Rumpelschtilzchen
כחלק מהשתלמות מורים, נדרשתי לקרוא ולסכם. מצאתי לנכון לפרסם קטע קצר מתוך הספר, שנכון לדעתי גם עבור קוראי וכותבי אתר זה. נעזרתי כמובן בגוגל־תרגום, העריכה הלשונית והעימוד - שלי.

בלי ציוּנים

Rumpelschtilzchen 22/02/2021 303 צפיות 3 תגובות
כחלק מהשתלמות מורים, נדרשתי לקרוא ולסכם. מצאתי לנכון לפרסם קטע קצר מתוך הספר, שנכון לדעתי גם עבור קוראי וכותבי אתר זה. נעזרתי כמובן בגוגל־תרגום, העריכה הלשונית והעימוד - שלי.

יום אחד, שיחקתי מסירות עם ילד כבן שש. בכל פעם שהוא זרק את הכדור, ובכל פעם שניסה לתפוס אותו, אני עודדתי אותו: “יופי”; “זריקה טובה”; “ניסיון טוב”.
לפתע, הוא זרק את הכדור בכעס.
“אינני רוצה לשחק אתך עוד.” צעק, “אתה משקר! אני זורק נורא. זה בכלל לא היה טוב, ואתה רמאי גדול.”

כמובן שהוא צדק, ואני טעיתי. זה היה שיעור בעל ערך רב עבורי בבית־הספר.

.

אין ציונים ב’סדברי־ואלי’. התלמידים מחליטים בעצמם כיצד למדוד את התקדמותם. לרוב, הם משתמשים באמות מידה מחמירות עבור עבודתם, ומודדים אותה אל־מול הדוגמאות הטובות ביותר שהם יכולים למצוא בעולם שמחוץ לבית־הספר.

תלמידים שלומדים חשבון יודעים מתי הם שולטים בכפל ובחילוק, ובכל פעולה אחרת; אם הם פותרים את הבעיות טוב או לא טוב. אם הם אינם מבינים משהו- הם מנסים לפתור או מבקשים עזרה, עד שהם בטוחים שהם יודעים. ילד שלומד מכונאות רכב, מבחין במהרה שהוא מסוגל לתקן משהו אחד ולא משהו אחר. ככל שהוא מסוגל לתקן יותר דברים – הוא הופך למכונאי טוב יותר; אולם הוא אינו זקוק לעזרה חיצונית כלשהי שתאמר לו מה הוא עדיין לא יודע לעשות.

וזה נכון לגבי כל פעילות. הכדר ראה כדים מקצועיים, הצייר ראה ציורים, המחבר קרא ספרים, השחקן ראה הצגות, המוסיקאי שמע תקליטים או קונצרטים. לכל אחד יש מידה של מצוינות בראש, וכל אחד יכול לקבוע לעצמו מטרות ללא אשליות.

לעיתים קרובות, תהליך ההערכה העצמית למול השלמות הוא מתסכל עד כאב. ימים ושבועות של עבודה מתבזבזים כאשר אנשים נתקלים באי־התאמותיהם.
“מדוע אתה קורע את התמונה היפהפיה הזו?” שאלתי יותר מתלמיד אחד.
“כי היא מכוערת.” היתה התשובה הבלתי־נמנעת.

התסכול יכול להוביל לכעס; למצבי־רוח מחרידים; להענשה עצמית…
זה לא מועיל אם מישהו אחר יאמר: “אבל אתה טוב מאד בזה”, כאשר למעשה מתכוונים לומר: “הנך טוב יחסית לגילך ולרמת הישגיך”.
זה איננו מנחם. הילדים כבר החליטו, עוד בטרם התחילו, לאיזו רמת מצוינות הם רוצים להגיע, ודבריך נשמעים ריקים ומזויפים.

לפעמים, התסכול שנוצר כתוצאה מהערכה עצמית אכזרית, הביא את הילדים לנטוש את פועלם. לרוב, הילדים חוזרים ומנסים פעם, ועוד פעם, עם נחישות עיקשת המעוררת יראת כבוד, עד שלבסוף הם באים אליך ואומרים: “זו חתיכת עבודה טובה”.

.

מדי פעם, הילדים מחפשים ביקורת חיצונית, שתסייע להם לשכלל את עבודתם. הם מחפשים מבקר, ודורשים יושר ומיומנות. זה מה שקורה בכל תכנית חונכות: החניך פונה אל החונך בכדי לקבל אימון וביקורת באופן הולך וגובר.

הכל תלוי בילד ובנושא. תלמידים רבים פנו אלי בבקשה: “האם יכול הנך לעבור על הכתיבה שלי ולסייע לי לשפרה?” הילדים אשר מבקשים זאת הם משכילים ומבריקים, אולם הם פשוט אינם יכולים להצביע על ‘מה לא בסדר בעבודתם’.

כאשר הם פונים אלי, אני נענה ברצון, ואני מסיים כאשר הם אינם זקוקים לי יותר. הם קיבלו את מה שרצו. כל איש צוות בבית־הספר נוהג כך. זהו חלק משמעותי ממהות בית־הספר.

.

לב־ליבו של ‘סדברי־ואלי’ הוא המדיניות שבה אנחנו לא מדרגים אנשים. לא משווים אחד עם השני, או עם איזשהו תקן אשר קבענו. לדידנו, פעילות שכזו היא הפרת הזכויות לפרטיות ולהגדרה עצמית.

בית־הספר הוא לא שופט. אם התלמידים מבקשים ממישהו מכתב המלצה עבורם, זה עניין אישי שבין הצדדים. אם אותו בן־אדם מסכים לכתוב מכתב כזה, הוא עושה זאת על נייר אישי; לא על נייר של בית־הספר. מבחינת ‘סדברי־ואלי’ – כולם “בסדר”.

מדיניות זו יצרה מספר בעיות מצחיקות, ולפעמים היא עדיין יוצרת אותן. פעם אחר פעם, בטופסי־הבקשה לקבלה לבתי־ספר להשכלה גבוהה או למִשְׂרוֹת, מבקשים תעתיקים של ציונים והמלצות. אנחנו כותבים מכתב מנומס, שבו מוסבר כיצד אנו פועלים ומה מדיניותנו. אנחנו משתדלים להסביר בעדינות רבה שאין לנו ציונים וכי אין אנו מוציאים הערכות. בתשע פעמים מתוך עשר, מדיניות זו מתקבלת, והתלמידים נותרים היכן שראוי שיהיו: הם מציגים את עצמם בפני פקידי הקבלה או מנהלי כוח־האדם של המקומות שאליהם ברצונם להתקבל.

הפעם האחת מתוך העשר, היא מה שעושה את החיים למעניינים. לפעמים שולחים, וחוזרים ושולחים בקשות ממוחשבות, ומתעלמים מתשובה אשר אינה תואמת את תוכנת המחשב. כאשר זה קורה, התמדה היא המפתח; אנחנו ממשיכים לנסות עד שפוגשים בן־אדם, אשר מסוגל לקבל החלטות. במקרים אחרים אנחנו מקבלים שיחת טלפון בזו הלשון: “האם אינכם יכולים לתת לנו משהו, אולי איזושהי הערכה בעל־פה, בטלפון, ושאיש לא יראה?” בסבלנות, אנחנו מסבירים שאיננו יכולים.

.

עד כמה שידוע לנו, מדיניותנו בנוגע להערכה מעולם לא גרמה נזק לאף־אחד מהתלמידים, כאשר הם יוצאים לחיים שמחוץ לבית־הספר. לבטח המדיניות מקשה עליהם במקצת; אולם סוג זה של קושי הוא עניינו של בית־הספר: ללמוד לפלס לך דרך; לקבוע את אמות המידה שלך; להשיג את מטרותיך.
מה שאנחנו מרוויחים בבית־הספר, כבונוס למדיניותנו של אי־מתן ציונים ואי־הוצאת הערכות, היא אווירה חופשית מתחרותיות וממאבקים בין התלמידים, למען השגת הסכמתם ואישורם של המבוגרים. ב’סדברי־ואלי’, אנשים עוזרים זה לזה כל הזמן. אין להם סיבה שלא לעשות כן.

.

[ מתוך הספר: “סוף־סוף חופשי”, פרק 20 – ‘הערכה’, עמוד 97, חלק א’: “לומדים” / מאת: דניאל גרינברג. הוצאה לאור של בית־הספר ‘סדברי־ואלי’, 1987. ]

בלי ציוּנים
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (3)

תודה על הקטע המעניין והמשכיל!

אין ספק שלקטע הזה ישנה משמעות רבה לנו, הכותבים, בייחוד העניין של התסכול והייאוש העלולים לנבוע בעקבות שאיפה לשלמות ובהשוואה ליצירות הנראות “מושלמות” בעינינו…

לגבי השיטה של אותו בית ספר – אישית, איני מתחבר אליה, אף שאני מודה בבעיות שהוא מנסה לפתור. התחלתי לכתוב באריכות את דעתי “המלומדת” (חחח…) בעניין, אבל מחקתי את הדברים, כי זו סתם שליפה מן המותן, בלי מחשבה של ממש, וודאי שבלי מחקר כלשהו.

*

רק מפני שאני יודע שאתה נהנה מזה, אעיר כמה הערות של עורך לשון:

1. דברי הילד בתחילת הקטע: “אינני רוצה לשחק אתך עוד” – “אינני” היא מילה גבוהה, שבוודאי אינה מתאימה לשפת דיבור של ילד.
אני הייתי מתלבט אם להשתמש כאן בשפת דיבור, המתאימה בוודאי לילדים: “אני לא…”, או להעדיף את הלשון התקנית: “איני”. אבל בכל מקרה לא – “אינני”!

2. עוד הערה במשפט זה: “אתך עוד” – עפ”י כללי הכתיב חסר הניקוד, יש לכתוב: “איתך”…

3. “כמובן שהוא צדק” – או: “מובן שהוא…”, או: “כמובן, הוא צדק”, או: “הוא כמובן צדק…”.

4. “עבור משהו” – מדויק יותר לכתוב: “בעבור משהו”.

5. “מדוע אתה קורע את התמונה היפהפיה הזו?” – משפט יפיפה! אבל כך אנשים אינם מדברים! הייתי “מוריד” קצת את הלשון: “למה אתה קורע את התמונה היפה הזאת?”.

6. “היתה” > “הייתה”, עפ”י כללי הכתיב חסר הניקוד…

7. “זה לא מועיל אם מישהו…” – “זה” לא מתאים כאן. “זה” שווה ל”אם מישהו…”, יש כאן אפוא כפילות לשון . אפשר אולי לכתוב: “לא תהיה תועלת רבה אם מישהו…” וכן הלאה.

8. “הנך טוב יחסית לגילך ולרמת הישגיך” – שוב, הלשון גבוהה מדי. “הינך” היא מילה חגיגית, כמו: “הינכם מוזמנים…”. כאן די לומר: “אתה טוב…”.

9. “זה איננו מנחם” – “איננו” לא מתאים כאן, ואפילו אין צורך ב”אינו”. כאן די ב”לא”, כי אין מדובר בפעולה, אלא בתיאור, וכפי שאתה עצמך כתבת בתחילה: “זה בכלל לא היה טוב”.

10. “התסכול שנוצר כתוצאה מהערכה…” – הביטוי: “כתוצאה מ…” הוא תוצאה של תרגום משובש מאנגלית שהשתרש בציבור. ישנן חלופות עבריות למכביר, כמו: “בעקבות ה…”, “בשל ה…”.

11. “מדי פעם” – ביטוי בעייתי. בביטויים המקוריים יש חזרה על המילה השנייה, כמו: “מדי יום ביומו”, “מדי שבת בשבתו”, וכדומה. ראה דיון בעניין באתר האקדמיה ללשון העברית.

12. “הכל תלוי” – “הכול” עפ”י כללי הכתיב חסר הניקוד…

13. “פנו אלי בבקשה” – “אליי” עפ”י כללי וכו’…

14. “האם יכול הנך לעבור על הכתיבה שלי ולסייע לי לשפרה?” – כנ”ל, להוריד לשפת דיבור, או לפחות לשפה אנושית: “תוכל לעבור על הכתיבה שלי ולעזור לי לשפר אותה?”.
ובכל מקרה, “הנך” ביו”ד.
כמו כן, פשוט יותר לכתוב: “הינך יכול”, ולא: “יכול הינך”.

יישר כוח!
טוב לראותך שוב כותב באתר!

עומר

28/02/2021 00:23

מה שלכד את תשומת ליבי בקטע המצוטט, הוא דווקא עניין התגובות.
הרצון לקבל משוב, כל משוב, על עבודתו של מבקש המשוב.
אל תתעלמו, אל ‘תלטפו’ את האגו. הגיבו עם מלוא האמת שלכם.

כמורה, גם אני נדרש למדוד ולהעניק ציונים. דרך אגב, אני לא מורה לעברית. תלמידיי יודעים שהערכה גבוהה מדיי – סופה כישלון במבחן; הערכה נמוכה מדיי – היא מכת מוות למוטיבציה ללמוד; הציונים שאני מעניק – הם הנכונים בעיניי, לטוב ולמוטב.

אני מעריך מאוד כל תגובה, ויותר מכך- תגובה איכותית, כזו שמפרטת במה עליי להשתפר וכיצד להשתפר.
אכן, אני מאוד נהנה לקרוא הגהות שבכוחן לגרום לי להשתפר בכתיבתי.

1. טרם הבנתי את ההבדל בין ‘איני’ לבין ‘אינני’. אשמח להבהרה.
בעניין השפה הגבוהה – זה מכוון. דניאל גרינברג הוא המספר, והוא משתמש גם במקור במשלב לשון גבוה.
אמנם אין זו שפת הילד, אך זו בדיוק שפת המספר.

2. כיוון שאתה עורך לשון במקצועך, אני בטוח שהצדק עִמְךָ; אלא שאין זו השפה שלמדתי בילדותי. אני מקבל את התיקון, אך תחושתי היא שזהו עוול כלפי המֶלֶל.

3. אכן, הכ”ף מיותרת. תודה. למדתי משהו חדש.

4. האם ‘עבור’ זו טעות? מדוע ‘בעבור’ עדיפה? אני לא מתנגד לתיקון, אלא מעוניין להבינו.

5. ראה הערה [1].

6. ראה הערה [2].

7. לא קיבלתי. אין פסיק לאחר ‘מועיל’. ‘אם מישהו’ הן ההמשך הטבעי של המשפט. בהרחבה: לא עוזר מצב שבו מישהו אחר אומר…
המשפט החלופי “לא תהיה תועלת…” הוא בזמן עתיד; המשפט המקורי הוא משפט תנאי בזמן הווה.

8. ‘הנך’ אכן חגיגית. היא מתייחסת לתוצאה חיובית, למרות שבעיני הילד אינה כזו.

9. קיבלתי. ‘לא’ מספיקה בהחלט. מה ההבדל בין ‘אינו’ לבין ‘איננו’?

10. תודה, למדתי.

11. את הביטוי ‘מדי פעם בפעם’ אפשר למצוא בכתבים עבריים למן המאה ה־17, אך עיקר תיעודו למן המאה ה־19. כבר בספרות ההשכלה שימש לצידו הביטוי המקוצר ‘מדי פעם’, והוא הרווח בפי דוברי העברית בימינו. גם בביטויי הזמן האחרים נוהגת דרך הקיצור: מדי שנה, מדי יום וכדומה – כבר בלשון הרבנית של ימי הביניים ובייחוד מלשון ההשכלה ואילך. בצירופים מאוחרים שנוצרו בתבנית זו, רגילה התבנית המקוצרת: מדי ערב, מדי קיץ.
… נראה אפוא שאפשר להכשיר את הביטוי מדי פעם, וכן את הביטויים המקוצרים האחרים.
[מתוך אתר האקדמיה ללשון]

12. ראה הערה [2].

13. כנ”ל.

14. ראה הערה [1].
נדמה לי שהַעתָקַת הנשוּא אל לפני הנוֹשא, יש בה צורה ספרותית יותר, במשפטים מעין אלו.

תודה רבה עומר, “צבת בצבת עשויה”.

28/02/2021 18:01

    שלום שלום ויישר כוח על הגבורה לקבל הערות!
    אני מעריך את זה מאוד!

    לגבי תשובותיך להערותיי:

    1. “איני” – “אינני”. מתוך אתר האקדמיה:
    “הצמד אינני ואיני מצטרף לצמדים נוספים של נרדפים שמקורם בהבדלים שבין לשון המקרא ללשון חז”ל… בכל הצמדים הללו אין הבדל משמעות בין הצורות ואפשר לנקוט את שתיהן בכל ההקשרים”.
    ועם זאת, אף ששתי המילים שוות, נראה כי נעשה בידול בשפה בין שתי המילים, והמילה “אינני” מופיעה בד”כ בלשון גבוהה יותר.
    ייתכן שהסיבה לכך היא ש”אינני” מקורה בלשון מקרא, ולשון המקרא נתפסת בעינינו כשפה גבוהה יותר.
    איני אומר שא”א להשתמש במילה הזאת, אלא שהיא אינה מתאימה ללשונו של ילד. ובאמת, פוק חזי מה עמך דבר ותמצא שאין ילד המדבר כך – ואף לא מבוגר…

    בעניין השפה הגבוהה – אני מבין את הטיעון שהעלית, ופה אנו נכנסים לדיון שאינני בקיא בו די הצורך, הקשור להתלבטויות בתחום התרגום – האם לנסות להעתיק בתרגום את סגנון המקור – או לתת לו צורה המתאימה לשפה המתורגמת; האם לשמר את העריכה והסגנון של המקור, אף שאינם מדויקים ומכוונים כל צורכם – או לתרגמם בצורה נכונה יותר.
    אינני מתרגם, ולכן איני יכול להציג בזה עמדה מקצועית או בעלת ניסיון.
    התחושה האישית שלי אומרת שכדאי לתרגם ללשון המתאימה לשפה המתורגמת ולתקן לפי הצורך. אבל שוב, זו רק תחושה אישית שלי, ואיני חושב שיש לה יתרון ממשי על התחושה האישית שלך.
    הניסיון היחיד שלי בתרגום הוא מארמית לעברית – מהתלמודים, מהזוהר, מהמדרשים ומתרגומי התורה. אבל אלו בד”כ תרגומים קצרים של כמה מילים או כמה שורות.
    (אגב, הספר הראשון שערכתי לפני כעשור יצא לאחרונה במהדורה מתורגמת לאנגלית! לצערי, רמת האנגלית הממוצעת-מינוס שלי לא אפשרה לי לחוות דעה על טיב התרגום, אופיו וסגנונו…).

    2. לגבי הכתיב חסר הניקוד – אני מבין אותך לגמרי, ולא הייתי מעלה על דעתי להעיר על דקויות שכאלה לאיש מלבדך, חוץ מהספרים שאני עורך, כמובן.
    אינני (אפשר גם: “איני”…) אומר שכללי האקדמיה הם קודש קודשים, הרי האקדמיה עצמה עדכנה אותם לפני שנים אחדות (באמצע לימודי העריכה שלי! הייתי צריך ללמוד את הכללים החדשים שנה אחרי שלמדתי את הישנים!).
    היתרון בהיצמדות לכללים שלהם היא העקביות והאחידות – גם של הסופר עצמו, וגם של הכתיבה העברית בכללותה. משום כך אני משתדל להיצמד אל הכללים שלהם בד”כ, אך אתה – עשה הטוב בעיניך.

    4. “עבור” אינה נחשבת לטעות.
    באתר האקדמיה כתוב כך:
    “אין האקדמיה רואה מקום להתערב בשאלת השימוש במילה עבור במשמעות ‘בשביל’ (במקום בַּעֲבוּר) – בהיותה שאלת סגנון.”
    כשהראנו זאת למרצה שלנו לעריכת לשון (שהיא בעצמה מהאקדמיה), היא הדגישה שהאקדמיה אומנם אינה מתערבת בזה – אך גם אינה מקדשת את זה…
    אני מעתיק לך את שכתבתי את זה בסיכומי (איני מתחייב שאלו בדיוק הדברים שאמרה המרצה, לא תמללתי את השיעורים, אלא סיכמתי אותם בלשוני):
    “עבור היא ווריאציה מחודשת של: ‘בעבור’ המקראית, כך גם בלשון חכמים. מימי הביניים ואילך קוצצה הב’. היום: ‘עבור’ הוא הצורה הנפוצה והרווחת. זה קרה גם במילה: ‘בגלל’ – שהפכוהו ל’גלל’. היום זה תלוי בסגנון – ‘בעבור’ לרמה גבוהה יותר, ‘עבור’ – משהו עממי יותר”.
    בקיצור, אי אפשר לומר שלא לכתוב כך, אך ראוי בכתיבה גבוהה לכתוב אחרת… ולכן כתבתי בהערתי: “‘עבור משהו’ – מדויק יותר לכתוב: ‘בעבור משהו’”. ודו”ק.

    7. השימוש במילה “זה” במשפט הזה מיותר לדעתי. המילה “זה” פשוט אינה נותנת דבר בהקשר הזה. איני יודע איך להסביר זאת טוב יותר…
    אני מצטט לך מתוך הספר: “לתקנת הלשון” של לאה צבעוני (עמ’ 118. ספר מומלץ מאוד לדעתי):
    “‘זה’ היא מילת חלל [מילה ריקה מתוכן] דיבורית. יפה להימנע ממנה בכתיבה עיונית. בכתיבה ספרותית רצוי שתבוא רק בדיבור ישיר”.
    הינה כמה דוג’ שהיא מעלה – בכל המקרים הללו היא משמיטה את המילה “זה”:
    “/זה/ כבר היה ברור לכימאים כי אנזימים עושים את שלהם”.
    “כך /שזה/ נדיר שנאשם ברצח מזוכה מאשמה”.
    “רוחמה לא היתה מרוצה /מזה/ שאני חג סביבה כזבוב”.
    ראה גם ב”מדריך לשון לרדיו וטלוויזיה”, של אבא בנדויד, עמ’ 182.

    8. “הנך” – להלן דבריה של שושנה בהט במאמר המופיע באתר האקדמיה (המאמר כולו מומלץ מאוד מאוד לקריאה – הינה קישור: http://bit.ly/3r27N1K. אתה חייב להסביר לי איך מטמיעים קישור לחיץ בטקסט…):
    “‘לשון גבוהה’
    וזה העיקרון המנחה לדעתי לכתיבה עניינית: כל שאינו יפה וטוב בלשון המדוברת אינו יפה אף בלשון כתובה, שלשון תקנית, שכל עיקרה הוא מסירת מידע והקניית ידיעות, היא מיטבה של הלשון המדוברת.
    *
    הנני
    הנה דוגמאות אחדות מֵרבות: בלשון התכתובת, ואף מחוצה לה, רווחת המילה ‘הנני’. ‘הנני’ פירושה הוא ‘הנה אני’, ולשון הדגשה היא, שיש עמה נכונות לעשייה. המשתמשים במילה זו אינם מתכוונים למשמעות היתרה שיש במילה ‘הנני’, וּודאי שאינה חלה על פקידים, שנכונותם וזריזותם לעשייה אינן מתכונותיהם המוּכּרות, וראויה אפוא לשימושם המילה הפשוטה ‘אני’. הוא הדין בכל כינויי הגוף: אתה, הוא, אנו או אנחנו וכו’ ולא: הנך, הנוֹ, הִנָה והננו”.

    11. אני רואה שעשית את העבודה לבד. זו הסיבה שנזהרתי מלתקן אותך או לפסול את הביטוי, אלא רק ציינתי שיש בעיתיות מסוימת בכך והפניתי לדיון באקדמיה.
    אומנם, כפי שציינת, באתר נכתב: “שאפשר להכשיר את הביטוי”, אבל אנו, עורכי הלשון, נוטים לעיתים להיות “מחמירים” (במלעיל) ומעדיפים בד”ץ…

    14. “הינך יכול” – כאמור, לדעתי יש כאן הגבהה שאינה במקום.
    לגבי הקדמת נשוא לנושא – זהו נושא נשוא-פנים, שקטונתי מלהביע את דעתי בו בצורה מספקת.
    אם אתה מתעניין בעניין, הרי שלאותה לאה צבעוני שהזכרתי לעיל, יש ספר שלם העוסק בעניין זה: “סדר המילים ומבנה המשפט”.
    כאן לא אוכל לא להמליץ לקוראו, כי אף שהוא נמצא במדף מול פניי ברגע זה ממש, אאלץ להודות שלא הצלחתי לקרוא אותו מתחילתו ועד סופו… אבל אני בטוח שמי שיצליח, ישכיל עד מאוד…

    בקיצור, יישר כוח על ההתדיינות, הצלחת להחזיר אותי לסיכומים מימי לימודי העריכה, וערערת במעט את ביטחוני בעניין ה”איני” ו”אינני”, ועל כך הינני להודות לך באופן אישי…

    אבל השאלה הגדולה היא – מתי נזכה ליצירה מקורית חדשה שלך???

    עומר

    28/02/2021 21:48
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך