NoAdar
פרק חמישי, סליחה שלא פירסמתי אתמול או שלשום הייתי עמוסה עם דברים של בית ספר והכנות לטקס רבין שאני מופיעה בו, עוד פרק היום אני מבטיחה!

Heart attack-פרק 5 ~מוקדש ליוטה~

NoAdar 31/10/2014 436 צפיות תגובה אחת
פרק חמישי, סליחה שלא פירסמתי אתמול או שלשום הייתי עמוסה עם דברים של בית ספר והכנות לטקס רבין שאני מופיעה בו, עוד פרק היום אני מבטיחה!

ליה קמה מהמיטה שלי וניגשה לתיקי, מוציאה משם את המעטפה של המכתב ואת המחשב הנייד שלי, היא התיישבה מחדש בקצה המיטה והוציאה את המכתב מהמעטפה. פניה היו רציניות כשהתחילה לקרוא את המכתב ולאט לאט הפכו למרותקות ואז כשראתה את הציור הפכו למבוהלות ומבולבלות, פיה נפתח טיפה וסירב להיסגר. לקחתי את המחשב וחיפשתי טיסות לקוריאה, יש אחת בשתים עשרה לחודש. זה ייתן לי שבוע לנסות להתאושש ולחפור קצת על עצמי לפני גיל 15 ואם מה שחלמתי היה אמיתי או לא ומה גרם לאמא שלי לעזוב את כל הטוב שהיה לנו לעבור לארצות הברית.
“אז השם שלך הוא לא כריס?” שאלה ליה וקיפלה מחדש את המכתב והציור, מכניסה אותם לתוך המעטפה ושמה אותה בתוך התיק שלי.
“לא, השם האמיתי שלי הוא לוהן וכשהיגרתי לכאן עם אמא שלי שיניתי אותו כדי לא להתבלט, אני גם לא נראה כמו אמא שלי וזה יתרון נוסף כשהתחלתי ללמוד בתיכון כאן” אמרתי וחדלתי את מעשיי על המחשב, החטפתי מבט בליה שנראתה מבועתת ואובדת עצות.
“אני יודע שזה לא נאות ממני לבקש ממך אבל אולי תרצי לבוא איתי הביתה?” שאלתי וליה הביטה בי במבט של ‘יצאת מדעתך?!’
“אתה רוצה שאני אבוא איתך לקוריאה?” היא חצי שאלה חצי גיחחה וביטלתי את דברייה מיד
“לא ליה, התכוונתי ללופט. אני לא יודע אם אני יכול להסתדר לבד אחרי כל מה שקרה היום” אמרתי והבעת פניה השתנתה, החזרתי לה מבט שואל והיא התחילה להסביר
“כרי.. לוהן, היית מחוסר הכרה כבר כמעט יום, היום זה השמיני לחודש” היא אמרה והצביעה לשעון דיגיטלי כמו שיש לי בבית והתאריך היה באמת השמיני, זה נותן לי רק ארבעה ימים להתאושש ולהתארגן! זה לא יספיק אם לא ישחררו אותי בזמן הקרוב.
“אוקיי, זה משנה כמה דברים” אמרתי ורק עכשיו שמתי לב שליה לבושה במלבושי אתמול, אבל פניה נקיות מכל סוג של איפור והיא לא לובשת את העדשות השחורות שלה, אף פעם לא ראיתי את צבען האמיתי והן התגלו להיות בצבע דבש מהול בקווי קרמל הן כמעט קפצו מעיניה בגלל שיערה הטורקיזי שהתפזר לכל עבר, לפי דעתי היא הרבה יותר יפה ככה.
“הלכת הביתה אתמול?” שאלתי אותה והמשכתי את עיסוקיי במחשב
“הם ביקשו ממני להישאר למקרה שמשהו יקרה לך. אמרת שאמא שלך גם כאן, למה היא לא רשומה כאיש החירום שלך?” אמרה ליה ושיחקה עם אצבעותיה כמו ילדה קטנה משועממת
“אמא שלי מאז שעברתי לניו יורק חיה חיים פשוטים, היא גרה בפרברים באזור מסורתי ואין לה אמצעי תקשורת מידיים רק תיבת דואר, והיא יודעת רק קוריאנית ואת מעט האנגלית שהיא צריכה כדי להסתדר כאן” אמרתי והזמנתי לעצמי כרטיס טיסה, הזנתי את פרטי כרטיס האשראי שלי וסגרתי את הדפדפן. ליה קמה מהמיטה ומתחה את גבה וידיה, משחררת את עצמותיה ומתנערת כאילו הייתה תקועה בקופסה קטנה. היא התחילה לנבור בתיקי מחפשת אחרי דבר מה
“את יודעת מתי אמורים לשחרר אותי?” שאלתי אותה וסגרתי את המחשב הנייד שלי כשהיא הניחה עליו את משקפי הקריאה ששכחתי להרכיב.
‘טיפש!’ חשבתי לעצמי ואיגרפתי את ידיי, ליה לקחה את תיק השליחים שלה והעבירה אותו מעבר לכתפה וראשה.
“הם אמרו שאחרי שהם יבצעו בדיקות ניורולוגיות עליך כשאתה ער אתה תוכל ללכת הביתה” היא אמרה והצחילה לצאת מהחדר, נעצרת בדלת וכאילו קופאת לשנייה. היא הסתובבה חזרה אליי והביטה בי פניה אדישות ונראות קרות מתמיד
“אני אכפה עלייך בעבודה, אבל אתה תצטרך להתמודד עם החיסורים שלך בזמן שאתה בבית האמיתי שלך לבד, בהצלחה כרי.. הוא לעזאזל! לוהן” היא אמרה בכעס ויצאה מהחדר בסערה. ליבי החסיר פעימה והתחיל לפעום מהר כשהיא קראה לי בשמי האמיתי, הרפתי את שריריי ושיחררתי את אגרופיי. העברתי את אצבעוותיי על פניי, אין פציעות חדשות אבל הצלקות צרבו והכאיבו לי. התחלתי לנשוך את הלחי שלי והפצע הישן נפתח, טעם הדם המתכתח מילא את פי ופלש לגרוני, נאלצתי לבלוע אותו בחוסר רצון ושתיתי עוד מהמים שהיו לי.
רופא ועוד כמה מתמחים נכנסו לחדר שלי ונעמדו מול מיטתי, אחד המתמחים התחיל להסביר על מצבי והגורמים שבגללם אישפזו אותי כאן
“כריס סשיומין, בן 24, התקבל אתמול עקב התקף חרדתי, פרכוסים אפילפטיים וניסיון לפגיעה גופנית עצמית תוך כדי התקף, סימנים חיוניים נורמאליים מאז אתמול בשעה 23:45 והוא קיבל טיפול רפואי בנוגע לפצעיו המרובים על פניו ומימון תרופות חדש הוזן לרופא המטפל שלו ויש להתחיל במינון החדש באופן מיידי” המתמחה שהסביר את כל העובדות הכל כך מעניינות עליי נראה עייף ומיוגע, כאילו לא ישן כבר שבוע, מתחת לעיניו נוצרו עיגולים שחורים והוא היה אסייתי במאת האחוזים. עינייו מלוכסנות וחומות, פניו היו טיפה צהובות אבל כהות יחסית למישהו מהמזרח הרחוק, שיערו לעומת זאת היה צבוע לצבע בין אפור לצהוב אבל היה ניתן לראות את שורשי שיערו השחור. מתחת לחלוק הרופא שלו היה אפשר לראות שרשרת כסופה וארוכה עם תליון שלא הצלחתי לפענח, אבל ידעתי שזה קשור לארץ שממנה הוריו או אפילו הוא בא ממנה לפי המבטא הקל שהצלחתי לשמוע מדיבורו. אחרי ששאר המתמחים והרופא הלכו הוא נשאר לבדוק את הסימנים החיוניים שלי וביד מהירה הביא לי פתק קטן שקופל ברישול ויצא בזריזות מהחדר משלים את הפער בינו לבין חבורת הרופאים. פתחתי את הפתק וקראתי את כתבו שהיה מסודר, משהו שלא ציפיתי לו
‘תפגוש אותי בכניסה כשמשחררים אותך, אסונה ביקשה שאדבר איתך.’
ליבי החל לפעום במהירות וקיפלתי מחדש את הפתק, מניח אותו בצד ואומר לעצמי בשקט
“היאישה הזאת היא בכל מקום!”

Heart attack-פרק 5 ~מוקדש ליוטה~
דרג את הסיפור

תגובות (1)

מדהים, שנינו אהבנו מאוד! :)
סליחה שלא הגבתי קודם :(

31/10/2014 14:35
8 דקות
תגיות: ,
סיפורים נוספים שיעניינו אותך