הסופר
וואו..

“מה.. לעזאזל?..”

הסופר 28/05/2014 605 צפיות 6 תגובות
וואו..

”שמעת משהו על טים לאחרונה?” שאל קורי, כשהוא טורד את מנוחתה של מושבת נמלים קטנה בעזרת ענף שמצא על האדמה.
”לא,” השיב ראלף במרירות. הוא הרים אבן שטוחה והשליך אותה בתנועה סיבובית ומיומנת אל הנחל, וכשפגעה במים, החלה לקפץ – אחת. שתיים. שלוש. ארבע?… קשה היה לקרוא לקפיצה הרביעית ‘קפיצה’. אולי החליקה על המים?
”לעזאזל… הוא נעדר כבר שלושה ימים.” קורי אסף כמה אבנים קטנות, והשליך אחת מהן למים. בניגוד לראלף שאהב להקפיץ את האבנים, הוא פשוט אהב לזרוק אותן למים ולראות אותם מנטרים מעלה(הוא בחיים לא הודה בעובדה שזה בגלל שהוא לא מצליח להקפיץ אבנים). ”אני ממש דואג לבנאדם.”
”איפה הוא יכול להיות?” הביא ראלף שאלה לאוויר, ”כאילו, מה ההסתברות שמישהו פשוט חטף אותו? זה אף פעם לא קורה בעיירה שקטה כמו שלנו.”
”נכון…” הסכים קורי. ”אבל לך תדע, אולי בה לפה אדם חדש שיש לו טעם לילדים – ”
”אל – תגיד את זה.” קטע אותו ראלף, והביט בו בעיניו השחורות. ”אפילו לא בצחוק.”
”לא צחקתי.” אמר קורי והשיב לו את אותו המבט.
שתיקה השתררה בין השניים, שקטה כמו המסרים אותם ניסו להעביר אחד אל השני דרך העיניים, מסרים שהם בעצמם לא היו מודעים אליהם.
”מצטער,” הוריד ראלף את עיניו, ”סתם הייתי עצבני. יכול להיות שאתה צודק. אני פשוט כל כך דואג לו שרק המחשבה על זה הורגת אותי.”
קורי הנהן בהבנה והביט אל הנחל. ”הייתי צריך לדעת שזה חסר טאקט. גם אני מצטער.”
לאחר שתיקה שנמשכה בלי שהרגישו בכלל, ראלף הבחין בדמות שמתקדמת לעברם בריצה, המצלמה שעל צווארה כבר ציינה את זהותה מבלי שהיה צריך להביט בפניה. הוא דחף מרפק אל צלעותיו של קורי, ”קורי, תראה מי בה.” והצביע לכיוונה של הדמות.
”מלמן?”
כשהתחילו לשמוע את קצב נשיפותיו הכבדות, קרא, ”חבר’ה! ידעתי… שאמצא אתכם… כאן…” הוא נעצר ונתמך עם ידיו על ברכיו.
”מה קרה מלמן?” שאל קורי. ”אתה נראה כאילו רדף אחריך שד.”
”למען האמת זה לא כזה רחוק ממה שאמרת.” התנשף והשתעל אל גב ידו. מלמן לא כלכך מצטיין בספורט ומבנה גופו צר וארוך, והסיבה למצלמה שתלויה על צווארו היא שהוא צפר.
”נו אז מה קרה?!” שאל ראלף בחוסר סבלנות.
מלמן התיישב על סלע נגדי אל הסלע בו התחלקו ראלף וקורי והמתין שנשימתו תסתדר. כשהחל לנשום באופן תקין, הביט בהם ואמר, ”אז ככה, חיפשתי ציפורים כדי שאוכל לצלם אותן במצלמה שלי.”
”אתה לא מחדש לנו הרבה אתה יודע?” טען קורי.
”חה חה. מצחיק מאוד.” קורי ומלמן לא הסתדרו כבר מכיתה א’.
”שתוק קורי. תמשיך מלמן.”
מלמן הוריד את מבטו מקורי והמשיך, ”אז בזמן שחיפשתי ציפורים שאוכל להכניס את התמונות שלהן לאלבום שלי, ראיתי במצלמה בחור גדול ושמן.”
”יש לך בעיה עם שמנים?!”
”נו קורי אתה לא יכול לסתום ת’פה לשלוש שניות?!”
”אוקיי אוקיי.”
ראלף הניד בראשו לעבר מלמן, ”תגיע לעניין.”
”העניין הוא שהבנאדם לא נעל נעליים בכלל, היה לו חלוק שחור כזה והוא סחב על כתפו משהו מגולגל בבד כאילו זה היה שק תפוחי אדמה. לא הצלחתי להוריד את המצלמה אפילו לשנייה, אבל בשלב מסויים הוא התחיל להתרחק מהמצלמה כך שלא הצלחתי לראות אותו בבירור, אז עקבתי אחריו.
”הלכתי בשקט בשקט, שמרתי על מרחק בטוח ותמיד הלכתי בדרך גדושה בצמחייה. עד שהוא הגיע אל בקתה.”
”בקתה?!” פלט קורי.
”אני יודע, זה נשמע מוזר, זה בדיוק מה שאני חשבתי. זה יער רגיל לחלוטין שסמוך לעיירה שלנו, לא יותר מזה. אף אחד אף פעם לא טרח בכלל להקים כאן אתר תיירות או קמפינג דפוק.”
”עזוב את זה.” אמר ראלף, ”אנחנו היינו משחקים ביער הזה מאז שאנחנו ילדים קטנים, בחיים לא ראיתי כאן בקתה, אתם ראיתם?”
שניהם הנידו בראשיהם לשלילה.
”אתה בטוח שאתה לא עובד עלינו?” שאל קורי בחשד.
”אני נשבע לכם, אני אומר לכם כל מה שראיתי.”
”תמשיך.” ביקש ראלף.
מלמן הנהן, ”הוא נכנס אליה, ואני הייתי בגבעה גבוהה מעליו, ככה שהייתי בנקודת תצפית עליו. אז הסתכלתי על החלונות השבורים זמן מה, ולא ראיתי כלום. כמה כיסאות, שולחן הפוך, מיטה שבורה וזהו. לא יותר מזה. ככה חיכיתי במשך שעה, או חצי שעה… ת’אמת אני לא יודע כמה זמן ישבתי שם בתוך הצמחייה, תחושת הזמן כאילו הסתלקה, והייתי שקוע בזה כל כך…
”כשחשבתי כבר לוותר וללכת משם, פתאום הוא התחיל.. התחיל..” מלמן עצר לרגע כשהוא נראה כאילו הוא מחפש את המילה המתאימה.
”התחיל מה, מלמן?” שאל קורי במצח מקומט.
”התחיל.. להחליק על החלון. כן, החליק על החלון. אין לי דרך טובה יותר לנסח את זה. הוא פשוט התחיל להופיע, כשהוא נע הצידה באיטיות לאורך החלון, כאילו הוא נע על גלגלים ביציבות מוזרה. כשהוא הגיע לאמצע החלון הוא הביט קדימה. כמו רובוט, או פסל. אני לא יודע. אבל הוא נעמד שם כמו עמוד ולא עשה כלום. זה נראה כאילו הוא יישאר שם כל היום, אבל משהו בי אמר לי, ‘טראוויס, עוף משם. קום ורוץ’.”
”וכמובן לא הקשבת לעצמך.”
”איך יכולתי להקשיב לעצמי, קורי? הייתי מהופנט. עשיתי זום עם המצלמה שלי ככה שהפנים שלו כיסו את כל העדשה. ואז הוא הסתכל עליי. ותשמעו, אני לא מתבייש להגיד את זה כי אני כבר מימלא בשוונג. אבל אם לא הייתי עוצר ת’צמי, הייתי משתין במכנסיים, פשוט נותן לזה לזרום במורד הרגל. משום שהעיניים האלה, לא הבנתי איך לא שמתי לב לזה עד אותו רגע, אבל הן היו כל כך אפורות שהן כבר איכשהו התמזגו עם הלובן של העיניים. בחיים שלי לא פחדתי ככה. חשבתי שהוא בשלב מסוים פשוט יצא מהבקתה ויתקדם אליי, אפילו לא ירוץ, כי הוא יודע שאני משותק ולא יכול לזוז מרוב פחד.”
”אז מה עשית?” שאל ראלף.
”מה אתה חושב שעשיתי מטומטם?! ברחתי משם!”
”בולשיט.”
”מה?!” קרא מלמן.
”זה פשוט בולשיט. מהקטע של הבקתה הפסקתי להאמין לך.” קורי פנה אל ראלף, ”אתה לא באמת מאמין לזה נכון? אמרת את זה בעצמך, בחיים לא ראינו כאן בקתה.” קורי פנה בחזרה אל מלמן, ”סיפור יפה מלמנצ’יק, אבל זה די ברור לי שאתה המצאת את כל זה.”
בתגובה להבעתו הספקנית של ראלף, מלמן אמר משהו שהוא התחרט מיד כשאמר אותו. ”יודעים מה? אני אראה לכם אותה.” מטומטם! חתיכת מטומטם! תחזור בך! תחזור בך עכשיו!
”אוקיי,” אמר קורי וקם מהסלע כשהוא אוחז את אחוריו. ”אני אף פעם לא אתרגל לישיבה ממושכת על אבן, כואב לי התחת בצורה לא נורמלית.”

H **~**~**~**~**~**~**~**~**~**~**~**~** H

”הגענו.” הכריז מלמן.
”איפה הבקתה?” שאל קורי בספקנות, ”אני לא רואה אותה בשום מקום.”
”זה בגלל שאנחנו רחוקים ממנה, חמור. אם הוא יחליט לצאת ולתפוס אותנו, אז לפחות נהיה במרחק בטוח.”
”אז אנחנו הולכים לראות אותה עם המצלמה?”
מלמן הוריד את המצלמה מצווארו וסרק בעזרתה את השטח לפניהם, ולאחר זמן קצר הפסיק ומסר את אותה לקורי, ”אתה הולך לראות אותה במצלמה.”
קורי לקח אותה.
”תסתכל לאן שאני הסתכלתי.” הורה מלמן. וכך עשה קורי.
”אין לי מושג על מה אתה מדבר. אין שם שום…” קורי שתק לרגע, ואז שרק, ”וואו, אוקיי, אני חוזר בי. יש שם בקתה.”
”ברצינות?!” התפעל ראלף.
”רציני. עשויה מעץ והכל. זאת בקתה. אבל אין שום סימן לבחור השמן.”
”תעשה זום על החלון!” הורה מלמן.
”איי-איי קפטן.” אמר קורי, ”רק איך עושים את זה?”
”תסובב את הטבעת שמסביב לכפתור הצילום.”
”ככה?”
”כן.”
”אוקיי… אני רואה כמה כיסאות שבורים. וגם את המיטה הזאת שהזכרת מקודם, כל הקפיצים שלה יצאו החוצה. ו… חלוק שחור.”
”מה?”
”מה ששמעת מלמן, הוא מונח על השולחן.”
”אני לא זוכר שהיה שם… רגע אחד. הוא לבש חלוק שחור!”
”אתה חושב שהוא התפשט?” שאל ראלף.
”כנראה.” אמר מלמן.
”היי. עכשיו אני רואה אותו והוא בלי חולצה. רגע…” קורי קימט את מצחו, ”תיקון, הוא ערום לגמרי.”
”איכס…” פלט ראלף.
”אני הזה כאן שרואה את התחת הענק שלו לא אתה! לעזאזל הוא לבן כמו קמח ונראה כאילו הוא עשוי מבצק!”
מלמן שם לב שפניו של קורי לפתע הרצינו, ושהוא עושה זום. ”מה אתה רואה, קורי?”
”הוא…” קורי שתק. ”רגע.. מה.. לעזאזל?..” קורי פער את עיניו, מסר למלמן את המצלמה בחיפזון והקיא את נשמתו. לא, זה היה יותר מזה, הוא הרגיש כאילו הוא מקיא גם את המעיים עצמם. הוא ירק כמה פעמים כשטעם הקיא עדיין בפיו ואמר בפסקנות, ”עפים מכאן, עכשיו!”
”מה קרה שם, קורי?”
”אני רציני! בואו נעוף מכאן!”
וכך הם עשו.
כשהגיעו לעיירה, השמש שוקעת והם מתנשפים ומזיעים, קורי הביט בשניהם. מבט יוקד. ”מה שקרה שם, זה דבר שנשאר בינינו. לא, יודעים מה? נשאר בינכם לבין עצמכם! זה לא קרה עכשיו.” הוא פנה אל מלמן, ”ואתה מלמן, לא ראית אותו בחיים, פשוט תמחק את מה שקרה שם, אתה שומע?! תמחק!”
”מה קרה שם?!”
”אל תעצבן אותי מלמן! מה שראיתי שם אני משאיר לעצמי עד הקבר.” קורי החל ללכת, כשהוא לא מצפה מהם לבוא איתו. ”ועוד דבר. אם מישהו מכם יעלה את זה בשיחה, אני פשוט קם והולך, מובן?!” קורי חיכה רגע קט, וכשהבין שאף אחד לא יענה, הסתובב והלך.

שנים תהה ראלף לגבי אותו יום, אותו יום בו קורי ראה דבר שטלטל את עולמו(ואת הקיבה שלו). מובן שהוא חזר לשם אינספור פעמים. כמה פעמים עם מלמן, כמה פעמים לבדו ונדמה לו שגם פעם אחת עם ילד אחר. אבל באף אחת מהפעמים ההן הוא לא ראה את הבקתה. היא נעלמה בלי להותיר סימנים לכך שהייתה שם פעם.
שנים שאל את עצמו – מה לעזאזל קרה שם?! האם הדבר שמגולגל בבד היה בנאדם שהוא אכל? או שזה היה מיכל מלא בחרא והבחור המגודל פשוט שפך את תכולתו לרצפה והתפלש בו? למען האמת ההשערות האלה נראו לו מטומטמות, אבל מה עוד יכול לגרום לילד בן 12 להקיא בכזאת אגרסיביות ברגע קטן? מה?! מה זה יכול להיות?!
את התשובה הוא מצא כשהלך לבר אחד, הוא התיישב בכיסא על יד הדלפק וביקש בירה מהחבית בכוס בינונית. לידו ישב גבר מזוקן ושמן עם חולצה מכופתרת ומשובצת בכחול, פתוחה עד הסוף כשטבורו השעיר בולט החוצה מתחת לגופיה. הוא נראה מוזנח, עיניו היו מעורפלות והוא הדיף ריח רע שהיה שילוב גרוע של אלכוהול וזיעה חמוצה.
הוא מזג לעצמו בירה לכוס ולגם ממנה כשהברמן, מנקה כוס קטנה, הזהיר, ”לדג’ר, ברצינות, תפסיק לשתות כל כך הרבה. הכבד שלך יקרוס.”
לדג’ר התעלם והביט בחלל האוויר באטימות.
ואז ראלף קלט משהו. ”קורי לדג’ר?”
קורי העיף מבט בראלף, ועיניו מרושתות כלי הדם נפערו, ”ראלף טולדנו?” הוא שפשף את מצחו, ”הרבה זמן לא התראנו.”
הם דיברו קצת, קורי קצת יותר, עד שהיתה שתיקה קצרה. בה ראלף נזכר באותו יום, אותו יום ששינה את קורי. הוא חשב לשאול אותו מה קרה באותו זמן אבל חשב שהוא יכחיש, וכשהבין שאין לו מה להפסיד, שאל, ”קורי, אפשר לשאול אותך משהו?”
”בקשר לבחור השמן והדפוק.”
ראלף הופתע, בעיקר מהצלילות שהייתה בקולו. הוא הופתע מזה כבר במילה הראשונה שאמר, אבל כרגע הרגשת ההפתעה הייתה חזקה יותר. ”כן. זאת השאלה שלי, קורי. מאז ומתמיד. מה ראית שם?”
קורי נאנח עמוקות. ”אתה באמת רוצה לדעת?”
”כן, לעזאזל כן!”
”אוקיי…” קורי הביט מטה והחל לדבר בקולו הצרוד. ”מה שראיתי שם זה הדבר שהביא אותי למצב הזה, ראלף. הפכתי לשבר כלי ועכשיו אני לא יותר מאלכוהליסט שסוחר בסמים וגר בדירה קטנה בעיר המסריחה הזאת ניו-יורק. את הכסף שאני מקבל מצדקה וסוחר סמים אני משקיע באלכוהול, שכר דירה ומקרוני בגבינה.” הוא הביט בראלף, ”הדבר הזה שבר אותי ראלף, מה שראיתי היה… היה…” ואז הוא הקיא על הרצפה.
”נו באמת לדג’ר, זאת כבר פעם חמישית החודש! עוף לי מהעסק!” גער הברמן.
ראלף סחב את קורי מהבר כשקורי מפנה אל הברמן אצבע משולשת. כשהיו בחוץ ראלף שאל את קורי, ”מה ראית שם, קורי?!”
”ראלף, הוא לקח את הדבר עם הבד ובלע אותו בשלמותו, כשהלסת שלו נמתחת כמו לנחש, אני אפילו שמעתי אותה. אני לא יודע אם זה היה בדמיון שלי או לא אבל אני זוכר ששמעתי קליקים כאלה… זה לא מה שגרם לי להקיא. מה שגרם לי להקיא זה כשראיתי…”
”אל תקיא לי עכשיו! מה ראית?!”
”ראיתי גמל שלמה יוצא לו מהפה, עם דם והכל וזה נראה כאילו הוא מרוקן אותו ונשאר מהשמן רק העור. מה שרודף אותי עד היום זה שזה לא היה אכפת לו.”
”מה זאת אומרת?”
”הוא נראה כאילו הוא נהנה מזה… הבחור השמן נהנה מזה… הוא נהנה מזה! הוא נהנה מזה!” קורי צרח. אנשים החלו לנעוץ מבטים.
”קורי! תפסיק!” ראלף אחז את כתפיו, ”תתאפס על עצמך!”
”הוא נהנה מזה!” צרח ודמעות זלגו מעיניו.
”שתוק!” צעק ראלף, ”סתום ת’פה כבר!” ראלף הביט בקהל שהחל להתאסף סביבם, ואז סטר לו. קורי השתתק, עיניו האדומות פעורות בטירוף ובהלם באותו הזמן. הוא פתח את פיו ואמר, ”אני גם נהנתי מזה… רציתי להיות במקומו, במקום האיש הזה…”

ביום שלמחרת קורי התאבד בתלייה

“מה.. לעזאזל?..”
דרוג הסיפור 4.6 | 5 מדרגים

תגובות (6)

וואו באמת וואו … סיפור מותח מאוד אבל הסוף הרג אותי אני חייבת להודות.
גמל שלמה? די אני לא מפסיקה לצחוק

28/05/2014 23:43

חחחח זה מה שעלה לי בראש

29/05/2014 01:46

בסיפור יפה והכתיבה טובה

29/05/2014 06:24

חביב

29/05/2014 06:36

סיפור מעניין!
אבל מהקשר גמל שלמה?

09/06/2014 19:22

ניסיתי למצוא משהו מזעזע מספיק וזה מה שמצאתיP:
זה מה שקורה כשמאלתרים ולא יודעים את פאנץ’ הסיום

12/06/2014 04:08
20 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך