מצבנו בחורשה

צליל שאגה נשמע מבין העצים, מבריח את כל בעלי החיים המסכנים, אשר מיד מזדקפים, מאזינים, ובורחים.
חלקם עוברים לחורשות אחרות, ביצות, יערות.
חלקם מחכים שהשקט יחזור, לישון, לאכול.
לחלקם אין לאן להימלט, אז מקווים הם, שאותם הצליל לא יירט.
שניות עוברות, אט-אט הצליל מתאדה ברוח, משאיר אחריו שובל של חשש ועזיבה.
משפחות הרמשים, חוזרות ביחד לבתים. עוברות בין שלוליות ובוצים, ביחד לחור הם נסים, נדחפים.
משפחות האיילים, מזמן פסעו אל האופקים, משם הם מזמרים, הרי מן הסכנה נמלטו, כולם יודעים.
משפחות הבזים, עדיין מחכות. הרי אין הצליל יפגע בחיות, יש להודות.
משפחת האריות, צופה על כולם מן המערה, נהנית מן הכאוס, נהנית מן הסערה. הרי, אם מדי פעם לא תפחיד קצת את הנתינים, לא יצאו לה מכך שום רווחים.