E8

זיקוקים נוטפים

E8 07/04/2018 304 צפיות אין תגובות

ולא חייתי מעולם, בכל חיי לא נשמתי אף טיפת הארה רק ראיתי את אותם אנשים הולכים לאותם הבורות ונשכבים בהם עד שמלאו וההולכים המשיכו לבור הבא.

טיפות הדם שנטפו מהם נפלו לי על העיניים לפעמים הם לא הכאיבו לי רק מצמצתי והם נעלמו והבור התמלא כאילו לא לפני שנייה היו אלפים מהם.

ההולכים מהאופק הגיעו, בהתחלה ראשם העמום ואז רגליהם הברורות, הם הלכו במרחק קבוע אחד מהשני, הם לא נפלו אחד על השני ולא היו מגושמים, הם היו מסודרים ולא חשבתי על זה כלל.

באחד הזמנים היה אחד שהלך באלכסון, לא הלך ישר לכיוון הברור, עיניי ועיניי האחרים ננעצו בו הסתכלנו עליו בלי סיבה, פשוט לא יכולנו להפסיק להסתכל, אפילו לא ידעתי שאני לא היחיד אבל לא חשבתי אף להסית את מבטי ממנו, הוא הלך באלכסון ונפל לו.

עוד בור ועוד בור עוד מצמוץ ועוד מצמוץ, הזמנים נמרחים בעולם הזה, לא ידעתי זאת, לא ידעתי שהעולם נעצר כשאני ממצמץ ולא רק אני הרגשתי זאת, כל הראשים באדמה שתקו במוחם הריק, זה היה מופלא אותו השקט שהיום מרתיע אותי, המחשבה המורעלת של העולם המושלם.

אני יודע את זה כי אני מהלך עכשיו, מהלך בין מחשבות ראויות למחשבה, מהלך בין השחור, כי אולי אוכל לחזור לאותם הזמנים שהייתי הרצפה לחושבים.

זיקוקים נוטפים
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך