מותחן טרור פוליטי ביולוגי, המערב מספר ארגוני ביון, ומתאר התפרצות נגיף

התאוריה של הכול

14/05/2020 110 צפיות אין תגובות
מותחן טרור פוליטי ביולוגי, המערב מספר ארגוני ביון, ומתאר התפרצות נגיף

פרק 1

לדונג היו כל הסיבות שבעולם להיות מרוצה, בזכות הישגיו בעבודה ביתו הקטנה לין עתידה להתקבל לבית הספר של השכבה העליונה. יהיו לה מחשב, ארוחות צהריים ובעתיד היא תהיה מהנדסת. הוא טיפח תקוות רבות בקשר אליה וקיווה שתמשיך בדרכו. התפוקה במכרה שהיה באחריותו עלתה בשנה שעברה בעשרה אחוזים והוא זכה לשבחים רבים משר המחצבים. למרות זאת הערב משהו הטריד אותו, בחודש האחרון מתו יותר אסירים במחנה מאלו שהגיעו. הוא החליט שמחר יבדוק עם צ’ין האם כמות האורז אותה הם קיבלו צומצמה.

באותה שעה יאנג מו חזר לאולם השינה הצפוף. יאנג היה האסיר הכי וותיק במחנה, היה לו מקום טוב, רחוק מהדלת והרוח המקפיאה שחדרה כל אימת שפתחו אותה. מעל המזרן שלו הייתה תלויה לצד החלון תמונה של השליט העליון. מאותו חלון שהיה רק צוהר קטן ניתן היה לראות את עצי הפרי שהסתירו את הבית המפואר של דונג. יאנג אהב להביט בעצים ובלילות היה חולם על האפרסקים המתוקים שהביאה לו אימו בילדותו.

קודם לכן במכרה מתחת לאדמה שיחק מזלו של יאנג, הוא מצא במלכודת שהניח ליד הכניסה שממית והחביא אותה מתחת לחולצה. עכשיו התאספו סביבו מספר חברים ותיקים וכל אחד מהם הוסיף לסיר האורז את השלל שהשיג. היום היו להם השממית שלו, עכברוש אחד גדול ומספר פרטים מהעטלפים הרבים שהתעופפו בתעלות האפלות של המכרות. הם הורידו את הסיר מהאש לפני שריח הבישול יתפשט, חלק מהבשר נשאר נא. הסוד שאפשר את הישרדותם היו המלכודות שסיפקו את החלבונים החיוניים. אסירים אחרים לכדו יתושים שהתעופפו ליד הנורה ואכלו אותם. הסוהר האחראי על הקבוצה שלהם היה עצלן ואדיש, בקבוצות אחרות סוהרים ירו באסירים שצדו חיות.

חלק מהמנה המבושלת למחצה יאנג החליף בשקית עלי תה עם אסיר חדש שלא הכיר. בצפון קוריאה השוק השחור וסחר החליפין הם חלק מהחיים ואפילו כאן במחנה נהגו להחליף מוצרים בתמורה לאחרים. הוא גיחך כאשר החדש, עדיין מורגל למקום שבא ממנו מלמל “תודה לך המנהיג הדגול על המזון שנתת לנו”.

יאנג טבל פיסת בד מזוהמת בתה שהכין והניח אותה על עיניו. מאז אתמול חש צריבה בעיניים, זה קרה לו בעבר והוא הניח שהאבק במכרה גרם לדמעות, בעבר התה עזר לו.

שוב חזר ועלה במוחו היום שבו חייו הקודמים נקטעו. כולם ברפובליקה העממית נהגו להסתיר את דעותיהם הפוליטיות אפילו מהקרובים להם, חלק מצא פורקן בכתיבת מחשבות נסתרות על דפים שמיד אחר כך קרעו לגזרים. יאנג לא היה איש של מילים, הוא היה סטודנט לאמנות ונהג לראות את העולם כתמונות. יכול היה לשבת שעות ולהתבונן בנוף ובדמויות החולפות במגרש המסדרים שלפני קמפוס האוניברסיטה, כאשר מידי פעם הוא מצייר דמות שמצא מעניינת.

באותו ערב יאנג המתין לחברתו מאי, הוא שכב על מיטתו והביט בצילום המנהיג שעל הקיר. הקריינית בטלוויזיה סיפרה על טיל השיוט החדשני שפיתחו ‘מדענינו המהוללים’, אחר כך נראה השליט הדגול מוקף בילדים חייכנים מנופפים בדיגלונים, והקריינית סיפרה בעיניים נוצצות על גן הילדים החדש שהוא העניק לאומה. בלי משים שירבט יאנג את דיוקנו של השליט העליון בתחתונים, הבטן תפוחה, החזה נפול, בעודו מלקק גלידה ענקית בצורת טיל בליסטי וסביבו ילדים רעבים. עיפרון הפחם הבליט את צלעות הילדים על רקע גופם הצנום. הם הביטו בקים ג’ונג און בקנאה.

הדפיקה על הדלת הייתה מוכרת, עוד לפני שהספיק לסיים את המילה “פתוח”, מאי פתחה את הדלת. הוא הספיק להחביא את בלוק הציור מתחת למיטה לפני שנכנסה. מאי למדה ביחד עם יאנג. כולם בחוג לאמנות ידעו שיאנג הוא הסטודנט המוכשר ביותר. אולי יום אחד הוא יוזמן לצייר את המנהיג העליון או אפילו לפסל פסל שלו על הסוס, ואז אני מאי אוכל לעשות קניות בחנויות למיוחסים ולהתלבש כמו נשות השכבה העליונה חשבה לעצמה. מאי נשכבה לצידו על המיטה, חיבקה ונישקה אותו קלות, שמה לב שאצבעותיו מוכתמות בפחם עיפרון הציור. הקצה של בלוק הציור בלט מתחת למזרן, היא לא אמרה דבר. חשש התעורר בליבה, אולי הוא צייר מישהי אחרת ולכן החביא את הציור? היא הביאה איתה עוגיות שוקו פאי ולא השיבה לשאלה איך הצליחה להשיג אותן. תכין לנו תה הציעה? ארון הספרים הסתיר את המטבחון והיא ניצלה את ההזדמנות להביט בציור.

אחרי שאכלו ארוחת ערב, הם ישבו והביטו בתמונות מתוך ספר אמנות איטלקי. חושב שנוכל אי פעם לראות את היצירות במוזיאון? שאלה בלי לצפות לתשובה.

לאחר מכן הוא כיבה את הטלוויזיה, מאי עימעמה את האור ונכסה איתו למיטה. לקראת חצות לפני שהלכה השאילה ממנו את ספר האמנות היקר, “אקבל ממנו השראה לעבודת גמר” הסבירה.

הצעדים שנשמעו מהמסדרון לפנות בוקר היו נמרצים וכבדים, הדלת נפרצה בבעיטה. רעם הבעיטה בדלת ואחר כך האור המסנוור היממו אותו, הוא עוד ניסה לקום מהמיטה לפני שידיים חזקות אחזו בזרועו והשליכו אותו לרצפה. האנשים שנכנסו ידעו מה הם מחפשים. אחד מהם הרים את המזרן ונטל את בלוק הציור.

יש שלושה סוגי שוטרים: המיעוט – אלו שרוצים לעשות את העולם מקום טוב וצודק. הרוב – אלו שרק רוצים לפרנס את משפחתם, עבורם המשטרה היא מקום עבודה ותו לא. נאצ’ום היה שייך לסוג השלישי – הפסיכופטים. בבית הספר כינו אותו “פני חזיר” בעיקר בגלל האף. הוא היה תלמיד גרוע ולרוב לא הבין מה המורים רצו ממנו. מעולם לא דיבר עם אזרחים – רק נבח עליהם פקודות. יאנג היה כל מה שנאצ’ום שנא. הוא שנא סטודנטים, הספרים על המדפים עוררו את זעמו, תיעב אנשים הקוראים ספרים – הם הזכירו לו את התלמידים בבית הספר. לפני שיצא נאצ’ום עוד הספיק להפיל את ארון הספרים על המטבחון.המעלית

בבניין לא פעלה ולאורך כל הדרך מהקומה החמישית הוא בעט ביאנג ודחף אותו. עד עכשיו הצליח לשלוח תשעה אנשים למחנות, יאנג יהיה העשירי חייך בסיפוק.

השוטר האנג עמד כל העת מהצד. הוא סלד מהרוע, השקרים והשחיתות של נאצ’ום, אבל מעולם לא העז למחות, פחד להחשב לבוגד. המים החמים במקלחת ישטפו מעלי את היום המגעיל הזה, שכנע את עצמו.

זה היה קל, הפעם נאצ’ום לא היה צריך להמציא ראיות, בלוק הציור סיפר הכול.

לא היה בית משפט. את ההחלטה לשלוח את יאנג למחנה קיבל קצין שישב מתחת לתמונה ענקית של המנהיג. הקצין עילעל בציורים ופלט “קאצ’ון”. כל אחד ידע מה זה קאצ’ון – מחנה עונשין שאף אחד לא חזר ממנו.

זה הסוף, המחשבה של יאנג הפכה לתמונה דמיונית. אם רק יכול היה ליטול את המחברת היה מצייר את המנהיג העליון מסמן באגודל כלפי מטה, את עצמו כפות כאשר צווארו לכוד בתוך העיגול שאחז בו לבל יזוז, וונאצ’ום התליין, עוטה מסיכה שחורה – להוט לשחרר את להב הגיליוטינה הכבד.

מנוע הרכב מסוג פיונגווה שלקח אותו למחנה הרעיש וקור חדר מהדלת שלא הייתה אטומה. עוד שלושה אסירים היו איתו. האחרים היו שותפים לגניבה ממפעל שימורים שבו עבדו, ניכר במבנה גופם המלא שהיה להם מזון בשפע. במהלך הנסיעה הם דיברו על בני המשפחה שנשארו בבתים וניסו לנחש מה יעלה בגורלם. יאנג הבין מהם שבמקרה גנבה קלים, בני המשפחה לא נשלחים למחנות. יאנג לא פגש את אבא שלו מאז גיל 11 ואימא שלו מתה מזיהום לפני שנתיים.

הוא הרהר בפעם ההיא שאימא שלו מצאה את מחברת הציור הסודית שלו. היא חיכתה שהאבא ילך לעבודה, חיבקה אותו אל ליבה והזהירה אותו שלעולם לא יצייר כך יותר בעלי סמכות ולא ידבר בגלוי עם אחרים על מה שהוא חושב. “יאנג, אני רק אוהבת אותך ודואגת לך, אם מישהו אחר היה רואה את זה כולנו היינו נענשים”.

מחיצה הפרידה בין האסירים לבין הנהג והחייל שישבו בחלק הקדמי. הנסיעה נמשכה מספר שעות והם עצרו פעם אחת בלבד למלא דלק. זאת הייתה הפעם הראשונה בחייו שנסע ברכב שאינו אוטובוס או רכבת. לאיש ממכריו לא היה רכב פרטי. הרכב עצר בתוך מחנה מגודר עם צריפים ארוכים, הוא ושלושת האסירים שהיו איתו נלקחו לאחד הצריפים והמשפט היחידי שנאמר להם היה “תעשו מה שכולם עושים”.

על רצפת האולם היו פרוסים מזרנים רבים. כולם מוכתמים וקרועים. הדבר השלם היחידי שראה היה תמונתו הגדולה של המנהיג על הקיר. לפנות ערב חזרה מהמכרה חבורה של אסירים שפופים ואסיר אחד חילק להם מעט אורז. הארוחה האחרונה שאכל הייתה עם מאי, הוא לא הרגיש רעב ונתן את המנה שלו לאחד האסירים.

גופו של יאנג התקשה לעמוד בעבודה הפיזית, העור בכפות ידיו הפך קשה כתוצאה מהאחיזה בידיות המריצה אותה דחף שוב ושוב. הרעב התמידי הציק. רוב שעות היום הוא שהה באפלולית המכרה ולא נחשף לשמש, עורו הפך לחיוור. העבודה נמשכה גם בסופי שבוע. יום המנוחה היחיד היה יום ההולדת של השליט, באותו יום הוא צייר את השליט במדי אסיר הדוחף מריצה וכתב “היום הזה עוד יגיע, השמש עוד תזרח”.

למרבה הפתעתו דווקא במחנה העבודה הוא חווה חירות שלא הרגיש מעולם. כאן בפעם הראשונה בחייו יכול היה לומר את מה שחשב, ומצא שכולם חושבים כמוהו. בוז לשליט המושחת והמרושע. שנאה לשוטרי החרש והמלשינים, הבגידה של אנשי הצבא בעם, מחשבות שהאמין שחלפו אך ורק בראשו שלו התגלו כנחלת הרבים. לאיש מהאסירים לא נותר מה להפסיד והפחד נעלם. כולם ידעו שישנם אסירים המוסרים מידע לקציני המודיעין של המחנה תמורת מעט אורז או פרי, אבל הם גם ידעו שעבודתם הייתה חיונית לקידום של מפקדי המקום שנמדדו ביעדי התפוקה. אף אחד לא פגע בהם כל עוד רק דיברו. פיסות פחם גולמי שימשו אותו לצייר את מה שעלה בדעתו על כל פיסת נייר שרק מצא. אסירים ותיקים אהבו את הקריקטורות המרדניות שצייר וצרפו אותו אליהם, הם לימדו אותו ללכוד חיות שיוסיפו לו מנת חלבון למזון. כך אנחנו שורדים הסבירו לו. הם גם הזהירו אותו ממפקחים שיש להימנע מצייד חיות בנוכחותם. מנג הו שעבד בתחזוקה לימד אותו להכין מלכודות. הצמרמורת שחש החזירה את יאנג למציאות, למרות העייפות וכאבי השרירים לא הצליח להירדם.

פרק 2

פרופסור טויאן קיבל את ההודעה על העליה בכמות המתים ממחלקת המעקב אחרי כוח אדם במחנות העבודה. באופן קבוע הוא קיבל דיווח על מחלות יוצאות דופן במחנות ושלח לשם צוותים כדי לקחת דגימות נוזלים ורקמות מהחולים. התואר שלו היה “מנהל האגף לבריאות העם במשרד לביטחון האומה”, למעשה, המכון שבראשו עמד היה גוף שפיתח נשק ללוחמה ביולוגית.

במצעד השנתי לציון יום השנה להקמתה צפון קוריאה הציגה טילי שיוט, טנקים וחיילים הצועדים בסך. המכון שלו, כך הוא האמין הוא חוד החנית בכוח הצבאי של הרפובליקה, ומוטב כך הרחק מהמצעדים ומאור הזרקורים. פרופסור טויאן חיפש ללא הרף נגיפים וחיידקים שיכלו לשמש אותו. התפרצויות של מחלות בקרב אסירים חלשים היו דבר שכיח, לצערו תמיד אלו היו מחלות מוכרות.

ד”ר לי וונג חזרה לצפון קוריאה מגרמניה לפני שנה.

בגיל תשע סימנה אותה מערכת החינוך ככישרון שיש לטפח. ההורים שלה היו גאים בה מאוד, והמשפחה קיבלה אישור לקנות בחנויות המיועדות למיוחסים. המזון שהם קנו היה טוב בהרבה והמחיר נמוך להפליא. אביה לא היה צריך יותר להשיג מזון בשוק השחור. היא זכתה לשיעורי תגבור ושלוש פעמים הוקפצה כיתה באמצע השנה. לי וונג הצעירה עזרה תמיד לתלמידים שהתקשו במתמטיקה בבית הספר. היא לא הרגישה מעולם שהיא טובה מהאחרים והאמינה שלכל אדם יש יתרונות וחסרונות, היתרון שלה היה הבנה במדעים. למרות זאת לא היו לה חברים או חברות טובים. המעבר מכיתה לכיתה הקשה עליה ליצור חברויות ממושכות והיא הודתה בינה לבין עצמה שחיי חברה זה לא הצד החזק שלה. נונג השכנה מהדלת ממול הייתה החברה האמתית היחידה שלה. יחד הלכו לגן ובבית הספר ישבו ליד אותו שולחן, עד היום ההוא בכיתה ג’ שמנהל בית הספר הודיע ללי וונג שהיא עוברת לכיתה ד’.

נונג הייתה בעצם החיבור של לי וונג לחיים האמיתיים. אחר הצהריים הן שיחקו, דיברו, ריכלו וצחקו ממש כמו כל הילדים והילדות בגילם.

עוד בשיעור הביולוגיה הראשון לי ידעה שזהו התחום שהיא תתמחה בו. התפתחות מדע הביולוגיה הייתה בעינה דומה להתפתחות יצור חי. את חוקי התורשה שניסח אבי הגנטיקה הנזיר גרגור מנדל דימתה לביצית הממשיכה להתחלק ולהתמיין ממש כמו הביולוגיה והתחומים הרבים שהיא מקיפה. היא תתמקד בפיתוח תרופות לחולים החליטה באותו יום.

בגיל 15 סיימה בהצטיינות את בית הספר התיכון.

במשך שנה למדה גרמנית ושיפרה את האנגלית עד שדיברה וקראה כמעט כאילו אלו שפות האם שלה. שיעורי השפות שלה התנהלו תמיד בנוכחות מפקחת. המורים נראו לה תמיד כאילו השיעורים והשהיה בצפון קוריאה נכפו עליהם. כל פעם שניסתה לדבר איתם על חייהם האישיים ומצבם הם סירבו לענות.

בדיוק בגיל 16 הנפיק לה משרד הפנים דרכון שהגיל שנרשם בו היה 18.

כל הסידורים נעשו בלי שהיא תטרח לבזבז אפילו דקה ובבוקר היום המיועד הגיע רכב עם נהג וכרטיס טיסה שלקח אותה ואת אביה לשדה התעופה. הפרידה מאביה הייתה קשה לה, ובפעם הראשונה בחייה ראתה דמעות בעיניים של האיש הקשוח שהכירה. נזכרה איך בגיל שש אבא שלה לימד אותה לשחק שחמט, שנאה להפסיד לו. אחרי חודשיים היא כבר ניצחה אותו חמש פעמים בסידרה של שבעה משחקים. בערב שמעה את אימא שלה לוחשת לו “נתת לה לנצח?”. “הלוואי” הוא נאנח, ספק בסיפוק, ספק באכזבה מההפסד.

לפנות ערב נחתה במינכן, שם המתין לה שליח מהשגרירות שלקח אותה לאוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן, הרישום כבר נעשה ולאחר מילוי מספר טפסים במדור הקבלה היא קיבלה מפתח לחדר במעונות הסטודנטים ומערכת שעות. בשיעור הראשון הצחיק אותה לשמוע אמירות כגון “כל האסייתיות נראות כמו תלמידות תיכון”. לא הייתה לה סיבה להיעלב, לעומת זאת חבריה הרגישו נבוכים כאשר גילו שהיא דוברת גרמנית רהוטה.

את אינגה הכירה בשיעור המעבדה, המנחה חילק אותם לזוגות ואינגה הייתה השותפה שלה לניסוי. לי וונג הזדעזעה כאשר אינגה צלתה בסתר על מבער הבונזן את חתיכת הבשר שחילקו להן לצורך הניסוי, ואחר כך לקחה ממנה נגיסה. בניגוד להיגיון, ואולי בגלל שהיו כל כך שונות הן הפכו לחברות טובות. לפעמים בלי לשים לב לי וונג פנתה אל אינגה בשם “נונג” – שמה של חברתה הטובה בקוריאה.

ערב אחד אינגה שכנעה אותה לבוא איתה למשחק כדורגל. ההצעה הפתיעה וסיקרנה את לי וונג, בקוריאה הצפונית בנות כיתתה הגיעו למשחקי ספורט רק כדי לעודד. הן תורגלו לקום לפי סימן מוסכם ולקרוא קריאות קצובות שוב ושוב. אף אחת לא הלכה למשחקים סתם כך. למזלה היא הייתה פטורה ממשימות העידוד. אינגה השמיעה אנחות אכזבה כאשר הקבוצה המארחת באיירן מינכן החמיצה הזדמנויות. לי וונג מצאה את עצמה אוהדת את הקבוצה המתגוננת, ליבה החסיר פעימה כל פעם שבאיירן בעטה לשער. כמה מתאים לך לאהוד את הלוזרים הקניטה אותה אינגה בפאב אחרי המשחק. לי וונג שמה לב שאינגה משכה הרבה מבטים של גברים ושאלה, איך את מצליחה לשמור על המשקל עם כל האוכל המפתה שיש לכם כאן? סקס, הרבה סקס, הבנים מהחוג לכלכלה הכי טובים. לי וונג הסמיקה, למחרת התחילה לרוץ בפארק.

מפעם לפעם תרגמה מחקרים מגרמנית לאנגלית תמורת תשלום וביחד עם הקצבה שקיבלה ממשלת צפון קוריאה היה לה די והותר כסף. עבודות התרגום וההקפדה על כל מילה ומונח חשפו אותה למידע מתחומים רבים. התברר לה שעבודת התרגום צורבת במוחה את החומר עמוק בהרבה מסתם קריאה.

את הנס פגשה בפעם הראשונה ביום עיון שנערך במכון מקס פלאנק הסמוך לאוניברסיטה. בהפסקה שבין ההרצאות עברה בין דוכנים שבהם הציגו לקהל חוקרים מתחומים שונים את עבודות הדוקוטרט שלהם. הנס הציג שרטוטים המראים כיצד ניתן להשתמש במולקולת חלבון לשמירת מידע, ממש כמו שמשתמשים בשבב זיכרון אלקטרוני. העבודה שלו עניינה אותה משום שהיא עצמה משתתפת במחקר שבו היא והשותפים למחקר מנסים לבצע במעבדה, על פיסת זכוכית, תהליכים ביולוגים המתרחשים בטבע רק בתוך תאים חיים. התברר להם ששניהם חולקים רעיונות דומים ומשתמשים במספר תהליכים זהים. הם עמדו ודיברו והיא לא שמה לב שההרצאה התחילה. מעולם לפני כן לא פגשה מישהו שהבין אותה כל כך מהר. מאז סיום התואר הראשון הרגישה בודדה. אינגה לא המשיכה לתואר שני ומצאה עבודה כמנהלת מכירות בחברת תרופות. עבודה עם אנשים משכה את אינגה יותר ממבחנות ומזרקים. לי וונג מאוד שמחה כאשר הנס הציע לה להיפגש בערב ולהמשיך את השיחה.

היא הייתה בגיל 19 בתחילת לימודי התואר השני והנס היה החבר הראשון שלה. הנס היה מקורי, נועז, הייתה לו דעה על כל דבר. ההיפך מהגרמנים המתוכנתים או אזרחי ארצה המפוחדים. הרעיונות המקוריים שלו והתעוזה הפכו מאוחר יותר לסטארט אפ מצליח במימון חברת מחשבים גדולה.

לי יונג נכבשה על ידי האפשרויות האינסופיות שנפתחו בעזרת הטכנולוגיה החדשנית לעריכת גנים – הקריספר. עולם בלי מחלות, לא עוד תינוקות עם מומים, חקלאות מתקדמת ומזון לכולם. הנס לעומת זאת העלה תסריטים אפוקוליפטים של טרור ותאונות כתוצאה משימוש בקריספר. הצביע על הסכנות מחיידקים ונגיפים מהונדסים. היא העריצה את ג’ניפר דואדנה האישה שלקחה חלק בחשיפת מנגנון הקריספר בחיידקים, ראתה בה אישה פורצת דרך וחזרה על משפט ששמעה ממנה ביוטיוב “כל פיתוח חדש מפחיד אנשים”. העגבניות מהסוג שאתה אוהב – פיתחו את הזן הזה בעזרת קריספר. אפשר לחסל את הרעב בעולם עם חקלאות מבוססת צמחים משופרים, עצים יניבו הרבה יותר פירות. אתה לא יכול להבין מה זה ילד רעב, אני עברתי את זה. עבורך המחקר הביולוגי זה דרך להוסיף למחשב זיכרון יעיל וזול, חבל שאתה לא מנצל את היכולת שלך לפיתוח תרופה.

ככל שהתקרב המועד שבו היא עתידה לסיים את עבודת הדוקטור חזר והפציר בה להישאר בגרמניה. את חוזרת כדי לשרת את השטן חזר ואמר שוב ושוב. תישארי כאן, כולם מעריכים ואוהבים אותך, יהיה לך עתיד גדול, טוב לנו התחנן. התפקיד שלי לעזור לחולים ולרעבים בצפון קוריאה ולעשות את העולם טוב יותר השיבה. הביולוגיה זה כלי. המחקר יאפשר לנו לגדל יותר מזון ולרפא חולים. היא הרגישה מחוייבת לרפובליקה הדמוקרטית של צפון קוריאה, המדינה שעשתה אותה מה שהיא ומימנה את לימודיה. לא סיפרה לו שאם לא תחזור תחשב לעריקה ומשפחתה תיענש. לא יכלה לנטוש את אביה.

כל חייה נאלצה להיפרד מאנשים, הפרידה מהנס הייתה הכי קשה.

פרק 3

הסמרטוט עם תמצית התה שיאנג הניח על העפעפיים לא שיפר את מצבו. אבל זאת כבר לא הייתה הבעיה היחידה. שיעול יבש וחזק תקף אותו, הוא קם והכין לעצמו תה משארית העלים שנותרו. זה האבק במכרה אמר לעצמו. התה החם זרם בקושי במורד הלוע, הוא הרגיש כאילו מישהו תקע לו כדור פינג פונג בגרון. הנשימה הפכה לשורקנית ואט אט הבין שגם הוא חלה במחלה הקטלנית ששמע עליה בחודש האחרון. להפתעתו לא חש פחד אלא שלווה והשלמה. החיים במחנה לא היו משהו שקשה לוותר עליו.

בבוקר הגיע הצוות של פרופסור טויאן, לבושים בסרבלים, פניהם מכוסים במסיכות וכפפות על הידיים. בלי להוציא מילה הכניסו את הגופה של יאנג לשקית ונעלמו איתה כשם שבאו. לאסירים הם נראו כמו שליחיו של מלאך המוות.

פרופסור טויאן התפעל מהיכולת והידע של ד”ר לי וונג אבל בה בעת חשש מפניה. הידע שלה העמיד אותו בצל והתמימות וטוב הלב שלה לא התאימו ליעדים שלו. הוא היה מוותר עליה אם היה יכול להסביר לממונים עליו ויתור על כישרון נדיר שהרפובליקה השקיעה בו משאבים רבים. מטרת המכון אמר לה בתדרוך הראשוני היא להתגונן מפני מגיפות שיתפתחו מהטבע, או מחלות שאויבי הרפובליקה ינסו להפיץ. אף מילה לא נאמרה על פיתוח נשק ביולוגי התקפי.

ד”ר לי וונג הצליחה לבודד נגיף מהדגימות שהביאו לה מהגופה של יאנג. התמונה מהמיקרוסקופ האלקטרוני נראתה לה מוכרת. היא כבר ראתה נגיפים דומים לזה, נגיפים שגרמו למחלה דמוית שפעת קלה אצל אנשים בריאים וחזקים. האסירים במחנות היו חלשים והנגיף הרג אותם ללא קושי. משהו בנגיף הזה משך את תשומת ליבה. על מעטפת הנגיף היא זיהתה קצוות חלבונים רבים. לכל הנגיפים מהמשפחה הזאת יש זנבות חלבונים שתפקידם להיקשר לתא המטרה, אבל לנגיף הזה היו הרבה יותר מבנים בולטים מאלו שהכירה. הפקת DNA מנגיף RNA זה תהליך ארוך. היא עוד המשיכה לעבוד עד שעת לילה מאוחרת אחרי ששיחררה את הצוות שלה. רק כאשר הגיעה לשלב שבו צריך להגביר את כמות ה-DNA, תהליך שיימשך עד הבוקר, חזרה לביתה לישון, בידיעה שמחר תוכל לפענח את הרצף הייחודי לנגיף.

בבית, במיטה היא חשבה על האדם שהנגיף הרג. הוא באמת עשה משהו רע לפני שנשלח למחנה? מה יקרה אם הנגיף יפגע בעוד אנשים או יתפשט לשאר האוכלוסייה? המילים של הנס שבו והיכו בה. היא ניסתה לשכוח אותו, אבל עכשיו כאילו ראתה אותו אומר לה: “בגרמניה אם אני לועג לאנג’לה מרקל אומרים שאני משעמם. בצפון קוריאה אם תעירי הערה ביקורתית על המשטר ישלחו אותך למחנה ריכוז”. לי וונג ידעה שלא רחוק מהאוניברסיטה במינכן עמד מחנה הריכוז הנאצי דכאו. סטודנטים זרים ביקרו שם וחזרו המומים וכואבים. היא בחרה שלא ללכת, היעד שלה בחיים זה לרפא אנשים, שהאחרים יעסקו בפוליטיקה. הערב הרגישה אחרת, המחנה הגיע אליה.

אחרי ארוחת הבוקר כבר היה בידיה קובץ ה-FASTQ המכיל את המידע הגנטי של הנגיף. טונג שהיה בעל הידע הרחב ביותר בגנומיקה חישובית הריץ במחשב מספר בדיקות בכלים שונים על מנת להשוות את גנום הנגיף לנגיפים ידועים. ד”ר לי וונג הצטמררה, תוצאות ההשוואה הראו דמיון לנגיף ה-SARS ולנגיף ה-MERS, אבל זה לא היה אף אחד משניהם – זה היה נגיף חדש. היא הכניסה את תוצאות הבדיקה למעטפה ושלחה את טונג אל פרופ’ טויאן. על המעטפה כתבה למסירה ביד בלבד.

הוקל לה כאשר בניסויים במעבדה התברר שהנגיף לא היה מספיק אלים על מנת להדביק מאדם לאדם.

פרופ’ טויאן הבין שייתכן והרגע שציפה לו כל חייו הגיע, צריך לפעול מהר ולא להמתין לבדיקה נוספת, עליו לבדוק מה מקור הנגיף. הוא ידע שנגיפים מסוג קורונה מגיעים מבעלי חיים, אבל לא היה ברור לו האם נגיף זה עובר מאדם לאדם. הצוות שנטל את הדגימות מהגופה של יאנג נשלח שוב לאסוף פרטים, הפעם ד”ר באו בינג נשלח איתם. לא היה צורך בעינויים, האסירים השפופים הצביעו על החבורה שיאנג היה חלק ממנה ובישלה יצורים שנתפסו במלכודות. האסיר החדש שהראה סימני מחלה הודה שהחליף עם יאנג תה תמורת מנת אורז עם בשר. למרות שישנו באותו חדר צפוף לא נמצאו אסירים אחרים שנידבקו. חקירה מקיפה הראתה שלא היו בחודש האחרון מקרי מוות עם הסימנים האופייניים לנגיף בקבוצות בהן המשגיחים הקפידו לירות באסירים שלכדו חיות. מקור הנגיף לא זוהה ופרופסור טויאן הורה להם בטלפון לאטום את המכרה ולדאוג שכל הייצורים שבתוכו ימותו. יחידה מיוחדת הגיעה והזרימה גז כלור לפתח המכרה. המכרה נסגר לחודש ומנהל המכרה דונג זומן למשרד לביטחון האומה.

בעבר, מודיעים מקרב האסירים דיווחו על הנוהג הלא חוקי של חלק מהאסירים ללכוד ולאכול חיות. דונג לא התערב באכיפה והשאיר את זה לשיקול הדעת של המשגיחים. מנת האורז שקיבלו האסירים לא הספיקה לצורך העבודה הפיזית הקשה, המזון מהצייד הבלתי חוקי חיזק חלק מהאסירים ועזר לדונג להעלות את תפוקת המכרה.

נגיף העובר מייצור כלשהו לאדם היה חסר תועלת מנקודת מבטו של פרופ’ טויאן, היה צורך להוסיף לו את היכולת לעבור מאדם לאדם. רק כך הוא יכול להוות נשק ביולוגי יעיל. לא היו לפרופ’ טויאן ולמכון אמצעים ויכולת להפוך את הנגיף במעבדה לנגיף שהוא רצה, הוא ידע שהמומחית שלו בעריכת גנים – ד”ר לי יונג, לעולם לא תסכים לעשות את זה ולא התכוון לשתף אותה בתוכניתו. נותר רק רק אדם אחד במכון היכול להוציא לפועל את התוכנית.

ד”ר באו בינג היה איש הביצוע שתכנן וניהל את פיתוח הנשק הביולוגי. לרשותו עמדה מעבדה, שתי קומות מתחת למעבדה של ד”ר לי וונג בבניין המכון הביולוגי, או בשמו הרשמי “האגף לבריאות העם במשרד לביטחון האומה”. בנוסף הוא ניהל את מתקן הניסויים הסודי במחנה קאצ’ון. מעטים במכון ידעו על המתקן הסודי שבו בוצעו ניסויים בבני אדם. המתקן היה מחנה נפרד בתוך המחנה. לד”ר באו בינג הייתה סמכות לבקש ולקבל אסירים לצורך ניסויים, ההזמנות לאסירי ניסוי סופקו לו בדיוק כפי שרשם: כמות, גיל, מין ומצב בריאותי. האנשים שהוחזקו במתקן שלו חיו בתנאים מועדפים, בריאותם נשמרה, ואלו שלא השתתפו בניסויים נשלחו לבתי החולים בבירה פיונגיאנג כאשר היה צורך באיברים להשתלה לאנשי השלטון ובני משפחותיהם.

ד”ר באו בינג היה בדיוק ההפך מד”ר לי וונג הוא ראה ברופאים הגרמנים, אלו שביצעו ניסיונות באסירי מחנות הריכוז – פורצי דרך. לא היה לו משהו נגד יהודים, למעשה מעולם לא פגש יהודים, אין יהודים בצפון קוריאה. הוא רק חשב שהמדע והמדינה חשובים מחיים של אדם זה או אחר.

הניסוי הראשון שתוכנן על ידי ד”ר באו בינג יצא לדרך. מטרת הניסוי הייתה לנסות לגרום לנגיף שיוחדר לאסירי הניסיון ליצור מוטציה ספונטנית שתגרום לנגיף להדביק אסירים אחרים שלא יודבקו מראש. שלושים גברים ונשים בגילאים שונים הוכנסו בזה אחר זה לחדר לבן עם כיסא וספה. הם נצטוו לשכב על הספה, עיניהם כוסו, נאמר להם לפתוח את הפה ולהוציא לשון. הם הרגישו משהו קר חודר לגרון, להרף עין חשבו שמנסים לחנוק אותם, ואז הכל נגמר והם שוחררו. התא שבו נכלאו היה צפוף, הם ישנו על מזרנים צרים צמודים אחד לשני. רק תא שירותים אחד שרת אותם ללא מים זורמים. האוכל לעומת זאת השתפר מאוד, והם זכו לביצים פירות וירקות. רוב אסירי הניסוי סבלו מחום גבוה בימים הראשונים, חמישה מהחלשים והוותיקים שבהם, אלו שנשמו חודשים ארוכים את אבק המכרה לא שרדו. לעומת זאת בריאותם והמראה של 15 האנשים שלא הודבקו השתפרה בזכות המזון המשופר.

המחשבה הייתה שמתוך מיליוני הנגיפים שהחולים יפיצו תיווצר מוטציה שבתנאי המחנה הצפופים תדביק נסיינים בריאים, וכך יווצר הנגיף הרצוי. מספר פעמים חזרו על הניסוי אך לא התקבלה אפילו העברה ספונטנית אחת מאדם לאדם. רק כמות גדולה של כיח, שהועברה מאדם לאדם, והוזרקה לאזורי היעד בגוף הצליחה להדביק בריאים.

אחרי חודשיים של ניסויים הגיע ביוכימאי מהצוות בשם טאנג לד”ר באו בינג עם הצעה. טאנג היה שותף למחקר באוניברסיטת פיונגיאנג שבו תוך שימוש בתאי גזע, חוקרים הצליחו לגדל איברים של אדם בגוף חזיר. האיברים בנויים מתאי אדם בלבד, או כמעט רק מהם – בתוך גוף החזיר. בעתיד הוא אמר ניתן יהיה לגדל כך איברים להשתלה. לדעת טאנג נוצרו בוודאות בגופם של האסירים החולים נגיפים מוטנטים בודדים שאכן יכולים להדביק בני אדם אחרים, אך הסיכוי שבדיוק הנגיפים הבודדים האלה יגיעו לבריאים הוא אפסי, הנגיפים המוטנטים בגוף החולים נהרסו ולא הביאו שום תועלת. לעומת זאת אם ניקח חזיר עם ריאות המכילות תאים אנושיים ונדביק אותו, הנגיפים בתוך הגוף ינסו ללא הרף להדביק את הריאה האנושית, ולבסוף הנגיף עם המוטציה הדרושה ידביק וייתרבה בריאה האנושית. טאנג הציע לפנות לאוניברסיטת פיונגיאנג שבה בוצע הניסוי ולקחת בו חלק.

פרופסור טויאן לא היה בטוח שהניסוי יצליח אבל זה היה הסיכוי האחרון שלו והוא הימר עליו.

לחוקרים בפיונגיאנג לא הייתה יכולת לסרב לדרישה שהגיעה מהשר לביטחון הציבור באישורם של שרי הבריאות והחינוך. הניסוי בוצע ודגימות של רקמות ריאות נשלחו לד”ר לי וונג, היא התבקשה לבדוק האם הנגיף שברקמות יכול לעבור מאדם לאדם. לא נאמר לה מהיכן הגיעו הרקמות, היא זיהתה כמות קטנה של נגיפים בריקמה, שינוי זניח בנגיף עצמו, אך מידת האלימות שלו לא השתנתה, הוא לא יכול היה לעבור מאדם לאדם.

דווקא כאשר פרופסור טויאן התחיל להתייאש מהאפשרות להפוך את הנגיף לנשק ביולוגי והביקורת מהשר על התקציב והאנשים שהוא השתמש בהם גברה הגיע מידע ששינה הכול. המכרה שבו עבדו האסירים שהיו עם יאנג באולם השינה נסגר, והם נשלחו לעבוד בקטיף בכפר קטן. למרות שכולם היו בריאים בשבוע שלאחר מותו של יאנג, החלו ארבעה מהם לגלות סימנים האופיינים לנגיף. גם ארבעה מתושבי הכפר חלו.

שוב נשלח צוות והדגימות הועברו לד”ר לי וונג. לחרדתה הנגיף היה אלים בהרבה מזה שבחנה בפעם בקודמת – הוא הדביק בקלות תאי אפיתל כגון אלו הנמצאים בדרכי הנשימה. המעבדה עברה מיד חיטוי ונהלי עבודה מחמירים חדשים נוספו.

הכפר הנגוע בודד, טרקטורים שפכו ערימות עפר וסלעים בכבישים המובילים לכפר, צלפים הוצבו על הגבעות סביב וכל מי שניסה לצאת נורה.

פרק 4

מנהלי האגפים במכון ופרופסור טויאן זומנו לפגישה שבראשה עמד שר הבריאות. בפתח הפגישה הפרופסור דיבר על הסכנה מהנגיף. “למרות שהצלחנו לבודד את הכפר, עלינו למצוא בדחיפות דרך להילחם בנגיף אם וכאשר יתפרץ”. השר קיבל את הדברים ודרש חד משמעית שהמכון ימצא פתרון במסגרת התקציב המוגבל של הרפובליקה הנתונה לסנקציות מהאויבים סביב.

בתום הפגישה ביקש פרופסור טויאן מד”ר לי וונג להישאר. הוא פתח: אי אפשר לבנות על חיסון, לצפון קוריאה אין תקציב ולא נוכל להשיג מספיק מזרקים בגלל הסנקציות. הדרך היחידה לחסן את האוכלוסייה היא להפיץ נגיף מוחלש, נגיף שיגרום הצטננות קלה בלבד, אבל יחסן את מי שנדבק בו מפגיעת הזן האלים. גם נגיף שגורם להצטננות יהרוג אנשים פה ושם ענתה בדאגה. יש לך פתרון אחר? לא יודעת… אפשר לפתח נגיף חלש, אבל אולי כדאי שלא נפיץ אותו כל עוד אין סכנה מהנגיף האלים? הגיוני, הייתה התשובה של הפרופסור.

הדבר הכי משמעותי שד”ר לי וונג הביאה למכון היה העבודה עם קריספר או ליתר דיוק CRISPR-Cas9, ערכות הקריספר היו כלי יעיל ביותר לשינוי גנים, על המדפים במעבדה היו ערכות רבות תוצרת מעבדות אמריקאיות שונות. כאשר הגיעו הערכות הראשונות הפרופסור הופתע מהקלות שבה איש הקשר בארה”ב השיג אותן, ד”ר לי וונג סיפרה לו שבאירופה רק מעבדות מורשות יכולות להשיג ערכות כאלה ואילו בארה”ב כל אחד יכול לרכוש אותן דרך האינטרנט, ולקבל בדואר תוך יומיים. אחד מעובדי המעבדה העיר בלעג בעודו רכון על המיקרוסקופ “באמריקה גם מוכרים אקדחים ורובים למי שרוצה”, ועורר פרץ צחוק.

בעבר הפרופסור ניסה לערוך DNA של חיידקים בשיטה המיושנת בעזרת אנזימי הגבלה, כפי שלמד באוניברסיטה במוסקבה, הוא הודה בינו לבין עצמו שאף פעם לא הגיע להישג משמעותי. הקריספר היה עולם אחר, פשוט כמו לבנות דגם מכונית מאבני לגו.

ד”ר לי וונג עבדה לפי הכללים הנוקשים שלמדה בגרמניה. בשלב הראשון ניסויים במעבדה, בשלב השני ניסויים בעכברים ובשלב האחרון מתנדבים. ניסויים על נסיינים במחנות לא באו בחשבון מבחינתה. המתנדבים בודדו במתקן נופש שהיה מיועד לאנשי שירות הביטחון והיה לא פעיל בעונה זאת. ניתן להם אוכל טוב והם היו רשאים להשתמש במתקני המקום.

אחרי שנה וחצי של עבודה מאומצת ותוצאות משביעות רצון הגיעו עובדים ששלח פרופסור טויאן ונטלו מיכל מתכת כבד שבתוכו היו מבחנות עם הנגיף שהונדס כנגיף החלש המשמש לחיסון.

לפגישה שזומנה בלשכתו של קים ג’ונג-און המנהיג העליון של קוריאה הצפונית הגיעו מספר שרים, מנהל המשרד לביטחון האומה ופרופסור טויאן.

בזמן שהמתינו למנהיג השרים החליפו דעות בנוגע לעוגות שטרודל שהוטסו עבורם מקונדיטוריה ידועה באוסטריה, סיגרים מקובה, קוניאק צרפתי, והשוקולד והשמפניה ורודה שהנשים שלהם אהבו.

הם השאירו את מכשירי הטלפון שלהם מחוץ ללשכה. לכל הנוכחים הייתה גישה למידע מהעולם, וכולם שמעו על הבכיר שנעלם אחרי שהטלפון הנייד שלו צלצל בישיבה בנוכחות השליט. חלקם הכירו אותו, הם אכן לא פגשו בו מאז.

שר החוץ היה ראשון הדוברים: הרפובליקה הפכה למטבע עובר לסוחר במשא ומתן בין סין לארה”ב. דונאלד טראמפ כורך ויתורים בנושא הסחר במה שהוא מכנה “ריסון צפון קוריאה”. הסינים מגבילים אותנו בנושאי חוץ ובנושאים ששר הצבא ידבר עליהם בהמשך, ככל שהמשא ומתן ביניהם יתקדם מצבנו יהיה קשה יותר.

שר הצבא דיבר על הלחץ הסיני להפסיק את פיתוח הטילים הבליסטים והנשק הגרעיני.

שרים אחדים סקרו את השפעת הסנקציות על הכלכלה ואספקת המזון לאזרחים.

מנהל המשרד לביטחון האומה הציג בפני הנוכחים את פרופסור טויאן והעביר לו את רשות הדיבור.

הפרופסור הסביר : יש באפשרותינו להפיץ נגיף קטלני שיגרום לסכסוך בין המעצמות. יש שתי אפשרויות האחת: שהפצת הנגיף תתחיל בעיר פרדריק במרילנד סמוך למעבדות הלוחמה הביולוגית של צבא ארה”ב פורט דטריק, כתוצאה מכך העולם יאשים את ארה”ב בפיתוח נגיף שדלף ממעבדה ביטחונית. האפשרות השניה להפיץ בעיר בווהאן, בירת מחוז חוביי שבסין על מנת שהעולם ובעיקר דונאלד טראמפ יאשימו את הסינים. בעיר בווהאן ממוקם המכון הביולוגי הסיני. לפני הפצת המגיפה באפשרותינו להדביק את אזרחי הרפובליקה הדמוקרטית של צפון קוריאה בנגיף דומה הגורם לאי נוחות קלה הכוללת שיעול ונזלת במשך כשלושה ימים. הדבקת אזרחי הרפובליקה תחסן אותם מהנגיף הקטלני שיגרום למגיפה בעולם. תפקידי כמובן נוגע לצד הטכני ואין לי דעה וידע בהקשרים של ההשפעות הפוליטיות והכלכליות אמר בחשש.

שר החוץ העיר: אף אחד לא יעז להאשים את ארה”ב, ארה”ב תמיד היא זאת שמאשימה ומטילה סנקציות.

שר הבריאות נטל את רשות הדיבור והסביר: העולם יראה את המערכת הבריאותית המתקדמת ואנושית שנשיאנו האהוב העניק לעם. יהיו כאן רק מעט חולים קלים וכל מי שיזדקק לטיפול יקבל אותו חינם. השליט ברוב טובו דואג שכל אחד יקבל טיפול מקצועי מהדרגה הראשונה בה בשעה שבאמריקה השחצנית אזרחים ללא ביטוח רפואי ימותו בבתים. הזעם של העם האמריקאי על כך שעשירים זוכים לטיפול ועניים מתים יפיל את טראמפ.

קים ג’ונג-און חיכך את ידיו בנחת, הוא שנא את טראמפ המתנשא וזעם על הסנקציות. אזרחי הרפובליקה ראויים לחנויות מלאות מוצרים מפנקים, העולם מונע מהם את זה. הנשיא הסיני לא יותר טוב מטראמפ. הוא מתייחס אלי כאל וסל. אם אוכל לסכסך ביניהם והעולם יהיה שקוע במגיפה אוכל לפתח את הנשק הגרעיני כך שאף אחד לא יעז לנסות להפיל אותי.

מנהיג צפון קוריאה חי בפחד מתמיד מפעולה משולבת של המערב עם אויביו המושבעים – דרום קוריאה ויפן. פעולה שתוריד אותו מהשלטון. הוא ידע מה היה סופם של מנהיגים חזקים שהטיבו עם עמם והמערב הפיל. איזה מין שלטון יצא לאמריקאים מהבחירות חופשיות חשב.

להרוג כל כך הרבה ציפורים ביריה אחת, הרעיון מצא חן בעיניו.

קים ג’ונג-און ניזכר שאבא שלו יזם את הקמת המכון. נשק ביולוגי היה תוכנית הגיבוי שלו למקרה שהמערב ימצא דרך להתגונן מפני נשק גרעיני. אבא שלי ראה למרחוק הירהר.

הוא הביט אל הפרופסור: אתה חשבת על הרעיון? תוך כמה זמן תוכל להוציא אותו לפועל?

תפקידו של המכון שבראשו אני עומד לפתח רעיונות ואפשרויות מגוונות בהתאם לצורכי הרפובליקה. אנחנו זקוקים לחודשיים כדי לגרום להדבקה מחסנת רחבה של אזרחי הרפובליקה ומיד אחר כך נוכל להדביק בנגיף האלים מספר אנשים ששירות המודיעין יעביר לסין או ארה”ב והם ידביקו אחרים. המועד הרצוי להפצת המגיפה הוא תחילת החורף מכיוון שהנגיף מדבק יותר בקור.

המנהיג הרים את היד וכולם השתתקו, צאו לדרך אל תאכזבו אותי ואת הרפובליקה, היעד להדבקה יהיה סין. סימן בידו לשלום ועזב את החדר מוקף בשומרי הראש.

בכנס של נציגי המפלגה שנערך בבירה פיונגיאנג פוזרו בחשאי לתוך מערכת מיזוג האוויר, נגיפים ממבחנות כדי להדביק את נציגי המחוזות. המלצרים זומנו יומיים קודם לכן לתדרוך ובכניסה נערכה להם בדיקה רפואית אשר כל תכליתה הייתה להפוך אותם לנשאים מדבקים ללא ידיעתם.

הצטננות שפשטה במדינה במהירות לא הייתה עניין גדול. כמעט כל תושבי המדינה השתמשו בתחבורה ציבורית ורובם עבדו או למדו במקומות צפופים. גלים של שפעת או נגיף הצטננות קרו מספר פעמים בשנה, זה היה רק עוד גל.

למרות הגבול האטום עם הדרום הנגיף התפשט גם לדרום קוריאה, לצפון יש דרכים משלו לחצות את הגבול, אף אחד לא יודע האם הנגיף עבר בשוגג עם איש מודיעין שהגיע מהצפון לדרום דרך מנהרה, ואולי מישהו הדביק פקיד מהדרום שהתלווה לנשיא דרום קוריאה מון ג’יאה-אין שהגיע ל”אזור השלום” במסגרת שיחות הפיוס ופירוק הנשק הגרעיני ואולי בדרך אחרת. מספר מדינות נוספות, תאילנד ניו זילנד ואחרות נדבקו בצורה נרחבת או חלקית, ולמזלם הטוב של תושבי המדינות – הם הפכו למחוסנים, מעטים מהם חלו, ורוב אלו שחלו – חלו בצורה קלה.

לימים כאשר הנגיף האלים והקטלני היכה בעולם, פרשנים הסבירו איך אותן מדינות בלמו את הנגיף, והמנהיגים טפחו לעצמם על השכם והיללו את יכולת ההחלטה והמנהיגות שלהם עצמם. למרבה האירוניה חלק מאלו שבאמת היו ראויים לתודה היו צעירים שבילו במסיבות הפרועות בחופי תאילנד והביאו ללא ידיעתם, חזרה למדינות המוצא שלהם, את הנגיף המוחלש.

פרק 5 ואחרון

אל המעבדה של ד” לי וונג הובאו באופן קבוע דגימות ממרפאות ברחבי הרפובליקה. כל נגיף חדש ולא מוכר נשמר במקפיא, המקפיא שימש מעין ספריית נגיפים.

דגימות שהגיעו עם הנגיף החדש, זה שהיא הינדסה הפתיעו אותה. היא האמינה שהנגיף החלש ישמר ויופץ בצורה מהירה רק במקרה חירום שבו יתגלה שהנגיף האלים התפרץ. לפרופסור טויאן לא היו תשובות כיצד הנגיף הופץ. כנראה ששחררת את הנסיינים מוקדם מידי מהבידוד והם הדביקו, פטר אותה מעליו.

ארבעת אנשי העסקים הסינים שנחתו בשנחאי בטיסה ישירה מצפון קוריאה, חזרו מפגישה שבה אנשי משרד הבריאות הצפון קוריאני קנו מהם מכונות דיאליזה. שום דבר מיוחד לא היה בפגישה. כולם היו תושבי העיר ווהאן והם עלו על טיסת המשך לעירם. הארבעה היו אנשים צעירים ולמרות שהודבקו ללא ידיעתם בנגיף קורונה אלים, שלושה מהם לא חשו בתסמינים כלל, הרביעי השתעל מעט. בימים שלאחר מכן הם חזרו לעבודה, הלכו לקולנוע ואכלו בחדר האוכל בחברה בה עבדו.

השמועות על מגיפה הדומה לסארס לא נתנו לד”ר יוונג מנוח. היא פנתה לפרופסור וביקשה שינצל את קשרי הרפובליקה עם סין כדי לקבל מבחנה עם הנגיף. הפרופסור לא רק שלא נראה מודאג מהמגיפה, הוא נראה במצב רוח עליז והבטיח שאין מה לדאוג, תוך מספר ימים ימלא את בקשתה.

ד”ר באו בינג צפה בהנאה בשליט הרפובליקה מציע בטלוויזיה עזרה לדרום קוריאה. לפני שלושים שנה ראה סרט של צ’רלי צ’פלין. הזגג בסרט שלח ילדים לשבור את חלונות הדיירים בשכונה כדי להרוויח מהתיקון. אנחנו בתפקיד הזגג צחק ברשעות.

אחרי כחודש של לך ושוב כבר לא היה לד”ר לי וונג צורך בעזרת הפרופסור, הסינים פרסמו את רצף ה-RNA ומאפיינים אחרים של הנגיף. לא היה צורך בעזרת המומחה לגנומיקה חישובית, המאפיינים היו מוכרים ותוכנה חינמית פשוטה שמצאה באינטרנט ביצעה עבורה את ההשוואה.

התשובה לא הפתיעה, הנגיף האלים של הפרופסור היכה בסין. היא כל הזמן ידעה וסירבה להאמין. כל חייה הדחיקה את מה שקורה סביב, לא רצתה לראות את מה שהיה כל כך ברור. הכל בא לה בקלות והיא לא נאבקה על מה שחייבת הייתה להיאבק. הנגיף היכה בעולם והרג מאות אלפים, רובם זקנים חסרי ישע. השתמשו בה, היא הייתה חלק מרכזי במכונה השטנית. הדמעות שטפו את המקלדת עד שלא נותר בה כוח והיא שכבה על הריצפה רועדת מבכי.

נותר דבר אחד לעשות. המחשב במשרדה היה מחובר לרשת האינטרנט העולמית. היא כתבה אי-מיילים לאנשים שהכירה במכון פלאנק בגרמניה וסיפרה את הכול. מהנס היא ביקשה שיסלח לה. לאחר מכן מילאה מזרק בחומר שהם מזריקים לעכברי הניסוי אחרי שסיימו את תפקידם, כדי למנוע מהם סבל נוסף, והזריקה לעצמה.

האי-מיילים שכתבה לא הגיעו ליעדם, כל מייל שנשלח מצפון קוריאה עובר בדיקה מידית מהירה ע”י צנזורה קפדנית ורק אחר כך נשלח הלאה אל הנמען. שירות הביטחון קיבל מהצנזורה דיווח על בוגדת במכון המפיצה שמועות זדוניות. ד”ר לי וונג עוד הספיקה לראות את אנשי שירות הביטחון מגיעים בריצה בטרם עיניה נעצמו.

הסינים בדקו שוב ושוב במכון הביולוגי בווהאן ולא נמצא נגיף דומה לנגיף הקורונה 19. בשוק בווהאן כבר שנים לא נמכרו עטלפים, לא היה שום רמז למקור הנגיף.

למרות שרמזו על כך, אף אחד בסין לא באמת האמין שארה”ב הפיצה נגיף קטלני. נשיא ארה”ב הרבה להצהיר הצהרות אגרסיביות כנגד סין, אבל הכל היה חלק מטקטיקה מחושבת כדי להגיע להישגים כלכליים. האיש חשב בעיקר במונחים של כסף והנגיף היה הפסד לכולם ובעיקר למלונות של טראמפ עצמו. מה גם שאם היה נותן הוראה כזאת היא לא הייתה מבוצעת – בראש ארגוני הביון האמריקאים עומדים אנשים שקולים שלא יבצעו הוראה כזאת. גם האפשרות שזוהי פעולת טרור נפסלה, עבודה עם נגיפים מצריכה ציוד וידע שאין לארגוני טרור.

מחשבים שהורצו על מנת לבדוק פעילות חריגה בבורסה זיהו עסקה שהניבה למשקיע רווח כתוצאה מירידת מחיר הנפט. המשקיע היה פליט צפון קוריאני שמעולם לא השקיע בבורסה לפני כן. אנשי ביטחון שנשלחו להביא אותו חזרו בידיים ריקות, הוא היה בין המתים הרבים מהקורונה.

מישהו בכל זאת קיבל את הודעות האי-מייל של ד”ר לי וונג – מודיעין הסייבר של סין.

כל תשתית תקשורת הטלפון והאינטרנט בצפון קוריאה מתוצרת סין. יצרני התקשורת בסין שותלים ברכיבים עוד בשלב הייצור, פרצות שבעתיד ישמשו את המודיעין הצבאי והכלכלי לצורך איסוף מידע.

הסינים רואים הכול ושומעים הכול. המידע זורם לסין מצפון קוריאה, מבלי שהתעבורה מזוהה על ידי מפעילי הרשתות בקוריאה. השרתים והנתבים כולם מסונכרנים להעביר את המידע בחשאיות. דגש מיוחד קיבל השרת שבו נשמרו המיילים המצונזרים. למעט מאוד גורמים בצפון קוריאה יש אפשרות לתקשר עם העולם שבחוץ ומייל שנשלח אל מחוץ למדינה אך צונזר, נחשב למידע שיש להעביר בדחיפות לקצין בכוננות.
טונג הקצין התורן במודיעין הצבאי הסיני הלך בצהריים עם אשתו לקנות נעליים, הוא לא שם לב לבחור שעמד בכניסה לחנות ומדד את החום לנכנסים והמשיך הלאה. הבחור העיר לאישתו בכעס “תגידי לבן שלך שיחזור לכאן”. היא כל כך נעלבה עד שסירבה להכין לו ארוחת ערב, כאילו שהוא אשם שהיא לא מטופחת ואילו הוא מקפיד על ריצת בוקר יומית. כעת ניסה לשכוח את הרעב ולהתרכז בסרט שהוקרן בערוץ האזורי, מפעם לפעם בדק באובססיביות מהולה בפחד את מספר הנדבקים ומספר המתים בסין, המגיפה הטילה עליו אימה. הקריאה להגיע במהירות לחמ”ל בשעה כל כך מאוחרת ניערה אותו באחת. מייד כשהגיע הבין את חשיבות המידע. הטיפול האיטי בהתפרצות הנגיף נלמד כלקח שאין לחזור עליו והפעם אף אחד לא בזבז דקה. המידע זרם למעלה ותוך 45 דקות העיר צלצול הטלפון את נשיא סין, העתק האי-מייל של ד”ר לי וונג הודפס עבור הנשיא והמתין לו בחדר העבודה.

המידע מד”ר לי וונג היכה אותם בתדהמה, בבת אחת הסתדרו כל פיסות הפאזל והתמונה הפכה לברורה.

הישרדותו של המשטר בצפון קוריאה הייתה תלויה לחלוטין בתמיכה הסינית. המדינה והשליט שלה שימשו כלי משחק בידי סין. בכל פעם שהעולם חש סכנה מצפון קוריאה הסינים הצטיירו כאלה שיש לפנות אליהם כדי להרגיע את המצב. לולא הגיבוי הסיני המערב היה מוצא דרך להחליף את המשטר בצפון קוריאה, כשם שעשה בעיראק, לוב ומצריים בעבר. קים ג’ונג און לא הבין את מצבו, הוא היה חייב את מעמדו לסין אבל החליט לנשוך את היד שהאכילה אותו.

צ’ו היה הספר האישי של קים ג’ונג און. מה שנראה בעיני רבים קריקטורה נראה בעיני קים ג’ונג און יצירת מופת – התספורת שלו. החנופה הרבה שזכה לה מהסובבים אותו לא אפשרה לו להבין עד כמה מגוחך הוא נראה.

צ’ו חי בפחד מתמיד, בסופו של דבר המראה המגוחך של קים ג’ונג און יביא את השליט להאשים את צ’ו. הוא לא ישן בלילות, ונדודי השינה שלו רק גברו כאשר האזין בסתר לרדיו דרום קוריאה ושמע על מקורבים לשליט שהוצאו להורג בזה אחר זה בשל גחמותיו של השליט. הוא עצמו הוזמן לצפות ביחד עם מאות אחרים בהוצאה להורג של בכיר שהואשם בבגידה במדינה ובזלזול במנהיג, צעד שנועד להרתיע את מי שיחתור תחת קים. צ’ו היה גם הספר האישי של האדריכל מא וון צ’ון – האיש אשר תכנן את הטרמינל החדש בנמל התעופה בפיונגיאנג, קים לא היה מרוצה מצורת המבנה בסיור במקום – והורה על הוצאתו להורג של האדריכל.

אט אט צ’ו החל לספר על פחדיו לאשתו סו-וון יודע שאהבתם תעמוד במבחן. הם החליטו ביחד שהמוצא היחידי הוא לערוק. סו-וון תהיה הראשונה. היא תחצה את נהר טומן לסין ומשם תגיע ליעדם הנכסף – דרום קוריאה. צ’ו יערוק בהזדמנות הראשונה כאשר יצא עם השליט אל מחוץ לרפובליקה.

סיור של הצבא הסיני מצא את סו-וון מותשת סמוך לגבול. בגדיה היו ספוגים במי הנהר. ההוראה של הסיור הייתה לא לאפשר כניסה לסין – להחזיר את העריקים לצפון קוריאה. רק כאשר התחננה ואמרה שהיא ובעלה הספר האישי של השליט יוצאו להורג, מפקד היחידה העביר אותה לידי המודיעין הסיני.

התנאי של שירות הריגול הסיני היה: צ’ו בעלה של סו-וון יבצע משימות מסויימות עבור סין, בתמורה למקלט עבור סו-וון ובהמשך סיוע לבריחה של צ’ו ואפשרות מעבר לשניהם לדרום קוריאה.

אף אחד משומרי הראש לא יכול היה לשים לב שהפעם צ’ו עטה כפפות עבות במיוחד, לפני שפתח את קופסת ג’ל השיער ועיסה בעדינות בעזרת כמות נדיבה של ג’ל את קרקפתו של השליט, בהמשך סירק את השיער כלפי מעלה. הג’ל הכיל חומר המשבש את קצב הלב וכמות קטנה ממנו שנספגה בעור הספיקה. לצ’ו נותרו מספר שעות לפני שהחומר יפעל ואז יתחילו לבדוק ולחפש, היה עליו לנצל את הזמן כדי להגיע לגבול הסיני.

קים ג’ונג-און הוא הראשון בשורה של אנשים שדינם נגזר. ההוראה של שי ג’ינפינג נשיא סין הייתה חד משמעית – יש לחסל את כל מי שקשור להפצת הטרור הביולוגי, בכל מחיר! לרגע הוא עוד היסס, את כולם חוץ מהאישה ששלחה את ההודעה – ד”ר לי וונג.

באותו בית חולים אליו הובא קים ג’ונכ און, שתי קומות מעל למחלקת הטראומה שנסגרה כדי לטפל בשליט שכבה חולה שהתאוששה אט אט – ד”ר לי וונג. שני שומרים ישבו בפתח החדר לוודא שלא תברח. קים ציווה לטפל בה ולדאוג שתבריא. הוא הכין עבורה עונש אכזרי במיוחד.

לקים יו ג’ונג, אחותו של השליט, נודע על המעורבות של הרפובליקה בהפצת המגיפה רק לאחר שמאות אנשים מתו בסין מהמגיפה. אחיה קים ג’ונג און התרברב בפניה על המכה שהעולם יספוג מהרפובליקה, והוא אחראי לה. תאוות הרצח והנכונות לקחת סיכונים של אחיה היו ידועים לה, הפעם היא הרגישה שהוא הלך רחוק מידי. פעמים רבות הוא התייעץ איתה משום שבטח בה וגם בגלל שהעריך את חוכמתה, הפעם לא עשה את זה. קים יו ג’ונג ידעה שהוא כבר הורה לחסל מספר קרובי משפחה בהם אחיו וחששה מפניו. היא גם ידעה שדווקא האכזריות שלו מבטיחה את מעמדם, היא לא הייתה מסוגלת לעשות את הדברים שהוא עשה. יחד הם צמד המשלים זה את זה, היא חכמה ושקולה הוא מטיל אימה.

האישפוז של אחיה נודע מהר מאוד למערב, השמועות על היותה יורשת מיועדת לא שימחו אותה. הגנרלים הגברים לא יתנו לזה לקרות. הרפובליקה לא מוכנה עדיין למנהיגה אישה. היא הבינה שהיורשים לא יותירו אותה בחיים, היא מהווה סיכון עבורם. חייה תלויים בהשארותו בחיים של אחיה קים ג’ונג און.

השגריר הסיני ביקש להיפגש עם קים יו ג’ונג בדחיפות. הסינים ראו בה ממלאת מקום השליט. הדרישה הסינית שהציג בפניה הייתה חד משמעית – לקבל את כל החומר שהצטבר במהלך הפיתוח והייצור של הנגיף.

הדרישות הסיניות העלימו את הספק האחרון, הם יודעים מי הפיץ את המגיפה. הסינים הם העומדים מאחורי החיסולים של פרופסור טויאן, ד”ר באו בינג והניסיון לחסל את אחיה. נשאר לה קלף אחד כדי לשרוד. היא הציעה לסינים עסקה: כל הידע בקשר לנגיף ואת המדענית שהובילה את המחקר – ד”ר לי וונג, בתמורה לנוגדן לרעל שבו הורעל אחיה.

שרותי הביטחון של סין סרבו לספק נוגדן, אך הסכימו לעסקה והודיעו שישלחו צוות רופאים עם כל מה שדרוש להבראתו של השליט.

המטוס עם צוות המומחים הגיע לצפון קוריאה על מנת לטפל בקים ג’ונג און כאשר במקביל המריא לסין מטוס עם ד”ר לי וונג ומשפחתה. כחלק מהעסקה הותר לד”ר לי וונג לקחת מהמעבדה את כל מה שקשור לשני הנגיפים, הנגיף האלים והנגיף המהונדס – הקל.

נשיא סין שִי ג’ינפינג כבר החליט שיצרף אותה לצוות העובד על פיתוח חיסון, הוא זקוק לה ולידע הייחודי שלה, הנגיף המוחלש שהיא פיתחה הוא בסיס מצוין לחיסון עתידי, כך אמרו לו המומחים שלו. הייתה לו כבר תוכנית – הוא יספק למערב חיסון תמורת פטור מתביעות נזיקין בבתי משפט כנגד סין. סין זקוקה למספר שנים של שקט כדי להגיע למקום שהוא רוצה.

*כל הזכויות שמורות למחבר

התאוריה של הכול
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
71 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך