ילדה מסתכלת במראה

ילדה, ילדה, מסתכלת במראה, מעניין מה היא רואה….
דמות משונה משתקפת מולה, אך היא לא
מבינה שהיא בעצם מסתכלת על עצמה.
היא לא מתארת לעצמה שזה אשליה, היא לא מוכנה להאמין שהדמות המשתקפת מולה היא בעצם היא עצמה, ולמרות מה שהיא רואה היא עדיין חייה באשליה.

באשליה שלה היא רואה מפלצת המתבוננת בה, כן, כן כמו סוג המפלצות המסתתרות מתחת למיטה בלילה, היא מתבוננת במראה
כשהיא לבושה רק בהלבשה תחתונה, היא נוגעת במותניה הצרות שלראות עינייה הן ענקיות… נוגעת בירכייה הדקיקות שבמוחה נראות רחבות… כך היא בוהה בהישתקפותה כשפתאום התיישבה על הרצפה ובכתה בכי של אכזבה.

היא לא מי שהיא רצתה להיות,
לא משנה כמה לא אכלה,
לא משנה כמה התאמנה,
לא משנה כמה עינתה את עצמה כדי להגיע למטרה, גם כשהגיעה למטרתה היא
לא עצרה.
לא משנה כמה סבל היא חוותה,
היא עדיין לא הייתה מרוצה מעצמה…

כעבור עשר שנים אותה ילדה חזרה   והתבוננה באותה מראה :

ילדה,ילדה, מסתכלת במראה….
והילדה כבר לא כל כך ילדה,
עכשיו היא כבר גדולה,
היא התגברה על המחלה.
עכשיו היא התבגרה וגדלה,
היא עזרה לעצמה,
היא טיפלה בעצמה,
היא אישפזה את זה עצמה.

עכשיו היא כבר בריאה,
עכשיו היא כבר לא מרעיבה,
עכשיו היא כבר לא בוכה
לעצמה וחולמת להיות רזה.

עכשיו היא בריאה,
היא רזה כי היא שומרת על עצמה,
היא רזה כי היא לא וויתרה על אימון,
היא רזה כי היא הקפידה עם עצמה,
היא רזה כי היא אכלה…

אותה מראה מחזירה לה זיכרונות ישנים, זיכרונות שהיא הייתה מעדיפה לשכוח אך היא לא יכולה, ועמוק עמוק במוחה היא יודעת שהיא גם לא רוצה.
היא תמיד תזכור את התקופה הזאת, כי התקופה הזאת הייתה התקופה הכי קשה שלה, היא תמיד תזכור את התקופה הזאת כי התקופה הזאת הייתה הנפילה והקימה של עצמה.
היא תמיד תזכור את מה שהשאיר לה צלקות, אבל בסוף היה זה מה שגרם לה לפקוח עיניים ובאמת לראות…