שהוא עזבה אותי שם לבד. הייתי מחפשת אותה בהרים קוראת לה שתחזור אליי. כשהיא מתה היא לקחה חלק ממני איתה,וכמו שהיא לעולם לא תחזור אליי גם אותו חלק לעולם לא יחזור למלא לי את החלל הריק בלב השבור”. לא התכוונתי לבכות לעזאזל! “טוני? להביא לך מים?ניראה שאת צריכה אותם!” היא אמרה בקול מרחם. אני לא צריכה את הרחמים שלה ולא את המים שלה! “לא זה בסדר” השבתי בעדינות כאילו לא רציתי לצעוק עלייה שתשתוק כבר. “הייתי רק בת 12 וחוויתי כל כך הרבה מוות, בכל לידה העז שלנו המליטה את העוברים מתים ואז בלידה האחרונה שלה משכו לה את העובר והרגו אותה, ראיתי אותה גוססת. הכבשה שלנו שחלתה וטיפלתי בה במשך כמה ימים ואז שחטו אותה ותלו את הגופה שלה. וכמובן שגם הטליה האהובה עליי נשחטה כי הייה לה זנב מלא שומן שכולם רצו לטעום ממנו. אז גם את הגופה החמודה שלה תלו וכל הדם שלה נזל על כל הכביש כאילו זה נהר של דם. ואז הייתה לי את הכבשה הפרטית שלי קראתי לה גלי, אתן לך לנחש איך היא מתה!” אמרתי בכאב. “היא מתה מהרעלה?” הפסיכולוגית השיבה בהיסוס . “טעות” צעקתי בציניות “גם היא נרצחה היא רצתה לאכול ישר מהקלשון את האוכל והוא דפק לה את הקלשון בראש כדי להזיז אותה, הוא אמר שזה לא הייה בכוונה וזה אשמתה אבל אני לעולם לא אאמין לו. היא הייתה כל כך קטנה ועדינה, ועכשיו גם במבי מתה. הרגשתי שכל העולם שלי מתמוטט, ואני לא מבינה…למה הוא ממשיך להתמוטט גם אחרי 10 שנים?” ניגבתי את הדמעות שבצבצו בעיניי. “ברחנו משם! מכרנו את כל הסוסים עזים כבשים כלבים וחזרנו בשאלה. חזרנו לקציר, חשבתי שפה יהיה מוגנת סוף סוף, טעיתי! הייתי לבד כל יום רק רציתי שיגמר שיגיע יום שישי שלא אצטרך לקום למציאות הבודדה שלי. שלא אעבור במסדרונות בית ספר כמו אוויר, כאילו ההורים שלי מעולם לא נפגשו. ואני לא נוצרתי לעולם המתעלל הזה, ואז אחרי שהכישורים החברתיים הלא קיימים שלי לא השיגו לי חברים, הפכתי לכבשה בשחורה ואולי הפכתי את עצמי אבל אחרי כמה שנים שהיו אומרים לי בפנים “את זונה כי רואים לך את הבטן” הגיע ילד חדש הייתי בכיתה ט וחשבתי שיהיה קצת יותר טוב עכשיו.” צחקקתי קלות “את מבינה גברת פסיכולוגית מה מצחיק פה?” שאלתי בייאוש. “לא ענת” היא השיבה מבולבלת וחרדה “זה מצחיק כי שוב טעיתי, הוא הפך להיות הבריון שלי. עד שפעם אחת הוא המציא עליי שיר הוא חשב שזה מצחיק ממש וגם כולם חשבו ככה, רוצה לשמוע אותו?”שאלתי בשקט “כן” הפסיכולוגית השיבה בחשש. “איך זה הלך…משהו ענת היא הכי שעירה וענת היא הכי מכוערת” אמרתי בנוקשות. “תשמעי הם סתם ילדים,ילדים עושים שטויות…”היא אמרה בקלילות וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו הוא למה לעזאזל היא מגנה עליהם שייקחו אחריות למען השם. “ואז מה עשית?” נעמה שאלה אותי. “תביני גברת פסיכולוגית…לאור עברי האלים לא ידעתי להגיב בדרך אחרת. אז הרבצתי לו 2 ילדים היו צריכים להחזיק אותי כדי שאפסיק, עדיין הרגשתי נורא. בכיתי כי שנאתי את עצמי כל כך, הייתי בת 15 ולא ידעתי לדבר לא ידעתי לבקש עזרה. אז הפסקתי לבוא לבית ספר נכשלתי בכל שיעור אפשרי, לא כי הייתי טיפשה או מופרעת רק כי הייתי לא באה כדי להישאר מוגנת רק עוד קצת במיטה שלי, מתחבאת כמו ילדה קטנה שראתה מפלצת מתחת למיטה שלה. אבל אף אחד לא הייה שם כדי להגיד לי הכל בסדר אל תפחדי, את לא לבד. את מוגנת! ואז הגעתי לאומנויות לחימה ושם הוצאתי את הדיכאון, התסכול, הפחדים, החרדות ואת הילדה הקטנה שמתחבאת מתחת לסמיכה. התחטבתי והתחלתי לאהוב את עצמי לשם שינוי, אחרי 16 שנים של שנאה עצמית. לא עבר יום שלא חשבתי עלייה, לא עברה שנייה שלא התפללתי שהיא לא סובלת שטוב לה עכשיו. חשבתי שאם אדע מי רצח אותה אהרוג אותו, רציתי לנקום. הלב השבור שלי הייה כואב מידי שחשבתי שרק נקמה תרגיע אותו, אני עדין מאמינה שאמצא אותו.” “את מי?” שאלה נעמה בבלבול, צחקקתי קלות “את הרוצח ואם לא אותו אז משהו אחר שימלא את הצורך הזה.” הפסקתי לצחוק והבטתי בפנייה “לא נבהלת נכון גברת פסיכולוגית?” שאלתי בציניות. “לא” השיבה נעמה ברוגע מאולץ, שראיתי שהיא לחוצה משהו בזה עורר בי רגש ישן. רגש שלא הרגשתי שנים, הדחקתי אותו פחדתי ממנו. “ענת שוב את שותקת! על מה את חושבת?” שאלה נעמה “על עמוס, הוא אמר שיעזור לי אך ניצל את התמימות שלי” אמרתי את האמת אבל לא סיפרתי לה על מה חשבתי, ואם הייתי משקרת היא הייתה עולה עליי. “מה עמוס עשה?” שאלה נעמה בסקרנות “קבעתי עם צלם מתחיל מהאינסטגרם שנצלם הלבשה תחתונה, לא רציתי לצלם בסוף הלבשה תחתונה אז אמרתי את זה לצלם ואז הוא פשוט התאדה. אמרתי לעצמי ואו מזל הוא עוד הייה מטריד אותי או משהו. הלכתי לנועם, להשאיל ממנו את המצלמה המקצועית שלו. באותה תקופה לא הבנתי כל כך במצלמות מקצועיות. אז הוא הציעה לצלם אותי אז הסברתי לו שזה בהלבשה תחתונה וזה עלול ליצור סיטואציה מביכה. אבל הוא הבטיח שיש לו ניסיון והוא צילם הרבה דוגמניות והוא רגיל. אז הסכמתי, התחלנו לצלם עם בגדים וכשהרגשתי יותר בנוח הורדתי את המכנסיים. הוא כל הזמן נאנח ואמר וואו את מדהימה, וואו אחחח וחשבתי שזאת רק אני ושזה בטח בסדר. ואז הוא ביקש שנצלם בחדר שלו שוב וזה הרגיש ממש מוזר כי סיימנו לצלם אבל הסכמתי, כי זאת בטח סתם אני ואני טועה. התיישבתי על המיטה שלו שאני לובשת חולצה וחוטיני ברזילאי, הוא התחיל לצלם את התחת שלי ואמר ואו כל זה שלייי, הכל שליי ובשבילי . לדקה שהרגישה שעה הרגשתי שאני לא שם, המוח שלי הייה ריק מכל מחשבה, כמה רעשים של המצלמה החזירו אותי למציאות שבה הוא מתלהב שיש לו על מה לאונן היום בלילה. אמרתי לו שזה לא מתאים לי, קמתי מהר ולבשתי את המכנסיים שלי. הוא ישר התחיל לנסות להסביר שהוא לא עשה שום דבר רע ואני טועה, שתקתי. הוא הלך להביא לעצמו עוד בירה והאשים את זה שזאת הבירה וזאת זכותו של הצלם להרגיש דברים. וחשבתי לעצמי איזה חצוף ובעיקר הבנתי שאני חייבת להעמיד אותו במקום. אסור לי לשתוק! אז אמרתי לו מלאה בביטחון שלא הייה לי, שאם הדוגמנית לא ביקשה מהצלם להרגיש משהו או לצלם לעצמו תמונות כדי שהוא יוכל לאונן עליהן הוא לא אמור לעשות את זה. הוא הייה בשוק שעניתי לו ולא חשב שאני אעמוד על שלי ושאבין שמה שהוא עשה זאת הטרדה,עוד בן אדם טיפש שזלזל בפנים היפות שלי וחשב שאולי אני יהיה מספיק טיפשה כדי לא לקרוא את הסיטואציה. אז הוא ביקש שלא אספר לאף אחד והוא לא שלח לי את התמונות כי זה הוכחה, הוכחה לכל הערב המגעיל והמצמרר הזה. אבל כל פעם שראיתי אותו יכולתי להרגיש שמאחוריי החיוך שלו מסתתר פדופיל ששמר את התמונות שלי ואונן עליהן כל כך הרבה פעמים. אחרי כמה חודשים פגשתי את הבן שלו סיפרתי לו הכל הוא אמר לי שהוא לא מופתע ושהוא הייה מסתכל על ידידות שלו מהבית ספר שהוא הייה קטן ואומר לו איזה חברות כוסיות יש לך. למזלי הבן שלו עבר לו על המחשב ומחק את כל התמונות שלי, כדי שלא יהיה לו על מה לאונן. נגעלתי כל כך, כל פעם הייתי מתחבאת אם הייתי רואה אותו לא יכולתי לסבול את הנוכחות המטרידה שלו שהייתה מעבירה בי צמרמורות וגועל בכל הגוף!” “למה בכלל חשבת על זה פתאום?” נעמה שאלה אותי מבולבלת קצת מכל הרצף אירועים שהטחתי בה במכה אחת, “אממ אני לא יודעת זה משהו שמפריע לי ואני משלמת לך שתקשיבי לבעיות שלי לא?” שאלתי אבל שנינו ידענו שזאת שאלה רטורית. היא צחקקה קלות “כנראה שהייה לי קשה לעקוב אחרי הכל” היא אמרה בהלצה. “כן, זה קצת הרבה לגיל שלי הא?” השבתי לה בגאווה ועצב ביחד. “אז בת כמה אמרת שהיית כשזה קרה?” נעמה שאלה ידעתי על מה היא דיברה אני לעומתה עקבתי והייתי בקצב, לא הייתי צריכה רגע לעכל היה לי 10 שנים לעכל זה ניראה לי מספיק. “לא אמרתי” השבתי בחיוך “הייתי בת 20 זה הייה כמה שבועות אחרי היום הולדת הכי נורא בעולם! חבר שלי בגד בי הכה אותי וזרק אותי ממש שבוע לפני היום הולדת שלי וחגג את היום הולדת שלה שהיה באותו תאריך איתי, בקיצור הייתי הקורבן המושלם!” אמרתי בזמן שאני נושכת את האגודל שלי, הציפורן של האגודל ממש הציקה לי רציתי לקרוע אותה מהאצבע ולראות אותה מדממת ואולי זה המחשבה על האקס הבוגדני שגרם לי לרצות לקרוע משהו. משהו אחד בטוח באלי לראות משהו מדמם, לראות את הפחד בעיניים שלו. “טוני למה את ניראת כאילו ראית רוח רפאים?” שאלה אותי נעמה בדאגה אולי כי לראשונה הבנתי את הדחף הלא מובן שיש לי כשאנשים מפחדים, אני רוצה לראות אותם משתינים מפחד “טוני?” היא קטעה את מחשבותיי “כן גברת פסיכולוגית?” שאלתי בעליצות “הכל בסדר?” היא שאלה “כן כן ברור, זה כנראה יותר מידי בשבילי לפגישה אחת נצטרך להמשיך את זה בפעם אחרת.” עניתי בעייפות “זה בסדר נמשיך את השיחה מחר באותה השעה, אל תשכחי! בלי איחורים.” ענתה נעמה בחיוב “ביי גברת פסיכולוגית” אמרתי וסגרתי את הדלת אחריי, הרגשתי מאוד מבולבלת. הרגע גיליתי למה רציתי תמיד להרוג את כולם, למה כשרבתי עם כולם הלכתי תמיד על המפרקת. זה הייה לי יותר מידי לעכל בבת אחת אבל אז נזכרתי מה אני הכי טובה בו, להטביע את הרגשות שלי באוכל. נסעתי להבורגריה שידעתי שהם מוכרים המבורגרים טבעונים אני אולי רוצחת אבל לא של יצורים חסרי ישע. התקשרתי אליהם מהדרך והזמנתי בקבוק קולה רגיל גדול, בלתי אפשרי לאכול בלי רעל מתוק שירטיב את הכל וכמובן 3 המבורגרים של ביונד עם תוספת של צ’יפס, צ’יפס בטטה, טבעות בצל ונאגטס. הבחורה שלקחה ממני את ההזמנה אמרה בהתלהבות “וואו אתם ממש הולכים לחגוג” צחקקתי והשבתי “כן קיבלתי היום קידום בעבודה” שיקרתי. “וואוו מזל טוב, רק על זה מגיע לכם תוספת על חשבון הבית!” היא אמרה בשמחה “וואו נאגטס אין על נאגטס!” אמרתי בידיעה שזה יגמר רע מאוד. “אוקי ענת, זה יהיה מוכן בעוד 20 דקות” היא אמרה מהר “אוקי אני כבר בדרך, תודה!” אמרתי וניתקתי את השיחה. אם היא רק הייתה יודעת שאני הולכת להתאבד על כל האוכל הזה חשבתי לעצמי בזמן שאני מגחכת. ירדתי מהכביש המהיר וראיתי חנות מלאה אורות מהבהבים שמשכה את העין שלי, עצרתי בצד ויצאתי מהרכב התקדמתי לראות מזה לאחר הליכה קצרה ראיתי שזאת חנות משקאות חריפים. השעה הייתה 22:55 זה אומר שיש לי חמש דקות לקנות ויסקי, רצתי לשם לקחתי במהירות את הבלאק לייבל מהמדף הראשון שילמתי באשראי ויצאתי מהחנות המהבהבת. בדרך לאוטו ידעתי שאתחרט על כל זה אבל כל מה שעבר לי בראש זה הרצון לפרק משהו. והמבורגר נשמע אחלה אופציה מה שבטוח הוא עדיף על גופה. עליתי לג’יפ ונסעתי לכיוון המסעדה, כעבור 10 דקות הגעתי למסעדה. ההזמנה שלי הייתה כבר מוכנה על הדלפק,שילמתי ונסעתי הביתה. נסעתי מהר כדי להגיע במהירות האפשרית עברתי קצת על החוק אבל לא הייה לי אכפת רק רציתי לאכול מול הטלוויזיה, נכנסתי במהירות עם כל השקיות ביד אחת נעלתי את הדלת והלכתי למטבח. הוצאתי צלחות ושפכתי את כל התוספות והכנתי לי קערות רטבים ענקיות, אני אוהבת לטבול את ההמבורגר שלי במלא רוטב זה מלוכלך אבל טעים בטירוף. מזגתי לעצמי וויסקי כל השולחן הייה מלא באוכל טעים, רוקי הכלב שלי הסתכל עליי במבט של “מי שאוכל לבד מת לבד” אז הבאתי לו קצת אבל לא יותר מידי לא באלי שהוא ימות מסרטן בגללי וזה אירוני שאני יודעת שזה רע כל כך ועדיין קונה את זה. פתחתי את הטלוויזיה ושמתי את הסדרה האהובה עלי. כבר סיימתי חצי בקבוק ויסקי ואת כל האוכל הייתי עייפה מלאכול ורציתי למות. בדיוק הפרק של העונה האחרונה נגמר, ממש התבאסתי שמה שנתן לי תקווה נגמר מהר כל כך. הלדים שהדבקתי על כל התקרה בסלון גרמו לי לשקוע במחשבות אין סופיות. צלצול חזק של שעון מעורר מעיר אותי למציאות, פאקק נרדמתי על הספה. ניערתי ממני את הפירורים מהאוכל של אתמול ונתתי לרוקי לאוכל, “אל תסתכל עלי ככה עוד מעט אוציא אותך!” אמרתי לו בזמן שצחצחתי שיניים וסידרתי את הסלון בו זמנית. רעש חזק קטע את ההתעסקות שלי בסידור הטירוף שהשארתי מאתמול בלילה. שמעתי את רוקי מייבב בשקט, “רוקי מה עשית הפעם?” שאלתי בחוסר סבלנות. הוא הסתכל בבושה על האגרטל ששבר ופשוט הרגשתי ייאוש אבל לא רציתי שרוקי ידע שאני מרגישה ככה, “לא נורא חמוד שלי טעויות קורות” אמרתי בחיוך ונשקתי לו קלות על הראש. “רוקי אתה יודע מה אתה צריך לעשות?” שאלתי אותו בזמן שאספתי את שברי הזכוכית מהרצפה. הוא רץ בהתלהבות לכניסה של הדירה וחזר עם הרצועה והמעיל שלו בפה. זרקתי את הזכוכיות לפח הלבשתי לרוקי את המעיל והרצועה כבר הייתה מחוברת אליו בגב. הצצתי לבחוץ והייה ערפל כבד אז הצטיידתי במצלמה שלי, תמיד אמרתי לכולם יום עם ערפל זה יום מאושר בשבילי כי ערפל זה תנאים מושלמים לתמונות אוטנטיות. לבשתי את המעיל שלי ויצאנו ירדנו במעלית ללובי יש בלובי חנות חיות וזה הזכיר לי שנגמר לרוקי החטיפי כלבים. “רוקי עושים קניות?” שאלתי אותו בציניות והוא השיב לי בנביחה חזקה שמאשרת שהוא חייב חטיפים. “אבל רוקי תבחר זריז אמא ממהרת היום!” אמרתי לו ברצינות כבדה. נכנסנו אמרנו שלום ליוסי הבעלים של החנות נדיר שהוא עובד בשעות האלו של הצהריים. רוקי רץ להגיד לו שלום אחרי ששבוע לא ראה אותו “קדימה רוקי תבחר חטיפים” אמרתי בזמן שאני מחשבת כמה זמן יש לנו לטייל, הוא רץ חטף את כל החטיפים האהובים עליו מהמדף ושם בעגלה. “סיימת?” שאלתי בציניות הוא אישר בנביחה והתקדמנו לשלם. “קדימה רוקי אתה יודע מה צריך לעשות” אמרתי לו, הוא הסתכל עליי בגאווה והתחיל לשים שקית אחר שקית על הדלפק של הקופה “ילד טוב” אמרתי בזמן שליטפתי לו את הראש כמחווה על העצמאות שלו. יוסי חייך אליו ואמר לי “לא ראיתי כלב כל כך חברותי,שמתקשר בצורה מדהימה ועצמאי כל כך הוא קסם!” צחקקתי והשבתי “בסך הכל הכלב הכי חכם” הסתכלתי לרוקי בעיניים והצלחתי לראות את ההערצה בעיניו הקטנות, שילמתי על הכל ויצאנו לכיוון היער. בכניסה ליער רוקי הזכיר לי שמתחשק לו לנשנש קצת בכך שנתן מכה לחטיפים והסתכל לי ישר בעיניים. זה הייה קצת בלתי אפשרי לסרב למתיקות שכזאת “רוקי אני נותנת לך בינתיים אחד ותקבל עוד בהמשך” אמרתי עם חיוך “מוכן?” שאלתי וזרקתי חתיכה באוויר והוא ישר קפץ ותפס אותה. נכנסנו ליער טיילנו במשך כ10 דקות רוקי הריח פרחים רדף אחרי ציפורים ברח מארנבים,”קדימה” אמרתי הוא ידע כבר את המילים שבאות אחרי והתבאס לפני ששמע אותן “חוזרים הביתה” אמרתי בעצב הוא התקרב כדי שאחבר לו את הרצועה יכולתי לראות שהוא אומלל אבל מה יכולתי לעשות. “”היום דודה אנה שומרת עלייך עד שאמא תחזור, תתנהג יפה!” אמרתי לו ברצינות מלאה ונשקתי לו על המצח, הגענו אל אנה “תתגעגע אלי?” שאלתי תוך כדי צלצול בפעמון ביתה. רוקי קפץ עלי כאילו אמר מה את טיפשה ברור שאתגעגע! צחקתי ונישקתי אותו. אנה פתחה את הדלת וצחקה בקול “רוקי הכל בסדר אמא תחזור לקחת אותך” רוקי נכנס ונעמדתי בחזרה,”תשמרי עליו בשבילי הוא המשפחה היחידה שלי!” אמרתי “מזה כל הרגשנות הזאת מי ישמע את לא חוזרת” היא אמרה וגירשה אותי שלא אאחר לפגישה שלי עם הפסיכולוגית. חייכתי ועליתי לדירה שלי גרתי קומה מעלייה אנה היא החברה הכי טובה שלי, עברנו הרבה דברים ביחד למזלנו זה גיבש אותנו ולא הרחיק. נכנסתי לדירה הייתה לי מיגרנה מטורפת אז החלטתי לאכול ארוחת בוקר בתקווה שזה יעזור. הכנתי לי חביתה מטופו וסלט אבוקדו פתחתי את הטלוויזיה והתבאסתי לא ידעתי מה לראות, הרגשתי שהמצב הנפשי שלי תלוי בטלוויזיה. כיביתי אותה בעצבים וסיימתי לאכול בשקט. קמתי מהספה והנחתי את הצלחת בכיור התלבטתי אם לקחת איתי תיק או שפלאפון וארנק יספיקו. החלטתי ללכת בלי תיק שמתי את הפלאפון בכיס האחורי שלי ויצאתי מהדירה לכיוון החנייה. יצאתי מהבניין והתחיל לרדת טיפות רצתי מהר לרכב התנעתי אותו ונסעתי. פתחתי את התא כפפות זה עדיין הייה שם, הוא אמר לי לקנות את זה אני לא מבינה יותר מידי, בצבא נתנו לנו נשק יריתי בו כמה פעמים ולא נהנתי בכלל. הוא התעקש על קולט בולדוג קליבר 44 ,הייה קשה להשיג אותו אבל הצלחתי. הוא כבר שבוע מחכה שאגע בו, הייתה לי בחילה רק רציתי להקיא אולי זה בגלל כל המיונז מאתמול באמת אני מגזימה באוכל? תהיתי לעצמי. רעש של משטרה מוציא אותי מהמחשבות של עצמי, סגרתי את התא כפפות ועצרתי בצד. הם עצרו מאחוריי ויצאו אליי 2 שוטרים חמושים, נלחצתי הייתי בטוחה שזה הסוף. הרגשתי את הזיעה נוזלת לי על האף ונופלת ממני, פתחתי את החלון בחיוך לחוץ שהייה בלתי אפשרי להסתיר “גברת, אנחנו מצטערים על ההפרעה פשוט מסתובב רוצח סדרתי עם אותו רכב כמו שלך את יכולה להמשיך נסיעה טובה!” הם אמרו וחזרו לניידת. נשמתי לרווחה הרגשתי הקלה כל כך גדולה כבר חשבתי שזה הסוף שלי. הגעתי, כיביתי את הרכב שמעתי את הציפורים מהעץ ליד נשמתי עמוק פתחתי את התא כפפות והכנסתי את האקדח למכנס “תירגעי יהיה בסדר, את סומכת עליי?” הוא שאל וחייכתי. “ברור” השבתי בלי לחשוב ויצאתי מהאוטו. התחלתי לעלות במדרגות, אני שונאת מדרגות זה מזכיר לי כמה אני לא בכושר. “היי, יש לי תור אצל דוקטור נעמה!” אמרתי לפקידה בקבלה “נכון, היכנסי היא מחכה לך” השיבה הפקידה פתחתי את הדלת ונכנסתי לחדר “שלום טוני,מה שלומך?” היא שאלה אבל ידעתי שהיא לא מתכוונת לזה כי למה שמישהו באמת יתעניין בי, עובדה אני משלמת לה כדי שתתעניין ותקשיב. “מצוין גברת פסיכולוגית” השבתי בהלצה “לא תשחררי מהכינוי הזה הא?” היא השיבה לי בעוקצנות מציקה “עד המוות” אמרתי ברצינות שגרמה לה להרים גבה. “אז איך את מרגישה גברת פסיכולוגית?” שאלתי בהתעניינות “מצוין הלכתי לראות הצגה עם בעלי ואחר כך אכלנו פסטה” היא השיבה “וואו נשמע שממש נהנתם” אמרתי בקנאה שלא התאמצתי להסתיר “יש לך חבר ענת?” היא שאלה הרגשתי שהיא מתנשאת מעליי קצת זה הציק לי “לא, אני אוהבת את הלבד שלי וגם במילא שום גבר או אישה לא יצליחו להבין אותי אז אני חוסכת לעצמי את שיברון הלב המיותר.” השבתי בכאב שניסיתי להסתיר בכוח. “ענת בן או בת זוג לא צריכים להבין אותך הם צריכים לקבל אותך איך שאת עם הצלקות והשריטות שום דבר לא מושלם ואף אחד לא מושלם, תאהבי את עצמך תקבלי את עצמך זה הכי בריא” היא אמרה וכל מה שחשבתי עליו הייה מי יצליח לקבל אותי ואת החרא שאני סוחבת. הריח דובדבן המוגזם קוטע לי גם הפעם את המחשבות וגורם לי לאבד סבלנות, קמתי ונעמדתי מול החלון להרהר עם נוף נעים “אני יכולה לפתוח את החלון?” שאלתי “כן,ואם את רוצה יש לי שם מתלה מעילים את יכלה להוריד את הז’קט ג’ינס הענק שלך לא רואים אותך איתו את במילא מאוד קטנה ורזה” היא אמרה בהתלוצצות, חייכתי “זה בסדר אני מעדיפה אותו עליי” שיקרתי, הייה לי חם אבל לא רציתי שהיא תיראה את האקדח שמוחבא במכנס. “גברת פסיכולוגית, יש לך כלב? שאלתי בסקרנות “לא, אני מפחדת מכלבים” היא השיבה בחיוך פריירית היא לא מבינה מה היא מפסידה “אה הבנתי” השבתי. חזרתי להתיישב מולה “עצרנו אתמול אחרי שדיברת על האקס שלך, זוכרת?” היא ניסתה להזכיר לי “כן כן זוכרת” אמרתי בזלזול שראיתי שזה הרגיז אותה קצת. אבל לא הייה לי אכפת כל כך אז המשכתי “חשבתי שאני אמצא אהבה אבל האקס שלי הוכיח לי שאני בלתי ניתנת לאהבה” אמרתי בציניות “למה את חושבת ככה?” שאלה נעמה, אולי כי אני הבן אדם הכי דוחה רע חסר שליטה ודפוק שקיים “כי אני פשוט לא טיפוס שאפשר לאהוב לא משהו מיוחד” אמרתי בעצב וחשש בו זמנית. “פחדתי במשך שנים שידעו שגם אני לפעמים חלשה ומפחדת,מפחדת מהחושך,לישון כשהארון שלי פתוח כי משהו בראש שלי אומר לי לסגור את הדלת של הארון כדי שהמפלצת לא תקפוץ עליי ותשחט אותי כשאירדם במיטה הבטוחה שלי” אבל המפלצת היא אני סיימתי את המשפט בראש “את צודקת להיות חזק זה גם לדעת מתי לפחד ולהיות חכם ולא אמיץ” אמרה נעמה, טיפשה…לא אמרתי שאני חכמה אמרתי שאני מפחדת מי מה שיקרה אולי אפילו מעצמי “שוב שותקת” נעמה אמרה בחיוך “לא פשוט חשבתי על כמה שאת צודקת” שיקרתי, שוב! הרגשתי ממש רע לשקר אבל מצד שני לא הייה לי כל כך אכפת ממש פיצול אישיות “מה מצחיק?” נעמה שאלה “מה?” שאלתי מבולבלת כאילו היא קראה לי את המחשבות “צחקת” נעמה ציינה פה עובדה אוקי נשמתי לרווחה היא לא קוראת מחשבות. “סתם נזכרתי בפרצוף של רוקי הכלב שלי כשאני אומרת לו שחוזרים הביתה זה מצחיק וחמוד ביחד” שיקרתי, לעזאזל שוב!! “לא ציינת שיש לך כלב, אימצת או קנית?” שאלה נעמה מצחיק כי היא בכלל מפחדת מהם אז למה זה חשוב לה תהיתי לעצמי “סורי שוב שקעתי במחשבות, כן!אימצתי אותו מקרבות כלבים הוא הייה עם פצעים של שריפה וחבלי ברזל שהיו תקועים לו בבשר אבל היום הוא הכלב הכי חזק, יפה ורגיש!” אמרתי בגאווה כמו אמא שמספרת שהילד שלה עלה לכיתה א “וואו נשמע שאת גאה בתהליך שהוא עשה” אמרה נעמה “כן ברור שאני גאה ראיתי אותו הופך להיות מכלב שבור ומפוחד לכלב המדהים שהוא היום” אמרתי ביהירות שקופה. “מה הפחד הכי גדול שלך ענת?” שאלה נעמה, אני יודעת שהיא כן רוצה לדעת עלי הפעם ככה תדע איך להתמודד מולי ככה היא תדע את הנקודות תורפה הכי חלשות שלי! “אני מפחדת מחתולים” שיקרתי “באמת?” שאלה נעמה בחוסר אמון ברור “כן איך שהם מסתכלים עליי כאילו הם נשלטים על ידי השטן בכבודו ובעצמו” אמרתי בקול רועד, רועד מידי! “למה את משקרת?” שאלה נעמה “אני לא!” התעקשתי להמשיך לתמוך בשקר שלי “ענת אז למה התמונת פרופיל שלך בפייסבוק זה עם החתול שלך שנדרס היו לך כמה חתולים כשהיית ילדה” נעמה השיבה, לעזאזל עם פייסבוק הסגיר אותי. “אוקייי” השבתי בכניעה “אני לא מפחדת מחתולים” אמרתי תוך גלגול עיניים “אני מפחדת להגיע לרגעים בחיים שבהם אאבד עוד אנשים או בעלי חיים חשובים לי אבל הפחד הכי גדול הוא..” השתתקתי “כן?הפחד הגדול הוא?” שאלה נעמה בסקרנות “להיאנס” אמרתי בשקט. קמתי אל החלון “הרי אני יודעת שבשלב מסוים בחיים שלי איאנס, יש לי קול בראש שכל הזמן שואל אם עכשיו זה הרגע המיוחל וזה מטריף אותי כי אולי לא אצליח להגן על עצמי ולא יהיה חזקה מספיק כדי להיאבק.” אמרתי בפחד שניסיתי להחזיק בבטן בכוח רב. נעמה הסתכלה עליי קצת בחרדה “אני יודעת שהמחשבה הזאת לא בריאה אבל זאת האמת כל אישה שנייה נאנסת וזה יהיה חצוף להגיד שאני לא רוצה להיות האישה הזאת” אמרתי בזמן שהרגעתי את המוח המעוות שלי כשאני מסתכלת על הציפורים משחקות. “ענת, ניראלי שזה קצת דרמטי מידי כל מה שאמרת” אמרה נעמה זה עצבן אותי סיבבתי את הראש אל החלון ושתקתי “את לא חושבת ככה?” שאלה נעמה, לא! ברור שאני לא חושבת ככה צעקתי עלייה בלב “כן זה אולי קצת דרמטי אבל את שאלת אז אל תנסי לשנות את זה!” השבתי תוך כדי החזרת המבט אל הציפורים “צודקת” השיבה נעמה ואני חזרתי להרהר אם אני יורה ישמעו אותי ולעולם לא אצליח לצאת מפה בחיים, אני חייבת רעש מספיק חזק שיגרום לירייה להבלע עם הרעש. “טוב שאת שמה לב אליי” אמרה נעמה בחוסר סבלנות “קראתי לך חמש פעמים, יש לך חתיכת הפרעות קשב אמרו לך את זה פעם?” שאלה נעמה בתקווה שלא אענה אבל אני ענת ואני עונה על הכל “כן כל הזמן וזה מתחיל להציק למען האמת” אמרתי בציקצוק, הייה פיגוע למטה בדיוק מה שהייתי צריכה! כל הקומה ירדה לבדוק מה קורה שם, לא כי הם רצו לעזור או להציל אנשים אלא כי הם אנושיים ובני אנוש מטבעם חטטנים “נעמה פחדת פעם?” שאלתי בקול מתגרה “כן היא השיבה בלחץ “כשהייתי קטנה עברתי תאונת דרכים קשה כל המשפחה שלי מתה במקום ורק אני המשכתי לחיות” השיבה נעמה ” זה מצחיק שאת כל כך שבורה ואת פסיכולוגית, איך זה מסתדר לך?” שאלתי “השלמתי עם הצלקות שלי ועם העבר שלי הפסקתי להאשים את עצמי” השיבה נעמה בעצב. “אל תהיה עצובה” השבתי בסרקסטיות, שמעתי יריות וצרחות מלמטה הבנתי שזה הרגע המיוחל שלי. שלפתי את האקדח והסתרתי אותו מאחורי הגב “את יודעת נעמה יש לך סיפור חיים מאוד נחמד רק חבל שהוא לא מעניין אותי מספיק כדי שאתן לך ללכת היום” אמרתי תוך כדי שאני מסתכלת מלמעלה על הקרב שמתנהל בין המחבלים לחיילים “מה יש הים?” שאלה נעמה בחשש “ההלוויה שלך,את לא יודעת?” שאלתי בציניות “באמת נעמה את צריכה להתעדכן בלוח זמנים שלך!” גיחכתי. “בדיחה טובה ענת!” אמרתי בצעקה כיוונתי אל נעמה את האקדח וטענתי אותו, “נעמה מה את אומרת שנשחק רולטה רוסית?” שאלתי וצחקקתי באותו הזמן “ענ..” נעמה התחילה לדבר אבל קטעתי אותה בלחיצה על ההדק, היא פתחה את העיניים בחזרה ונשמה לרווחה ” מזל של מתחילים” אמרתי בלעג “ענת תקשיבי לי רגע..” ושוב קטעתי אותה בירייה אבל הפעם היא לא חזרה לנשום פגעתי בה “אמרתי לך שזה מזל של מתחילים” אמרתי כשאני מסתכלת עלייה מדממת למוות. “תירי בה שוב” הוא אמר “למה?” שאלתי מבולבלת “אל תגידי לי שלא נהנת מכל זה?” הוא שאל “אולי קצת, כן נהנתי אבל היא כבר גוססת במילא” אמרתי בהתחבטות “נו תסיימי את עבודה שלך את לא רוצה לתת לה סיכוי להלשין עלינו” שתקתי והמשכתי להביט בה מדממת הרמתי את הנשק הסתתי את המבט אל הנוף ליד “קדימה תירי לה בראש” הוא אמר בלחש, יריתי.
יצאתי מיציאת החירום ולא הפסקתי לרוץ עד שהגעתי לרכב שלי, הייתה לי בחילה רציתי להקיא התמונה לא יוצאת לי מהראש אבל משהו קצת הפריע לי להרגיש אשמה העובדה שהקאתי על הגלגל של הג’יפ היקר שלי. ממש שנאתי את עצמי גם רוצחת וגם חסרת אחריות “די תירגעי תיראי איזה דבר מדהים עשית” הוא אמר הוא צודק קצת, “כן..אולי אתה צודק” השבתי בלחש “לא אולי אני צודקת!” הוא אמר בכעס. עליתי לג’יפ זרקתי את הז’קט הארור שבישל אותי מחום והתחלתי לנסוע לכיוון הדירה. לא הפסקתי לנגב את הידיים במכנס שלי כל פעם ניגבתי יד אחרת, הזעתי כל כך שפחדתי שהידיים יפלו לי מההגה, החנתי ברשלנות ורצתי לדירה. עשיתי הכל בשקט חרישי לא רציתי שאנה תדע שחזרתי הביתה. לקחתי דף ועט והתחלתי לכתוב “אנה כשתיקראי את זה בטח לא אהיה פה” “את חייבת להקריא את זה בקול הוא אמר בלעג “כן זה עוזר לי להתרכז ולכתוב בלי שגיאות” אמרתי בכעס “אני יודעת שרוקי הייה רוצה שתיקחי אותו יש לכם קשר נדיר ביותר ואני מורישה לך את הג’יפ הסקסי שלי שאת כל הזמן מתלהבת ממנו אני מקווה שלא תשכחו לעולם שאני אוהבת את שניכם הכי בעולם ושיום יבוא ותסלחו לי על החלטה שעשיתי! אם אבא שלי יבוא לחפש אותי תמסרי לא שאמרתי שילך להזדיין” קיפלתי את הדף והכנסתי למעטפה הלבנה כתבתי מעל לאנה ורוקי, והנחתי אותה על האי במטבח עם המפתחות לדירה והמפתחות לג’יפ. רצתי במדרגות ויצאתי מהבניין בריצה לכיוון היער התחלתי להתנשם בכבדות ולצלוע הברך שלי כאבה מה שהזכיר לי שעברו חמש שנים מאז שהתאמנתי. עצרתי באמצע היער, קרסתי על האדמה הקרה וניסיתי להסדיר את נשימתי, נעמדתי בחזרה בשארית כוחותיי. הוצאתי את האקדח וטענתי אותו בהיתי בו כמה שניות “למה את מחכה ענתי?” הוא שאל בלחש, “אני לא יודעת” השבתי בקול רועד “אל תפחדי ענתי את לא לבד!” “אני יודעת אתה תמיד פה, אומר לי מה לעשות” אמרתי בגאווה וקול שעדיין רועד מפחד כי אין לי מושג מה יקרה רק הוא מחליט! “את יודעת מה את צריכה לעשות ענת?” הוא שאל בלחש “לא” עניתי בבכי. “את לא צריכה לבכות!פשוט תרימי את היד למעלה ואני אעשה בשבילך את העבודה” הוא אמר בחיוך. “את זוכרת? את לא לבד” הוא אמר, כיוונתי האקדח לרקה שלי וחייכתי אליו “אתה תבוא איתי?” שאלתי “ברור איך אפשר לעזוב אותך ענתי” הוא אמר ולחצתי על ההדק.
כעבור חצי שעה אנה ורוקי יצאו לטייל ביער, הפלאפון של אנה צלצל והרס את השקט הפסטורלי זה הייה מבן זוגה היא ענתה “אנה איפה את? הוא שאל בלחץ “תירגע עדי אני ביער עם רוקי ענת עדיין לא חזרה לקחת אותו והוא הייה ניראה עצוב כאילו הוא ראה את ענת מתה” אנה ענתה בצחקוק “אנה דיווחו על גופה של אישה צעירה ביער כדאי שתחזרי הביתה אני לא יודע מה מצפה לנו שם” הוא אמר בחשש “אוקי אני חוזרת עם רוקי הביתה, ביי” השיחה נותקה והם הלכו דרך שביל קיצור שרק היא וענת הכירו “בוא רוקי צריך לחזור הביתה יש משהו רע היום ביער” אנה אמרה לרוקי והוא התלווה אליה בשקט וראש מורכן כאילו מתאבל. אחרי הליכה קצרה היא נתקעה במשהו כבד עם הרגל היא הזיזה את העיניים מהמסך וצרחה כל כך חזק שזה עזר לשוטרים למצוא את מיקום גופתה של ענת, עדי משך אותה מהזירה וחיבק אותה אבל זה לא עזר לה להפסיק לצרוח כמו משוגעת, רוקי החל לייבב ולתקוף את השוטרים שניסו להעביר את הגופה של ענת. “אנה אנחנו צריכים את העזרה שלך בבקשה תירגעי רגע ותיקחי את רוקי הביתה הוא צריך אותך! אגיע מאוחר יותר עם סושי ונדבר על הכל!” עדי ציין בזמן שהוא מסתכל לה בעיניים הוא נישק אותה קלות וחזר לזירה. “רוקי בוא נלך הביתה מתוק” אנה אמרה בבכי רוקי לא הייה מוכן לעזוב את ענת רק אחרי כמה דקות של היאבקות הוא הסכים ללכת. הם נכנסו לדירה שהרגישה ריקה בלי הנוכחות של ענת “רוקי לא לעשות בלגן אני עוד מעט חוזרת” אמרה אנה וסגרה אחריה את דלת. היא לא חשבה שהדירה של ענת תהיה פתוחה אבל היא ניסתה בכל זאת פשוט לפתוח אותה ונכנסה. המעטפה והמפתחות תפסו לה את העין, היא ישר הרימה את המעטפה פתחה אותה והתחילה לקרוא, היא סיימה לקרוא היא גיחכה והתקשרה לעדי “לא ידעתי שבאמת נצליח” היא אמרה בלהט “זה הכל בזכותך מאמי להשתיל לה צ’יפ במוח ולגרום לה לחשוב שהיא שומעת קול את גאון!” אמר עדי בהתלהבות “אז מי הבאה בתור?” שאלה אנה בהתלהבות כאילו זה מדליק אותה “אל תקשיבי לו” הוא אמר “את תדעי בקרוב אמר עדי בציניות וניתק את השיחה. אנה לקחה את המפתחות והמכתב שמה אותם בכיס והתקדמה אל הדלת,”אנה,את יודעת מה את צריכה לעשות הוא שאל?” בלחש “לא” השיבה אנה בקול רועד “תהרגי את רוקי ואז אעזור לסיים את העבודה שלך” הוא לחש באוזנה. אנה יצאה מהדלת ירדה במדרגות בריצה ונכנסה לביתה. “קדימה תעשי את זההה” הוא אמר בהתגרות, “תכווני אל הראש שלו” הוא לחש, הידיים שלה הזיעו והיא רעדה נשמעה ירייה רוקי נפל על הרצפה בבום ונפח את נשמתו. “עכשיו תורך” אמר בציניות “תכווני ואני אעשה את השאר” לחש היא כיוונה את הקולט בולדוג קליבר 44 שעדי שם לה במכנס באמצע זירת הרצח ידייה רעדו כאילו היו עשויות מג’לי. אנה לחצה על ההדק, היא שכבה על הרצפה עדיין חייה אבל גוססת ומאוד מבולבלת. עדי נכנס הסתכל עלייה וחייך ” בייבי, את הבאה בתור” אמר בלחש ויצא מהדירה בלי להשאיר עקבות או טביעות אצבעות.

הפסיכולוגית
דרוג הסיפור 2 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
312 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך