פסק זמן. חלק א’.

Tempus 12/08/2018 82 צפיות אין תגובות

הקוסם חייך אל קהל הילדים שלפניו.
הוא פתח את הקופסא, הארנב לא היה שם.
קולות התפעלות בקעו מפיהם של הילדים. אפילו חלק מההורים התרשמו.
הוא היה גבוה, צעיר, עם עיניים ירוקות-אפורות, שאם היית מסתכל לתוכן מספיק זמן, היית שוקע בהם כל כך עמוק, עד שלא היית מספיק לשים לב לתנועה שהוא הרגע עשה מאחורי הגב. אף אחד לא שם לב אליה.
וזו הסיבה שהוא היה קוסם כל כך טוב.
אבל זאת לא הייתה הסיבה היחידה… לחלק מהקסמים שלו פשוט לא היה הסבר הגיוני. הם פשוט היו יותר מידי מדהימים.
הקסם הבא בתור יהיה אחד כזה. כולם הבינו את זה לפי החיוך הזה שצמח עד לאוזניו של הקוסם. ולפי טיפות הזיעה הקטנות שביצבצו על מצחו.
הוא תמיד הזיע לפני קסמים גדולים באמת.

“אני צריך מתנדב מהקהל” הוא אמר.
“כל אחד”
כל הילדים הרימו את ידם בהתרגשות. הילדים שעמדו מאחורה התאכזבו כשהם הבינו שהוא תמיד בוחר רק מהשורות הראשונות.
הקוסם סרק את הקהל.
הוא החליט הפעם קצת לפרגן לילדים שבסוף. הוא ריפרף בקהל, ילד אחר ילד, כמו שמרפרפים בספר שכבר קראת עשרות פעמים.
הוא שוב ראה את הילד הזה שם, בשורה האחרונה.
כל פעם שהוא הסתכל עליו הוא גרם לו להרגיש מין עצבות כזאת. עצבות וסקרנות.
והקוסם ידע למה, כמובן.
הוא היה כל כך דומה לדניאל. לעזאזל, הוא היה יותר מידי דומה לדניאל.


“לפני שנתחיל בקסם, אני רוצה שכולכם תבדקו את הכיסים שלכם. תבדקו טוב טוב, ותראו שבאמת אין שום דבר בכיסים שלכם. הם ריקים לגמרי”

כולם בדקו. היה אסור להכניס למופע כלום. לא פנקסים, לא ניירות, לא כלי כתיבה, אפילו לא כסף (ובטח שלא מצלמות) הצופים התבקשו לרוקן את הכיסים לגמרי לפני הכניסה למופע.
“יש לי משהו בכיס!” צעק אחד הילדים מהשורה האחרונה.
כל הקהל הסתובב לכיוונו.

קראו לו שון, הוא היה בן 12, והלב שלו דהר מהתרגשות.

שון תמיד אהב קסמים. זה התחיל מכל מיני טריקים שאבא שלו היה מלמד אותו, ולאט לאט הוא התחיל לפתח טריקים בעצמו. הוא אף פעם לא ראה מופע קסמים אמיתי.
אז כשהוא שמע שאוסקר סמית’ מגיע לעיירה, הוא החליט שהוא יגיע למופע. לעזאזל הלימודים, לעזאזל החברים (בכל מקרה לא היו לו הרבה כאלה) הוא יגיע למופע של אוסקר סמית’.
הוא עבד בחנות הקטנה של מר ג’ונס במשך כל החופש, עד שהרוויח מספיק כסף בשביל כרטיס למופע.
טוב… כרטיס בעמידה, בשורה האחרונה. אבל גם זה היה מדהים.

שון חיטט בכיסו, והרים את ידו, כך שכל הקהל יוכל לראות את הפתק שהיה שם.
“זה נראה כמו נייר!” אוסקר חייך, מעמיד פני סקרן. “מה כתוב שם?”
שון פתח את הנייר המקומט, וכשהוא הביט במילים שכתובות בו, הלב שלו כמעט התפוצץ מהתרגשות. הוא הקריא אותם בקול רם: “שון, אתה מוזמן לעלות לבמה”
כולם הריעו ומחאו כפיים בהתלהבות. הספקנים שבקהל חשדו ששון היה ניצב שהושתל בקהל, הספקנים הקצת-פחות ספקנים הניחו שאוסקר תכנן לבחור את שון עוד לפני המופע, והוא החביא לו את הפתק בכיס בלי שהוא שם לב.
אז איך הוא לא ראה את זה באבטחה שבכניסה? הרי דרשו מכולם שם לרוקן את תכולת הכיסים שלהם.
טוב… לאף אחד לא הייתה תשובה לזה.

שון דילג במדרגות בהתרגשות, שתיים שתיים, אנשים מפנים לו את המעבר בזריזות. כשהוא הגיע לבמה, אוסקר הסתכל עליו כמה שניות. נראה שהוא נזכר בזיכרון רחוק מהעבר. שון הסתכל לתוך עיניו הירוקות-אפורות. היה בהן משהו עצוב.
“אתה יודע לערבב קלפים שון?” הוא שאל אותו.
שון הנהן בראשו במהירות. חיוך ענקי התפשט לו על הפנים.
“אני לא מסתכל” אוסקר הצהיר והניח את יד ימין על החזה. “תערבב את הקלפים ותבחר קלף אחד. תגיד לי שאתה מסיים.”
שון ערבב את הקלפים בשיטה שאבא שלו לימד אותו, הקהל מחא כפיים בהתרשמות.
“לא רע!” אוסקר מלמל, משועשע.
“היי!” שון צעק “אמרת שאתה לא מסתכל!”
אוסקר הרים את ידיו בהכנעה וצחק “תפסת אותי”
הקהל צחקו.
“הנה… אני מסתובב. עכשיו אני באמת לא רואה כלום”
שון ערבב את הקלפים שוב, ונעץ את עיניו באוסקר.
הוא הביט בקלפים, ובחר בקלף 5 תלתן.
“בחרתי” הוא אמר.
“מצוין!” אוסקר אמר בחיוך מסתורי. “עכשיו אני רוצה שתקח את העט שבכיס הימני שלך, ותחתום על הקלף. שים את הקלף בחרת בכיס שלך. את שאר הקלפים תפזר על הבמה.”
“אין לי שום עט בכ-” שון אמר, ואז הרגיש פתאם קצת משקל שנוסף לכיס הימני שלו. הוא פער את פיו במבט לא מאמין.
היה שם עט כדורי שחור. הקהל הריע.
שון חתם (הוא תמיד היה גאה בעצמו על החתימה שהוא המציא לעצמו, עם הS המסולסלת) ודחף את הקלף לתוך הכיס.
את שאר הקלפים הוא התחיל להטיס על הבמה במיומנות. חלק מהקהל צחק. הספקנים כבר היו בטוחים שהוא שתול.

“אני לא פותח את העיניים!” אוסקר הכריז.
“שון, תצעק בקול רם את השם של הקלף. ככה שכל הקהל ישמע.”
שון לקח נשימה וצעק “חמש תלתן!”
אוסקר חייך “חמש תלתן, בסדר גמור…
עכשיו אני רוצה שכולכם, כל הקהל. שכל אחד יבדוק את הכיסים שלו. הם היו ריקים, זוכרים?”

דממה בקהל. כולם עצרו את נשמתם.

כל אחד הוציא מכיסו קלף.

5 תלתן.

ועל כל אחד מהקלפים, הייתה מסולסלת האות S, בעט כדורי שחור.

כל הפיות, וכל העיניים שבקהל (אפילו של הספקנים) נפערו בהתפעלות.

נראה שהעולם כולו עצר את הנשימה. שון לא הצליח להוריד את החיוך מפניו. הוא הביט באוסקר בהערצה גלויה. אוסקר השיב לו חיוך.

ואז הגיעו מחיאות הכפיים. והם היו כל כך רועמות. אבל אוסקר אפילו לא שמע אותן. מבחינתו כל העולם עצר.
הוא הביט בשון. כן, הוא היה ממש דומה לדניאל.

שון עלה על האופניים, כמה ילדים מהמופע זיהו אותו ונופפו לו. הוא נופף להם בחזרה. כל הגוף שלו עדיין היה בטירוף מהאנדרלין של המופע. הוא התחיל לדווש במהירות. האוויר חלף על פניו, הבתים חלפו על פניו, הכל חלף על פניו. הוא נסע כל כך מהר. נראה שעוד רגע הוא יתחיל לרחף מעל הבניינים. הוא צחק. הרוח העיפה את שערו החום לאחור. היא נשבה לתוך הפנים שלו, לתוך העיניים שלו שהתחילו לדמוע. זה היה היום המאושר ביותר בחיים שלו.
הוא הגביר את מהירותו. הוא חלף כל כך מהר ליד אישה מבוגרת שהלכה שם, שהוא כמעט גרם לה להתקף לב. היא הביטה לאחור בדאגה. הוא עוד יהרוג את עצמו במהירות הזאת.
אבל שון לא יהרוג את עצמו. הרכיבה באה לו טבעי, עד כדי כך שהוא הרגיש שהאופניים הם חלק ממנו. בדיוק כמו שהקלפים הם חלק מאוסקר סמית’. או כמו שהם היו חלק מאבא שלו.
הוא גם רצה להגיע לרמה הזאת, וזה לא שהוא לא היה טוב… אבל לעזאזל, הקסם שאוסקר עשה היום במופע! שון לא הסיר ממנו את המבט אפילו לשנייה. אין שום דרך הגיונית להסביר את מה שהוא עשה.
נו באמת… תחשוב בהגיון. ברור שאוסקר לא עשה את זה בעצמו. היו בקהל יותר ממאה צופים. אוסקר לא עבר אחד אחד ושם להם את הקלף בכיס.
אז איך לעזאזל הוא שם לכל אחד מהקהל קלף בכיס? אולי בזמן הבדיקת אבטחה?
לא… מישהו בטוח היה שם לב.
בכל מקרה… שון רצה לגלות איך הוא עשה את זה. והוא יגלה.

שון הגיע הביתה, והניח את האופניים על הגדר שבכניסה לבניין.
זה היה בניין ישן, די מוזנח, הקירות היו מכוסים בציורי גרפיטי גסים, קללות, ועוד ציור אחד (די מושקע) של תפוז עם כנפיים שתמיד הצחיק את שון.

הוא נכנס לדירה עם חיוך על הפנים. שום דבר לא יכול להרוס לו את היום הזה. אפילו לא אמא שלו.
אחיו הגדול אלכס שכב על הספה עם סיגריה.
הוא עישן בתוך הבית… מה שאומר שאמא לא בבית… אלכס לא היה מעז לעשן שאמא בבית. כנראה שהיא שוב יצאה לבר או משהו.
מסביב לאלכס היו זרוקים ניירות מקומטים של… טוב, אלכס אף פעם לא הסכים להראות לשון מה הוא כותב. אבל הוא היה כותב הרבה. והניירות תמיד היו מסיימים את דרכם בפח. אלכס אף פעם לא שמר כלום.
אבל הוא היה אח טוב. שון אהב אותו.
“היי פריק, איך היה במופע?” הוא שאל.
“היה אדירר!” שון לקח את חבילת הקלפים שהייתה על השולחן, והתחיל לשחק בה “אוסקר העלה אותי לבמה בקסם האחרון שלו, וזה היה קסם מטורף! הוא גרם לזה שהק-”
“זין שון, זה מעניין לי את התחת.”
שון שתק. ואז אלכס התחיל לצחוק. שון הצטרף אליו. “אבל נהנת אה? זה מה שחשוב. קרעת תתחת שלך כל החופש בשביל החרא הזה.”
“וואו זה לגמרי היה שווה את זה” שון הנהן “שאני יהיה גדול, אני רוצה -”
“אתה רוצה להיות כמו אבא.”
הם שתקו והביטו אחד בשני כמה שניות.
“אתה ממש דומה לו אתה יודע?” אלכס אמר לבסוף. “אתה גם נראה בדיוק כמוהו… אתה גם אוהב קסמים וקלפים כמו שהוא אהב…
אבל אני… אני לא דומה לו בכלום. פשוט בשום דבר. לפעמים אני חושב שאני מאומץ. או שאמא בגדה באבא עם איזה-”
שון הביט באלכס בעיניים פעורות
“א-אני מצטער…” הוא גמגם “לא התכוונתי להגיד את זה.”
שון השפיל את מבטו. “זה בסדר אלכס… אני מכיר את אמא. אני יודע למה היא הולכת כל ערב לבר, ו-”
“זין שון!” אלכס הסתכל עליו במבט לא מאמין “לפעמים אתה פשוט מדבר כמו מטומטם! אמא שלנו אולי דפוקה על כל הראש מאז שאבא מת, היא יוצאת לברים כי היא… היא הולכת לשתות שם או משהו. לויודע… לברוח מהבעיות ולברוח מזה שיש לה ילדים לגדל או משהו בסגנון. אבל אמא שלנו לא זונה!”
“זה לא מה שהתכוונתי להג-”
“זה בדיוק מה שהתכוונת להגיד!” אלכס התנשף.

שון המשיך לשחק עם הקלפים בעצבנות. אלכס חזר לכתיבה שלו.

שון שנא את הרגעים האלה עם אלכס. לפעמים אלכס התנהג כמו מטומטם. לפעמים גם שון התנהג כמו מטומטם.
ואז המריבות האלה פשוט צצו.
הוא רעד קצת. מאז שאבא מת הכל השתנה. אלכס התחיל לעשן, אמא שלהם כבר לא הייתה בבית כמעט, ושון… הוא היחיד שהמשיך הכל כרגיל. הוא לא בכה על אבא שלו אפילו פעם אחת.
והוא ניסה לבכות. הוא ישב וחשב על זה שעות. אבל הדמעות פשוט לא יצאו. וזה תסכל אותו.
אולי הוא פשוט עדיין לא הצליח להכיל את זה שהוא הלך, אז הוא לא מצליח להיות עצוב.
אולי כל כך קשה לו לקלוט את זה עד שזה אפילו לא כואב לו.

אחרי כמה דקות אלכס הסתכל על שון “היי פריק”
שון הרים את עיניו.
“ליאו השיג עותק של ‘קארי’… וחשבנו לראות אותו הערב. בא לך להצטרף?”
שון חייך. הוא אהב להצטרף לאלכס ולחברים שלו. הם היו קצת זבלים לפעמים, וגם לא היה הרבה במשותף עם שון – הם אהבו ספרים של סטיבן קינג, לשבת ליד המדורה, לעשן, ולרסס כתובות גרפיטי. אבל הם היו מגניבים. והם אהבו את שון (הם ממש התלהבו מהטריקים שלו) ומה שבטוח, הם היו יותר עדיפים על הילדים בשכבה שלו.
שון הנהן בראשו במרץ “בטח שבא לי.”
בחוץ התחיל לרדת גשם. גשם בקיץ לא היה מוזר כל כך באנגקור, מסצ’וסטס.
אבל מאז אותו יום, כל פעם שאלכס ישמע את הצליל הזה, של הגשם מתופף על הרחוב בפראות, הוא ירגיש כבדות נוראית, ומחנק. כי זה יזכיר לו את היום הזה, ואת הפעם האחרונה שהוא ראה את שון.
בכל מקרה, הוא אמר לשון ללבוש את מעיל הגשם שלו. אלכס עצמו הלך עם חולצת טי-שרט קצרה. הגשם לא ממש הפריע לו.

פסק זמן. חלק א’.
דרוג הסיפור 4 | 4 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך