Itamar Shai
תהיות ופריקה על כל מיני נושאים. וקצת ביקורת.

ברוך אתה ה’

Itamar Shai 27/09/2015 524 צפיות אין תגובות
תהיות ופריקה על כל מיני נושאים. וקצת ביקורת.

“ברוך אתה ה’, אלוהינו מלך העולם, המוציא לחם מן הארץ”.
כמעט סיימנו את קבלת השבת, נשאר רק לברך על החלה ולאכול אותה ולשיר את השירים.
איכשהו, לא משנה מה אנחנו אוכלים בארוחת הערב החגיגית של ערב שבת, כשאני נוגס בחלה, מרגיש קצת מלח גס בתחתית הפה שלי, ולוגם יין אדום יבש אני מרגיש עשיר. זה לא שאנחנו עשירים עד כדי כך בכסף. אמידים, יש לנו את מה שאנחנו צריכים, אני לא צריך לדאוג לפרנסה, כן. אבל לא מה שנקרא “המאיון העליון”. המונח “הפוליטיקלי קורקט” הוא ממעמד “סוציו-אקונומי בינוני-גבוה”.
אבל כשאני יושב, מוקף במשפחה שלי, כל פעם בהרכב קצת שונה, לועס חלה שאבא שלי מכין בכל יום שישי, ותוך כדי הלעיסה לוגם קצת יין – אז אני מרגיש שבאמת יש לי את מה שאני צריך. כשאני לבוש ובקרוב אהיה שבע, מוקף באנשים אוהבים ואהובים, בטוח בגופי ובנפשי – אז אני מרגיש עשיר. אז אני מרגיש בר מזל באמת.

אנחנו לא דתיים. חילוניים, לא אוכלים כשר, לא “שומרים שבת” בצורה המקובלת, לא חובשים כיפה, לא הולכים לבית כנסת.
אבל אנחנו כן עושים קבלת שבת בדרך שלנו, כן שומרים שבת בדרך שלנו.
אצלי הדת זה בכלל עניין. כשהייתי בן שלוש עשרה וחצי נחשפתי לרעיון האלוהות. עד אז הנחתי שאלוהים קיים, לא חשבתי על זה יותר מידי. לא חשבתי על זה בכלל, למען האמת. מידי פעם תהיתי -“איך הוא עושה את זה? איך הוא מתייחס לכל אחד באופן אישי?”. אבל לא יותר מזה. עם זאת, כשהייתי, כאמור, בן שלוש עשרה וחצי, נחשפתי לדף על שמו של אלוהים. מהר מאוד נהייתי אתאיסט תקיף, קיצוני. כמובן, אז לא ראיתי את עצמי ככה. אז ראיתי את עצמי כמי שעיניו נפקחו, כשמי שנגאל, כרציונל ומתורבת. כשהייתי כבר בן ארבעה-עשר הרחבתי בלמידה שלי על הנושא. קראתי על דת, אלוהים, מדע ואתאיזם. גם כל העניין עם השיוון בנטל, הרבה רעש על החברה החרדית, ההתנחלויות ושאר עניינים פוליטיים התחילו לעניין אותי. באיזושהי נקודה, כנראה בסביבות גיל חמש-עשרה וחצי, הבנתי את הקיצוניות שהייתה לי. זנחתי אותה, אימצתי את התואר “אגנוסטי” – אחד שלא עוסק בשאלת קיום אלוהים, שלא רואה בה רלוונטיות לחיי היום יום. אימצתי את ההגדרה הזאת לאחר שהסבירו לי קצת על “הקבלה”.
בינתיים המשכתי להתעניין בפוליטיקה. אימצתי גישה מאוד שמאלנית באותו הזמן. זה היה מאוד מובן בסביבה שלי. כמעט כל מי שהכרתי היה (ונשאר) שמאלן. עוד פעם, הייתי קיצוני. הייתי עיוור בזמן שהאשמתי ימנים שהם עיוורים. הגישה שלי הייתה קצת בעייתית – בהתחשב בעובדה שחלומי היה להיות טייס, ורציתי לעשות את זה דרך טיס קרבי בצבא. אבל עשיתי את ההפרדה.

זו גם הייתה התקופה שהתחלתי את התיכון. לאט לאט שקעתי בלימודים והיה לי פחות ופחות אכפת מדת, מאמונה, מפוליטיקה. אומנם פחות הרגשתי את זה בכיתה י’, אך כן היה הבדל מהחטיבה. בקיץ, כשהתחיל מבצע צוק איתן, לא הרגשתי משהו מיוחד מידי. “אה, עוד אחד? מעניין אם גם הפעם זה יהיה רק חיל האוויר”. חשבתי. כשהפרופגנדה של הערבים התחילה להיות מורגשת יותר מבדרך כלל, והסרטונים של היהודים ברחבי העולם פורסמו כפעולת נגד, החלטתי שאני עושה את זה כמו שצריך הפעם. אני אתחיל לקרוא. כל פעם שאראה משהו שאני לא בטוח שאני מספיק בקיא בו, אפתח את הערך ואקרא יותר מאוחר. התחלתי מויקיפדיה.
כתבתי “הסכסוך הישראלי-פלסטיני”. אחרי משפט אחד הייתי צריך לפתוח את “הסכסוך היהודי-ערבי” ואת “הסכסוך הישראלי-ערבי”. אחרי שסיימתי לקרוא את המבוא היו לי תשעה ערכים פתוחים. אחרי שסיימתי לקרוא על חמש השנים הראשונות לסכסוך היו לי שבעה עשר ערכים פתוחים. כשסיימתי לקרוא את הערך, היו לי יותר משבעים ערכים פתוחים. במהלך הימים הקרובים השתדלתי לקרוא, אבל אחרי שסיימתי לקרוא עוד שני ערכים שמכל אחד פתחתי עוד חמישה עשר ערכים, התייאשתי. לא הייתי בטוח בכלום.
ידעתי שאני חייב לנטוש את הדעות השמאלניות שלי. הן היו מוטעות לחלוטין.
את זה ראיתי מהתבוננות בעבר ובהווה. עם זאת, לא הייתי מוכן לאמץ דעות חדשות. על מנת לאמץ ולפתח דעה, עליי להיות מודע ומיודע.
בדבר אחד כן הייתי בטוח – אף אחד לא יודע כמעט כלום, כשאני הראשון מבין הבורים.
אף אחד – פוליטיקאים, ישראלים, ערבים, פלסטינים או פלשטינים או פלשטינאים אם יש דבר כזה בכלל. עוד פחות מהם, לא יודעים דבר וחצי דבר האמריקאים, האירופאים, האסיאתים והאפריקאים.

מה אני כן יודע? שמשהו צריך להשתנות, כי המצב הזה מגוחך.

ברוך אתה ה’
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך