noshke
מוחמד, דור שני למהגרים מוסלמים לאירופה, סטודנט לתואר ראשון למדעי המדינה, נשלח על ידי אנשי דת מוסלמים להצטרף לחוג של אינטלקטואלים בשם"פיזיס -נומוס" כדי לרגל אחריהם; מטרת החוג להציל את כדור הארץ מנזקי ההתחממות הגלובלית, סכנות השימוש בנשק גרעיני, מההשלכות של התפוצצות האוכלוסין, הטרור העולמי, התמוטטות הסדר החברתי וכו.' על ידי הפיכת סדרי עולם באמצעות הקמת ממשלה עולמית. מריה, סטודנטית נוצריה לתואר שני, היא מזכירת החוג והרוח החיה בו. עם הזמן מוקמים חוגים דומים בארצות שונות בעולם, וכן נמצא מיליארדר הייטק המממן הקמת התיישבות נסיונית בהתאם לעקרונות "פיזיס-נומוס" . כצפוי, קמים להם מתנגדים עוצמתיים המתנגדים לעקרונותיהם - כל גוף וסיבותיו עמו. עם הזמן הם רוכשים מאמינים רבים ברחבי העולם, ולאחר כשנתיים הם הופכים לתנועה עולמית שאי אפשר להתעלם ממנה. העלילה סובבת סביב רעיונות התנועה, וסביב החיים האישיים של הדמויות המרכזיות על אהבותיהן ומאוויהן. לקראת סוף הספר, מתרחש מהפך מפתיע בחיי מוחמד.

“פיזיס – נומוס” – מוחמד ומריה, המהפכה הבאה – ממשלה עולמית

noshke 19/07/2019 159 צפיות אין תגובות
מוחמד, דור שני למהגרים מוסלמים לאירופה, סטודנט לתואר ראשון למדעי המדינה, נשלח על ידי אנשי דת מוסלמים להצטרף לחוג של אינטלקטואלים בשם"פיזיס -נומוס" כדי לרגל אחריהם; מטרת החוג להציל את כדור הארץ מנזקי ההתחממות הגלובלית, סכנות השימוש בנשק גרעיני, מההשלכות של התפוצצות האוכלוסין, הטרור העולמי, התמוטטות הסדר החברתי וכו.' על ידי הפיכת סדרי עולם באמצעות הקמת ממשלה עולמית. מריה, סטודנטית נוצריה לתואר שני, היא מזכירת החוג והרוח החיה בו. עם הזמן מוקמים חוגים דומים בארצות שונות בעולם, וכן נמצא מיליארדר הייטק המממן הקמת התיישבות נסיונית בהתאם לעקרונות "פיזיס-נומוס" . כצפוי, קמים להם מתנגדים עוצמתיים המתנגדים לעקרונותיהם - כל גוף וסיבותיו עמו. עם הזמן הם רוכשים מאמינים רבים ברחבי העולם, ולאחר כשנתיים הם הופכים לתנועה עולמית שאי אפשר להתעלם ממנה. העלילה סובבת סביב רעיונות התנועה, וסביב החיים האישיים של הדמויות המרכזיות על אהבותיהן ומאוויהן. לקראת סוף הספר, מתרחש מהפך מפתיע בחיי מוחמד.

“פִיזִיס נוֹמוֹס” – מוחמד ומריה
המהפכה הבאה – ממשלה עולמית

אבינעם קליין 6.12.2018
הופיין 5 תל אביב
טלפון 0774507516 0506325228
Noshke1940@gmail.com

פרק ראשון: מוחמד. עמוד 2
פרק שני: “פִיזִיס נוֹמוֹס” עמוד 5
פרק שלישי: עמוק בעניינים עמוד 39
פרק רביעי: משלחת מגיעה ליוּרוֹס עמוד 49
פרק חמישי: ווִילְהֶלְם פֹּורְטָל רוכש קרקע עמוד 64
פרק שישי: מצעד ועצרת עם עמוד 77
פרק שביעי: ויכוח פומבי עמוד 94
פרק שמיני : עצרת המונים בסנסקריט עמוד 105
פרק תשיעי: אֵלְפִּידָה עמוד 118
פרק עשירי: דִינְגָה עמוד 125
פרק אחד עשר: יריות עמוד 134
פרק שנים עשר: יום הולדת שנתיים. עמוד 146
פרק שלושה עשר: בחזרה הביתה עמוד 157
פרק ארבעה עשר: משפחה עמוד 165
פרק חמישה עשר: סוף דבר עמוד 168

1.

פרק ראשון: מוחמד.

“מוחמד, מדעי המדינה? זהו? למה לא רפואה, הנדסה, מחשבים, ראיית חשבון, משפטים – כמו כל החברים שלך?”
“אבא, זה מה שמעניין אותי; אנשים מעניינים אותי, היחסים ביניהם, איך החברות האנושיות מתפקדות, איך מנהלים אותן, איך חוסמים את הרשעים מלשלוט בנו; יש מספיק אנשים שלומדים מקצועות טכניים.”
“מוחמד, צריך גם להתפרנס, המקסימום שתוכל להגיע אליו עם תואר במדעי המדינה הוא להיות עובד מדינה, או מורה.”
“אבא, אז אני ארוויח פחות ממתכנת מחשבים, ופחות מעורך דין, אבל יהיה לי כיף לקום כל בוקר לעבודה ולעסוק במה שאני אוהב; לא מתאים לי להתעסק שמונה, תשע, שעות ביום בפרטים טכניים; אני לא בנוי לזה. נוסף לכך, אם אצליח בלימודים, ואם אמצא את הקשרים המתאימים, אולי אגיע להיות נציג העדה המוסלמית במדינה במוסדות השלטון.”
“אז אתה רוצה להיות פוליטיקאי…?”
“פוליטיקאי ישר…”
“אין דבר כזה…” פרצו שניהם בצחוק אדיר כשנוּר, אמו של מוחמד, מצטרפת מן המטבח.
“ומתי מתחילים הלימודים?”
“בעוד שבועיים.”
“ומה תעשה עד אז?”
“אני אעזור לך בחנות, אם תרשה לי…”
“אבל בחנות גם כן מתעסקים בפרטים טכניים; אמא ואני עסוקים כל היום במטלות פשוטות; אם היינו חושבים כל הזמן על עניינים העומדים ברומו של עולם לא היה לנו מה לאכול.”
“אתה צודק בכל מאת האחוזים, ואני אשמח בכל שעה פנויה שלי ובחופשים לעבוד בחנות; אבל זה לא מתאים לי כקריירה לחיים; אז אני לא כמו כולם.”
“ככל שאתה יודע, יש עוד סטודנטים מוסלמים שנרשמו ללימודי מדעי החברה?”
“מה זה משנה?”
“האם מלמדים שם איך להיות מוסלמי טוב, או מסיתים אותך לאמץ את תרבות המערב…?”
“אבא, אנא ממך, אתה לא סומך עלי שאדע לאמץ אותם רעיונות שמתאימים לי כאורח חיים, ואותם שלא, לדחות? אני מבין ללבך, אבל אנחנו לא יכולים להמשיך ולהסתגר בדלת אמותינו במאה העשרים ואחת; אנחנו חייבים להתחדש אבל עם שמירה על העקרונות הבסיסיים של האסלאם הקדוש.”
“על איזה עקרונות לא תוותר? תן לי לפחות דוגמא אחת.”
“על מסורת ניהול חיי המשפחה, על כיבוד אב ואם, על כבוד לזקנים.”
“יופי, נהדר! כלומר לא תנסה לשנות אותנו בהתאם לליברליזם של המערב?”
לא לשנות אבל אולי, בשוליים, להתאים את אורח החיים שלנו ואת השקפותינו לזמנים המודרניים.”
“זה כבר נשמע לא טוב…”
“אבא, יהיה בסדר, אל תדאג.”
מוחמד קם מכסאו, נגש לאביו רפיק ונשקו על קרחתו.
“בואו לשולחן, ארוחת הצהריים מוכנה”
“תודה אמא, אנחנו כבר באים.”
2.
החלה שנת הלימודים באוניברסיטה. מוחמד נכנס לאולם להרצאה הראשונה במקצוע “מבוא לסוציולוגיה”, אותו הוא אמור ללמוד במסגרת הלימודים לתואר הראשון במדעי המדינה. תפס את מקומו באחת השורות האחרונות. המרצה עוד לא הגיעה, ומוחמד בחן את הסטודנטים שגדשו את רוב הכסאות באולם. לא הצליח לזהות פנים מוכרות; הדבר היה צפוי מכיוון שרוב חבריו לתיכון שהמשיכו את לימודיהם במוסדות להשכלה גבוהה, פנו ללמוד מקצועות המכשירים אותם לעיסוקים שפרנסה נאה מצויה בצידם.
הדלת נפתחה ולאולם ההרצאות נכנסה אשה צעירה ובצעדים מהירים פסעה אל עבר שולחנה. הניחה את תיקה על השולחן, וסקרה את הנוכחים בסבר פנים ענייני. תוך כדקה שכחה ההמולה באולם והמרצה הציגה את עצמה:
“שלום לכולם, וברוכים הבאים לאוניברסיטה; שמי אנה ואני אעביר לכם את הקורס “מבוא לסוציולוגיה”.”
בזמן ההרצאה הקפיד מוחמד לרשום מדבריה של אנה ככל שהספיק, שכן כלל גדול היה בידו שמה שרושמים זוכרים. מדי פעם הפסיקה אנה את שטף דיבורה ועיינה בצג המחשב המונח על הדוכן; באתנחתאות אלו הרים את עיניו ממחברתו והתבונן בה: שערה היה אסוף על עורפה, ולבשה חליפה גברית בגוון כהה. תוכן ההרצאה כלל שפע של מונחים חדשים עם התייחסות למקורם בתרבות ההלניסטית של יוון העתיקה. בגמר ההרצאה שמע שתי סטודנטיות ממתיקות סוד כשהאחת אומרת לחברתה שאנה, המרצה, היא לסבית. מוחמד התחלחל, וחשב: “רק זה חסר לי שהדבר יבוא לידיעתם של החברים שלי; אולי בכל זאת אשמע לאבי ואעבור לפקולטה אחרת?” מיד נפנף את המחשבה מראשו ופנה ללכת לאולם הרצאות אחר לשמיעת הרצאת פתיחה בקורס אנגלית למתקדמים.

אחה”צ נפגש מוחמד עם חבריו בבית הקפה.
“נו, איך המרצים שלכם במדעי המחשב?” שאל האחד.
“אחד נראה גאון ומרצה מעולה, אחרים בסדר, ואחד נראה לי הדיוט,” ענה חברו; “ואיך המרצים שלכם ברפואה?”
“בסדר, עושים רושם טוב; דרך אגב יש לנו גם מרצה אחת.”
“ואיך היא?”
“היא צריכה דיאטה…”
צחוק פרץ בין יושבי השולחן.
“ואיך המרצים במדעי הרוח? מוחמד.”
“אני יודע שבשבילכם מה שאני לומד זה “רוח”, אבל דרך אגב זה נקרא “מדעי החברה”; המרצים בסדר; כבר ביום הראשון זרקו לנו המון מושגים ומילים חדשות שאף פעם לא שמעתי. וגם לנו יש אשה, מרצה לסוציולוגיה.”
“ואיך היא? גם היא צריכה דיאטה…?”
“לא, היא ממוצעת.”
“ואיך היא בתור מרצה?”
“היא בסדר, הייתי אפילו אומר שהיא מרצה טובה.”
“וההרצאה היתה מעניינת?” שאל סָלִים, חברו מנוער.
“אתה מתכוון לומר,” ענה מוחמד, “שהרצאות במדעי המחשב שאתה לומד, לא חייבות להיות מעניינות שכן העיקר הוא המקצוע המכניס שרוכשים בסוף הלימודים, ואילו לסוציולוג אין בדרך כלל אופק של פרנסה טובה, אז שלפחות שיהיה מעניין…”
הנוכחים פרצו בצחוק. “אבל אני לא אתחמק מלהשיב; היה די מעניין; אני מציע לכל אחד מכם שלומד מקצוע טכני, שבשעות הפנאי, ישוטט באינטרנט ויקרא קצת על בני האנוש בחברות השונות, ואיך ניהלו אותם לאורך הדורות – זה מעניין.”
“אתה רוצה להיות דיפלומט?” שאל מאן דהוא.
“עוד לא חשבתי בכיוון של מקצוע; אנשים מרתקים אותי; נתקדם בלימודים ונראה מה יהיה.”
3.
לקראת ההרצאה הבאה של אנה שינן מוחמד בקפידה את החומר של ההרצאה הראשונה, וענה ביסודיות על השאלות שהגיש להם המתרגל בקבוצה שלו ב”מבוא לסוציולוגיה”.

הציונים של התרגיל הראשון התפרסמו על לוח המודעות וציונו של מוחמד היה בין שלושת הראשונים. להפתעתו ראה שמספר תלמידים קיבלו ציונים נמוכים מאד. מה הם עושים כאן? חשב לעצמו, אולי נרשמו לאוניברסיטה רק כדי לצאת ידי חובה ולהעביר את הזמן בנעימים.

עברו מספר שבועות. מוחמד השקיע עצמו בלימודים וקיבל ציונים גבוהים בכל המבחנים ועבור כל העבודות שמסר. יום אחד קיבל הודעת דוא”ל בה הוא מוזמן למשרד של מריה – מסטרנטית ומדריכת קבוצה בסוציולוגיה בשנה ב’, יחד עם עוד מספר תלמידים מצטיינים, כדי לקבל הדרכה בקשר לעזרה בעבודת מחקר שהמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה עורכת; ההשתתפות היא רשות, ואינה קשורה כלל לחובותיהם האקדמיות של המוזמנים.
מוחמד ברך על ההזדמנות להכיר אנשים שונים דרך עבודת המחקר, ובשעה היעודה
נקש על דלת חדרה של מריה באוניברסיטה.
נפתחה הדלת על יד סטודנט שברכו לשלום; מספר סטודנטים ישבו בחצי גורן מול אישה צעירה שישבה על כסא מנהלים מעבר לשולחן משרדי; התיישב על אחד הכיסאות הפנויים, ושמח לגלות שלא לכל סגל המורים לסוציולוגיה הופעה קודרת;
נכנסו עוד סטודנט וסטודנטית. האישה הצעירה ביקשה מהנוכחים לומר את שמותיהם, ומשנוכחה לדעת שכל המוזמנים הגיעו, פתחה ואמרה:
“שלום לכולם. שמי מריה, ואני מדריכת קבוצות בסוציולוגיה וגם עורכת מחקרים במסגרת האוניברסיטה. אני שמחה שכולכם הגעתם. אנחנו עורכים עכשיו מחקר בנושא “תפקידי הגבר והאשה במשפחה המודרנית”, ואנחנו נשמח אם תראיינו אנשים בהתאם לשאלון שנספק לכם, כדי לשמוע מה דעתו של הציבור בנושא הזה; הסקר יהיה סקר טלפוני ואנחנו מצפים מכל אחד מכם למלא עשרה שאלונים. לפי נסיון העבר תצטרכו לפנות לכמאה נשאלים כדי להשיג נכונות של עשרה מהם להשיב. הנה, אני אחלק לכם עכשיו חמישה עשר טפסים לכל אחד, בהנחה שכמה נשאלים יתיאשו באמצע הדרך ולא יסיימו לענות על כל השאלות.”
מריה העבירה מעטפה עם טפסי השאלונים לכל נוכח.
“אנא עיינו בשאלונים ואשמח לענות על שאלות.”
מוחמד הוציא שאלון אחד מהמעטפה ועיין בו.
“המרצה,” שאלה סטודנטית, “ברשימת המטלות בבית, שכחתם לכלול את כיבוד הרצפה, בין ביקור אחד של העוזרת לשני.”
מריה עיינה בשאלון ואמרה:
“נכון, אתם יכולים להוסיף בכתב יד את השאלה הזאת. מי לפי דעתך צריך לעשות זאת? הגבר או האשה?”
“מי שראה ראשון את הכתם,” התערב סטודנט ואמר.
“ואם לראשון שראה לא מפריע שיש כתם על הרצפה, אז תמיד השני/השניה ינקו.” אמרה סטודנטית נוספת.
“אני מציע דף עם לוח תורנויות ניקוי כתמים על המקרר, עם חלוקה צודקת של העבודה,” התלוצץ שלישי.
“זה לא מצחיק,” אמרה מריה, “חלק מהגירושים נעשה על יסוד ויכוחים אין סופיים על רקע התפקוד בבית.”
נשאלו עוד מספר שאלות ולסיום איחלה מריה הצלחה לסוקרים והודתה להם על נכונותם להתנדב למשימה.
4.
לאחר מספר ימים סיים מוחמד את הסקר הטלפוני ועמד במשימה של מילוי עשרה שאלונים. ניגש למשרדה של מריה כדי למסרם. נקש על הדלת וקול לא מוכר הזמינו להיכנס; פתח את הדלת, וראה את מריה יושבת בצדו השמאלי של החדר ליד שולחנה, ומבטה נעוץ בצג מחשב הניצב מולה, ואילו מולו ישבה בחורה לא מוכרת. משראתה הבחורה את דפי השאלונים שבידיו אמרה לו: “אני אקח את הטפסים”. מסר לה את הטפסים, היא עיינה בתחתית אחד מהם ואמרה: “תודה מוחמד.” מוחמד ענה: “בבקשה”. כל אותה עת, מריה לא הסיטה את מבטה מצג המחשב.

פרק שני: “פִיזִיס נוֹמוֹס”.

עברו מספר שבועות. יום אחד ראה מוחמד בעתון מודעה של המפלגה הסוציאליסטית ובה קריאה לציבור להשתתף בהפגנה נגד תופעת האבטלה. בתחתית המודעה היתה רשימה ארוכה של תומכים, אנשי רוח ואנשי סגל אקדמאי. בשעה היעודה הגיע למקום ההתכנסות ממנו אמורה לצאת ההפגנה לכיוון ככר העיר שם ינשאו דברים. ההפגנה בוששה לצאת לדרכה ומרגע לרגע גדל מספר המשתתפים. כשהגיעו לככר העיר, עלו ראשי המפלגה על במה שהיתה מעוטרת בדגלי הלאום ובדגלים אדומים, ונשאו נאומים בהם תבעו מהממשלה ליצור משרות כדי שכל החפץ והמסוגל לעבוד לא ילך בטל. בתום הדברים התפזרו המפגינים איש איש לדרכו. מוחמד חזר לביתו וסיפר להוריו היכן היה.
“אני רואה שאתה לא רק לומד, אתה גם מתחיל להגשים…,” גיחך רפיק אביו.
“אמת ויציב; האבטלה היא רעה חולה תולדת המהפכה התעשיתית, וחייבים לצמצמה למינימום.”
“היו עוד מוסלמים בהפגנה?” שאלה נור אמו.
“אוּ וָוה, אני מבין את חששוחיכם שהדרך בה אני הולך תרחיק אותי מהאסלאם ותקרב אותי לתרבות המערב, אבל אני רוצה להרגיע אותכם; רק שמעתי את הנאומים, ולא הצטרפתי לשום גוף. אני רוצה להבטיח לכם שכל ארגון שאצטרף אליו יהיה רק במסגרת העדה שלנו ובהתאם לרוח האסלאם. אני גם לא מכיר דת או חברה שרואה אבטלה בעין יפה.”
לאחר מספר ימים התארח מוחמד בבית קרוביו לרגל מסיבה לכבוד בן דודו שהתקבל כשחקן לקבוצת כדורגל מהליגה הראשונה. כטוב הקרואים במאכל ובמשקה פנה אליו מר עג’מי, אחד מנכבדי העדה:
“שמעתי שאתה תלמיד מצטיין באוניברסיטה.”
“ממי שמעת?”
“ממי אני יכול לשמוע, מהוריך כמובן. שמעתי גם מנכדי שראה אותך באסיפה של המפלגה הסוציאליסטית; אתה חבר במפלגה הזאת?”
“חס וחלילה, הלכתי לאסיפה כיוון שאני נגד אבטלה, אבל לא מתאים לי דברים אחרים בהם הם דוגלים כמו ליברליזם, התפרקות מהדת, חופש מיני, שחרור האישה,” הנמיך מוחמד את קולו.”
“מוחמד יקירי, ידעתי שזה מה שאשמע מפיך; המשך להצטיין והשתמש בידע ובקשרים שתרכוש למעננו.”
“אני אשתדל.”

5.
התקרבה חופשת הסמסטר. מוחמד היה שקוע רובו ככולו בלימוד לקראת מבחני סוף הסמסטר הראשון.
ערב אחד, בזמן הארוחה, פנתה אל מוחמד, נוּר, אמו:
“מוחמד יקירי, עוד מעט תצא לחופשה; איך אתה מתכונן לנצל אותה?”
“אני אעזור לאבא בחנות.”
“יש לי עוד רעיון בשבילך; פנתה אלי בת דודה שניה שלי מעיר שכנה ורוצה להזמין אותך לבלות מספר ימים בביתה.”
“ומה אני אעשה שם?”
“הם אנשים מכניסי אורחים, ותוכל לטייל איתם; זה רק לכמה ימים.”
“וזהו…?”
“כן; לא בא לך להכיר עיר אחרת, ואנשים אחרים, הלא אתה אוהב אנשים.”
“אבא, אתה יודע מכל זה? את התקופה הקצרה שאני פנוי כדי לעזור לך אמא רוצה לקצר…”
“אני אסתדר.”
“אמא יקרה, אני בכל זאת חושב שאני אשאר בבית כדי לעבוד עם אבא; אחרי הכל גם בחנות אני אכיר אנשים חדשים, וגם אוכל לבלות עם החברים שלי אחרי העבודה, אלא אם יש עוד סיבה נסתרת לביקור אצל בת הדודה השניה שלך…”
אחרי מספר שניות בהן חייך רָפִיק, אביו של מוחמד, מתחת לשפמו, אמרה אמו:
“יש לבת הדודה השניה שלי בת נחמדה, שמה שִירִין, שאנחנו רוצים להכיר לך.”
מוחמד פרץ בצחוק. “אז למה לא אמרת ישר, למה ללכת סחור סחור?”
“חשבנו שאולי תעתר לנסוע אליהם בלא לדעת את הסיבה, ואז היינו למדים לדעת אם הכרות ספונטנית וטבעית הולידה רצון הדדי ליצירת קשר.”
“למה אתם רוצים לחתן אותי? אני עוד צעיר, חכו שאסיים את האוניברסיטה, אמצא עבודה, אתבסס קצת, ואז נראה.”
“עד אז,” ענה אביו, “כל הבחורות הטובות יחטפו; סחורה טובה לא נשארת על המדפים זמן רב; מה שנשאר זה הַבְּרָרָה…”
“חוץ מזה,” הוסיפה אמו, “כל האחים והאחיות שלך כבר נשואים; אז למי יש לנו לדאוג?”
“אני מודה לכם שאתם דואגים לי, בכל זאת אני לא אסע. נישואים ומשפחה לא נמצאים כעת בראש דאגותי; אני מבטיח לכם שכשיבוא היום, אמצא אשה ראויה, אולי אחת כמוני שגם כן דחתה את הקמת המשפחה עד לאחרי סיום לימודים והתנסות בעבודה.”
“ואתה חושב.” העירה אמו של מוחמד, “שאשה כזאת תעשה אותך מאושר? היא תבשל לך, תכבס לך, תטפל בילדים שלך, תחכה לך כל יום כשתשוב מעבודתך?”
“אמא יקרה, אנחנו נסתדר.”
“מוחמד, יש לי שאלה,” פנה אליו אביו. “אם היית פוגש עכשיו אחות של חבר שלך, או סטודנטית באוניברסיטה, והיית מתאהב בה, גם כן היית אומר לה חכי לי עוד חמש או שש שנים ואז נתחתן?”
“שאלה טובה אבא, אבל זה עוד לא קרה; נחכה עד שנגיע לגשר ואז נעבור אותו. אמא, אבא, אני הולך להמשיך ללמוד לבחינה שתערך מחר; אני מאד אוהב אתכם, לילה טוב.”
“בני יקירי,” ניסתה אמו נור טיעון אחרון כדי לשכנע את מוחמד להיפגש עם בת של בת דודתה השניה, “שכחתי לומר לך, שירין התקבלה לסמינר למורות וגם היא תסיים את לימודיה רק בעוד מספר שנים; אנא, למעני, היפגש איתה; אין לך מה להפסיד, היא בחורה מקסימה וטובת לב.”
“אוי, אמא, אמא,” נאנח מוחמד; “או קיי, אבל הגידי לבת דודתך שהסיכויים קטנים שיצא מזה משהו, שלא תתאכזב.”
“אני לא אגיד דבר, ואתה לא תתאכזב…”
“עכשיו גם אנחנו יכולים לברך אותך בלילה טוב, אחרי שנשמעת לקול ההגיון ונסיון החיים של אמא; בהצלחה במבחן,” אמר רפיק אביו.

6.
תם הסמסטר, ואחר מספר ימי עבודה בבית המסחר של אביו, נסע מוחמד כדי להתארח בבית משפחתה של בת דודתה השניה של אימו בעיר הסמוכה.לאחר מספר ימים הודיע מוחמד להוריו שהוא מתכוון להישאר עוד מספר ימים;
“נו?” שאלו אותו הוריו לאחר שחזר.
“היא נערה מאד נחמדה; לא הפסקנו לשוחח, לא נמאס לנו לשמוע אחד את השני, אני מרגיש כאילו אני מכיר את שירין כל חיי; אבל…,” הרצינו פניו של מוחמד, “היא גדלה בבית מוסלמי מאד פונדמנטליסטי, ורק בלחץ אמה הסכים אביה לשלוח אותה לסמינר למורות.”
נו אז מה?” שאלה אמו, “היא תהיה אישה טובה וגם משכילה.”
“יתכן,” ענה מוחמד, “אבל יש עוד כמה שנים טובות עד שהיא תסיים את הלימודים, ועד שאני אסיים את הלימודים.”
“הבטחתם משהו אחד לשני?”, שאל אביו.
“אמרנו שנמשיך לשמור על קשר.”
“וזהו?” שאלה אימו.
“כן, זהו, כדי להיות ישר עם עצמי ולא להשלות אותה, השארתי את הדברים תלויים ועומדים.”
“אבל לא סגרת את הדלת…,” שאל אביו.
“לא,” חייך מוחמד,” השארתי אותה חצי פתוחה.”
“מוחמד בני אהובי,” שאלה אותו אימו. “אם היו מכריחים אותך להתחתן עכשיו עם שירין, היית הולך כמו צאן לטבח?”
“לא,” חייך מוחמד, “הייתי הולך כמו צאן לגז…”
“או קיי,” אמר אביו, “ימים יגידו, רק אל תקשור את עצמך לאף אחת מבלי ליידע את שירין.”
“חס וחלילה, לא רק שאיידע אותה, אלא גם שיהיה לי קשה למצוא מתחרה…”
דמעה הופיעה בזוית עינה של נור ואמרה:”יהיה טוב, אני מרגישה בפנים” – טפחה על חזה, “שיהיה טוב.”

7.
התחיל הסמסטר השני. יום אחד, בזמן שמוחמד צעד לבדו בדרך לביתו מהאוטובוס שהביא אותו מהאוניברסיטה, השיגו אותו שני גברים שנראו מוסלמים לפי חזותם, דרשו בשלומו, אמרו שהתבקשו על ידי מר עג’מי לפנות אליו בעניין מסוים, והציעו לגשת לגן ציבורי סמוך. התיישבו על ספסל, והאחד פתח ואמר:
“אנחנו אנשי דת מהקהילה המוסלמית מהעיר הסמוכה, ומר עג’מי המליץ עליך כמועמד ראוי למשימה חשובה לנו כמוסלמים כאן, ואולי חשובה גם למוסלמים באשר הם שם. אם תסכים למלא את המשימה נמסור זאת לעג’מי וגם לאחרים בעדה המודעים לעניין, ואז נחליט אם לתת לך אור ירוק לפעול. אם תסרב, זה בסדר, נחפש מישהו אחר, רק בכל מקרה, אל תספר לאף אדם על הפגישה הזאת ועל מה שידובר בה; אנחנו בטוחים שאחרי שתשמע במה מדובר תסכים איתנו שיש לשמור הכל בסוד”
“ממש סצינה מסרטי ג’יימס בונד,” הגיב מוחמד בחיוך.,
“לא צריך להגזים, לא צריך לחסל אף אחד, רק לרגל, להקשיב, לדווח, וגם לנסות להטות את הדברים לטובתנו. ובכן במה מדובר:
קיים בעיר חוג חברתי של חברים – ברובם אינטלקטואלים – הנקרא “פיזיס נומוס”, ומטרתם להקים ממשלה עולמית ולשנות סדרי עולם. עד כמה שהגיע לאוזננו, למקצת מהדברים אין לנו התנגדות, אם כי אנחנו בספק אם אי פעם יצליחו לישמם, אבל דברים אחרים הם בניגוד מוחלט לרוח האסלאם. על פניו החוג הזה נראה כמשהו איזוטרי, חלומות באספמיה של אנשי רוח אידיאליסטים, אבל בחודשים האחרונים הגיעו שמועות שהתחילו להתארגן חוגים כאלה גם בארצות אחרות ואנחנו רוצים להקדים תרופה למכה.”
“עד כאן נשמע מרתק,” הגיב מוחמד. אז למה דווקא לפעול בעיר שלנו, ולמה דווקא אני?”
“שאלה מצוינת; כיוון שהמשרד הראשי של החוג נמצא כאן, ומרכזת החוג והרוח החיה בו מלמדת סוציולוגיה באוניברסיטה בה אתה לומד.”
“מה אתם אומרים; ומי זאת? איך קוראים לה?”
“תרשה לנו לעכב מידע זה ליותר מאוחר; אנחנו רוצים שתבקש להתקבל כחבר פעיל בחוג, תשתתף בפגישות, תדווח לנו על כל הקורה, וגם תנסה להסיט אותם מהדרך בנושאים שמפריעים לנו; אנחנו יודעים, זו דרישה גדולה, אבל אולי תצליח.”
“תנו לי דוגמא מה מהרעיונות שלהם לא מתאים לנו.”
“למשל, הם רוצים להחליף את כל הדתות בסגידה לטבע!”
“חזרה לעבודת אלילים,” הגיב מוחמד.
“פחות או יותר, הסכימו השניים.”
“ואיך אני אדווח על הקורה בחוג?”
“הנה פתק ובו כתובת דוא”ל להעברת הודעות אלינו וכן כתובת האתר שלהם ברשת האינטרנט; היכנס בבקשה לאתר, ותחליט אם אתה רוצה להצטרף לחוג; כמוסלמי וסטודנט מצטיין למדעי המדינה אתה נכס יקר בשבילם ואנחנו משוכנעים שתתקבל. הודע לנו ברגע שהתקבלת. אחרי שתהיה במספר פגישות כתוב לנו אם אתה מוכן לפעול למעננו כפי שהסברנו לך.”
“יש עוד מוסלמים חברי החוג?”
“זה אנחנו רוצים שאתה תדווח לנו.”
“או קיי, זה נשמע מעניין; דרישת שלום למר עג’מי, הוא אדם יקר.”
“תודה, נמסור. שלום וכל טוב, מקווים לשמוע ממך בהקדם, ואף מילה לאף אחד!”
“פי נצור, חייך מוחמד.לחצו ידיים ופנו איש לדרכו.
8.
עוד באותו ערב נכנס מוחמד לאתר האינטרנט של “פיזיס נומוס” ומילא שאלון בקשה לקבלה לחוג. למחרת בערב צלצל הטלפון בביתו.
“מוחמד, זה בשבילך,” קראה לו נור אמו מהחדר הסמוך; “איזה אישה בשם מריה רוצה לדבר איתך.” הרים מוחמד את השפופרת בחדרו.
“שלום מריה.”
“שלום מוחמד,” ענה קול נשי מעברו השני של הקו, “אתה זוכר אותי מהמחקר בנושא המשפחה שהשתתפת בו?”
“בוודאי, את מדריכת קבוצות בסוציולגיה בשנה ב’.”
“אכן; אני גם מרכזת חוג “פיזיס נומוס” בעיר שלנו והשאלון שלך הגיע אלי.”
“מה את אומרת, איזה עולם קטן.”
“אני מאד אשמח לצרף אותן אלינו. הפגישה הבאה תערך בעוד שבוע בסלון דירתו של אחד החברים, ואני כבר שולחת לך פרטים לכתובת המייל שלך שקיבלת מהאוניברסיטה. אתה תהיה הסטודנט הראשון בחוג שלנו, שוחחתי עם מספר חברים והם רואים בחיוב הצטרפות של סטודנטים נוספים. אחרי הכל, כל המהפכות נעשו על ידי צעירים. אם אתה מכיר כאלה, נשמח לצרף גם אותם, לפי המלצתך, רק אנא ממך, רק אנשים שמתאימים לרעיונות שלנו, כפי שהתרשמת מהאתר שלנו. דרך אגב, איך הגעת אלינו?”
מוחמד הופתע מהשאלה, כעס על עצמו שלא הכין עצמו מראש לשאלה כזאת, אבל מיד התעשת: “שוטטתי באינטרנט וכתבתי: המהפכה הבאה, מניעת אבטלה. ממשלה עולמית, רפורמה אגררית, וכיוצא באלה אלמנטים סוציאליסטים, ובין היתר עלה גם אתר “פיזיס נומוס”.
“נחמד; נתראה בפגישה, ואתה כבר יכול להביא איתך סטודנט נוסף או שניים.”
“להתראות ותודה.”

בהזדמנות הראשונה שחבריו התכנסו בבית הקפה שלהם, סקר את פניהם וחכך בדעתו האם כלל להעלות את עניין החוג. ככל שהעמיק לחשוב, הגיע למסקנה שעצם העלאת העניין בפני חבריו היא החלטה חשובה, שכן מה לו, מוסלמי, עניין בחוג שפוסל את רעיון הדתות. רובם לא היו מוסלמים או נוצרים דתיים, וחלקם אף הצהירו ברבים שאין להם עניין בדת; אבל יש מרחק רב בין חוסר עניין בדת לבין חתירה לביטול הדתות וקבלת הטבע כאקסיומה מבלי להתעניין מי יצר אותו. החליט לנסות את מזלו עם שניים מהחבורה, נוצרים במוצאם; אחד היה סטודנט לרפואה והשניה סטודנטית למדעי המחשב.
למחרת אחרי הלימודים, שלח לשניהם הודעות דוא”ל וביקש להיפגש עימם, כל אחד לחוד.
9.
ראשונה נענתה הסטודנטית למדעי המחשב. נפגשו בבית קפה קטן במרכז העיר.
“שלום מדלן, תודה שבאת.”
“שלום מוחמד, במה העניין?”
“את רוצה לשתות משהו? אולי עוגה?”
“רק אם אתה תזמין אני אצטרף אליך.”
“אוקיי, אז עוד מעט. העניין הוא בחוג אינטלקטואלים שנקרא “פיזיס נומוס”.”
מדלן הביטה במוחמד בציפיה להמשך הדברים, ומשהמשיך לשתוק, אמרה:
“ואתה בוחן אותי אם אני יודעת מה פרוש המלים?”
“כן…”
“אז אין לי מושג אבל זה נשמע יוונית עתיקה.”
“נכון; ואיזה קונוטציות יוון העתיקה מעלה בראשך?”
אוקיי, אני אשחק את המשחק שלך,” חייכה מדלן. “סוקרטס, אריסטו אפלטון, סופוקלס, ארכימדס, פיתגורס, אוקלידס, אפולו, ונוס, בכחוס…; עוד שמות?”
“מדלן, כל הכבוד, ואת לומדת מדעי המחשב, לא היסטוריה…”
“תודה על המחמאה; נו, דבר לעניין, מה זה החוג הזה?”
“מיד, רק עוד שאלה קטנה: כל השמות שהזכרת, ועוד דומים להם, מה הם מסמלים עבורך?”
“את היסודות של תרבות המערב.”
“נהדר! הרווחת משקה ועוגה; אני מזמין קפה הפוך גדול ועוגת תפוחים.”
“אותו הדבר בשבילי.”
מוחמד קרא למלצרית והזמין עבור שניהם.
“החוג הזה כבר קיים זמן מה, חבריו הם אנשים מהאקדמיה – עד כמה שאני יודע – ומטרתם לקדם את הרעיון של מהפכה עולמית שתשנה סדרי עולם למען עתיד טוב יותר לאנושות. הם החליטו להגדיל את מספר החברים ומוכנים לצרף גם סטודנטים.”
“היית פעם בפגישה שלהם?”
“עדיין לא.”
“אז איך אתה יודע במה הם עוסקים?”
“יש להם אתר באינטרנט.”
“והם רוצים רק ללבן עניינים ולהחליף דעות באופן תאורטי, או יש להם מטרה – אי פעם בעתיד – ליישם את הרעיונות שלהם באופן מעשי?”
“אני אשמח להצטרף לקבוצה שזאת מטרתה.”
“ומה אומרת המשפחה שלך על החוג הזה, אתה הרי מוסלמי, והאסלאם שואף להפוך את כל תושבי כדור הארץ ל”מאמינים”.”
“או, הגיעו הקפה והעוגות; הבה נלגום קצת ונטעם מהעוגה.”
“בשמחה, אבל לא תתחמק מלהשיב…”
“לא רק שאני לא אתחמק, אני אשמח להמשיך ולשוחח אתך ככל שתחפצי; אני רוצה לטפוח לעצמי על השכם שידעתי למי לפנות; כשישבנו לפני יומיים בבית הקפה שלנו וחככתי בדעתי למי לספר על חוג “פיזיס נומוס”, ישר עלית בגורל.”
“במה זכיתי?”
“אני זוכר אותך מבית הספר היסודי כילדה חושבת.”
“אוקיי, שתיתי ואכלתי; מה אומרים הוריך?”
“אם לא תספרי להם הם לא ידעו.”
“ואם יוודע להם באופן זה או אחר? דרך אגב, אתה מתכונן לבוא בעצמך לחוג או רק לגייס אחרים…”
מוחמד פרץ בצחוק. “אני אבוא כבר לפגישה הבאה שתערך ביום שבת הקרוב; הנה, אני ארשום לך את כל הפרטים.”
“איך אתה יודע שאני רוצה לבוא?”
“אני לא יודע, אני מקווה.”
פנית לעוד מישהו מלבדי?”
מוחמד היסס קמעא ואחר ענה: “פניתי לעוד אחד, אבל אם הוא לא ימצא עניין או יסרב כלל להיפגש אתי לא אגלה מי זה כמו שלא אגלה לו שאנחנו נפגשנו.”
“ממש מחתרת…”
“לא צריך להגזים; אני מניח שבינתיים זו סתם “טחינת מים” של אינטלקטואלים…
אז את באה לחוג?”
” אני באה.”
“ומה עם ארול, החבר שלך?
“הוא לא חבר שלי, אנחנו סתם מבלים, קרצה מדלן למוחמד; הוא לא מתעניין בדברים כאלה; הוא רק רוצה לגמור את הלימודים, ולהרוויח הרבה כסף.”
10.

למחרת הגיב הסטודנט לרפואה להודעת הדוא”ל וביקש לשוחח עם מוחמד בטלפון:
“שלום לך, זה מוחמד בקשר להצטרפות לחוג.”
“שלום מוחמד, במה דברים אמורים?”
“מדובר בחוג של שיחות אינטלקטואליות שחבריו הם אקדמאים והם רוצים לצרף גם סטודנטים.”
“ועל מה הם משוחחים?”
“בוא ניפגש בבית קפה ואני אספר לך הכל; אם לא ימצא חן בעיניך אז בזבזת חצי שעה; הקפה והעוגה עלי.”
אני בכל זאת רוצה לדעת אם סתם משוחחים או שיש מטרה לחוג הזה.”
אתה יודע מה? בחר את בית הקפה הקרוב ביותר לביתך, והקדש לי רק חמש דקות…”
“זה מתחיל להישמע חשוד; אני יכול לבוא עם החברה שלי?”
“מה היא עושה?”
“היא בבית ספר לאחיות.”
מוחמד היסס קמעא והחליט שמוטב לוותר על גיוס חבר נוסף מאשר להסתכן באי התאמה לחוג ובפרסום לא רצוי בין החברים. “כדי שלא תחשוד אני אספר לך במה מדובר: מארגנים קבוצה של אקדמאים כדי לצאת בקיץ למדינת עולם שלישי כדי לעזור לאנשים בכפרים נידחים בעבודה בשדה ובעבודות הבית.”
“טוב שאתה אומר, אני מצטער אבל בקיץ אני נוסע לדוד שלי שמעבר לים, שיהיה לכם בהצלחה.”
“תודה לך וכל טוב.”
11.
הפגישה הקרובה של חוג “פיזיס נומוס” נערכה בביתו של מרצה להיסטוריה של העת העתיקה. מוחמד הגיע בדיוק בשעה היעודה והוכנס לסלון רחב ידיים מרוהט בסגנון אר דקו בו ישבו כמה עשרות אנשים. התיישב בכסא הפנוי הראשון הקרוב לכניסה וסקר את הנוכחים. אף אחד מהנוכחים לא נראה שעבר את גיל החמישים; העריך ששישים אחוז מהנוכחים הם גברים. תוך זמן קצר נכנסו מריה ומדלין כשהן משוחחות ביניהן; במהרה איתרו אותו ונופפו לו לשלום; החזיר במנוד ראש ובחיוך. כנראה נפגשו בפתח הבית וערכו הכרה ביניהן, חשב מוחמד. גבר מרשים בעל שיער חלק שכנראה הלבין בטרם עת פתח את הפגישה:
“שלום לכולם; החלטנו להצעיר את גיל החברים בחוג וכפי שעיניכם הרואות הגיעו מספר סטודנטים; אני מבקש מכל החברים החדשים להרים את היד כדי שנעשה עמם הכרה.”
חמישה צעירים הרימו את ידם, וכל אחד התבקש לומר את שמו ואת המקצוע אותו הוא לומד.
“אני מאחל לחמשת הסטודנטים שהצטרפו אלינו שיהנו מהפגישה ולא יהססו לתרום את חלקם לדיון. נושא הדיון היום הוא “תפקידי השלטון בעולם החדש שלנו, ה”פיזיס נומוס”; תפתח את הדיון חברתנו מהחוג למדעי המדינה, אווה.
“שלום לכולם; שלום מוחמד;” חייכה אליו והראתה עליו בידה. “מוחמד הוא סטודנט שלי ב”יחסים בינלאומיים”. ובכן, במהלך הדורות נאמרו תילי תילים של דברים אודות מהות השלטון הרצוי, אבל אני אתמצת את דברי למספר הכרזות: תפקיד השלטון במדינה האידיאלית, או בעולם האידיאלי, הוא לספק שרותי בטחון, בריאות, וחינוך בסיסי חינם לכל האוכלוסיה, עזרה סוציאלית למי שאינו מסוגל לפרנס את עצמו, ומקומות עבודה לאלו שרוצים ויכולים לעבוד ולא מוצאים את מקומם בשוק החופשי. כמו כן תפקיד השלטון לפקח על כל הנעשה במשק ובחברה בהתאם לחוקה ולחוקים. זהו, זה הכל…; אבל אני בכל זאת אפרט קצת כדי שלא יהיה מישהו שיחשוב ששכחתי משהו…; הממשלה לא תספק תמיכות ומענקים! תאסר אספקת שרותי בטחון, בריאות, וחינוך באופן פרטי!” כן, תמהיל של סוציאליזם טהור בנושאים מסוימים ושל שוק חופשי לחלוטין בנושאים אחרים.
תגובות בבקשה.”
“כן, החבר בשורה האחרונה”
“לפי דברייך כל הרופאים יהיו שכירים של המדינה; איך תשמרי על רופאים מצטיינים שלא יהגרו לארץ אחרת שם מותר לעסוק בפרקטיקה פרטית?”
“גם בארץ האחרת לא תותר רפואה פרטית.”
“ואיך תבטיחי זאת?”
“ממשלה עולמית!”
“ועד אז?”
“עד אז נסתפק ברופאים אידיאליסטים שלא יעזבו את “פיזיס נומוס” בעד כל הון שבעולם.”
“ומה עם תמיכות ממשלתיות במוסדות תרבות?” שאלה מישהי.
“תרבות שצרכניה לא מוכנים לשלם בשבילה מוטב שתעלם; כמובן שמדובר מעבר לחינוך הבסיסי של תשע שנות לימוד.”
הדיון הלך והתרחב כאשר רוב המשתתפים מביעים את דעתם. בנושאים מסוימים, כאשר נעזרו המתדיינים באסמכתאות מן העבר, התעררו גם ויכוחים סוערים בקשר לציטוט נכון מן המקורות ובקשר לפירוש שניתן להם. בהפסקה שנערכה לצורך שתיה וטעימה מהכיבוד שהוגש, ניגשה אליו מדלין:
“אני מאד שמחה שגייסת אותי לחוג; ממש מרתק; אני חושבת שאם “פיזיס נומוס” כבר היתה עובדה קיימת הייתי מצטרפת.”
“ומה עם הורייך? משפחתך? החברות שלך?”
“כל המהפכות נעשו על ידי צעירים שעזבו את מולדתם ומשפחתם למען רעיון.”
“גם אני מרוצה ממה שאני רואה כאן, ואם בכל פגישה בעתיד ידונו בנושאים המופיעים באתר האינטרנט של החוג, זה יהיה נהדר. מדלין, יש לך חברות או חברים שמתאימים לחוג הזה?”
“חשבתי על כך; בינתיים לא מצאתי; אתה לא מסתפק בי…?
“אנחנו צריכים כמה שיותר אנשים,” התחמק מוחמד מהרמז העבה כקורה.”
“אתה כבר אומר “אנחנו” – אתה כבר מרגיש שייך…?”
מוחמד פרץ בצחוק.
“אני רואה שמתיישבים להמשך הדיון, אני אחזור למקומי כדי שמריה לא תעלב,” חייכה מדלין.
“זה בסדר,” חייך מוחמד בחזרה.
הסתיימה הפגישה, נקבע מועד ומקום לפגישה הבאה ונקבע נושא הדיון: “תכנון המשפחה”; נקבע שמריה תציג את הנושא.
“מה אני מנסה לגייס חברים נוספים,” חשב מוחמד לעצמו; “הלא נשלחתי לכאן כדי לחבל ולא לעזור; נחיה ונראה כיצד יתייחסו בפגישות הבאות לנושאים השרויים במחלוקת בין עולם האסלאם לעולם המערבי,” ניחם את עצמו.
בהכנסו לביתו סיפר להוריו את תוכן הסרט שכביכול צפה בו עם חברים – תוכן ששינן מהאינטרנט. הרגיש מאד לא נוח שהחליט עדיין לא לספר להוריו על הצטרפותו לחוג “פיזיס נומוס”.
באותו ערב דיווח למפעיליו דרך כתובת המייל על שהתרחש בחוג. הגיעה תשובה לקונית: “המשך להופיע לפגישות והמשך לדווח; אנא השתדל להיות שוחף פעיל לדיונים.”
12.
לימודי הסמסטר השני נכנסו להילוך גבוה,
בפגישות עם חבריו בבית הקפה התעלמה מדלין ממנו ולא הסגירה את סודם המשותף – החברות בחוג “פיזיס נומוס” – , ומוחמד היה אסיר תודה לה.

לפגישה הבאה של “פיזיס נומוס” התכונן מוחמד תוך איסוף נתונים מרשת האינטרנט, והחליט לקחת חלק בדיון אחרי דברי הפתיחה של מריה. בדרך לפגישה פגש את מדלין. הבחין שלבושה היה מהודר כלשהו, מאופרת כהלכה והדיפה ניחוח בושם משכר.
“מוחמד, בפעם שעברה שוחחתי קצת עם מריה, שתפתח היום את הדיון, והיא נראית לי אדם חכם ונעימת סבר; אתה מכיר אותה?”
“לא ממש, נפגשנו רק פעם אחת כשחילקה לנו שאלונים למשאל דעת קהל; מה שכן, היא נראית יותר טוב מהמרצה שלי למבוא לסוציולוגיה…”
“מוחמד, ממתי אתה מסווג חברות סגל אקדמאי לפי מראן?”
“ואת לא נהנית יותר לשמוע הרצאה במדעי המחשב ממרצה חתיך?…”
“האמת שלא איכפת לי, ממילא הם “זקנים”, וחוץ מזה יותר חשוב לי בגבר התוך, מהמראה החיצוני.”
“מדלין, אף פעם לא נתקלתי בנערה כבדת ראש כמוך…”
“בכלל נתקלת בנערות…?”
מוחמד הסמיק, חייך מבוישות וענה: “אל תשכחי שאני מוסלמי והנערות שבדרך כלל אני נתקל בהן הן בנות משפחתי.”
“אם יצא לך להכיר אותי מקרוב תראה שאני לא כל כך כבדת ראש,” חייכה מדלין.
“אנחנו באותו חוג אז וודאי שנכיר אחד את השניה.” התעלם מוחמד בשנית מרמז עבה כפיל.
נכנסו לדירה לסלון קטן ממדים מרוהט בצניעות; כדי לאפשר כניסת הרבה אנשים הוצאו ממנו הספה והכורסאות והוכנסו כסאות פלסטיק. עוד הם סוקרים את הנוכחים, תפשה מדלין בזרועו של מוחמד ואמרה בחיוך:” בוא נשב בצד שמאל ליד החלון, אני אוהבת אוויר צח.” מוחמד החזיר לה חיוך והתיישב לידה.
בעלת הדירה הציגה בפני הנוכחים את מריה, מדריכת סטודנטים לסוציולוגיה, וזו פתחה את הדיון:
“שלום לכולם; יש בעולם למעלה משבעה וחצי מיליארד בני אדם, והמספר הזה הולך וגדל. יש כך וכך משאבי טבע שהאנשים זקוקים להם כדי להתקיים; חלק מהמשאבים אינם מתחדשים. אף אדם לא יודע מתי תגיע האוכלוסיה לממדים כאלה שכדור הארץ יקטן מלהכילם. אנחנו, כחוג שרוצה להפוך סדרי עולם כדי להיטיב עם האנושות, חייבים כבר עכשיו לתת את הדעת על צמצום הילודה על ידי הטלת פיקוח. במדינות שונות מנסים לעשות זאת על ידי הסברה ושכנוע, במידה חלקית של הצלחה, ומדינות אחרות כלל לא מטפלות בנושא. אני מציעה לדון בסוגיה האם לא הגיע הזמן לפקח על הילודה בעזרת תקנות מחייבות, שיחייבו את כל מדינות העולם. אני מציעה להגביל את הילודה לשני ילדים לאישה. בהנחה שמצב כזה ימנע גידול באוכלוסית העולם או אפילו הקטנה של מספר דרי תבל, אניח לפניכם מספר יתרונות שהדבר יתן: יש בעיה חמורה של התחממות גלובלית, שאם לא נטפל בה העולם עלול להגיע לעברי פי פחת; פחות אנשים – פחות צריכת אנרגיה ופחות התחממות. באותו עניין: ללא גידול באוכלוסיה, צריך לבנות פחות בתים, שכן אנשים יגורו בבתי הוריהם או בבתי סביהם. לא תהיה בעיה של הספקת מזון, תופחת למינימום הגירת אוכלוסיות עם כל הבעייתיות שבדבר,לא תהיה בעיה של כריתת יערות, לא תהיה בעיה של צמצום אזורי המחיה של החי והצומח בטבע, וצמצום המרחבים המוקדשים לבילוי שעות הפנאי. אני אעצור כאן כדי לשמוע תגובות, הערות, והשגות.”
הורמו מספר ידיים ומריה הצביעה על גבר אחד שפתח ואמר:
“מבחינה מעשית, איך תדאגי שכל מדינות העולם יוציאו תקנות כאלה? הלא לארגון האומות המאוחדות “אין שיניים”.”
מריה חייכה ואחת מן הקהל הגיבה:
“אמרנו כבר שחייבים להקים ממשלה עולמית.”
השואל הגיב:” אשרי המאמין”.
13.
הגברת מהקהל גערה בו:” אם אתה לא מאמין בזה אז מה אתה עושה בחוג “פיזיס נומוס”? אנחנו פה בשביל לעשות מהפכה, ואתה רואה שיש כבר עשרות חוגים כשלנו במקומות שונים בעולם.”
הגבר חייך והשיב בנחת:” אל תכעסי עלי; גם אני חושב שהעולם זקוק לשלטון מרכזי, אני רק לא חושב שכל מה שאנחנו חולמים עליו, בהכרח יתבצע, וצריך גם לחשוב על דרכים אלטרנטיביות להשגת מטרותינו להצלת כדור הארץ ושיפור איכות חיינו.”
שוב הורמו ידיים. “בבקשה,” הצביעה מריה לעברו של בחור צעיר.
“מה תעשי לאישה שתביא ילד שלישי, בניגוד לתקנות המחייבות?”
מריה שוב חייכה וחיכתה שמישהו מהחברים יתנדב להשיב.
התרומם ממושבו בעל הדירה ואמר:” אני מסכים שהנושא של צמצום הילודה הוא בנפשנו, שאנו מתקרבים לקו האדום, ויש לנקוט בכל האמצעים כדי למנוע מאישה הבאת ילד שלישי. למשל, הפלה מלאכותית חובה וחינם על ידי המדינה; למשל, עונש כבד לבלי נשוא על אישה שבכל זאת תפר את התקנה. ואני לא אתחמק ממצב קיצון, עד כדי הטלת מאסר ממושך בפועל על האישה.”
“נו באמת,” ירתה מישהי מהנוכחים.
אחרים גם כן הגיבו: “ומה עם הגבר? אין לו חלק בזה?”
“זה יגרום להסתרת תינוקות בבית ומניעת התפתחותם החברתית.”
מריה התערבה: “כל תכנית חייבת בסופו של דבר לרדת לפרטים, אבל אני מציעה להשאיר את הדיון בהם לזמנים אחרים. האם כולם מסכימים שיש להגביל את הילודה לשני ילדים לזוג הורים?” רוב הנוכחים הנהנו להסכמה. “נו אז נעבור לכמה הודעות שיש לי לגבי מה שקורה בסניפים אחרים שלנו.” מוחמד הרים את ידו.
“אתה לא מסכים?” שאלה מריה.
מוחמד קם ממקומו ואמר: “מה לגבי אנשים שדתם מצווה עליהם פרו ורבו, לגבי אנשים שדתם אוסרת עליהם ביצוע הפלות מלאכותיות, ומה לגבי אנשים פשוטים, המועסקים בעבודות שחורות בשכר מינימום, שאינם יכולים להרשות לעצמם להינות ממנעמי החברה המפותחת, אין להם במה למלא את שעות הפנאי, ואת רוב סיפוקם בחיים שואבים מהבאת ילדים לעולם ומהטיפול בהם ורואים בהם את ההגשמה העצמית שלהם.”
מריה השיבה: “החלטנו להיכנס לפרטים בשלבים יותר מאוחרים של גיבוש המצע שלנו.” מוחמד נשאר עומד.
“עוד הערות מוחמד?” שאלה מריה ביבושת.
מוחמד חייך: “אלו “פרטים” העומדים ברומו של עולם, אבל אשמח לשמוע מה קורה בסניפים האחרים,” אמר בסרקזם, וחזר לשבת. מריה נעצה בו מבט מהורהר ופנתה לשאר הנוכחים: “יש לנו כבר עשרים ושבעה סניפים בשתיים עשרה ארצות שונות; למען החברים החדשים שלנו, שאינם מודעים להיסטוריה הקצרה שלנו, אני רוצה לערוך סקירה קצרה: הסניף שלנו הוא הראשון, והוקם על ידי פרופסור להיסטוריה של העת העתיקה מהאוניברסיטה שלנו בשם תומס הופמן. לצערנו הוא חלה ומת. בשבועות הראשונים כל חברי החוג היו מכרים משכבר הימים; לאחר מכן נוספו אחרים בעקבות כתבה עלינו שפרסם חבר בירחון של אגודת הסופרים. הקמנו אתר רשת חברתית באינטרנט שקראנו לו: “פיזיס נומוס”: המהפכה הבאה – ממשלה עולמית; פה ושם אנשים מרחבי העולם הגיעו לאתר שלנו תוך חיפוש בתוכנות חיפוש. באתר אפשר לשוחח הן בכתב והן בשיחות וידיאו, וכן להחליף רעיונות ודעות בפורומים שונים המחולקים לפי נושאים. עם הזמן נוצרו התאגדויות של אנשים ממקומות שונים בעולם, והקימו חוגים כמו שלנו. למזלנו, התלהב מרעיון “פיזיס נומוס” מיליארדר מעולם ההייטק, החליט לקחת אותנו תחת חסותו, והוא מממן לנו את שכר הדירה והוצאות המשרד בכל אחד מעשרים ושבעת הסניפים. לגבי הפגישה הבאה שלנו, החלטנו בוועד הסניף לללבן את נושא “הבעלות על הקרקע”; ולהעלאת הנושא התנדב חברנו פיטר, שהוא גיאוגרף. עדיין לא קבענו את מקום ומועד המפגש, והחברים מתבקשים להתעדכן באתר האינטרנט שלנו. אם אין שאלות אני מציעה שנגש לשולחן הכיבוד.”
14.
מדלין ומוחמד התכבדו בקפה ועוגיות וחזרו לכסאותיהם.
“מוחמד”, פנתה אליו מדלין בלחש, כשדבריה נבלעים בשאון דברי הנוכחים שהטיבו לבם באוכל ובמשקה, “אני התרשמתי שהצלחת להרגיז במעט את מריה בהשגות שלך על אפשרות התכנות של פיקוח על הילודה בכח החוק. אני מקווה שהיא לא מצטערת שהזמינה אותך להצטרף לחוג.”
“אני לא “גיליתי לה את אמריקה”; רק תארתי מצב קיים של אמונה ואורח חיים של כרבע מהאנושות.”
“אבל לשם כך אנחנו עומדים לבצע את המהפכה שלנו, כשאין ברירה אין ברירה! חשבת על זה שאם נסתפק במסעות שכנוע, הדרכה, וחינוך, המשוכנעים במילא יביאו ילד וחצי לעולם; האחרים ימשיכו למלא את העולם בצאצאים שידמו להוריהם, לא נאורים במיוחד ועם מנת מישכל “לא משהו”…”
מוחמד חייך למשמע הדברים; “אני רואה שאת לא דוגלת ב”תקינות פוליטית”, אבל אם להמשיך את הלוגיקה הזאת, הרי באלף הרביעי לספירה, אם האנושות עדיין תשרוד, נחזור לחיות על העצים ונתקשר בינינו בנהמות…”
שניהם פרצו בצחוק מתגלגל; אשה שישבה לימינה של מדלין, שלא שמעה את דבריהם בגלל שאון הרקע של שיחות הנוכחים, אבל שמעה את צחוקם, פנתה אליהם:
“ספרו לי מה הצחיק אותכם כל כך, גם אני רוצה לצחוק.”
מדלין הסתכלה במוחמד ומוחמד הסתכל במדלין והמלים נעתקו מפיהם.
“או קיי, אני מבינה שזה משהו אישי ביניכם אז סליחה ששאלתי,” אמרה האשה.
מוחמד התנדב להשיב:
“זה לא אישי, זה בהקשר לנושא הדיון בתכנון המשפחה; העלינו הצעה לפתור את הבעיה על ידי הנדסה גנטית, שתהפוך את בני האדם לננסים, וכך לפי תורת האבולוציה של דרווין, ככל שנתרבה כך יקטנו ממדינו ויהיה מקום לכולנו כל פני כדור הארץ…”
הפעם פרצו שתיהן בצחוק אדיר אליהם הצטרף מוחמד. לאנשים מימין ומשמאל שתהו לפשר פרץ הצחוק הפתאומי, ציטטה האישה את מוחמד, ותוך דקות ספורות כל הנוכחים התייחסו לדברים, מי בצחוק ומי בהסתייגות. שניהם הבחינו במריה מביטה בהם בסבר פנים רציני. מדלין לחשה למוחמד: “איזה חוש הומור, איזו יצירתיות, איך שלפת מהמותן הסבר הזוי כזה? וגם ערבת אותי; שרק לא יזרקו אותנו מהחוג.”
“אני מקווה שלא; בפגישה הבאה אני אגש למריה ואתנצל.”
הרוחות נרגעו וחברי החוג התפזרו לבתיהם. מוחמד ליווה את מדלין לאוטובוס המוביל לביתה.
בשובו לביתו שלח הודעת מייל לשולחיו אנשי הדת המוסלמים ודיווח על ארועי פגישת חוג “פיזיס נומוס”. למחרת הגיעה תגובה: “התנגד לרעיון של צמצום הילודה בכפיה, אבל עשה זאת בחוכמה שלא יפסיקו את חברותך בחוג.”

15.
אחרי מספר ימים קיבל מוחמד הודעת דוא”ל ממזכירות הפקולטה למדעי החברה, בזו הלשון:
“אנו מודים לך על השאלונים שהעברת לנו במסגרת המחקר בנושא: “תפקידי הגבר והאשה במשפחה המודרנית”; אנו שבעי רצון מעבודתך ונשמח להציע לך עבודה חלקית כסוקר, והפעם בתשלום, כמובן. אם הנך מעוניין אנא גש למזכירות.”
*****
למחרת בתום ההרצאות ניגש מוחמד למזכירות והתקבל לעבודה חלקית כסוקר, כאשר העבודה היא בקבלנות עם תשלום קבוע עבור כל שאלון.
בדרכו חזרה ראה במסדרון את מריה צועדת לקראתו. האט מיד את צעדיו והביט בה כשהיא מתקרבת אליו.
“שלום מריה”, פנה אליה בחיוך.
“שלום מוחמד”, הנידה בראשה לשלום והמשיכה ללכת. מוחמד לא ויתר, פנה לאחור, הלך אחריה ואמר:” מריה, אני רוצה להתנצל בפנייך על ההתבדחות שלי בפגישה האחרונה של החוג.”
מריה עצרה מהילוכה, סובבה חצי גוף לאחור, ובטון רציני אמרה: “אתה לא צריך להתנצל, רק להבא אנא התייחס לדברים ביתר כובד ראש; “פיזיס נומוס” זה לא מועדון של אינטלקטואלים לליבון עניינים, אנחנו מתכוונים ברצינות לשנות דברים. יש גם חדשות מעניינות בכיוון זה שאדווח עליהם בפגישה הבאה.” סיימה את דבריה והמשיכה ללכת מבלי לחכות לתגובתו של מוחמד. התחלתי לא טוב, הרהר מוחמד; מריה מסתייגת ממני; אהיה חייב בהמשך לשפר את דעתה עלי לפני שתכנס את הוועד ויחליטו לזרוק אותי מהחוג.

לפגישה הבאה של חוג “פיזיס נומוס” קיבלה מדלין רשות להביא אורח, את ארול, ידידה. בהגיעם לדירה, תרה מדלין בעיניה אחר מוחמד, ומשהבחינה בו ניגשה אליו עם ארול: “היי מוחמד”.
“היי מדלין,” לחץ את ידה, “היי ארול”, לחץ את ידו. “חבר חדש בחוג?”
“אני לא חושב,” ענה ארול, רק רציתי לראות להיכן מדלין “בורחת” ממני פעם בשבוע.”
“אולי ימצא חן בעיניך, יש כאן אנשים מעניינים.”
“אני לא מאמין שיצא מזה משהו…”חייך. מדלין וארול התיישבו בפינה אחת של החדר ומוחמד התיישב בפינה אחרת.
מריה התחילה את הפגישה: “פיטר הגיאוגרף יציג את הנושא של “בעלות על הקרקע”, וכדרכנו נקיים דיון בנושא. אנא השארו עד הסוף כיוון שיש לי חדשות מרעישות…”
רחש בחש עבר בקהל. מישהו התחכם וקרא בקול: “עשינו אקזיט וקונים אותנו במיליארד דולר…”
אחר השיב באותה מטבע: “הפוך! מישהו מוכן לשחד אותנו במיליארד דולר שנעלם מהשטח…”
16.
רבים מהנוכחים גערו בהם; אישה אחת אמרה בתקיפות: “אנחנו לא לקניה ולא למכירה; אנחנו כאן כדי לשנות את העולם!”
שקט השתרר. פיטר קם ממקומו והחל בסקירה:
“חברים, רק מה שאדם עמל עבורו יש לו ערך כספי. מכיוון שהקרקע קיימת מאז ומעולם, זכותו של כל אדם להשתמש בה לצרכיו ויש לחלק את אדמת כדור הארץ באופן שוויוני בין תושביו. נתונים מספריים מראים שאחרי שנחסיר משטח הקרקע הכולל של כדור הארץ את האיזורים ההרריים, את המדבריות, את שטח היערות, את שטח האדמה המשמש למרעה, את שטח השדות המשמשים לחקלאות, את שטח הפארקים והגנים הציבוריים, את השטח המופנה לתעשיה ומסחר, ואת השטח המוקצב לצרכי ציבור ותשתיות תחבורה, עדיין נשאר שטח קרקע של למעלה מאלף מ”ר לכל אדם, כדי לבנות את ביתו עליו. איך מיישמים את זה מבחינה מעשית אני לא יודע,” חייך פיטר. “יש הצעות?”
הגיב אחד החברים:
“צריך מהפכה עולמית כדי ליישם את זה, וצריך ממשלה עולמית כדי לחולל מהפכה עולמית, אבל בינתיים, אנחנו ניישם את הרעיונות הללו בחלקת אלוהים הקטנה שלנו, ב”פיזיס נומוס”.”
“ומי יתן לנו שטח אדמה כדי לממש עליה את הרעיונות שלנו?” הקשה פיטר.
“המיליארדר שלנו יקנה עבורנו, בכסף מלא, פיסת קרקע שלפי השקפתנו שייכת לכולנו ואין לה ערך כספי,” הגיב חבר אחר לקול צחוקם של הנוכחים.
“אני מסכימה שלפעמים המטרה מקדשת את האמצעים,” אמרה מישהי.
מריה קמה ממקומה ואמרה כשקולה רועד קמעה:
ווִילְהֶלְם פֹּורְטָל, המיליארדר שלנו, הודיע שהוא בודק את האפשרות לעשות בדיוק את זה! עוזריו איתרו כבר שטח אדמה נרחב דל אוכלוסין, המשמש ברובו ככולו למרעה, והוא מכין את הקרקע לארגן משלחת לשם.” הנוכחים הגיבו לחדשה במחיאות כפיים סוערות.
“נא לשמור זאת בסוד שבעלי הקרקע לא יעלו את המחיר”, אמר אחד.
“סמוך על פורטל,” אמרה מישהי, “לא עושים מיליארדים מבלי לדעת לקנות בזול…”
מריה המשיכה: “בפגישה הבאה נדון בנושא ההתחממות הגלובלית. תפתח בסקירה חברתנו מרגוט שהיא מרצה למדעי הסביבה.”
הסתיים הדיון והנוכחים עברו לכיבוד. מוחמד שם לב שמידי פעם מדלין העיפה לעברו מבטים חטופים. בעודו לוגם מהתה ונוגס ברקיקים, פנתה אליו שכנתו משמאל ולחשה על אוזנו:
“שלום מוחמד, שמי אלזה, אני מורה לספרות בתיכון, אני מראשונות החוג וגם חברה בוועד. בישיבת הוועד שהיתה לפני מספר ימים, הציעה מריה להפסיק את חברותך בחוג מטעמים של חוסר התאמה; דנו בעניין, ובסופו של דבר החליטו להשאירך בחוג כיוון שהיותך מוסלמי תורם ליחסי הציבור שלנו. אני מספרת לך כיוון שאני מסמפטת אותך; אני ממליצה לך להיות יותר “תקין פוליטי”, שלא ימצאו עוד אמתלאות “לגרש” אותך מכאן.” אך סיימה אלזה את דבריה, נגשו מדלין וארל אל מוחמד:
“מוחמד, לא השתתפת היום בדיון.”
“נכון, הסכמתי עם כל מה שנאמר. הכירו את אלזה, מראשונות החוג.”
ערכו הכרות ולחצו ידיים. מדלין לא התאפקה ואמרה בחיוך ציני:” אני מבינה שאתם מכירים משכבר הימים, לפי ההתלחשות…”
אלזה ענתה:”כן, היינו פעם נאהבים…”
מוחמד פרץ בצחוק, פרש את ידיו, והביט בה בתמיהה.
“אתה חושב שרק אתה יודע לשלוף הברקה מהמותן…?” המשיכה אלזה בחיוך.
“מדלין”, אמר מוחמד, “עכשיו ברצינות; אלזה הבינה שאני לא נוגע בכריכים עם הנקניק מהיותי מוסלמי, והסבירה לי את יחרונות וחסרונות הבשר האדום.”
מדלין וארל הביטו בו בספקנות; ברכו אותם לשלום ופנו לדרכם.
מוחמד ואלזה יצאו מהדירה. ברחוב, כשהיו לבדם אמר מוחמד:
“תודה על המידע שמסרת לי. אני ממש לא מבין את היחס של מריה אלי; הלא היא אישית צרפה אותי לחוג. בסך הכל אמרתי דברים הידועים לכל בקשר ליחס חלק מהעולם לפיקוח על הילודה.”
“יתכן והיא ראתה בדבריך התרסה אישית.”
“כנראה; שוב תודה על המידע; אשתדל לא להתנגח איתה; אני מאד מעוניין לקחת חלק במהפכה. איזה אוטובוס את לוקחת הביתה?”
“אני נוסעת באוטו שלי, ואני לא מציעה לך טרמפ כי בעלי יהרוג אותי אם יוודע לו…”
מוחמד חייך ואמר: “מסרי לבעלך שיש לו אישה נחמדה.”
אלזה חייכה אף היא ואמרה: “ערב טוב מוחמד, להתראות בחוג.”

17.

מוחמד התכונן לקראת הפגישה הבאה של חוג “פיזיס נומוס” בנושא “ההתחממות הגלובלית” וגלש שעות ארוכות באינטרנט. תוך כדי גלישה הגיע לפרסום שסרט בנושא זה מוצג עכשיו בסינמטק של העיר. טלפן לחברו הטוב סלים והציע לו לצפות יחד בסרט.

בפגישה הבאה של חוג “פיזיס נומוס” ישבו מדלן ומוחמד זו לצד זה. מריה נכנסה אחריהם. בהיכנסה השפיל מוחמד את עיניו לכיוון הרצפה.
“אני מרגישה שאתה לא מסמפט אותה…”
“היא לא נחמדה; פגשתי אותה באוניברסיטה וניסיתי להפיס את דעתה ולהתנצל על הערותי המבודחות בעניין צמצום הילודה, אבל היא הגיבה בקרירות ורק נזפה בי שלא אעשה זאת יותר.”
“אם יזדמן לי לשוחח איתה אדבר בשבחך…”
“תודה, תודה, אבל הבה נניח לעניין.”

את הדיון בנושא “ההתחממות הגלובלית” פתחה מרגוט, המרצה למדעי הסביבה:
“אני מניחה שרובכם מודעים לנושא אבל בכל זאת לפתיחת הדיון, אסביר בקצרה את העניין:
בעשרות השנים האחרונות התחמם כדור הארץ במידה כזו שאין אדם שלא חש בכך.
רוב מוחלט של המדענים בטוחים שמעשיהם של בני האדם הם הגורם לעליית הטמפרטורה. אם לא נטפל בבעיה, העולם ימשיך ויתחמם עם השפעה הרסנית על חלקים נכבדים מהאנושות. כבר עתה נמסים קרחונים ברחבי העולם; אם כל הקרח בעולם הנמצא על פני היבשה ימס, יעלו פני האוקינוסים בששים מטר לערך, כלומר מאות מיליונים של אנשים ימצאו את בתיהם מתחת למים, וזאת רק אחת מהרעות החולות שיבואו עלינו כתוצאה מעליית הטמפרטורה. אנחנו שורפים כמויות עצומות של דלקים כדי לייצר אנרגיה; כתוצאה מהשריפה נפלטות לאטמוספירה כמויות גדולות של הגז פחמן דו חמצני; המולקולות של גז זה מקטינות את יכולת כדור הארץ להחזיר חלק מקרינת החום שמשפיעה עלינו השמש, וזה מה שנקרא: “אפקט החממה.”
הפתרונות לבעיה ידועים לכל: חסכון באנרגיה, ויצור “אנרגיה נקיה”, כלומר שלא כרוכה בשריפת דלק פוסילי – דהיינו פחם, נפט, וגז טבעי שמקורם ברקבון של חי וצומח שהצטברו באדמה במשך מאות מיליונים של שנים. יש לנו את כל האמצעים לעשות זאת: תאים סולריים, טורבינות רוח, חוות של מראות שמש, מפעלים הידרו אלקטריים, תחנות כח גרעיניות, יצור ביופיול מגידולים חקלאיים, ועוד כהנה וכהנה אמצעי יצור אנרגיה נקיה. אנחנו פועלים רק באופן חלקי מסיבות כלכליות ומסיבות של נוחות. התקיימו כבר מספר ועידות בינלאומיות לדיון בנושא, אבל ההחלטות שלהן מאד מתפשרות וגם הן מיושמות רק חלקית. וזאת למה? כיוון שהעולם מנוהל כיום על ידי “הון-שלטון” שמונע אך ורק מאינטרסים קצרי מועד. לא מעניין אותם מה שיקרה לכדור הארץ אחרי מותם. כאן אנחנו מגיעים לעניינינו, כלומר לשם מה אנחנו כאן, אנשי “פיזיס נומוס”: חייבים לכונן ממשלה עולמית כדי להפעיל את כל אמצעי יצור האנרגיה הנקיה סביב לשעון, וככל שניתן, לאסור שימוש בדלקים פוסיליים. מי רוצה להתייחס לעניין?”
“בבקשה אווה:”
“הבעיה התחילה בעקבות המהפכה התעשיתית של המאה השמונה עשרה. אם נחיה כמו קהילת ה”איימיש” בארצות הברית, תיפתר הבעיה מאליה; הם חורשים בסוסים, רוכבים בכרכרות רתומות לסוסים, מחממים את בתיהם בגזרי עצים שהם חוטבים ביער, שגדלים אחר כך מחדש וקולטים את הפחמן הדו חמצני מהאוויר בתהליך הפוטוסינטזה.”
18.
“אני בעד,” העיר מישהו, אני אוהב סוסים…, אבל ברצינות, אי אפשר ללכת אחורה.”
“אבל אפשר באופן חלקי”, השיבה אווה. ” אם נתייחס ל”כפר הגלובלי” במצע שלנו כפי שמופיע באתר האינטרנט “פיזיס נומוס”, הרי בבתים של עד שתי קומות אין צורך במעליות, ואין צורך במשאבות עוצמתיות כדי לדחוף את המים לקומות גבוהות.”
מוחמד הרים את ידו. “כן מוחמד”
מוחמד קם ממקומו ואמר: “אין ספק שטיפול בהתחממות הגלובלית הוא המשימה החשובה ביותר העומדת עתה לפתחה של האנושות, אבל יש לתת את הדעת להשלכות שתהיינה לפתרון הבעיה על עמים ומדינות שונות; ננסה לתאר שהצלחנו, שכנענו את העולם בצורך במהפכת “פיזיס נומוס”, קמה ממשלה עולמית, כל אמצעי היצור בנושא אנרגיה נקיה גויסו לעבודה סביב לשעון, ותוך שנים מספר הרוב המכריע של האנרגיה שהעולם צורך מסופקת על ידי חשמל; נאסרה הפקת אנרגיה באמצעות דלקים מזהמים כמו נפט, פחם, וגז טבעי, וכן נאסרה הבערת יערות. מה יקרה לארצות ולעמים שעיקר כלכלתם היום מבוסס על הפקת דלקים פוסילים הטמונים באדמתם? חלקם יגיע עד פת לחם ויווצר לחץ עצום להגירת מסות של אנשים.”
מוחמד סיים את דבריו והתיישב בכסאו. השקט בחדר נשמר לכמה שניות אבל מיד החלו שיחות בין החברים בעקבות הדברים. לפתע קם בעל הדירה בה נערך המפגש, ומבלי לבקש את רשות הדיבור אמר: “מוחמד, שמעתי אותך בפעם שעברה ואני שומע אותך עכשיו. כולנו אנשים בוגרים ויודעים שיש קשיים שיש להתגבר עליהם בכל מה שהאדם עושה, ובמיוחד במפעל מהפכני כמו שלנו; אבל אתה נשמע כמו אחד שנשלח הנה כדי לרפות את ידינו…, אתה מדגיש רק את הקשיים.” למשמע הדברים השתרר בחדר שקט מתוח. מוחמד קם והגיב לדברים:
“אני מצטער שכך התרשמת, אבל אני רוצה להבטיח לך ולכל הקהל הזה, שמפגישה לפגישה ההתלהבות שלי מ”פִיזִיס נוֹמוֹס” רק הולכת וגדלה, ואשמח להרצות על נושא מעקרונות “פיזיס נומוס” באחד מהמפגשים הבאים, ואעשה כמיטב יכולתי לחזק את ידינו ולא לרפות.”
“על איזה נושא אתה מעוניין להרצות?” שאלה אלזה.
כאן התערבה מריה: “אנא, הבה נמשיך בדיון על “ההתחממות הגלובלית”.”
הדיון נמשך עוד שעה ארוכה. בסופו הודיעה מריה שבפגישה הבאה ירצה ג’יימס, שהוא פרופסור לכלכלה, על נושא “ביטול הכסף המזומן”. כשכולם ניגשו לשולחנות התקרובת, ניגש מוחמד ואיתו מדלין לאלזה ופנה אליה:
“תודה שפנית אלי; לכל הפחות החברים יודעים שיש לפחות חברה אחת שלא מסתייגת ממני;”
“יש לפחות עוד אחת,” אמרה מדלין וחייכה.
מוחמד ואלזה חייכו אליה בחזרה.
“אלזה, אני מעוניין לסקור נושא שוודאי אינו שרוי במחלוקת, והוא “שלום הציבור”. קראתי את הנאמר במצע שלנו ואשמח להרחיב ולפרט. כמובן אם יסכימו לאפשר לי לדבר…”
“אני אמליץ,” אמרה אלזה.
“דרך אגב,” פנה מוחמד למדלין, “אלזה סיפרה לי שהיא נשואה, ובהזדמנות זאת,” פנה לאלזה, “אשמח אם תספרי לנו מדוע בעלך לא מצטרף אלייך לחוג.”
“אם בעלי היה נוכח פה היום, הוא באמת היה “מרביץ” נאום כדי לרפות את ידי כולנו; הוא חושב שאנחנו כולנו חולמים, ש”פיזיס נומוס” מציע דברים שמתנגדים לטבע האדם, ושלא יצא מזה שום דבר, לבד מצרות והתנכלויות מצד גורמים עויינים, שתלכנה ותתעצמנה ככל שהרעיון ירכוש יותר יותר אוהדים ברחבי העולם.”
19.
באותו ערב שלח מוחמד הודעת דוא”ל לשולחיו, אנשי הדת המוסלמים מהעיר הסמוכה, בזו הלשון: “גם בפגישה היום הסבתי את תשומת ליבם של חברי החוג לקשיים העצומים שיעמדו בדרכם למימוש רעיונות מהפכת “פיזיס נומוס”. אמשיך לדווח.”
אחרי זמן מה התקבלה תשובה: “אנא אל תמתח יותר מדי את החבל שלא יזרקו אותך מהחוג; אנחנו ממליצים שמהיום והלאה תפגין נאמנות והסכמה מוחלטת לדרכם של אנשי החוג. בינתיים נראה לנו שההתלהבות ברחבי העולם מ”פיזיס נומוס” שכחה קמעה; אנחנו נצטרך אותך בהמשך במידה והעניין יתפוש תאוצה וויתעורר החשש שמתחילה תנועת המונים.”

אחרי ארוחת הערב ביקש מוחמד לשוחח עם הוריו רפיק ונור.
“אני רוצה לספר לכם שהצטרפתי לחוג של אינטלקטואלים שנקרא: “פיזיס נומוס”, שרוצה להתוות דרך כדי לשנות את העולם למען שיפור תנאי החיים של האנושות. יש לנו אתר באינטרנט ובו מפורט מצע התנועה.”
“אנחנו יודעים,” אמר אביו בחיוך אליו הצטרפה אמו.
“איך אתם יודעים? מי סיפר לכם? תמה מוחמד.
“מישהו מהחברים שלך טילפן אלי ואמר שאתה נעלם לָ”חֶבְרֵה” כל שבוע, באותו יום ובאותה שעה, ולשאלתם ענית שאביך צריך אותך כדי לטפל בניירת של העסק. דאגנו לשלומך ושלחתי את אחיך שיעקוב אחריך. הוא הצטרף לפגישה אחת, הסתיר פניו במגבעת גדולה ובמשקפי שמש כך שלא זיהית אותו. נכנסנו לאתר האינטרנט, קראנו את המצע של החוג ומאד לא מצא חן בעינינו”
“ולמה לא סיפרתם לי.”
“חיכינו שאתה תבוא מרצונך ותיידע אותנו; ולשמחתנו הערב עשית זאת. מה יש לך לחפש שם, בחור מוסלמי נחמד, שלא חסר לו שום דבר בבית, שמאורס לבחורה מוסלמית מקסימה, וכל עתידו לפניו?”
“אבא, אמא, לא מצאתם שום דבר חיובי בעקרונות “פיזיס נומוס”?
“ברור שיש שם דברים חיוביים אבל הרוח הכללית השורה על המצע היא רוחו של המערב החילוני, הליברלי, המופקר, שאינו מכיר בדת – כל דת – כערך עליון, שאינו מכיר במשפחה המסורתית כבסיס לחייו של האדם, וכמובן שכינון ממשלה עולמית הוא חלומות באספמיה; שום מדינה לא תסכים לוותר על עצמאותה.”
“הצטרפתי לחוג כיוון שאני משוכנע שאם כי מבחינה טכנולוגית ושיפור הבריאות, העולם מתקדם בצעדי ענק, הרי מבחינה חברתית האנושות הולכת ומדרדרת וכאדם צעיר עם כל התכונות שיש בי – לפי דבריך – ” חייך מוחמד, “אינני יכול לעמוד מנגד בחיבוק ידיים. אני אתמוך בכל כוחי בעקרונות התנועה שמקובלים על כל אדם נאור, ואלחם בעקרונות שפוגעים ברוח האסלאם. חוץ מזה, הלא אתם וודאי משוכנעים שלא יצא מזה שום דבר, אז מה איכפת לכם אם אעביר את הזמן בשעשועים אינטלקטואלים כמובן מבלי להזניח את לימודי ואת חובותי המשפחתיים…”
20.
“מה את אומרת אם מוחמד,” חייך רפיק ופנה לאשתו, “עם כושר הצגת הדברים של הבן שגידלנו הוא יצליח למכור תפוזים לפרדסן…”
“ולידיעתכם, אבל רק לידיעתכם, החוג שלנו מצא מיליארדר המוכן לממן רכישת שטח ארץ כדי להקים עליה חברה נסיונית בהתאם לערכים שלנו.”
“אני מבין שנדרשת סודיות כדי שמחיר השטח לא יאמיר…” חייך רפיק.
“סוחר נשאר תמיד סוחר…” חייך מוחמד.”אני הולך להשלים עבודה למחר; לילה טוב”
“לילה טוב, רק בקשה לי אליך, אל תנסה לעשות נפשות לתנועה בקרב משפחתנו ומכרינו…”
“חס וחלילה.”

עוד באותו ערב קיבל מוחמד הודעת דוא”ל מאלזה כדלקמן:
“שלום מוחמד,
ביום שני הקרוב, בשעה שמונה בערב. בעלי ואני עורכים בביתנו מסיבת השקת ספר חדש לידיד שלנו בשם אדוארד ארליכמן, ואשמח לראות אותך ואת מדלן בין המוזמנים; הזמנתי רק בודדים מבין חברי החוג שלנו כך שאתם מתבקשים לשמור על דיסקרטיות. הספר הוא רומן העוסק בחיי המשפחה והזוגיות בעידן שלנו.
שלך, אלזה.”

מוחמד התקשר למדלן ומיד השיב לאלזה:
“תודה על ההזמנה; התקשרתי למדלן והיא לא יכולה לבוא כיוון שהיא חייבת לסיים פרויקט ולהגישו עד יום שלישי. אני אשמח לבוא.
בברכה, מוחמד.”

ביום שני הגיע מוחמד לדירתה של אלזה הממוקמת בקומה גבוהה במגדל מגורים יוקרתי. הדלת נפתחה על ידי אלזה ומוחמד התקבל בלחיצת יד חמה. הוכנס לסלון רחב ידיים המרוהט בפאר ובהדר בסגנון זמנים עברו. נברשות אחדות ומנורות קיר השפיעו אור צהוב ורך על ריהוט עתיק מעץ מהוגני אדמדם וריפוד חום כהה. שטיחים עבים ורכים כיסו את הרצפה והאקוסטיקה שבלעה את דברי הנוכחים תרמה לאווירת השלווה והרוגע ששררה בחדר.
עוד אלזה מוליכה אותו בזרועו למקומו, נשמע צלצול פעמון דלת הכניסה; אלזה עזבה אותו לרגע קט כדי לקדם את פני הבאים, ומוחמד נפנה לסקור את הנוכחים. העריך שיש בסלון כארבעים איש, שחלקם ישובים על ספות, חלקם על כורסאות, ומקצתם על כסאות אוכל מרופדים – מושב ומשענת.
אלזה הציגה את מוחמד בפני הנוכחים כסטודנט למדעי המדינה, וכן ערכה לו הכרות עם בעלה רוברט. לאחר מכן הונחה למקום ישיבה פנוי על ספה, בין שתי נשים שישבו לצד שני גברים. אחר מספר דקות התיצבה אלזה מאחורי שולחן כבד המוצב בראש הסלון, ברכה את הנוכחים, הזמינה את חתן השמחה הסופר אדוארד ארליכמן לשבת ליד השולחן לידה, ואמרה:
“התכנסנו כאן כדי לברך את ידידינו אדוארד על ספרו החדש “אהבה ומריבה” שזה עתה יצא לאור. קראתי אותו כמעט בנשימה אחת…, ומאד נהניתי. אדוארד ביקש ממני לנסות ולמסור בתמציתיות את נושא הספר; בשביל התפתחות העלילה תצטרכו להתאמץ ולקרוא בעצמכם… ובכן, הגיבורים הם גבר ואישה” – קול נשי מהנוכחים קטע את שטף הדברים:
21.
“למה לא אישה וגבר?”;
“או קיי, אישה וגבר,” הסכימה מיד אלזה, “שהכירו בילדות, התאהבו ונישאו בגיל צעיר מיד לאחר סיום לימודיהם האקדמאים: האישה למדה משפטים והגבר הנדסה אזרחית. מיד בתום הלימודים התקבלו לעבודה: האישה כעורכת דין במשרד העוסק בדין האזרחי, והגבר כמהנדס בנין בחברה קבלנית גדולה. בשנה שנתיים הראשונות, התנהלו הדברים על מי מנוחות. הזוג העביר את רוב זמנו מחוץ לבית בעבודה, בבילויים, בטיולים, בביקורי הורים, ובמפגשים בבתי חברים. העניינים התחילו להסתבך כשעלתה שאלת הבאת ילדים לעולם, ובעקבות זאת חלוקת התפקידים בטיפול בילדים, בעבודות הבית, בקניות, בזמן החופשי שאותו בני הזוג העבירו שלא האחת בחברת האחד, בהחלטה אם לעבור לדירה יותר גדולה על כל העול הכספי הכרוך בכך, וכהנה וכהנה בעיות שצצו ודרשו פתרון. אם שמתם לב”. חייכה אלזה, “נכנעתי לרצונה של מרגי חברתנו לומר אישה לפני הגבר, ואני מרגישה שלא בנוח עם זה, כיוון שאני לא רוצה לנקוט עמדה אלא להשאיר את הדבר לכם. אז הנה יש לנו מתאבן לדיון: האם לומר גבר ואישה, כמו שהיה נהוג לאורך ההיסטוריה, או לומר אישה וגבר, או לומר אדם – דהיינו בן אנוש, שמתיחס גם לגבר וגם לאישה…; אף אחת לא מתקנת אותי לבת אנוש…,?” חייכה אלזה.
“לא איכפת לי בן אנוש, או בת אנוש, העיקר שיהיו “בני אדם”…” אמר מישהו. חלק מהקרואים פרץ בצחוק רם. אחת תיקנה: “בנות אדם.” מסכים, השיב הראשון, העיקר שתהיינה “בני אדם”…” פרצי הצחוק התגברו.
“יפה דרשת,” אמרה אלזה; “אני מעבירה עכשיו את הבמה לאדוארד שינחה את הדיון, ואם יאות, שפה ושם גם יגלה משהו מהעלילה של הספר. אני פחדתי לעשות זאת שמא אעשה ספוילר לפרטי העלילה. בבקשה אדוארד”
אלזה התיישבה ליד בעלה רוברט ואדוארד קם ממקומו ואמר:
“כדי שהדיון לא יהיה ערכי בלבד, אני אחשוף משהו מאופיים ורקעם של גיבורי הספר, ואומר לכם שג’ון, הבעל, גדל בבית משכיל אבל פטריארכלי, אם כי הוא עצמו אדם נוח ואינו שתלטן, ואילו דנה, אשתו, חונכה על ידי אם שתלטנית ואב איש עמל ואוהב ספורט, שנוח היה לו להשאיר לאשתו לנהל את עניני המשפחה; דנה עצמה ירשה את הגנים של אמה. מה דעתכם על אינטראקציה כזאת בין בני זוג?”
“אינטראקציה מצוינת;” אמרה אחת משכנותיו לספה של מוחמד; “אם ג’ון הוא פיקח שיתן לדנה את המושכות ושלום הבית מובטח.”
“ומה עם זה שהוא גדל וחונך בבית שבו הגבר ניהל את העניינים וכנראה טבועה בו ההכרה שזו דרכו של עולם?” העיר גבר עב כרס מהנוכחים.
“אדוארד אמר שהוא אדם נוח, אז שיתגמש.” השיבה שכנתו של מוחמד.
“אבל אז יעביר את חייו בתחושה של תסכול שאינו מספיק “גבר” כמו אביו,” החזיר הגבר עב הבשר.
22.
“אם דנה היא אשה פקחית ואוהבת את ג’ון אז שתיתן לו את ההרגשה שהיא מתחשבת בדעתו אם כי בסופו של דבר היא תהיה זו שמובילה.”
“כנראה שבני הזוג לא הגיעו לעמק השווה, כפי ששם הספר “אהבה ומריבה” רומז לנו.” העיר בחיוך רוברט, בעלה של אלזה.
“יש לי עצה בשביל דנה וג’ון ובשביל כולנו,” שמע לפתע מוחמד את קולה של מריה בוקע מירכתי הסלון; סב לאחוריו, ואכן הבחין בה; “כיוון שסוף סוף הכירה האנושות שאישה וגבר, או גבר ואישה, הם שווים, אז שיתנהגו כשווים, ידונו יחד בכל עניין שיצוץ, תוך הערכה הדדית, יעלה כל אחד את טיעוניו,” “כל אחת, מריה,” תיקנה אותה מישהי לקול צחוקם של הנוכחים, “או קיי, הבה נאמר שניהם יחדיו,” המשיכה מריה, “ובסופו של דבר יגיעו להחלטה המוסכמת על שניהם.”
“אני גרוש,” הגיב גבר אחד לדברי מריה, “ואני יכול להרשות לעצמי להתבטא באופן חופשי “ברחל בתך הקטנה”: מה שאמרה מריה נשמע דמוקרטי, נשמע מושכל, ונשמע אופטימי, אבל זה לא הלך, לא הולך, ולא ילך. גבר ואישה זה לא אותו דבר, ולכן לכל אורך מהלך ההיסטוריה – חוץ ממקרים יוצאי דופן – גברים ניהלו את העניינים, כיוון שגברים יותר תקיפים מטבע בריאתם, וגם מרגישים פגיעה קשה בכבודם העצמי ברגע שאישה אומרת להם מה לעשות.”
“אתה כנראה לא התקדמת מתקופת האבן”, הגיבה מישהי בכעס, וקולות של הסכמה נשמעו פה ושם.
“נכון,” ענה הגרוש, טבעו הבסיסי של האדם לא השתנה מאז; אבל תרשו לי עוד הערה בעניין; מריה וחברותיה הפמיניסטיות חושבות שהן עושות שרות טוב לנשות העולם בטענותיהן לשוויון בין המינים; אבל מה עם נשים נשיות, שלא מתאימות לנהל את העניינים, שלא רוצות לנהל את העניינים, שרוצות להיות עקרות בית ולהיות אדון לעצמן בניהול משק הבית, שלא רוצות קריירה, שלא רוצות תשע שעות ביום להיות תחת בוס, שנהנות מזמן פנוי במשך היום שהולך וגדל עם התקדמות הטכנולוגיה, ומרגישות תסכול מהטפותיהן של הפמיניסטיות האומרות להן – לנשים הנשיות – שאינן מגשימות את עצמן.”
למשמע הדברים האחרונים, הסלון געש ורעש מדברי הנוכחים. לאחר מספר דקות הרים אדוארד את ידיו, הסה את הדוברים, ואמר”: אנא אפשרו למריה להגיב.”
“מריה התרוממה ממושבה, פנתה אל הגרוש, ואמרה:
“אני אתעלם מההכללות שלך, שנשים פמיניסטיות אינן נשיות – נכון, יש גם כאלה – ורק אעמיד אותך על טעותך: שחרור האישה והפמיניזם אינו טוען כיצד נשים צריכות, או חייבות לנהוג, הוא רק מטיף לזכותן להיות שוות לגבר בזכויותיהן וכל אחת תנהג בהתאם לאישיותה וכישוריה.”
מחיאות כפיים רבות נשמעו בחלל הסלון. לאחר ששככו, הסופר אדוארד שאל: “עוד מישהו באותו עניין?”
23.
“מוחמד קם ממקומו ואמר:
“אני סטודנט, רווק, מוסלמי, מאד צעיר, ולא יאה שאביע את דעתי האישית בעניין; אני רק רוצה להביא מספר עובדות ולשאול מספר שאלות: יש בעולם כמה עשרות מיליוני ארגונים; חלקם ענקיים כמו ממשלת סין, יצרני מכוניות, ובנקים המעסיקים מיליוני עובדים, וחלקם זעירים, כמו המספרה השכונתית, או הפאב השכונתי. בראש כולם עומד אדם אחד – גבר או אישה. כמעט ואין בעולם ארגונים המנוהלים על ידי שניים או יותר אנשים. אז כיצד יתנהל הארגון הנפוץ ביותר בעולם, שיש כמיליארד כמוהו – דהיינו המשפחה האנושית – כששניים עומדים בראשו? ואם כבר במשפחה עסקינן, הרי כשאדם רוצה להיות טכנאי מכונות כביסה – בדרך משל – הוא חייב לעבור קורס, להצליח במבחן גמר, ולקבל רשיון, כדי להבטיח שיצליח במלאכתו. אז מה לגבי אנשים שרוצים להינשא –אולי אינם מתאימים לחיי נישואין? ומה לגבי אנשים נשואים הרוצים להביא ילדים לעולם ולהתחייב לדאוג להם במשך עשרות שנים – אולי אינם מתאימים לגדל ילדים?” סיים את דבריו וחזר לשבת.
לרגע קט שרר שקט; ואז אמרה מריה:
“מוחמד, כביכול רק הנחת הנחות ושאלת שאלות, אבל למעשה הבעת את דעתך; אני מניחה שלפי הדוגמא שהבאת צריך רק אדם אחד לעמוד בראש המשפחה.”
“אין לי מושג,” השיב מוחמד. “אני צעיר מדי בשביל להביע דעה; אני רק מקווה שעם אשתי לעתיד, לא תהיה “אהבה ומריבה”…”
“אתה לא יודע מה טוב,” הגיב גבר משופם שישב בסמוך למריה; “אשתי ואני נשואים כבר עשרים שנה, אנחנו כל הזמן רבים ומשלימים, ולא הייתי מחליף אותה באף אישה אחרת.”
צחוק פרץ בחדר. אדוארד הגיב: הגד, קראת את הספר שלי..?”
“עדיין לא,” השיב המשופם, אבל עכשיו אני בטוח שאקרא אותו וכנראה אזדהה עם הגיבורים…”
24.
הפגישה הבאה של חוג “פיזיס נומוס” התקיימה גם כן בדירתם של אלזה ורוברט, שכן רוברט הביע עניין לשמוע ולדון בנושא ביטול הכסף המזומן. נוספו כעשרה חברים חדשים לחוג, ואלזה דאגה לשאול כיסאות מהשכנים.
מריה פתחה את הדיון:
“אני שמחה להודיע שבעזרתו של התומך שלנו, וויליהלם פורטל, נשכר אולם עם משרד צמוד שישמש לנו כמועדון, והפגישה הבאה כבר תערך בו. הכתובת מופיעה באתר האינטרנט שלנו. אתר האינטרנט שלנו משתדרג מפעם לפעם, ומהיום אתם יכולים להתעדכן במספר הסניפים שלנו, מספר החברים בכל אחד מהם, וכן איזכור של ידוענים שהצטרפו לשורותינו. כרגע יש לנו שבעים ושלושה סניפים בעשרים ואחת מדינות ומספר החברים מגיע ללמעלה מארבעת אלפים. זוהי טיפה בים אבל המספר הולך וגדל מידי יום וקצב הגידול יגבר בהרבה עם תחילת מסע הסברה שאנו מתכננים. מי שמוכן לתרום מזמנו, כישוריו, וקשריו, לענייננו מוזמן להודיע לי זאת במייל. אני מתכבדת להזמין את ג’יימס, פרופסור לכלכלה, לפתוח את הדיון בנושא ביטול הכסף המזומן.”
ג’יימס ניגש לשולחן בראש הסלון ןפתח את דבריו:
“בתחילת דברי אני רוצה להדגיש שביטול הכסף המזומן אינו פרושו ביטול הרעיון של כסף כאמצעי ביניים להחלפת סחורות או לתיגמול עבודה בסחורות; משמעות הדבר שכל הרעות החולות שקורות היום, כאינפלציה, לשם דוגמה, עקב מניפולציות של ממשלות בכמות הכסף המצוי בשוק, ימשיכו להתקיים. מניפולציות בשער המטבע יעלמו רק אם ממשלה עולמית תחליט על מטבע אחד לכל העולם, שאנחנו נאמץ בחום. כבר היום, רוב הכסף שבידי הציבור אינו מזומן ומופיע רק בבסיסי הנתונים של הבנקים. ביטול מוחלט של הכסף המזומן מתאפשר עכשיו עקב פיתוחים בשטח המיחשוב והעברת הנתונים בשיטה אלקטרונית. למהפכת ביטול הכסף המזומן תהיינה השלכות מרחיקות לכת במספר תחומים שאני אפרט עכשיו. לא תהיה השפעה ישירה על עושרו של הציבור, אלא רק השפעה עקיפה עקב חיסכון בכח אדם לניהול מערכות פיננסיות ומערכות מיסוי.
לכל אדם יהיה חשבון בבנק וטלפון חכם; כל הפעולות הכספיות יעשו באמצעות טלפונים חכמים; לכל אדם יהיה קוד אישי סודי שישתמש בו הן לצורך תשלום והן לצורך קבלת כספים; מחשבי הבנקים יקושרו למחשבי מוסדות המדינה כך שכל פעולות הגביה כמו מס הכנסה יעשו אוטומטית על ידי התכנה. “התחביב” של הונאת רשויות המס כמעט ויעלם; העלמת מס תוכל להתבצע רק בעסקות סחר חליפין בו מוחלפים סחורה או שרותים ללא העברת כספים. העולם התחתון יוגבל מאד באפשרויות הפעולה שלו שכן כל פעולה כספית תהיה רשומה במוסדות המדינה; הפקת רווחים או תועלת כלשהי מגנבות, מעשי שוד, סחיטות באיומים, מכירת סמים וכו’, תהיה קשה עד בלתי אפשרית. כמובן שמדפיסי הכסף המזויף יאלצו להחליף מקצוע. מחוייב המציאות שהשימוש בטלפון החכם והקוד האישי הסודי יהיה להם תוקף בינלאומי.
25.
מה יעשו רוכלים, קבצנים, חסרי בית למיניהם, ילדים, וכו’? כיצד תלווה כסף לחבר? כן, אך ורק באמצעות טלפון חכם וקוד סודי. יצור המוני במסות עצומות של דגמים סטנדרטיים של טלפונים חכמים יוריד את מחירם למחיר השווה לכל נפש. מה יקרה אם הרשת תקרוס? תיגש לשלם עבור פרחים שקנית מרוכלת בפינת הרחוב, תקליד במכשיר שלך את הקוד הסודי שלך, את הסכום לתשלום, היא תקליד במכשיר שלה את אותו הסכום, ואת הקוד הסודי שלה, תצמידו מכשירים לשם העברה מגנטית של המידע, דהיינו חיוב חשבון הבנק שלך וזיכוי חשבון הבנק שלה, ושום דבר לא יקרה? ובכן המערכת לא תקרוס כיוון שיהיו גיבויים על גבי גיבויים של כל המערכות המעורבות בפעולה.
תוצאה ישירה של האמור לעיל היא שצבא שלם של משרתי ציבור כפקידי רשויות המס, פקידי בנקים, וכו’ ימצא עצמו מחוסר עבודה, ויש לתת את הדעת על כך.
מי רוצה להתייחס לנושא?”
“האישה עם הכובע בבקשה.”
“מה יעשו כל אלה עם הכסף השחור מתחת לבלטות ברגע שביטול הכסף המזומן יכנס לתוקפו? תינתן תקופת חסד כדי להכניס אותו לבנק ללא עונש? יגבה מס כחוק ללא עונש? יגבה מס כחוק וגם יוטל קנס? ואם לא, הרי יווצר מצב אינפלציוני כאוטי בשוק, שכן מרגע שיוברר לציבור שאכן יכוטל הכסף המזומן, בעלי הכסף השחור ימהרו להמיר אותו בסחורות, שהסוחרים גם כן ימהרו להמיר אותו בסחורות אחרות, ויתנהל מרוץ נגד הזמן כדי לא להימנות בין ה”פרייארים” האחרונים שישארו עם כסף מזומן “שחור” בעל ערך אספני בלבד? ”
“גברתי כלכלנית? או עובדת במס הכנסה?” השיב ג’יימס בחיוך?
“גבירתך מורה למתמטיקה ואלגוריתמים,” ענתה.
“לשאלתך; אני חושב שיתקיימו שני תהליכים במקביל: התהליך שתארת, ותהליך פשוט ולא מתוחכם, בו הסוחר ירשום בספרים את התקבול במזומן אותו קיבל בעד הסחורה, יפקיד אותו בבנק, וכמובן ישלם את המס עליו כחוק, ואשתו תגער בו: מדוע אתה ממשיך להיות פרייאר ולשלם מס כחוק, ולא לנצל את ההזדמנות האחרונה לגנוב קצת מהמדינה…”
“אני מבין שכל מנגנון מתן השוחד לעובדי ציבור ישנה את פניו, ולתעשיית הבונבוניירות ושאר המתנות תהיה עדנה…,” אמר מישהו.
” אולי בעידן “פיזיס נומוס” לא יהיה שוחד? העירה מישהי.
“הלוואי,” סיכם ג’יימס. אני חייב עוד הערה אישית שלי: כל משפחתי הקרובה, כולל אבי, אמי, אחי אחיותי, ואני, היינו שכירים כל ימי חיינו, כמובן ששילמנו מיסים כחוק, ויש בליבי תרעומת גדולה על עצמאיים מעלימי מס, שאני רואה אותם כשודדי הקופה הציבורית, כלומר שודדים את כספנו; ביטול הכסף המזומן יפסיק את התהליך הנפשע הזה.”
הנהון של הסכמה נשמע בין החברים. מוחמד הרים את ידו.
“כן מוחמד, אני מקווה שהפעם תסכים למה שנאמר כאן.”
“אני מסכים בלב שלם לכל מה שנאמר כאן, כולל הערתך האחרונה, רק יש לי הסתייגות קלה מההכללה לגבי העצמאיים מעלימי המס; אני בן למשפחה של סוחרים, שהיושר והצדק הם נר לרגליהם, אבל בשוק של תחרות חופשית, לעתים הסוחר הישר חייב, בניגוד לרצונו, להשתתף ב”משחק” הזה של העלמת מס, שכן אחרת לא יוכל לעמוד בתחרות והעסק שלו יחוסל; אני מתכוון לעסקים סיטונאיים, בהם מתח הרווחים מזערי, וסוחר מעלים מס יכול למכור כמעט ללא רווח, לפי הרשום בספרי הנהלת החשבונות, כאשר הרווח שלו מגיע מהתשלום בכסף שחור.”
“קיבלתי ואני מסכים; אז סוחרים הגונים אלה צריכים לעלוז עוד יותר מהשכירים על ביטול הכסף המזומן. אני מוכרח לזוז, תודה על ההקשבה.”
מריה תפשה את מקומו והודיעה לנוכחים:
“ההרצאה הבאה, שתתקיים כבר במועדון שלנו, תהייה בנושא משחק הוגן, או התנהגות הוגנת בחיים הציבוריים ובחיי המסחר; ירצה חבר שהצטרף אלינו רק לאחרונה, ג’וזף, שהוא משפטן בהשכלתו ועובד משרד המסחר בעיסוקו.”
מדלן ומוחמד יצאו יחדיו מדירתם של אלזה ורוברט ועלו לאוטובוס המוביל את מדלן לקרבת ביתה. ירדו מהאוטובוס ומוחמד ליוה אותה לביתה. בפתח חדר המדרגות של בית הדירות עצרה מדלן ואמרה: “מוחמד, אתה רוצה אולי לעלות לשתות כוס קפה?”
מוחמד נאנח, הביט בה ואמר:” אני רוצה אבל אני לא יכול; אני מאורס לבת דודה שלישית שלי.” מדלין קפאה על עמדה כאילו פגע בה הברק. ” לא יפה מצידך, היית צריך לומר לי קודם.”
26.
“אני מצטער אבל קיוויתי שלא יהיה צורך, שתראי בי רק שותף לדרך ב “פיזיס נומוס”; אם לא הייתי מאורס ואם היית מוסלמית לא הייתי פוסל אותך כבת זוג; אני מאד מעריך אותך ומאד אשמח שתשארי איתי בקשר חברי.”
“ומי היא ארוסתך?” התאוששה במקצת מדלן מהידיעה שניחתה עליה.
“היא בחורה נחמדה טובת לב שהתחילה השנה ללמוד בסמינר למורות.”
“שיהיה לכם בהצלחה; לילה טוב.
“ליל מנוחה מדלן.”
באותו לילה, על משכבו, הרהר מוחמד בשבר שכנראה יקרה ביחסיו עם מדלן, והחליט שעליו לגייס לפחות עוד חבר אחד לחוג “פיזיס נומוס”, כדי שיהיה לו עם מי להחליף דעות. העביר בראשו את חבריו ללימודים, אותם שהספיק כבר לעמוד על טיבם, ומיד הזדקרה לעיניו דמותו של ריצ’רד, סטודנט מצטיין כמוהו, שבעבר שיתפו פעולה בהגשת עבודת סמינר.
למחרת פנה אל ריצ’רד באוניברסיטה בהפסקה בין הרצאות, משך אותו לצד, ואמר:
“ריצ’רד, שמעת על חוג רעיוני שנקרא “פיזיס נומוס”?”
“לא שמעתי. מה זה?”
“”פיזיס נומוס” אלו שתי מלים ביוונית המסמלות את שני היסודות העיקריים שסביבם סובבים חיינו: חוק הטבע וחוק האדם. החוג הזה יוסד על ידי בן עירנו שלצערנו כבר נפטר, ושימש בסיס להתפתחות תנועה עולמית שבזמן האחרון תפשה תאוצה וכוללת כבר עשרות אלפי חברים.”
“ומה מטרת התנועה?” קטע אותו ריצ’רד.”
“מטרתנו ליזום מהפכה עולמית שתביא לשינויים בכל שטחי החיים כדי ליצור עולם טוב יותר.”
“לא פחות ולא יותר…” חייך ריצ’רד; “וכיצד תהפכו סדרי עולם. כאשר אי אפשר לשכנע אנשים אפילו בדבר פעוט כמו שמירה על ניקיון הסביבה?”
“על ידי יסוד פרלמנט עולמי, שיחוקק חוקה לעולם, וכינון ממשלה עולמית שתאכוף את החוקים.”
“מוחמד,” ליגלג ריצ’רד, “אם לא היית מוסלמי הייתי שואל אותך אם שתית משהו הבוקר…”
“אף אחד מאתנו, גם הנוצרים, שהם הרוב המכריע, לא שתה דבר; אני מציע שתבוא לכמה פגישות ותתרשם; בכל פגישה אנחנו מלבנים נושא אחד מעקרונות התנועה. אנא היכנס לאתר האינטרנט שלנו-“פיזיס נומוס” ותתרשם; דרך אגב יש באתר דף ובו מונה המתעדכן בזמן אמת במספר החברים הנוספים בכל רגע. הפגישה הבאה תוקדש לנושא “משחק הוגן” ותערך בשבוע הבא במועדון שלנו; הנה כרטיס הביקור שלנו עם הכתובת. אם ימצא חן בעיניך תוכל להרשם במשרד כחבר. אשמח אם תתאם איתי ונבוא יחד לפגישה.”
ריצ’רד עיין בכרטיס הביקור ושאל:
“מדוע פנית דווקא אלי? פנית לעוד אנשים?”
“כרגע פניתי רק אליך, והסיבות הן שאתה אדם סקרן, חכם, אינטליגנטי, שואל שאלות ואינו נכנע למוסכמות…”
“אחרי ליטוף אגו כזה אני מוכרח להופיע; אמור מוחמד, יש “חתיכות” בחוג?”
מוחמד חייך: “אתה לא נראה לי אחד כזה שצריך את החוג הזה בשביל להכיר מישהי…”
“תמיד טוב להוסיף אפשרויות,” החזיר ריצ’רד חיוך.
27.
מאז בקשתה של מריה שחברים יתנדבו לעזור בניהול הסניף, הפך והפך מוחמד בעניין ולא הגיע לכלל החלטה האם להציע את עצמו. בשבועות האחרונים מצא עצמו נסחף יותר ויותר ונשבה בקסמם של רעיונות המהפכה העולמית של “פיזיס נומוס” שאינם מתנגשים עם דת האסלאם – ארגון שלמעשה הצטרף אליו כדי לגרום לכשלונו. קרא פעם בספר שאחד הקשיים הגדולים של לוחם מחתרת, הוא אי היכולת לשתף, לחלוק חוויות, ולהתיעץ, עם חבריו לדרך ולמאבק. החליט לשאול לדעתם של שולחיו, אנשי הדת מהעיר הסמוכה. כתב להם הודעת מייל:
“שלום לנכבדי,
רכזת הסניף, מריה, ביקשה מהחברים להציע עצמם כמתנדבים בניהול הסניף ובניהול אתר האינטרנט שלנו. האם אתם ממליצים להציע את עצמי? לידיעתכם, תוך כדי הפגישות שלנו והדיון בנושאים השונים המהווים את עקרונות מהפכת “פיזיס נומוס”, נוצרו ביני ובין מריה חילוקי דעות, ויתכן ולא תאשר בקשה שלי לקחת חלק בעניין.
בברכה,
מוחמד.”

הגיעה תשובה:
“מוחמד יקירנו, אנא הגש בקשה להתנדב, והשתדל להבא לא להתעמת יתר על המידה עם הגורמים המשפיעים בתנועה שלכם. הימנע במיוחד מלייצג באופן קטגורי את דעת האסלאם בענינים השרוים במחלוקת, עדן את התגובות וכלפי חוץ הראה שאתה מוסלמי מלידה אבל עולם הערכים של האסלאם אינו בראש מעייניך. זכור, כשתגיע השעה לפעולה, אם תגיע, אנחנו צריכים אותך בפנים.

המשך והצלח,
אחיך לאמונה.”

שמח מוחמד שהחליטו בשבילו, וכתב למריה:
“היי מריה,
בהקשר לבקשתך למתנדבים לסניף, אשמח להתנדב בכל עניין שידרש, כולל בעניני אתר האינטרנט. שנת הלימודים עומדת להסתיים, ואני מקווה שפה ושם אמצא שעות פנויות כדי להקדיש למאבקנו.

בברכה,
מוחמד.

תשובת מריה בוששה לבוא ומוחמד קיווה שבפגישה הבאה תתיחס לפניתו.
28.
מוחמד עשה לו להרגל להתעדכן מידי ערב במה שקורה באתר האינטרנט “פיזיס נומוס”; יום לפני מועד הפגישה הבאה של החוג, נכנס לאתר, והופתע לגלות תנועה ערה של גולשים; הקליק על עמוד הסטטיסטיקה, ונגד עיניו התגלו נתונים מרשימים של גידול אקספוננציאלי במספר הסניפים, ובמספר החברים. נכון לאותה שעה, היו לתנועה שבע מאות ושמונים סניפים וחמישים ושניים אלף חברים. שוטט באינטרנט כדי לגלות את הסיבה, ותוך זמן קצר הגיע למאמר על ה”התחממות הגלובלית”, שפורסם בעיתון המכובד ביותר בארץ מובילת דעת הקהל בעולם, שנכתב בידי מדען חתן פרס נובל, שבין היתר ממליץ להצטרף לתנועת “פיזיס נומוס” שחרתה על דיגלה כינון ממשלה עולמית כדי, בין היתר, לאפשר לאנושות להפעיל את כל הכלים העומדים לרשותה כדי להציל את כדור הארץ מאסון ה”התחממות הגלובלית”.

למחרת, הקדים מוחמד להגיע למועדון. ריצ’רד עדיין לא התקשר אליו. ברחבה שלפני הכניסה התגודדו כמה עשרות אנשים; נכנס פנימה למועדון וקידמו את פניו רעש והמולה של אנשים שכמעט ומילאו את האולם. פה ושם ראה פנים מוכרות של חברי סניף ותיקים. המועדון היה ממוקם בקומת הקרקע במבנה מסחרי, ושימש בעבר סוכנות רכב שעברה למקום יותר מרווח ויותר מרכזי. קירות האולם היו מעוטרים בסמלים ופרסומות לכלי הרכב; לא היה ריהוט במועדון לבד מכמה מאות כסאות פלסטיק ובמת עץ קטנה בראשו. על הבמה הוצבו מיקרופון, בקבוק מיים, ומספר כוסות פלסטיק. לפני תחילת הדיון הציץ מוחמד למשרד הצמוד; המשרד היה מרוהט ברהיטי משרד ועל שולחן העבודה הוצב מחשב שולחני עם מסך גדול.
הגיעה שעת פתיחת הדיון. מריה ביקשה שקט, פתחה ואמרה:
“שלום לחברים ושלום למצטרפים החדשים ושלום גם לסקרנים בלבד; שמי מריה ואני מרכזת הסניף. לכל מי שלא התעדכן באתר שלנו, “פיזיס נומוס”, אני רוצה להודיע שהיום הוא יום גדול; היום הפכנו לתנועה עולמית; בעקבות מאמר של מדען חתן פרס נובל, גדל מספר החברים הרשומים ללמעלה מחמישים אלף, מפוזרים בארצות רבות בעולם, ואנו מקווים שנגדל לתנועה של מיליונים, שתהפוך לתנועה של עשרות ומאות מיליונים, שתשנה את העולם לטובת הדורות הבאים.
אנחנו נפתח את הדיון שיועד להיום, ובסיומו, אבקש מכל המעוניין לגשת למשרד ולהרשם. אין דמי חבר והרישום הוא רק למטרת משלוח הודעות במייל. אני מבקשת מחברנו ג’וזף, לפתוח את הדיון בנושא “משחק הוגן” במינהל הציבורי ובחיי המסחר. ג’וזף בבקשה.”
29.
ג’וזף עלה לבמה הקטנה, נטל את המיקרופון ופתח את דבריו:
“התנועה שלנו – “פיזיס נומוס” היא תנועה מהפכנית, וגם בנושא שלנו- “משחק הוגן”, שאם כי אינו קריטי לקיום האנושות כמו נושאי ה”התחממות הגלובלית” וביטול הנשק הגרעיני, אנחנו רוצים להפוך סדרי עולם. יש הרבה רעות חולות שהיינו שמחים אם היו עוברות מהעולם, אבל התרגלנו אליהן; הלא מלמדים אותנו שבחיים צריכים להתגמש. אני אציג בתימצות מספר עניינים ולאחר מכן אתם מוזמנים להגיב לדברים או גם להרחיב באותו נושא:
פרסומת מטעה: מפרסם בטלויזיה מכריז שעל מגוון מוצרים בענף מסוים, יש הנחות של עד ששים אחוזים; אתה בא לחנות וההנחה על המוצר שמעניין אותך היא רק עשרה אחוזים.
משאל דעת קהל: כתב טלויזיה עורך מבחן טעימות לתבשיל מסוים מתוצרת חמש מסעדות לפי בחירתו, מתוך מאות מסעדות שמספקות אותו תבשיל. מי הסמיך אותו להחליט את מי להכליל בין המתחרים?
פרסומת במדיה מציגה מותג מסוים, לא מגדירה שום תכונה שלו, רק מראה ידוען או ידוענית בצד המוצר.
עתונאי כותב כתבה על מוצר מסוים מבלי להראות את המתחרים העיקריים.
גופים ציבוריים אינם מפרסמים ברבים הצעות עבודה ושוכרות רק את אנשי שלומנו או קרובי משפחה – נפוטיזם.
אחוזי בניה לקרקעות נקבעים כנושא למשא ומתן וכל המרבה לשלם ל”מאכר” שלו שירבה לשלם שוחד לפקיד הממונה, יזכה בתוספת גדולה יותר של אחוזי הבניה.
בראיונות לתקשורת מופיעים דוברים של חברות ציבוריות, שכל תפקידם ליפות את הדברים, במקום אנשי המקצוע של החברה האחראים לנושא.
לוביסטים מסתובבים במסדרונות בנייני הממשל במטרה להטות את החלטות נבחרי הציבור למען תועלתם הפרטית של שולחיהם בניגוד לאינטרס הציבורי.
פוליטיקאים אינם מקיימים הבטחות שהבטיחו לבוחרים לפני הבחירות והעולם שותק.
מפלגות ואנשים מתיצבים לבחירות בלי לפרסם מצע ברור וחד משמעי, מציגים מצגות שוא של המצב הנוכחי, משקיעים מאמצים וכספים רבים כדי להשפיע על תת ההכרה של הבוחר כדי שיצביע עבורם בניגוד לאינטרס ארוך הטווח שלו עצמו.
30.
רבים מבעלי זכות הבחירה אין להם את הידע והכלים הדרושים כדי לבדוק את טענות המתמודדים, ובמקום לערוך מסעות הסברה ולימוד החומר, עורכים משאלי דעת קהל שבמקרים רבים כשרותם תלויה בספק, כדי לשכנע את הבוחר המבולבל שכדאי לו “אחרי רבים להטות”.
אז מה אנחנו ב”פיזיס נומוס” מציעים? אנחנו מציעים שממשלה עולמית שתקום, תשכור אנשי מקצוע ישרים והגונים – כן, יש כאלה – שיכנסו לפרטי פרטים של העניינים ויקבעו חוקים ותקנות חד משמעיות מחייבות.”
ג’וזף התיישב במקומו לאות שסיים את דבריו ושאל: “מי מעוניין להגיב?”
“בבקשה אווה.”
“אני חושבת שיש לחוקק חוק שאוסר טלמרקטינג; יורשה רק פרסום פסיבי של מוצרים ושרותים באמצעות שלטי חוצות, מודעות בעתונים, תשדירים ברדיו, וידאו קליפים בטלוויזיה, ופרסום ברשת האינטרנט. לא תורשה פניה יזומה בדואר, באינטרנט, בטלפון, או באופן אישי פנים אל פנים.”
קולות רבים של הסכמה נשמעו באולם.
“בבקשה החבר בחולצה האדומה,” אמר ג’זוף.
“אני מציע גם לאסור פרסומת לילדים; הפרסומת למוצרים ושרותים לילדים תופנה להוריהם והם כבר יחליטו.”
“אני חושב,” השיב ג’וסף, “שזה מוגזם לאסור זאת בחוק, ויש לשפר את המצב הקיים באמצעות חינוך והדרכה; גם אם תאסר פרסומת כזאת בחוק, הרי שילדים שומעים גם מחבריהם על קיום מוצר או שרות זה ואחר, ועל זה אתה לא יכול לפקח.”
ברגע זה עלתה מריה לבמה ואמרה:
“אני רוצה להפסיק את הדיון בשלב זה, כדי לאפשר לחברים החדשים הרבים לגשת למשרד ולהרשם, ואני רוצה להודות לג’וזף בשם כולנו על הסקירה הממצה.”
מחיאות כפיים נשמעו בקהל.
“מוחמד נמצא באולם?” שאלה מריה.
מוחמד קם והרים את ידו.
” אלזה, חברת הוועד שלנו, אמרה לי שאתה מעוניין להרצות על שמירה על שלום הציבור; תוכל לעשות זאת כבר בשבוע הבא?”
“כן מריה, תודה, אשמח לכך.”
“אם כך כולכם מוזמנים להרצאה בשבוע הבא באותו יום ובאותה שעה.”
מוחמד עשה את דרכו החוצה מהאולם כשגבר שנראה בשנות הארבעים לחייו פנה אליו ואמר: “שלום מוחמד, שמי עבדול ואני מכיר את אבא שלך; אנחנו לקוחות טובים שלכם, הוסיף בחיוך; אמור לי מוחמד, אביך יודע שאתה חבר בתנועה הזאת, “פיזיס נומוס”, וגם לוקח חלק פעיל בהסברה?”
“נעים מאד עבדול,” אמר מוחמד ולחץ את ידו; “גם אבי וגם אמי יודעים, ומה שיותר אנשים ידעו, כך יקרב היום שבו אולי החלום שלנו יהפוך למציאות.”
“והם יודעים במה מדובר? אני קראתי את המצע שלכם באתר; הם יודעים שחלק מהעקרונות שלכם נוגדים את האסלאם?”
“אנחנו לא נגד האסלאם; כל אדם יוכל להמשיך להאמין במה שהוא רוצה ובלבד שלא יזיק לשני או יזיק לעתיד האנושות.”
31.
“ומה בקשר לפיקוח על הילודה? ומה בקשר לסגידה לטבע במקום אמונה באללה?”
“כמו שאמרתי, לא יהיה שום חוק שאוסר להאמין באלוהים, אנחנו רק ממליצים על סגידה לטבע כדי אולי למנוע את מלחמות הדת; הגבלת הילודה הכרחית כדי לשמור על כדור הארץ. בשעת חרום, בנושא של פיקוח נפש, יש הכרח להתנהג גם בניגוד לעקרונות;
אנחנו עושים את המהפכה כדי לעשות את האנשים יותר מאושרים, ואין שום סיבה לשלול מאנשים את האמונה הדתית שגורמת להם אושר רב, אבל כמובן כל זמן שלא יכריחו אחרים ללכת בדרכם בניגוד לרצונם.”
“אני מוכרח לציין שאתה מתבטא ברמה שלא מיצגת את גילך הצעיר, אבל עוד לא ענית לי מה דעת אביך רפיק ואמך נור בעניין.”
“הם בטוחים שלא יצא מזה שום דבר, “וכמובן שהם משוכנעים שדרך האסלאם היא הטובה ביותר לכל האדם.”
“לא חשבתי אחרת. אני מצטרף לדעתם, ואל תעלב אם אומר לך שלדעתי, המהפכה שלכם היא רק חלק ממלחמת העולם השלישית המתנהלת עכשיו בין העולם המסורתי, שהאסלאם הוא נציגו המובהק, לבין המערב המתירני והמופקר. אנא מסור דרישת שלום חמה להוריך.”
“תודה עבדול, דרך אגב, אתה מתכוון להמשיך לבוא לפגישות החוג?”
“בפעם הבאה בוודאי, כדי לשמוע את דבריך בנושא שלום הציבור; אני חושב שבנושא זה לא יהיו בינינו חילוקי דעות. שוב שלום לך.”
“שלום עבדול, השיב מוחמד.
בבואו לביתו חש שהוא מוכרח להתחלק ברגשותיו ומחשבותיו עם מישהו וטילפן לאלזה ודיווח לה על השיחה שניהל זה עתה עם עבדול כדי לשמוע את תגובתה.
“מה ששמעת עכשיו מאותו עבדול זה רק אפריטיף מעודן למה שמחכה לנו בהמשך,” אמרה אלזה.
“בוודאי,” הסכים מוחמד, “אבל ישנם סימנים מעודדים שציבור המוסלמים הנאורים הולך וגדל יחסית לשכבה הפונדמנטליסטית, ובחלקם אף יצטרפו אלינו.”
“אבל הקנאים לעולם לא יוותרו!” השיבה אלזה.
“מסכים.”
“מה אתה אומר על מריה? למרות אי ההסכמות ביניכם ולמרות שעוד לא ענתה לך על בקשתך להתנדב לפעילות בסניף, היא מאפשרת לך להרצות.”
“אכן מאד מוזר ולא מובן; נראה אחרי ההרצאה שלי אם תגיב וכיצד תגיב. לילה טוב וסליחה על השעה המאוחרת…”
“סלחתי…, אתה תמיד מוזמן לשוחח איתי בעניני התנועה; לילה טוב.”
32.
שלושה ימים לפני מועד ההרצאה של מוחמד, הוזמן לפגישה עם וועד הסניף בקשר לבקשתו להתנדב לפעילות. הגיע בשעה היעודה למועדון החדש, ונקש על דלת המשרד.
“כן בקשה,” שמע את קולה של מריה מעבר לדלת. פתח את הדלת, נכנס למשרד, סגר את הדלת מאחוריו, וראה את מריה יושבת ליד שולחן עבודה מאחורי צג מחשב. מלבדה לא היה איש בחדר.
“שלום מוחמד, אנא שב.” אמרה מריה בטון ענייני. הבחין שקיצרה את שערה שבעבר היה מוחלק וגלש על כתפיה, ועתה היה גלי קמעה ורק כיסה את עורפה. לבשה חולצה פרחונית ששידרה נשיות בניגוד להופעתה המעונבת שראה עד כה.
“שלום מריה,” ענה מוחמד והתיישב מולה. ניחוח עדין של בושם עלה באפו.
“איך הלימודים מוחמד?” פתחה מריה בשיחת נימוסין.
“תודה, מעמיסים עלינו המון חומר חדש ועבודות שעלינו להגיש אבל אני מסתדר.”
“אני שמחה לשמוע. אתה מבחין שאני היחידה שמיצגת את הוועד; החלטתי בשלב זה, לפני שהוועד יחליט בעניין בקשתך להצטרף כפעיל בסניף, ללבן עניינים בעצמי לפני שאתן פומבי לדברים; בהתחשב בהבעות ההסתייגות שלך ממספר עקרונות “פיזיס נומוס”, החלטתי להכניס את הספונסור שלנו, ווילהלם פורטל, בסוד העניין. הוא מצידו הפעיל את עוזריו, והעלה בחכתו שבן דוד רחוק שלך השתתף לא מזמן בפעולת טרור במדינה שכנה.”
מוחמד הזדקף בכסאו וכשפניו מביעים פליאה ואי אמון, ענה:
“לא יתכן, לא שמעתי על דבר כזה; את בטוחה שסיפקת לו את כל הפרטים האישיים שלי, מוחמד חלבי בן רפיק ונור, עם הכתובת שלי?”
“כן; הוא גם שלח לי את עץ המשפחה שלך שהדפסתי למענך,” ובהושיטה למוחמד דף נייר מודפס, המשיכה: “עיין ושפוט בעצמך; הקפתי בעיגול אדום את שם המחבל, והנה עוד דף, עליו הדפסתי כתבה מהעיתונות המתארת את ארוע הטרור.”
מוחמד עיין בשני הדפים דקות ארוכות. לבסוף אמר בעצב:
“אכן כן, זוהי משפחתי, ומעניין שלא שמעתי מאף אחד מהמשפחה או מהידידים הרבים שלנו על אותו בן דוד רחוק שלי.”
“או שאינם מודעים לדבר, או שהחליטו שמוטב להצניע את העניין.”
“כנראה,” ענה מוחמד, והמשיך, שלא כמתבקש מכללי הנימוס, להשהות את מבטו על מריה. זו מצידה גם כן היישירה אליו מבט. לבסוף אמרה:
“נו מוחמד, מה היית מחליט במקומי…,”
“מוחמד השתהה רגע ואחר השיב:
“אני יודע מה הייתי מחליט במקומך בהקשר אלי, אבל אני רוצה לשמוע את דעתך הלא משוחדת…”
“או קיי; אם לנתח את העניין בצורה אוביקטיבית, הרי כבר כרגע יש בסניף מאות רבות של חברים רשומים, כל יום נרשמים חדשים – ווודאי ראית באתר שמספרנו בעולם הגיע כבר ל
מאה ושבעה עשר אלף ; מספר לא קטן של חברים בסניף שלנו כבר הביעו את רצונם להיות פעילים בחוג, וגם נרשמו כבר שני מוסלמים – לפי השם כמובן – אנחנו הרי לא שואלים לדתו של אדם,” חייכה קלות מריה, “אז בשביל מה אנחנו צריכים בחור עם אות קיין משפחתי על המצח, שהוא בן לדת שמאמיניה אמורים להימנות בין המתנגדים החריפים של “פיזיס נומוס”.” סיימה את דבריה והמשיכה להביט במוחמד.
“ועכשיו בצורה סוביקטיבית,” שאל מוחמד.
“בצורה סוביקטיבית אני לא יודעת; עלה לי כרגע רעיון: נשמע את ההרצאה שלך, נראה את תגובת הקהל, ברור שאציג אותך בשם מוחמד…, ואחר כך אכנס את הוועד, אניח לפניהם את בקשתך, ואבקש מהם להחליט; לא איידע אותם בקשר לתוצאות התחקיר של פורטל…”
מוחמד הביט במריה ושלא מרצונו מבטו שוטט על דמותה.
“ותקבלי כל החלטה שלהם?” שאל מוחמד בלא להסיר את מבטו ממריה.
“חסר להם שידחו את בקשתך…”
מוחמד חייך קלות והניע את ראשו בחוסר אמון ובפליאה. קם ממקומו ואמר:
“תודה על שיחה מרתקת שהלוואי ולא הייתה כלל מתקיימת; אני מקווה שלעולם לא יתברר להורי הקשר המשפחתי שלנו למחבל.”
“שלום מוחמד, אני סקרנית לשמוע את ההרצאה שלך ולראות מה בחור צעיר חושב על שלום הציבור.”
“אני פשוט אביע בהרצאה מה שכולם יודעים וחושבים אבל אולי לא מבטאים את מחשבותיהם מחמת הנוהג שהולך ומתחזק בעשרות השנים האחרונות של “תקינות פוליטית”.
“ואתה לא מתכוון להתבטא בתקינות פוליטית?”
“אני מתכוון להתבטא “ברחל בתך הקטנה”.”
“אוּ וָוא, נצטרך להקצות לך שומרי ראש…”
“אני מקווה שלא, הרי לא אתייחס לגופו של אף אדם אלא רק לגופו של עניין.
שלום, אני הולך.”
“שלום.”
33.
“אבא, אמא, בפגישת החוג הבאה אני מרצה על “שלום הציבור”; אתם רוצים לבוא?”
“מוחמד יקירי,” ענה אביו, תודה על ההזמנה, ואני מאחל לך הצלחה בהרצאה, אבל אם מישהו שמכיר אותי יראה אותי שם, אני אצטרך לסגור את העסק ולהגר לעיר אחרת.”
“אתה חושב? עד כדי כך? מי מהלקוחות שלך שמע עלינו? הרי כולנו פה אנשים צעירים.”
“תתפלא, אתם כבר מפורסמים; שמעתי שיחה בחנות בין לקוחות אודות “פיזיס נומוס”, חוג של אנשים “כופרים”. כמובן הם לא יודעים שהבן שלי שותף למזימה…”
“מה אתה אומר; אתה יודע שיש לנו כבר מאה שלושים ושמונה אלף חברים רשומים ברחבי העולם.”
“ויש לכם פי אלף ויותר מתנגדים.”
“רק התחלנו אבא; גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד. אני הולך להתכונן להרצאה.”

יום לפני ההרצאה התקשר ריצ’רד, חברו לספסל הלימודים של מוחמד: “שלום מוחמד,החלטתי לבוא מחר, לשמוע את ההרצאה שלך, ולהתרשם מהחוג,”
“נהדר,” ענה מוחמד, נתראה במועדון; אנא הקדם לבוא ולתפוש מקום; יש ביקוש גדול…”

פרק שלישי: עמוק בעניינים.

מוחמד הגיע בין הראשונים למועדון החוג. אלזה ומריה כבר היו נוכחות ואיחלו לו הצלחה. התיישב בשורה הראשונה ועלעל בניירותיו; מפעם לפעם הרים את ראשו וצפה בזרימת האנשים ההולכת ומתגברת, נותרו עוד עשר דקות לתחילת הפגישה; התבונן במריה מתרוצצת ומארגנת עוד כסאות; חלפה על פניו ואמרה: “אני חוששת שלא יהיה מקום לכולם.” מוחמד הנהן בראשו להסכמה והמשיך לעיין בדפים. כל הכסאות באולם נתפשו, אנשים הצטופפן בעמידה, וחלקם נשאר בחוץ על הרחבה. בחור זריז מהקהל ניתק אחת מתיבות הרמקולים מהקיר, הוציא סולם החוצה לרחבה, העמיד עליו את הרמקול, וחיברו למערכת בעזרת חוט מאריך. מריה לקחה בידה את המיקרופון, ניגשה לאחד החלונות הצופה לרחבה, פנתה אל קהל העומדים בחוץ, ואמרה:
“אנחנו מצטערים על אי הנוחות, אבל מאושרים מההענות הההולכת וגוברת של אנשי עירנו לקחת חלק בתיקון העולם; מיד נתחיל בהרצאה שתועבר אליכם ברמקול המוצב על הסולם.”
חזרה לבמה, ביקשה שקט בקהל, ופתחה:
“למי שעוד לא התעדכן באתר שלנו, “פיזיס נומוס”, מספר החברים שלנו ברחבי העולם מגיע כבר למאה ושבעים אלף, ולאחרונה הצטרף לשורותינו גנרל בדימוס ממדינה קומוניסטית לשעבר. הדיון הערב יהיה בנושא שלום הציבור, ויפתח בסקירה חברנו מוחמד, שהוא סטודנט למדעי המדינה. מוחמד בבקשה.”
מוחמד עלה לבמה עם ניירותיו, התייצב מול המיקרופון ופתח:
“מספר חברי העולם התחתון הוא מעט מזעיר יחסית למספרם של שאר האנשים, אבל השפעתו על חיינו היא מעבר לכל פרופורציה לגודלו באוכלוסיה. השפעה זו היא כמעט תמיד שלילית, מלבד לגבי אותם אנשים ששותפים שלהם בעסקים, אם כי הם עצמם אינם עוברים על החוק. אנחנו מסתגרים מאחורי סורגים, דלתות ובריחים, ומערכות אזעקה; אנחנו משתמשים בקוד כדי להפעיל את כלי רכבנו; אנחנו מעסיקים חברות שמירה ואנשי אבטחה, מוציאים סכומי עתק על ביטוחים למיניהם, נמנעים מלהיכנס לשכונות מסוימות, ונכנעים לסחטנות וגביית דמי חסות,”
34.
“נתת לנו רעיון! עכשיו, אתם כבר משלמים למישהו?” צעק מישהו מהעומדים בחוץ, לקול צחוקם של אלו ששמעו והפנימו את משמעות הדברים. מוחמד חיכה כמה דקות עד ששככה חליפת הדברים באולם עקב ההערה, והמשיך בדבריו:
“אנחנו סובלים מתוצאות הסחר בסמים אסורים, ומתוצאות קיומם של הימורים בלתי חוקיים; אנחנו סובלים גם מתוצאות של אלימות ואונס, אם כי תופעות אלו אינן אופיניות לחברי העולם התחתון. אונס נחשב לטאבו לפי קוד ההתנהגות שלהם ואלימות מופגנת אצלם בעיקר כלפי מתחריהם מעולם הפשע.
“כדי להקטין את התופעות האלו למינימום, יש לנקוט בשלוש דרכים: חקיקה יעילה יותר, מניעה על ידי שיטור יותר אינטנסיבי, ובידול העולם התחתון משאר האוכלוסיה.”
ממשלת העולם צריכה לחוקק חוק שיאסור באופן טוטלי קידום עסקים באופן אקטיבי, אלא רק באופן פסיבי; צריך להטיל איסור מוחלט על טלמרקטינג ועל יזום פניה ללקוח פוטנציאלי על ידי ספק מוצר או שרות. יש לך מוצר או שרות להציע, פרסם בשלטי חוצות, במדיה הכתובה, המשודרת, באינטרנט, וכל המעוניין יפנה אליך. לדוגמא: קבלן רכש מגרש, והחל את תהליך הבניה. אדם שיזום קשר עם אותו קבלן או עם מי מעובדיו כדי להציע לו שרותי שמירה יואשם מיד כחוק וישלח לריצוי עונשו. עם המיכשור האלקטרוני הזמין כעת לכל דורש במחיר השווה לכל נפש, הוכחת האשמה זו תהיה קלה.
מהפכת “פיזיס נומוס” מציעה שינויים ושיפורים בעבודת המשטרה: בבית הספר לשוטרים יוכשר החניך לשמירה על החוק, להיות פרמדיק, לכבות שריפות, ויתמחה גם בתחזוקת הבית, כטיפול בנזילות צנרת וכו’; השוטר יבלה את כל שעות המשמרת שלו ברחוב, ויסייר בין קבוצת האזרחים שעל שלומה הוא מופקד; על כל מאה אזרחים ימונה שוטר אחד, כלומר עשרה שוטרים על כל אלף איש, במשמרות של שמונה שעות, שני שוטרים למשמרת; לפי חמישה ימי עבודה לשבוע, עשרה שוטרים יכולים לספק עשרים וחמש משמרות כאלה לשבוע; השבוע מכיל עשרים ואחת משמרות כך שתתאפשר רזרבה לחופשים ולימי מחלה. בגמר הסמכתו של שוטר, יוצב, יחד עם עוד תשעה מחבריו, כאחראי על שלומם ורוותם של אלף אזרחים הגרים בסמיכות; השוטרים יעבירו את כל שנות עבודתם באותו איזור. תוך זמן לא ארוך יכירו אישית את כל ה”לקוחות” שלהם; המשרד שלהם יהיה הטלפון החכם עליו יופיעו כל הפרטים האישיים של “לקוחותיהם.” לקוח יהיה חייב לדווח להם מידית על כל מעבר דירה או שינוי מקום הימצאותו ולו לזמן קצר. עשרת השוטרים יהיו חייבים לשתף בינם לבין עצמם את כל המידע שיש בידם על לקוחותיהם, אבל יאסר עליהם להעביר מידע זה לאחרים, פרט למידע מחשיד לגבי ביצוע עבירה אותו יעבירו לממונים עליהם. לשוטרים יהיה מותר לבקש מכל אדם ברחוב שאינו מוכר להם להזדהות ולגלות את מטרת שהותו במקום. כמו כן יורשו השוטרים ליזום ביקורות פתע בדירות לקוחותיהם ולעשות בהם חיפוש לאיתור אמל”ח או סחורה גנובה וכו’.
כמובן ששוטרים אלא חייבים להיות אוהבי אדם מטבע ברייתם; מהות עיסוקם בשכונה יגרום לתושבים להעריך את עבודתם ולכבד את העוסקים בה.
האם זה מתכון ל”מדינת משטרה”? כן! אבל מה עדיף, מדינת משטרה או טרור עולמי? פגיעה כלשהי בחופש הפרט? או פשע משתולל ברחובות? עשרה משרתי ציבור המודעים לפרטיך האישיים ולאורחות חייך? או פחד ללכת ברחוב בשעת לילה מאוחרת?
35.
לסיום, אנו ממליצים להרחיק מהחברה לצמיתות פושעים מועדים, ולשכן אותם באיזורים ריקים מאדם, במקומות ישוב שייוקצו רק להם, ותהיה שמירה הדוקה סביב כל ישוב כזה למניעת בריחה. כל תושב שיוגלה לשם יקבל חלקת אדמה כדי לבנות בה את ביתו, ובשער הישוב יסופקו חינם מצרכי מזון יסודיים, חומרי בנין, כלי עבודה, וכל הדרוש כדי להתקיים בצורה מספקת.יוקצו שטחים לצרכי ציבור ולהקמת מבני מלאכה ותעשיה. בני משפחתם וידידיהם יהיו חופשים לצאת ולבוא כאוות נפשם. ואם תאמרו לי שיהיו אנשים המתקשים להסתדר בחייהם, שיבצעו עבירות במתכוון כדי לרצות תקופת מאסר ואחר להישלח לישובי העבריינים ולזכות בחיים יותר טובים…? יתכן, שום תכנית אינה מושלמת…;
אני סיימתי. אני מודה לכם על ההקשבה ומיעוט קריאות הביניים לנושא טעון כזה. אני לא אשאל אם יש הערות ושאלות…, בוודאי שיש, לי בעצמי יש המון שאלות והשגות. יש באולם ובחוץ קהל רב, ואני מציע שניפגש שוב בשבוע הבא באותה שעה, לניהול דיון ממצה בנושא זה בו תביעו את דעותכם; אני מציע שכל מי שחפץ להתבטא בנושא בשבוע הבא יכנס לאתר שלנו באינטרנט לדף שאלות ותשובות, ירשום את שמו, ובמידה ויופיע בשבוע הבא לפגישה תינתן לו זכות הדיבור. כל זאת אם מריה, מרכזת הסניף, תסכים לרעיון הזה.”
מריה קמה ממקומה, ניגשה לבמה תוך שהיא מנפנפת באצבע מאשימה ובחיוך כלפי מוחמד. ניצבה מול המיקרופון ואמרה:
“מי שרוצה להישאר עכשיו ולשאת דברו על רקע הרעש הבלתי נסבל ששורר עכשיו באולם, ירים את ידו, רגע, עוד לא; אחר כך נערוך הצבעה מי בעד רישום ודיון מסודר בשבוע הבא לפי הצעת מוחמד. מי בעד להישאר עכשיו?”…, אוקיי, לא ספרתי אבל בערך חצי. מי בעד דיון בשבוע הבא?…, או קיי, גם כן בערך חצי; אז יש לי רעיון; זהו נושא כבד הנוגע לכולנו, אז יהיה גם וגם. מי מבין הרוצים להישאר מוכן לעלות על הבמה ולנהל את הדיון?”
נשמעה צעקה מבחוץ: “אני מוכן.” כל העיניים הופנו לעבר דלתות האולם; גבר מזוקן כבן חמישים נכנס, עלה על הבמה הקטנה, והציג את עצמו:
“שמי ג’ונתן אני שוטר בדימוס, יש לי מה לומר בנושא, ואשמח לשמוע דעות ולהסכים או להתווכח איתן.”
“מקבלים את ג’ונתן כמנחה?”
“כן,” שאג האולם.
“ג’ונתן, המיקרופון שלך.” אמרה מריה; ירדה מהבמה וחזרה למקומה. מוחמד ירד אחריה ותר בעיניו אחרי ריצ’רד; ריצ’רד חבר אליו ואמר:
“יישר כוח, סקירה ממצה; התחמקת יפה מניהול הדיון,”
“זה היה כל כך בולט לעין?”
“וודאי.”
“אתה רוצה להישאר לפרק השאלות והתשובות?”
“לא.”
“אז בוא ניגש למריה, אני רוצה להודות לה שפטרה אותי מעונשו של הקהל הגדול הזה.”
36.
בדרכם החוצה התעכבו ליד מריה שחזרה ןהפנתה אצבע מאשימה כלפי מוחמד.
“מריה,” אמר מוחמד, “אני רוצה להודות לך שהיצלת אותי…”
“האמת שהודיתי לך שהתחמקת מפרק השאלות והתגובות וזרמתי איתך; לא ראיתי איזו תועלת תצמח לענינינו מהתנצחויות והתנגחויות בעניין רגיש זה של חופש הפרט שנוגע לחיי כל אחד ואחת מאיתנו. אני מקווה שהקהל יסתפק בדיון שמתנהל עתה ודף השאלות והתשובות באתר האינטרנט ישאר ריק. מי זה שלידך? חבר חדש? הוא נראה לי מוכר.”
ריצ’רד חייך למריה וענה:
“שמי ריצ’רד ואני לומד עם מוחמד; אני פה פעם ראשונה כדי להתרשם.”
“נו…?” הגיבה מריה בחיוך.
“לא יאומן, כל כך הרבה אנשים מוכנים להשקיע מזמנם כדי להתמכר לחלום שבסתר לבם הם בטוחים שלעולם לא יתגשם…”
“במשרד שמימין יושבת המזכירה שלנו שתרשום אותך כחבר; אין דמי חבר ולא מקבלים שום מסמך או תעודת חבר.”
“אני כבר נגש למשרד; אני לא יכול לסרב לאישה יפה.”
מריה פרצה בצחוק ומוחמד חייך במבוכה. פנו ללכת לעבר המשרד ומוחמד אמר:
“השתגעת? היא שייכת לסגל האוניברסיטה ומדריכה קבוצות בפקולטה שלנו בשנה ב’. חוץ מזה היא “זקנה”.”
“עזוב, לא התכוונתי ברצינות, גם יש לי חברה; חוץ מזה היא לא זקנה, מכסימום בת עשרים וחמש; אני מבטיח לך שהיא לא כועסת עלי.”

כעבור שלושה ימים מיום הסקירה שהעביר מוחמד במועדון, קיבל הודעת מייל ממריה:
“שלום מוחמד,
1.נערכה ישיבת ועד והוחלט לצרפך על תנאי לצוות הפעיל בסניף. ברכות. אנא צור איתי קשר טלפוני ונתאם זמנים בהם שנינו פנויים כדי לשבת במשרד לענות על שאלות חברים באינטרנט וגם לנסות להעלות הצעות לשיפור האתר, אותן נעביר לצוות של ווילהלם לביצוע.
להלן מספר הנייד שלי:******
2. כיוון שהמועדון צר מלהכיל את כל חברי הסניף, הוועד החליט שעל הרוצה לבוא לפגישות השבועיות להרשם למפרע בטלפון או דרך האינטרנט; אלו שלא ימצא להם מקום באולם יוכלו לצפות בהרצאה, שתתועד בצילום וידיאו, באתר האינטרנט שלנו.
מריה.”

השהה את תשובתו הטלפונית למריה ושלח מייל לאנשי הדת, שולחיו:

“שלום נכבדי,
“1. אתם יכולים לראות באתר “פיזיס נומוס” שמספר החברים בעולם מתקרב למאתיים אלף.
2.העברתי סקירה במועדון בנושא שלום הציבור – רצ”ב תקציר הסקירה לעיונכם.
3. המועדון החדש שלנו, שבו כמה מאות מקומות ישיבה, היה מלא עד אפס מקום כולל בעמידה וקהל רב נשאר ברחבה מחוץ לאולם כדי להאזין לדברים.
4. הוועד החליט לצרפני לצוות הפעיל של הסניף ואני עומד לתאם מועד כדי להופיע למשרד, ולעזור בתשובות לפונים לאתר שלנו וכן להציע הצעות לשיפורים בו.
5.ממתין להוראות.
מוחמד.”
37.
תשובת אנשי הדת הגיעה רק למחרת היום:
“אחינו מוחמד,
1. תודה על הדיווח הממצה.
2. הגידול הניכר במספר החברים אומר לנו שעברנו שלב וצריך להתחיל לפעול.
3. יצרנו קשר עם חכמי דת מוסלמים במקומות שונים בעולם בהם יש פעילות משמעותית של “פיזיס נומוס”.
4. העברנו להם את הדיווח שלך והם מצידם מעדכנים אותנו על הנעשה במקומותיהם.
5. אנא המשך במלאכת הקודש שלך; הקפד לשמור על יחסים טובים עם חבריך לתנועה. השתדל להדגיש שאתה מסכים לחלק מעקרונות התנועה – שאחרת לא היית מצטרף אליהם – אבל השתדל להבהיר להם שכמוסלמי אתה לא יכול להסכים לשום עקרון או רעיון המנוגד לדת האסלאם או לרוח האסלאם; מפעם לפעם, מבלי להכעיס אף אחד, ומבלי להחשיד את עצמך, ציין שיש בעולם למעלה ממיליארד וחצי מוסלמים ובלעדיהם לא תיתכן ממשלה עולמית וכתוצאה מכך גם לא מהפכה עולמית באין מי שיאכוף אותה.
בברכה,
******”
מוחמד שוחח עם מריה בטלפון וקבעו מועד לפגישה במשרד המועדון.
מוחמד הקדים לבוא למועדון; נכנס למשרד, ברך לשלום את בלה המזכירה, ונכנס ללשכתה של מריה כדי להמתין לה. אחרי מספר דקות נשמעה נהמת מנוע של אופנוע כבד שנכנס לרחבה שממול למועדון. מוחמד הציץ דרך החלון וראה את מריה יורדת מהמושב האחורי של האופנוע; נשקה לרוכב ופנתה לעבר הדלת. האופנוע זינק ממקומו ונעלם מאחורי עיקול הדרך.
“שלום מוחמד,” אמרה מריה בהיכנסה ללישכתה,
“שלום מריה,” ענה.
“בוא שב לצידי שנוכל להתבוננן יחדיו בצג המחשב. הניחה את תיקה על מושב כסא, התיישבה ליד מוחמד, והפעילה את המחשב; תוך שניות עלו דף הבית ודף הדפדפן. הקליקה על הצלמית של “פיזיס נומוס” ודף הנחיתה של האתר הופיע על הצג.
“אנא פנה לאחור כדי שלא תראה את הסיסמה הסודית של מנהל האתר שאני צריכה לכתוב כדי לאפשר לנו להגיב לדברי המשתמשים, לערוך ולשנות דברים.”
מוחמד עשה כדברה.
מריה נכנסה לדף תגובות המשתמשים וגללה אחורה וקדימה תוך ששניהם מרפרפים על עיקרי התגובות בתקווה להגיע לתגובה מרתקת.
“רגע,” אמר מוחמד, חזרי קצת לאחור, ראיתי מישהו ששאל על טכסים.”
מריה גללה לאחור ועצרה על תגובה של מישהו מארץ רחוקה בשפה זרה לה.
“כן, זוהי התגובה,” אמר מוחמד; “הגברת אומרת שלכל דת יש את החגים והטכסים שלה שהופכים את החיים מעניינים ומגוונים יותר; מה בקשר לחגים וטכסים ב”פיזיס נומוס”, שם סוגדים רק לטבע.”
“היכן למדת את השפה הזאת?” שאלה מריה.
“קרובי משפחה שלנו מהארץ שזו שפתה שהו בביתנו במשך כשנה ורכשתי הבנת מה בשפה. מה את אומרת? שנענה לה?”
“אתה מתכוון שניצור עכשיו רשימה של טכסים וחגים ונכניס אותה לאתר?”
“כן, בדיוק; שמעת ממישהו בחוג התייחסות כל שהיא לנושא?”
“לא. אז הבה נתחיל; אני אכנס לדף ניסוח העקרונות שלנו ואפתח קובץ משנה בשם “חגים וטכסים”; אני מציעה חג הקציר.”
“מצוין; טכס היום הארוך בשנה – תחילת הקיץ; טכס היום הקצר בשנה – תחילת החורף, יום הקמת מדינת “פיזיס נומוס”.”
“יפה, רשמתי,” אמרה מריה; “ועכשיו חגים וטכסים במשפחה: טכס ללידה, טכס למעבר מילדות לבגרות, נישואין, עשרים וחמש שנה לנישואין, חמשים שנה לנישואין, מוות, לא עלינו…, סיום התיכון, קבלת תואר אקדמאי.”
“יום המאבק בהתחממות הגלובלית,” המשיך מוחמד, “יום האחד במאי – יום האדם העובד והסוציאליזם.”
“יפה מוחמד, אם כך אז יום הסובלנות – כל האנשים נבראו בצלם;”
“מריה, זה ביטוי של דתיים…!”
“לא מפריע לי, הרי אנחנו לא פוסלים שום אפשרות, אנחנו רק מקבלים את העובדה שאנחנו לא יודעים…”
“את חושבת שזה מספיק כתשובה לפונה?”
“כן.”
38.
“או קיי, אז נסחי גם את השאלה שלה וגם את התשובה שלנו והוסיפי את זה לרשימת “השאלות הנפוצות”;
“כן המפקד…” ליגלגה מריה.
“זאת לא היתה פקודה,” התנצל מוחמד, “זאת היתה בקשה כיוון שאני משוכנע שאת מתבטאת טוב ממני; נוסף לזאת אני צריך לשרותים…”
לאחר שחזר מהשרותים שב מוחמד והתיישב מול המחשב לצד מריה, והתבונן בצג עליו סיימה את ניסוח השאלה והתשובות בעניין החגים והטכסים. “ניסוח מעולה, קצר ולעניין,” חיווה מוחמד את דעתו.
“אתה חופשי גם לבקר אותי…”
“את רוצה ביקורת? אוקיי, אז לגבי הניסוח אין לי, אבל את יכולה להוסיף ליד חג הקציר גם את חג הגז.”
“הוספתי. מה עכשיו? אתה רוצה לראות עוד תגובות מהיום? אולי נמצא משהו נוסף מעניין?”
“מה עם הקובץ של התגובות השליליות שאספת?”
“עזוב, זה שולי, התגובות השליליות הן בדרך כלל לא מתוחכמות במיוחד, סתם אנשים שרוצים לרפות את ידינו ולא מאמינים שדרכנו תצלח, או אנשים שנפגעים מכך שאנחנו לא מכירים בצורה חד משמעית בקיום האלוהים.”
“מריה, אנא, בכל זאת, אני רוצה לקבל מושג נגד מה נצטרך להילחם.”
“אוקיי, בבקשה, הנה הקובץ עם התגובות השליליות שאספתי.”
מריה גללה באיטיות את הדף כששניהם מתבוננים.
“רגע, למה התחלת למהר? חזרי אחורה לאט לאט, נדמה לי שראיתי את השם שלי? מה זה, מישהו מכיר אותי?”
“הנח, הוא התכוון כנראה למוחמד, הנביא שלכם.” המשיכה מריה לגלול ולא חזרה לאחור.
“מריה,” אמר מוחמד,לקח את כף ידה שהחזיקה בעכבר בידו האחת, ובידו השניה תפש בעכבר וגלל חזרה באיטיות. מריה המופתעת הביטה בפניו ואמרה:
“מוחמד, אתה לא צריך בכח, אתה יכול לבקש…”
מוחמד הניח לידה של מריה, לא הסיר את עיניו מהמסך, לא הגיב, והמשיך לגלול. לאחר מספר שניות הגיע לתגובה שהכילה את שמו, וקרא בקול נמוך את הכתוב:
“אנשי “פיזיס נומוס” הכופרים, מסרו למוחמד שראינו אותו נכנס למועדון שלכם; אנחנו מכירים אותו, מכירים את המשפחה שלו, ומכירים את העסק של אבא שלו. תגידו לו שהוא מבייש את השם מוחמד. שיחליף את שמו! בתור אינדיוידואל הוא יכול לחבור לכל כת הזויה! אבל שלא ייצג את האומה האיסלאמית הגדולה!”
הפעם מריה שמה את ידה ברכות על כף ידו של מוחמד המחזיקה בעכבר ואמרה:
“לא רציתי שתראה את זה…”
“אבל גם לא מחקת את התגובה…”
“אין לי רשות למחוק; נתנו בידי את המפתח לאתר של תנועה שכנראה תסחוף את העולם ואני מתייחסת בחרדת קודש לכל דבר הקשור ל”פיזיס נומוס”.”
“את שמה לב שאת משתמשת במונח דתי – חרדת קודש.”
“לא בדיוק; בשביל דתיים קודש הוא כל דבר שקשור באלוהים; בשבילי הדבר היחידי שקדוש הוא חיי אדם, כבודו, וכל מה שקשור בו.”
באותו רגע נכנסה בלה המזכירה לחדר:
“מריה, הגיעה קבוצה של חמישה אנשים שרוצים להצטרף לתנועה שלנו.”
“אנחנו כבר באים.”
בחדר הכניסה עמדו שני גברים ושלוש נשים. “שלום, שמי מריה וזה מוחמד; שבו בבקשה.” כולם התיישבו ובלה שאלה אם אפשר להגיש להם שתיה. שלושה מהאורחים ענו בחיוב.
“אנחנו רוצים להצטרף לתנועה שלכם,” אמר אחד הגברים.
“אנחנו שמחים לשמוע,” ענתה מריה. “אנא הכנסו למשרד והרשמו; ברגע שתרשמו תקבלו הודעות בדוא”ל על מועדי פגישות;. מה גרם לכם לרצות להצטרף אלינו? והיכן שמעתם עלינו?”
39.
ענתה אחת הנשים:
“קראנו בעיתון כתבה עליכם, נכנסנו לאתר האינטרנט שלכם, קראנו את הדף המפרט את עקרונות התנועה ומטרותיה, ומאד מצא חן בעינינו. אנחנו שני זוגות נשואים, זה בעלי,” הצביעה על אחד הגברים, “זה חבר שלו וזו אשתו,” הצביעה עליהם, “וזו חברה שלי שאינה נשואה. אני ממשפחה קתולית, בעלי ממשפחה יהודית, החבר שלו מוסלמי, אשתו פרוטסטנטית, והחברה שלי התחנכה במוסדות של הכנסיה. כולנו נשמח מאד להשאיר כל זאת מאחורינו ולחיות בחברה בא האדם הוא העיקר והטבע הוא הבסיס לכל דבר. בעלי והחבר שלו הם מהנדסים העוסקים ביצור אנרגיה ירוקה כך שמצידנו אנחנו כבר מוכנים להתחיל לארוז…”
“אתה רואה מוחמד,” הגיבה מריה, “הטוב והרע ירדו כרוכים לעולם; ברגע שנכנסתם לכאן קראנו תגובה באתר שלנו של אדם, כנראה מוסלמי, המתרה במוחמד שלא ישתמש בשם הנביא כדי להפיץ דברי כפירה, כפי שהוא מתייחס לעקרונותינו; והנה הגעתם חמישתכם לכאן ורוממתם את רוחנו.”
“אתם גם כן נראים לנו זוג מעורב,” אמרה בחיוך האשה הנשואה למוסלמי.
מריה ומוחמד חייכו ומוחמד השיב:
“אני סטודנט למדעי המדינה, ומריה היא מדריכה באוניברסיטה ומרכזת הסניף; אנחנו לא זוג, רק שותפים לדרך.
“אני מצטערת,” השיבה האשה, אתם נראים נחמד ביחד…”
“אין לך מה להצטער, נתת לי מחמאה; אני מבוגרת ממוחמד בשש שנים לערך.”
חמשת האורחים נרשמו במשרד והלכו לדרכם, ומריה ומוחמד התיישבו שנית מול צג המחשב.
“מוחמד, אולי נבקש מווילהלם שיממן אנשי אבטחה למועדון? קראת את האיום עליך.”
“כן, זה מדאיג, אבל צפיתי את זה מראש כשהצטרפתי לחוג; יש לי הצעה אחרת, אבל אל תכעסי עלי: אולי נרכך קצת את הכרזותינו בדבר שלילת הדתות והחלפתם בסגידה לטבע; אולי נתרכז בעקרונות המהפכה שאין עליהם חילוקי דעות עקרוניים ואפשר לאחד את כל האנושות בעדם; אולי נכתוב שכל אדם יוכל להחזיק באמונתו ובלבד שלא יזיק לאחר; שממשלה עולמית אינה דיקטטורה ואינה אוליגרכיה, אלא רק גוף עם חוקה שמנהל את ארצות הברית של העולם; שלילת הדת, ואמוץ הדעה הרווחת, שהיא נכונה כשלעצמה, שכל דת מאמצת לה אלוהים משלה, כדי להילחם באלוהים של זולתה, לטובתם ולרווחתם האישית של מאמיני הדת הראשונה, תשלול, אפריורי, תמיכה ב”פיזיס נומוס” מצד מעל למיליארד וחצי מוסלמים ועוד כהנה וכהנה קבוצות אוכלוסיה מדתות אחרות; די לנו בעקרונות אחרים, שהם בנפשנו, שיהיו מקובלים על מרבית דרי העולם, והאכיפה שלהם תהיה קשה כקריעת ים סוף.”
“מוחמד,” ספקה מריה כפיה, בן כמה אתה…?”
“בן תשע עשרה,” חייך.
“אין דבר כזה,” הניעה את ראשה בשלילה; “אתה רק נראה בן תשע עשרה אבל אתה בן…, לא יודעת כמה, אבל פי כמה מתשע עשרה; “ארצות הברית של העולם”…, מהיכן “שלפת” את זה?”
“זה היגיון פשוט, זה בדיוק המתכון של העולם לפי “פיזיס נומוס”.”
“ועכשיו לעניין; השינוי שאתה מציע הוא מאד משמעותי ואני אעלה את זה בפני הוועד שלנו ובפני אנשי ווילהלם, ותרשה לי לא לאזכר אותך כלל כמעלה ההצעה מסיבות מובנות…”
“תודה מריה.”
ברגע זה נשמעה שוב נהמת מנוע אופנוע ההולכת ומתגברת ואחר שוכחת.
“באו לקחת אותי; שלום מוחמד, נתאם פגישה נוספת.”
“שלום מריה; “באו”, ברבים, את מתכוונת האופנוע ורוכבו…”
“אני אתעלם מהציניות הנשמעת בדבריך…” הרצינה מריה. נטלה את תיקה ועזבה את החדר.
40.
באותו ערב שלח מוחמד מייל לשולחיו בעיר הסמוכה:
1″. ישבתי היום מול המחשב עם מריה, מרכזת הסניף, ובין היתר העלינו הצעות לקבוע מועדים לחגים שיחגגו אזרחי העולם במסגרת החילונית של “פיזיס נומוס”. לא מצאתי לנכון להביע התנגדות לדבר שכן אני רואה בזה עניין שולי.
2. הגיעה לאתר “פיזיס נומוס” תגובה של מישהו המאיים עלי שאפסיק ליצג את התנועה בהיותי מוסלמי עם שם מחייב כמוחמד. אולי יש לכם פתרון כיצד לומר לו ולדומים לו שבמקרה זה לא אני הכתובת…?
3. בעקבות זה העליתי הצעה שכדאי להוריד מהמצע עקרונות שמלכתחילה ימנעו מלמעלה ממיליארד וחצי מוסלמים, ומעוד אוכלוסיות של אנשים דתיים אורתודוקסיים מלתמוך בנו.
4. אני לא יכול בעצמי לעשות שינויים באתר שכן הוא מוגן בסיסמה סודית שכנראה ידועה רק למריה, לאנשי ועד נוספים, וכן לצוותו של המממן ווילהלם פורטל.”

בשעת ערב מאוחרת התקבלה תשובה:
“תודה על המידע; המשך בעבודת הקודש; הישמר לנפשך; אתה מבין שידינו כבולות. באם תתקל פנים אל פנים עם המאיים, תנסה להפיס את דעתו ותאמר לו שהצטרפת לתנועה כיוון שאתה מאמין בצורך להקים גוף שילחם ברעות חולות המתרחשות בעולם, אבל שלגבי הדתות, ההיפך הוא הנכון; הן תורמות למין האנושי.”

התקרב מועד סיום שנת הלימודים הראשונה ו”החופש הגדול” היה בפתח. בארוחת ערב משפחתית, לאחר ששברו רעבונם במנה הראשונה, אמרה נור אם מוחמד:
“מוחמד בני, הורי שירין, ארוסתך, פנו אלי ושאלו אם אתה מוכן להתארח בביתם למשך מספר ימים בתום שנת הלימודים הראשונה בסמינר.”
“בוודאי,”אורו פניו של מוחמד, “אני ממש מתגעגע אליה…”
“אני מאושרת לשמוע, היא בחורה נהדרת, אני רוצה כבר שיחלפו עוד שנתיים, תסיימו את הלימודים ותתחתנו.”
“זה לא יתנגש עם החוג שלך?” שאל רפיק אביו בפנים חמורות סבר.
“אבא, תנוח דעתך, אין לי שום התחייבויות כלפי החוג, אני יכול מחר לקום וללכת ולא להופיע שם יותר.”
“אבל לא תעשה את זה.”
“לא; אני לא יכול לשבת בחיבוק ידיים כשהעולם מתדרדר לשואה אקולוגית ואולי לאסונות גרעיניים.”
“אולי תשאיר לאחרים לדאוג לעולם ותתחיל לדאוג לעצמך ולמשפחתך?” אמרה נור בעצב.
“אני דואג לעצמי ולמשפחתי כשאני דואג לעולם; אני לא מדבר על אסונות בעוד אלף שנה; אני מדבר על קטטסטרופה צפויה תוך כמה עשורים בעקבות ההתחממות הגלובלית.”
“מוחמד בני היקר,” שינה אביו נושא, “אני במקום שירין הייתי מודאג מהחברה החילונית הרב תרבותית בה אתה חי, שמא לא תעמוד בפיתויים הרבים שהיא מציעה ולא תשמור לה אמונים.”
“אם כבר העלית את הנושא,” התערבה נור, “אז אמא של שירין העלתה בפני חששות דומים; והדבר לא אמור מצד שירין, שלבד מהיותה אישה שהיא הרבה יותר מוגבלת בהתנהגותה מגבר, היא גם מעבירה את יומה בין חברותיה ובחברה מסורתית, שלא כמו מוחמד.”
“אמא, אבא, אף אחד לא הכריח אותי להתארס עם שירין; דווקא העולם החילוני הרב תרבותי בו אני חי כשאני מחוץ לבית, נתן לי את הכלים והידע כדי להבחין בין טוב לרע, ובחרתי בטוב – בשירין.”
41.
“מוחמד, אתה מתבטא כאילו היית לפחות בגילי ולא בן תשע שערה.”
“נכון.” הסכימה נור.
מוחמד חייך ואמר: “לפני מספר ימים שמעתי דברים דומים מפי מריה.”
“מי זאת מריה?” שאל אביו.
“מריה היא רכזת סניף “פיזיס נומוס” בעיר.
“ומה אמרת שזיכה אותך במחמאה כזאת?”
“ניתחתי את הסיבות מדוע חייבים להוציא ממצע התנועה את שלילת הדת.”
“זה לא יעזור לך;” קראתי בעיון את אתר האינטרנט שלכם והרוח הנושבת בו היא של חילוניות וליברליזם צרוף; דרך אגב, אותה מריה, האם היא יפה? היא נשואה?,,,”
מוחמד עשה תנועת ביטול בידו ואמר: “עזוב אבא; היא כנראה רווקה, ריצ’רד שלומד איתי אמר שהיא יפה, אבל היא “זקנה”.”
“מה זה זקנה?”
“היא בת עשרים וחמש.”
רפיק פרץ בצחוק אדיר ונור שהייתה בדרכה למטבח עם מגש עמוס בכלי אוכל והצטרפה לצחוק, הפילה צלחת אחת שנשברה.
“מזל טוב,” אמרו שניהם בטוב לב.
נור פנתה אליהם בעודה מחזיקה בידיה את המגש עם שאר הכלים, ואמרה:
“אם הייתי שירין ושומעת על מריה “הזקנה” הייתי מאד מודאגת…”
“אמא,” אמר מוחמד בכובד ראש, “יש הנאות רגעיות ויש אושר עד; אני לא אחליף אושר נצחי תמורת כל הנאות הרגע בעולם.”
“רק אל תעמיד את שירין בנסיון ואל תספר לה,” אמר רפיק.
“אני כלל לא אספר לה על “פיזיס נומוס” אלא אם וכאשר נהיה נשואים.”

מוחמד סיים את אחת מבחינות סוף השנה; החליט לקחת פסק זמן לפני שישקע רובו ככולו בחומר של הבחינה הבאה, ונגש למועדון “פיזיס נומוס”. נכנס למשרדה של בלה המזכירה:
“שלום בלה, מה נשמע?”
“שלום מוחמד, טוב תודה; מה אתה עושה כאן? אין לך בחינות סמסטר?”
“עשיתי לי מנהג לנקות קצת את הראש בין בחינה לבחינה; ראית באתר שלנו? יש לנו כבר אלף מאתיים ושלושים סניפים ושלוש מאות ושישים אלף חברים.”
“כן ראיתי, ויש עוד משהו שאתה עוד לא יודע,” חייכה בלה, “לפני זמן קצר הגיעה הודעה מאנשיו של ווילהלם שחברי מפלגת הירוקים במדינת גִינְטָה החליטו להצטרף לשורותינו.”
“משמח מאד; זה הגיוני, הם קרובים לנו בהשקפתם; אפשר להשתמש במונח מתורת הלוגיקה ולומר שהם מקרה פרטי שלנו…”
בלה הנהנה בראשה להסכמה. ברגע זה נפתחה דלת חדרה של לשכתה של מריה, ומריה יצאה משם, כנראה בדרכה למטבחון הצמוד למשרד. ראתה את מוחמד ואמרה:
“היי מוחמד, בדיוק רציתי להתקשר אליך; אין לך מבחנים שאתה פה…?” חייכה.
דרך הדלת הפתוחה ראה מוחמד את מדלן יושבת ליד שולחנה של מריה, שסבה לאחור למשמע שמו של מוחמד והתבוננה בו. חייך אליה, נפנף לה לשלום, וענה:
“היה לנו מבחן היום ומחרתיים יש עוד אחד ובאתי להתאוורר.”
“בוא היכנס אלי, גם מדלין יושבת אצלי, אני מיד חוזרת; אתה רוצה אולי לשתות משהו?”
“לא תודה, בדרך לכאן קניתי כריך ושתיה.”
מוחמד נכנס והתיישב ליד מדלן מול שולחן העבודה של מריה.
“היי מדלן,” חייך, “מה את עושה פה?”
מדלן חייכה אליו בעצב: “מחקת אותי לגמרי…, הייתי עם ארל בהרצאה שלך על שלום הציבור, ישבנו בשורה השניה, כל הזמן הסתכלת לכיוון שלנו ולא התיחסת אלי…”
42.
“מדלן יקירתי, כלל לא הבחנתי בך או בארל; כשאני מרצה או עושה כל דבר הדורש ריכוז כל העולם “מת” בשבילי; את יודעת שלגברים אין חלוקת קשב כמו לנשים; למה לא ניגשתם אלי אחרי ההרצאה?”
“אני עוד כועסת עליך,” אמרה בלחש כדי למנוע מדבריה להגיע לאוזניהן של בלה או מריה,
“מבחינתך את צודקת במאה אחוז ואני מתנצל”, הנמיך מוחמד את קולו, “מבחינתי לא רציתי שמישהו מחוץ למשפחתי ידע על ארוסי, ואני מעריך אותך יותר מדי מכדי להתחמק מהזמנתך לעלות לדירתך באיזה תרוץ קלוש.”
באותו רגע נכנסה מריה עם שתי כוסות קפה שהניחה על השולחן ליד מדלן ולידה; . התיישבה מול מדלן ומוחמד ואמרה:
“החלטנו לקבל גם את מדלן כפעילה בחוג; כיוון ששניכם סטודנטים ופנויים בחופש הגדול…, אתם באמת פנויים?”
מוחמד הסתכל במדלן בציפיה לתגובתה:
“אני לא כל כך פנויה, על כמה זמן מדובר?”
“ואתה מוחמד?” שאלה מריה.
“אני בחופש הגדול עובד עם אבי בעסק אבל בשביל להציל את העולם אבי יתן לי קצת חופש…,” חייך.
“אז לשאלתך מדלן, מדובר בשבוע עד שבועיים לכל היותר; ווילהלם חושב לארגן משלחת שתסע למספר ארצות בהן האוכלוסיה לא כל כך מודעת לצרכים הבוערים של האנושות, ואנשיה ירצו על נושאים מרכזיים ב”פיזיס נומוס”, באולמות גדולים, בפני חברי הסניפים שלנו שם, וגם בפני מצטרפים חדשים שיבואו להאזין כתוצאה מפרסומת בתקשורת המקומית. הסניף שלנו נבחר לארגן את המשלחת גם מהיותינו מייסדי התנועה, וגם כיוון ששפת האם שלנו היא עתה השפה הבינלאומית המקובלת, ומרבית האנשים המשכילים יודעים אותה. ההמלצה של צוותו של ווילהלם, שהמשלחת תהיה מגוונת כדי להראות ש”פיזיס נומוס” היא תנועה אוניברסלית. אי לכך אירגנתי רשימה שמחציתה גברים ומחציתה נשים, כוללת אנשים מגילים שונים, מעיסוקים שונים, וממוצא שונה, וישר “קפצתם” במוחי כמייצגים נאמנים של הצעירים ביותר; ידעתי מזמן שמוחמד הוא תלמיד מצטיין, וחקרתי גם אודותייך מדלן והתוצאה זהה.
מוחמד כבר הוכיח את עצמו בהרצאה על שלום הציבור, ואני משריינת בשבילך את המועד הראשון בתום הבחינות, כדי שתרצי על נושא שתבחרי מבין עקרונות “פיזיס נומוס”; אחרי שדיברתי כל כך הרבה, שלא תגידו לי שזה לא מעניין אותכם,” חייכה מריה.
שניהם לא הגיבו כשהם שקועים במחשבות.
“כמובן שווילהלם מממן את כל הכרוך בנסיעה.” הוסיפה מריה בחיוך.
“מתי תהיה הנסיעה? בסוף החופש? בתחילתו?” שאלה מדלן.
“עוד לא נקבע שום דבר; זו תהיה משימה לא קלה לאזן בין צרכיהם של המשתתפים.” ענתה מריה.
“הטיול הזה יהפוך אותנו לידוענים; ואם ווילהלם יזמין גם את הטלוויזיה, יתכן ויראו אותנו גם כאן, בקֶלְטָה ארצנו.” הרהר מוחמד בקול רם.
“אפשר לארגן לך הופעה אינקוגניטו בתחפושת ובשם בדוי, אם אתה כל כך חושש להחשף…” התלוצצה מריה.
“את נוסעת איתנו?” שאלה מדלן.
“שאלה טובה. לא יודעת, עוד לא נתתי את דעתי לכך.”
“מה את אומרת מדלן?” שאל מוחמד.
“לא יודעת; החלטה קשה; אפשר לצרף ידיד שלי, אם ירצה לבוא?”
“אני לא חושבת; זה לא נראה לי; זה לא טיול נופש, זאת נסיעת עבודה.”
“או קיי,” אמרה מריה, “אני חייבת לזוז; חישבו בדבר אבל השיבו לי תשובה בהקדם. שלום.”
“שלום מריה” אמרו שניהם וקמו ממקומם.
“החיים מעניינים”, אמר מוחמד כשיצאו את המועדון בדרכם לאוטובוס.
“אהה,” הגיבה מדלן. “אתה רוצה לגשת לבית קפה ולדסקס את הנושא?”
“בוודאי, רציתי בעצמי להציע והקדמת אותי.”
“לעולם לא נדע זאת…” התחכמה מדלן.
נסעו באוטובוס וירדו בתחנה ליד בית קפה בהמלצת מדלן:
“זה לא האזור שלך; אף אחד ממכריך לא יראה אותך פה בחברת אישה”
“מדלין, את עושה לי רע על הנשמה, אנא התייחסי אלי כאל גבר נשוי, שיש ביננו יחסי עבודה ומטרה משותפת.”
“אם היית גבר נוצרי, ונשוי, עוד היה לי סיכוי להדיח אותך; כמוסלמי מאורס נראה לי שאני נלחמת בטחנות רוח.”
“יפה דרשת; אז הפסיקי להלחם מלחמה חסרת סיכוי.” בואי נשב בפינה הרחוקה שנוכל לשוחח בנחת.”
הזמינו קינוחים ושתיה. ישבו דוממים תוך כדי האכילה והשתיה. מדלן הפרה את השתיקה:
“ההרצאה שלך על שלום הציבור היתה ממצה, אבל יש לי כמה וכמה השגות בענין שמירה על זכויות הפרט. אם נצטרף למשלחת וודאי יהיה לנו זמן לשוחח בעניין, אם תרצה.”
“בוודאי, בשמחה. את רוצה שאציע לך נושא להרצאה שלך? עם ראש כמו שלך את צריכה להרצות על הנושא החשוב ביותר שעומד היום לפיתחו של כל אדם בעולם, והוא התוצאות ההרסניות של ההתחממות הגלובלית.”
“אבל מרגוט, המרצה למדעי הסביבה כבר הרצתה על נושא זה.”
“כן, אבל אני מציע הרצאה מפורטת עם איזכור כל ההיבטים של הבעיה והפתרונות האפשריים. אני אשמח לשבת איתך ולארגן את ההרצאה.”
“קיבלתי את הרעיון אבל אני אערוך את ההרצאה לבד בעזרת האינטרנט; אני רוצה את כל הקרדיט לעצמי; בנוסף לכך, אם אשב במחיצתך אחשוב על דברים אחרים, על התחממות אחרת, לא גלובלית…”
“מדלן מדלן, יש לי להכיר לך מישהו. את מכירה את ריצ’רד? סטודנט שלומד איתי?”
43.
“לא, לא מכירה; אנא אל תשדך לי בחורים; אני מסתדרת לבד. יש לי את ארל בשביל “בידור”.”
“סליחה.”
“הנושא הזה של ארוסין אצלכם מאד מסקרן אותי; אפשר לשאול אותך שאלות אישיות?
“בבקשה.”
“מתי ראית את ארוסתך לאחרונה? ודרך אגב מה שמה? והיא גרה קרוב אליך?”
“היא גרה בעיר אחרת ואני נוסע להתארח אצל משפחתה מיד בתום הלימודים.”
“כלומר לא תוכל לנסוע איתנו מיד.”
“את החלטת כבר שאת נוסעת?”
“כן, אם זה עד שבועיים זה בסדר; ישאר לי עוד מספיק זמן כדי לעבוד ולהרויח כסף. היא יודעת על הפעילות שלך ב”פיזיס נומוס”?”
“לא.”
“ואם היא תדע?”
“אם משפחתה תדע זו תהיה בעיה.”
“לכן אתה גם לא אומר לי את שמה.”
“בדיוק.”
“היא דתיה?”
“כן, היא שומרת על המסורת וזה מוצא חן בעיני.”
“אתה אדם מורכב.”
“אני פשוט מוסלמי עם מסורת שנחשף לעולם הרחב ורוצה לשלב בין השניים.”
“אפשר לשאול אותך שאלה דיסקרטית?”
“ומה שאלת עד עכשיו?”
“ממש דיסקרטית ואישית.”
“נסי.”
“איך אתה, ובחורים הגונים דומים לך באסלאם, שלא נישאים בגיל צעיר, איך אתם “מסתדרים”, אתה יודע למה אני מתכוונת.”
“מדי פעם אני הולך עם החֶבְרֵה “להתפרק”.”
“ואיך זה?”
“באים, עושים, והולכים.”
“נשמע איום; ומה עם אהבה, רומנטיקה, רגש?”
“דוחים עד החתונה.”
“ואתה שלם עם זה?”
“זה הרע במיעוטו.”
“למה הרע במיעוטו?”
“החופש המוחלט בחיי האישות בחברה המערבית החילונית מספק אולי את צרכי הרגע, אבל לא תורם לחיי משפחה מאושרים לאורך כל החיים.”
“הוריך מאושרים?”
“מאד.”
“גם הורי, אבל האמת שהם קצת דתיים…”
“ועל מה תדבר עם ארוסתך כשתפגשו?”
“על הכל; על החיים, על המשפחה, על העבודה, על העתיד שלנו, על הבית החם שנבנה לנו, על תינוקות שיוולדו לנו. על מאכלים טובים שאמותינו מבשלות.”
“אבל רק תדברו, ובנוכחות אדם אחר.”
“נכון.”
44.
“ואם תרצה, תוך כדי שיחה, לגעת בידה, “כאן הניחה מדלן את כף ידה על זו של מוחמד ספק נוגעת ספק מלטפת, ” זה מותר?”
“אני לא אעמיד אותה בנסיון,” משך מוחמד בעדינות את כף ידו.
“או קיי, נשמע מאד מכובד,” ליגלגה מדלן; “ואיך תדעו שאתם מתאימים, אם אתה יורד לסוף דעתי…”
“אם יש אהבה הכל יסתדר.”
“אשרי המאמין…, אבל אחרי הפגישה תסע לשבועיים לשוט בעולם הרחב בעוד היא נשארת ספונה בביתה.”
“מה אני יכול לעשות שהעולם צועד אל עברי פי פחת וניתנה לי ההזדמנות לתרום ולו מעט מזעיר לתיקון המצב; אני לא יכול לעמוד מנגד. הרשי לי לחשוב שאני כמו קפיטן של אניה שמרחיק נדוד באוקינוסים לשם מטרה חשובה, ואשתו ממתינה לשובו.”
“אם בעלי היה קפיטן הייתי נוסעת איתו…”
“גם את תעזבי את ארל כשתסעי איתנו.”
“כלומר גם אתה החלטת לנסוע,” עלצה מדלן. “ארל יסתדר טוב; העיר מלאה בחורות והוא בחור נחמד.”

בערב שלח מוחמד הודעת מייל למפעיליו אנשי הדת המוסלמים:
“הוצע לי להצטרף למשלחת מהסניף שיוצאת כדי לחזק קשר עם סניפים של “פיזיס נומס” במספר ארצות; אני נוטה להסכים.”
התקבלה תשובה:
“טוב מאד; המשך במשימתך הקדושה לשכנע את חבריך לתנועה להוציא ממצע התנועה את היחס השלילי לדתות.

מיד כתב מוחמד למריה:
“אני אשמח לצאת ללמשלחת בתנאי שמועד היציאה יהיה לפחות שלושה שבועות ממועד סיום שנת הלימודים.”

עברה עוד בחינת סוף שנה ומוחמד הגיע יחד עם ריצ’רד לפגישה השבועית במועדון התנועה. לקראת הפגישה פורסמו הודעות במספר מקומות בעיר וגם הודבקו מודעות על קירות המועדון.

מריה פתחה את הפגישה:
“היום נדון בנושא “תעסוקה”; שיעור אבטלה נמוך במשק של חמישה אחוזים הוא שיעור אבטלה של מאה אחוזים עבור המובטל!” קולות של הסכמה נשמעו באולם. “ירצה בנושא לסלי, שהוא הבעלים של מפעל מתכת ליצור כלי עבודה. לסלי בבקשה.”
לסלי עלה לבמה ופתח:
“שלום לכולם. אני אמשיך את דברי מריה: “פיזיס נומוס” חרתה על דגלה אפס אחוזי אבטלה; אלו מהעובדים הכשירים לעבוד מבחינה בריאותית ולא מוצאים עבודה יועסקו על ידי המדינה בשכר מינימום בעבודות יזומות המביאות תועלת לציבור.
לא ישולמו דמי אבטלה. תאסרנה שביתות בשרותים חיוניים כמו רפואה, הספקת מים ומזון, הספקת חשמל, שרותי כיבוי אש, הספקת דלק, נמלי ים ותעופה, וכו’.
משרד התעשיה והמסחר, יקבע סולם שכר שיכלול את כל המקצועות והתעסוקות במשק, יחייב את המגזר הציבורי וישמש כהמלצה למגזר הפרטי. הדבר ימנע סחיטת שכר מוגזם בענפים מונופוליסטיים. דרגת השכר תיקבע לפי ההשכלה וההשתלמויות המקצועיות הנדרשות, הקושי הפיזי, תנאי העבודה, שעות העבודה (משמרות), דרגת האחריות המוטלת על העובד, גורמי הסיכון, וכו’.
לתגמול לשכיר יהיו שלושה מרכיבים:
45.
שכר בסיסי קבוע.
מרכיב משתנה בהתאם לתפוקה(פרמיות).
מרכיב משתנה בהתאם לרווחי המעביד(בשוק הפרטי).
כל מעסיק יפריש כסף לגימלה ולפיצויי פיטורין. מעסיק פרטי יוכל לפטר כל עובד כרצונו ולשלם לו את הסכומים שהפריש למענו.
הממשלה העולמית תאסור על קיום מונופול השולט על למעלה מעשרה אחוזים מהשוק העולמי. יוצאי דופן יהיו מוצרים המוגנים על ידי פטנט או על ידי מצבים מיוחדים של ידע טכני או אמצעי יצור יחודיים לאיזור מסוים כמו יצרן חומרי גלם התלוי במחצבים המצויים בשטחו בלבד.
שאלות והערות בבקשה.”
הורם ים של ידיים. לא הספיק לסלו לתת את רשות הדיבור למישהו, ולאולם פרצו עשרות אנשים בקריאות רמות: “דיקטטורה, דיקטטורים, קפיטליסטים, זכות השביתה, קביעות בעבודה, לכו מפה, לא צריכים אותכם, עובדי אלילים, לא מאמינים באלוהים…” מקצת המתפרצים הפכו את הבמה והשליכו את המיקרופון לרצפה.אחדים מהקהל שקמו להתעמת אתם נדחפו בכח בחזרה למקומותיהם. אחרים פנו אל הדלתות וברחו מהמקום. רוב רובו של הקהל נשאר לשבת במקומו. כרזות עם עקרונות התנועה שהיו תלויים על קירות המועדון נתלשו והושחתו. ברגע הפריצה התקשר מוחמד למשטרה והבחין שרבים עושים כמותו. צלמי סרט הוידיאו בירכתי האולם מיהרו להתכופף ולהסתיר את ציוד הצילום. אחרי כעשר דקות נטשו הפורצים את המועדון. אחדים מהקהל החזירו את הבמה והמיקרופון למקומם. מריה עלתה על הבמה כשכולה נסערת ואמרה:
“ווילהלם התריע בפנינו שעלנו לצפות לדברים כאלה, והציע לממן אבטחה. כולם מרגישים בטוב? מישהו צריך עזרה רפואית? אני בטוחה שרבים מכם טלפנו למשטרה והם בוששים לבוא.”
ברגע זה זינק מוחמד לבמה ופנה לקהל:
“בעולם שיתנהל לפי “פיזיס נומוס” מה שראינו עכשיו לא יכול היה לקרות; כאשר המשטרה תמצא בכל מקום, כל הזמן, לא רק שמשמרת השוטרים היתה מגיעה למועדון תוך דקה, אלא גם שהתארגנות הבריונים האלה היתה נצפית במקומותיהם, מדווחת ברשת הקשר המשטרתית, ונבלמת בעודה באיבה.”
רחש של הסכמה נשמע באולם. מוחמד חזר למקומו ומריה המשיכה:
“ההרצאה הבאה תהיה בנושא ההתחממות הגלובלית ותינתן על יד מדלן שהיא סטודנטית למדעי המחשב; כבר דנו בנושא, אבל חשיבותו לקיום האנושות מצריכה דיונים ופעולות לאין סוף. מדלן הבטיחה לי שההרצאה תכלול הבטים רבים של הבעיה ותרד לפרטים. כמובן כל הרוצה להשתתף בדיון נא להרשם באתר האינטרנט שלנו או בטלפון. מי שלא ימצא לו מקום באולם יוכל לצפות בהרצאה המצולמת באתר האינטרנט של “פיזיס נומוס”. אני מקווה שנושא ההרצאה לא יגרור אחריו תגובות אלימות כמו אלו שחווינו עכשיו בעטיו של הנושא הטעון שדנו בו היום.”
עודה מדברת נשמעה צפירת ניידות משטרה, ותוך דקה נכנסו מספר שוטרים לאולם.
“אחרתם ברבע שעה את ה”שמחה”,” צעק מישהו מהקהל. לאט לאט עזבו חברי הסניף את המועדון. השוטרים הוכנסו למשרד לגבית עדויות, וכן רשמו את הנזקים שנגרמו לאולם.
46.
הבחינה המסיימת את שנת הלימודים של מוחמד אמורה היתה להערך יום לאחר המפגש השבועי בו אמורה מדלן לשאת את הרצאתה בנושא ההתחממות הגלובלית. שינן מוחמד את החומר לבחינה אבל בערב הבחינה פסק מתלמודו, ורגליו נשאוהו למועדון. מצא מקום עמידה ליד הקיר וראה את מדלן ניצבת על הבמה, והמיקרופון בידה; שמע את דבריה כשבקהל שורר שקט מופתי:
” ובכן, לסיום, הסיבה שיש לנו את כל הכלים כדי לטפל בנושא, ואנחנו משתהים, היא שמי שמנהל את העולם הם “הון-שלטון”, ולאנשים האלה לא איכפת מה יקרה בעולם שניה אחת לאחר מותם. עד עתה סקרנו דרכים שונות בהן ניתן ליצר אנרגיה ירוקה, כלומר להקטין עד למינימום את פליטת גזי החממה לאטמוספירה; נעבור עתה לקטגוריה השניה של מאמצי האנושות להקטנת ההתחממות הגלובלית, והיא החיסכון באנרגיה; למי יש הצעות בנידון?
כן גברתי,” הצביעה מדלן על מישהי.
“ללכת ברגל, לרכב על אופניים, לנסוע באופניים חשמליות או בקורקינט חשמלי במקום במכונית, לנסוע בקטנוע, להתאגד מספר אנשים ולהגיע לעבודה במכונית אחת, להשתמש בתחבורה הציבורית, להוריד את מהירות הנסיעה בדרכים ביו עירוניות, לדאוג ללחץ אוויר תקין בצמיגים, לעצב כלי רכב אירודינמיים, לנסוע בחלונות סגורים, לאסור יצור מכוניות פרטיות בנפח מנוע של מעל אלף ומאתיים סמ”ק, להאיץ את מנוע כלי הרכב באופן הדרגתי, לרכב על סוסים…,” צחוק בקהל.
“הבנו את הרעיון…,” קטעה מדלן את דבריה בחיוך, “מעולה, פרוט ממצה של החיסכון בתעבורה; מי עוד? כן, החבר ליד הקיר:”
“בקיץ לקרר דירות עד לטמפרטורת חדר של לא פחות מעשרים וחמש מעלות צלזיוס, ובחורף לחמם עד מכסימום של עשרים ואחת מעלות. לא להשאיר אורות דלוקים שלא לצורך, לחסוך במים, לתלות כביסה ליבוש, להפחית למינימום שימוש במוצרים חד פעמיים, למחזר אשפה וכלי קיבול, להתקלח בזוגות…,”
“תודה. כן, האדון בסוף”.
“לא לבנות בתים מעץ, לרפד מחדש רהיטים בלים, לא לכרות עצים, לשתול עצים היכן שניתן, לא לזרוק בגדים משומשים.”
“עוד מישהו רוצה להתבטא?”
“קל לומר, קשה לבצע,” העירה מישהי; “צריך חוקים ואכיפה יעילה; אחרת זה לא ילך.”
“מסכימה,” אמרה מריה שעלתה על הבמה; “לשם כך צריך ממשלה עולמית ופרלמנט עולמי, וצבא עולמי ולכך אנחנו חותרים. אני רוצה להודות למדלן על הרצאה מאירת עיניים.” מחיאות כפיים סוערות. “לכל מי שלא מתעדכן באתר האינטרנט,” המשיכה מריה, “הגענו כבר לאלף ושמונה מאות סניפים, ושמונה מאות עשרים וחמישה אלף חברים.” מחיאות כפיים בקהל. “בעוד מספר שבועות יוצאת משלחת מטעמנו למספר ארצות ביוּרוֹס, כדי לבסס את הקשר בין הסניפים וכן כדי להחליף דעות. אני נמנית על היוצאים ובהעדרי תנהל את הפגישות חברתנו אלזה.”
מדלן ירדה מהבמה, ארל קם ממקומו והלך לקראתה, ושניהם נגשו למוחמד שפנה אל הדלתות כדי לשוב לביתו. “מוחמד, ראיתי שהגעת מאוחר,” אמרה מדלן, “רציתי לשאול אותך לדעתך על ההרצאה שלי.”
“יש לי מחר בחינה אחרונה ובקושי התפניתי לפינלה…, אבל שאלתי מישהו והוא אמר שהסקירה שלך היתה מעולה ופעם ראשונה שהוא ממש מבין במה מדובר.”
47.
נסתיימה שנת הלימודים; עד למועד שנקבע ליציאת המשלחת לחו”ל נותרו כחמישה עשר ימים. כמתנה לסיום מוצלח של השנה, קיבל מוחמד מהוריו שעון יד מתקדם הניזון מאנרגית השמש. בארוחת הערב האחרונה שלפני נסיעת מוחמד להתארח אצל משפחת ארוסתו שירין, פנה אליו אביו רפיק:
“מוחמד בני, אני מקווה שאתה תיפגש עם שירין במצפון נקי ולא עברת את הגבול ביחסיך עם המין השני, בהתחשב באפשרויות הבלתי מוגבלות שהחברה החילונית, הן באוניברסיטה והן בחוג “פיזיס נומוס”, פתחו בפניך.”
“מה יום מיומיים אבא?” תמה מוחמד, “אני חי כבר תשע עשרה שנים בחברה הזאת, מה קרה עתה שאתה מדגיש זאת?”
“ראו אותך בחברת נערה זו או אחרת ושלא במסגרת מחייבת של האוניברסיטה או הפגישות במועדון שלכם.”
“מי ראה, מה ראו? אתה בטוח שמדובר בי?”
“ראו אותך יושב בחברת נערה בירכתי בית קפה הנמצא בקצה העיר.”
מוחמד חייך, “עד לשם שלחת מרגלים אחרי…?”
“אלוהים שלח לא אני; לקוח שלי ראה אותך שם.”
“או קיי; לנערה קוראים מדלן, היא מה”חֶבְרֵֶה” שלי, אני גייסתי אותה לחוג שלנו, היא נכללת במשלחת שיוצאת לחו”ל בעוד שבועיים, ודנו בנושא הרצאה על ההתחממות הגלובלית שהיא העבירה במועדון בשבוע שעבר. נוסף לכך יש לה חבר.”
“אז למה במסתרים? במועדון בקצה העיר?”
“בקצה העיר בתקוה שלא יראו אותנו ולא ירננו…”
“שיהיה,” הגיב רפיק בספקנות; “אל תשכח שגם אני הייתי פעם צעיר…, חייך.”
“מה?” נזעקה נור אמו של מוחמד, “זה חדש בשבילי!”
“זה חדש בשבילך שהייתי פעם צעיר?” גיחך רפיק בעלה.
“אתה יודע למה אני מתכוונת…”
“סתם התלוצצתי; את היית ונשארת היחידה!” הרצין והביט בה במבט מלא אהבה. נור התרצתה ופנתה למוחמד:
“שלא תעשה לנו בושות; שנים שאני כבר מכינה את עצמי רגשית לרגע בו תביא לי כלה נוצריה, שזה המחיר שעלינו לשלם כשחיים בחברה רב לאומית, אבל עתה כשאתה עומד להתארס עם שירין, כל שאר הנערות בעולם לא קיימות יותר בשבילך.”
“אמת ויציב אמא. אני מבין שאת נוסעת איתי מחר בבוקר ותשארי מספר ימים אצל משפחתה של שירין.”
“כן, רק יומיים שלושה ואחר תישאר לבד; כמו ששמעת מסוכן להשאיר את אביך בגפו…”
שלושתם פרצו בצחוק משחרר.
48.
הפגישה עם שירין ומשפחתה העבירה באחת את מוחמד לעולם אחר של רוגע, שלווה, של אמונה מוחלטת, של חוסר פקפוק ושאלת שאלות, של מה שהיה הוא שיהיה, שיש השגחה עליונה שדואגת לאנושות, ושלכל אדם גורלו שנקבע בעולמות עליונים. בעת שבילה בשיחות עם שירין, סילק ממוחו כל מחשבה זרה. לשאלותיה בנושא חומר הלימוד במסגרת מדעי המדינה ענה רק בהתייחס להיסטוריה וצורות הממשל של העמים השונים. לרגעים חשב שהנה הוא מתיישב מול המחשב, ומודיע לחכמי הדת, שולחיו, שהוא עוזב הכל, חוזר לחיות את חייו כאדם מן השורה, ומניח לאחרים לתקן את העולם. ביטל מחשבות אלה כהרהורי נוחות, טמינת הראש באדמה, והפגנת חוסר אחריות. כל לילה בעלותו על משכבו, שיחזר את פגישותיו עם שירין, את תווי פניה, את קולה הרך, את נעימות הליכותיה, את יחסה החיובי לחיים, את יחסה האוהב למשפחתה, את התפעלותה הבלתי נדלית מקסמם של אחייניה ואחיוניתיה, עד שנפלה עליו תרדמה.
חזר מוחמד לביתו לא לפני שאישררו שירין והוא את רצונם להתארס ולהתחתן בוא העת.
אמו שקידמה אותו בבואו אמרה:
“שנה אחת עברה; עוד שנתיים שנהיה בריאים נזכה לראות אותך תחת החופה.”
מוחמד ענה: “אינשאללה.”

פרק רביעי: משלחת מגיעה ליוּרוֹס.

הארץ הראשונה בה נחתה המשלחת היתה נוֹבֵּלָה; השתכנו במלון השוכן לחוף אגם קסום מוקף גבעות מיוערות. ג’יימס, הפרופסור לכלכלה שהצטרף למשלחת, נשא את הרצאת הפתיחה לכנס, שנערך בעיר המחוז, בפני חברי חוגי “פיזיס נומוס” מהסביבה, שהתאספו באולם רחב ידיים שנשכר על ידי ווילהלם.
“שלום לכולם,” פתח את דבריו, “איזו הרגשה נפלאה להיות בקרב אנשים שעזבו את עיסוקיהם היום יומיים כדי ביחד לנסות ולבנות עולם חדש למען עתיד האנושות.”
מחיאות כפיים נשמעו באולם. “אנו רוצים לתקן ולשנות ולשפר, ולשם כך יש להגדיר את הטעון תיקון, את הרצוי שיפור, את החסר שיש למלא, ואת הרע שיש לבער.
בשלוש מאות השנים האחרונות, מאז תחילת המהפכה התעשייתית, הטכנולוגיה ומדע הרפואה התקדמו בצעדי ענק; לא כן החברה האנושית. ביחסים בין אדם לחברו, בשמירה על החוק, בהגנה על שלימות הקן המשפחתי, ביחסים בין מדינות, בתוצאות ההרסניות של המלחמות, והעיקר, בשמירה על כדור הארץ – האחד והיחיד והנפלא שיש לנו – אנחנו בנסיגה מתמדת.
לאורך הדורות ניסה האדם לתקן את הנ”ל באמצעות שכנוע, באמצעות חינוך, באמצעות תורות מוסר פילוסופיות, באמצעות הטפות דתיות, באמצעות מערכות חוקים, בתי משפט, ועונשים, וכו’. אבל כל אלו בהצלחה חלקית בלבד. תאמרו: אבל העולם מתקיים כבר מיליארדי שנים, הצומח והחי כבר מאות מליוני שנים, ההיסטוריה הידועה לנו כבר אלפי שנים, וסך הכל אנחנו חיים ומתקיימים. אז מה יום מיומיים? מה השתנה בעת האחרונה? השתנו שני דברים: האדם יצר את הנשק הגרעיני שיכול להרוס חצי עולם בלחיצת כפתור, ותהליך ההתחממות הגלובלית – מעשה ידי אדם – שאם לא יעצר יביא להרס כדור הארץ – לא בעוד ארבעה מיליארד שנים כשיתכלה מלאי חומר הדלק של השמש, אלא תוך זמן קצר של עשרות עד מאות בודדות של שנים!
49.
האם יש לנו את הכלים כיצד לטפל במצב? וודאי! האם אנחנו עושים זאת? באופן חלקי ולא מספיק. ומדוע? כיוון שעולם מפורד ומשוסע פועל לעתים בכיוונים מנוגדים, כיוון שהעולם נשלט על ידי הון-שלטון שהאינטרס שלהם מוגבל לטווח הקצר מאד של תוחלת אורך החיים של כל אחד ואחד מהם, שהיא בממוצע עשרים עד שלושים שנים מהיום שבו הגיעו לעמדות כח, ומשום שרוב האנושות הם אנשים דתיים פחות או יותר, ומתנהגים בהתאם לקודים שהוכתבו להם לפני אלפי שנים, קודים שבחלקם אינם מתאימים למצב היום. הפתרון היחידי ייושם בכח הזרוע, וכח הזרוע האולטימטיבי יופעל אך ורק על ידי ממשלה עולמית שתוקם על ידי פרלמנט עולמי. גדולים וחכמים הטיפו בעבר על הצורך לכונן את ממשלת העולם; עתה אין ברירה, חייבים לעשות זאת, ובהקדם!”

באותו ערב, השקיף מוחמד מחלון חדרו בבית המלון לעבר השתקפות הירח המלא באגם הקסום, ומשהסיט את מבטו למטה, לעבר הכניסה המוארת של בית המלון, ראה את מריה וג’יימס צועדים לכיוון האגם. מיהר לסגת לאחור לפנים החדר. הרהר בדבר ונזכר בדבר חכמי העדה שלמתירנות אין סייגים ואין גבולות, והיכן שהכל מותר, פה ושם ישנם אנשים שנפגעים.

למחרת חזר ג’יימס לארצם ושאר חברי המשלחת נסעו ברכבת למדינה השכנה גִינְטָה. הגיעו לעיר הבירה לעת ערב והתמקמו בבית המלון. למרות השעה המוקדמת שכנו לחדר של מוחמד נפל שדוד על מיטתו. מוחמד הדליק את מנורת הקריאה, נטל את ספרו, והחל קורא. חש שעיניו מדלגות על השורות בלא שתוכנן חודר למוחו. החליט לרדת למבואה כדי לפגוש אולי בר שיח או סתם להתבונן ביושבים, ובהולכים ושבים. התיישב בכורסה נוחה הצופה אל דלפק הקבלה. התבונן בנוכחים, שחלק נכבד מהם היו תמירים ובעלי שער בהיר. יש גזעים שונים בעולם חשב, ואם כולם “נבראו בצלם”, הרי שלצלם הזה פנים שונות ומגוונות. ניסה לאתר מישהו מהמשלחת, והעלה חרס בידו. “כנראה שכולם עייפים” חשב, ונשארו בחדרם. לאחר מספר דקות שמע את מריה קוראת בשמו: “היי מוחמד,” הסתכל לימינו, וראה אותה מתקרבת אליו. “בוא לבר, אני אזמין אותך לבירה.”
“ברצון, תודה,” ענה מוחמד, קם ממקומו וצעד בעקבותיה לכיוון הבר. התיישבו על כסאות גבוהים. המוזג ניגש אליהם. “פעמיים בירה” ביקשה מריה, ולשאלת הברמן נקבה במותג הבירה המבוקש. “מוחמד, שכחתי, הרי אסור לכם לשתות אלכוהול.”
“מוסלמים אדוקים מקפידים על כך, אבל בזמננו רבו המתעלמים מהאיסור.”
כוסות הבירה הונחו לפניהם ובצידן קעריות בוטנים מקולפים. נעימות ג’ז שקטות בקעו מרמקולים מוסתרים בין שדרות בקבוקי המשקאות האלכוהוליים לסוגיהם, המוצבים כחיילים במסדר על מדפים לכל אורך וגובה הקיר שמאחורי הבר.
“מוחמד, ספר לי קצת על עצמך, אני למעשה לא יודעת כלום עליך; איך זה להיות מוסלמי בחברת רוב נוצרי? מה עושים הוריך? יש לך אחים, אחיות? חברים? חברות…? אולי נערה שכבר שודכה לך בעודך נער? אתה בכלל בן תשע עשרה? אתה מביע דעות על עניינים העומדים ברומו של עולם כאילו היית לפחות בגיל העמידה.”
50.
מוחמד לגם מהבירה, ניגב בידו את הקצף מעל שפתיו, ופרץ בצחוק.
“במה להתחיל, מה הכי מעניין אותך מכל השאלות?”
“הכי מעניין אותי למה אתה ומדלן לא חברים; אתם מתאימים ונראה לי שאתם מחבבים אחד את השני.”
“הגידי מריה,” ענה מוחמד בשאלה על שאלה, “גם את מוכנה לענות לי על שאלות מקבילות?”
“בוודאי; מה הכי מעניין אותך לדעת עלי מרשימת הנושאים שהעליתי?”
“מעניין אותי לדעת אם היתה לך אהבת אמת.”
“וָואוּו…, מוחמד, אתה משיב לי מידה כנגד מידה; הלא ראית שבחור על אופנוע בא לקחת אותי, אז מדוע אתה שואל?” אולי הוא בן הזוג שלי ואנחנו עומדים להתחתן?”
“אבל הוא לא, פסק מוחמד.”
“ממה אתה מסיק”
“מזה שהוא לא הגיע לפני תום ההרצאה, החנה את האופנוע, ונכנס להאזין לדברים ולהיווכח במה אשתו לעתיד מעבירה את זמנה.”
“כן, יש ממש בדבריך. אמור לי, אם היית בגיל המתאים לי והיית נוצרי, היית מחזר אחרי?”
“לא,” חייך מוחמד ותקע בה מבט אוהב, “לא הייתי מחזר אחרייך עבור פלירט חולף מפני שאני יותר מדי מעריך אותך, ואת לא מתאימה להיות אשתי כיוון שאני רוצה אישה שתבשל לי, שתכבס לי, שתנקה את הבית, שתגדל את ילדי. ושתחכה לי כל יום בשובי מן העבודה.”
“מוחמד, אני לא מאמינה; אתה מתכוון ברצינות? אז מה אתה עושה בחוג שלנו?”
“אני מסכים לכל עקרונות “פיזיס נומוס” ובלבד שכל אדם וכל עדה יוכלו לחיות את חייהם הפרטיים כרצונם, מבלי להזיק לאחר ומבלי לכפות את דעתם עליו.”
“אבל האסלאם רוצה לאסלם את כל האנושות, גם בכח הזרוע.”
“לאסלאם הזה אני מתנגד, ועוד מוסלמים רבים וטובים שותפים לי בהתנגדות.”
“שמת לב מוחמד, שאנחנו משוחחים שיחת נפש כמעט מבלי להשיב האחד לשאלות זולתו…”
“שמתי לב, אבל אני חושב שאנחנו כן משביעים איש את סקרנות רעהו בדברים שהוא באמת מעוניין לדעת.”
בא לי עוד בירה; אתה גם רוצה?”
“הזמיני לעצמך, אני עוד לא סיימתי את שלי.”
“אם אני אשתכר תעזור לי להגיע לחדרי…?”
“שאלת אותי אם הייתי מחזר אחרייך; לא שאלת את העיקר…”
“אנא ענה על השאלה שלא שאלתי…”
“כן, אז אפשר בקלות להתאהב בך.”
“אתה כזה חמוד, מה אני עושה איתך..? אז אני אענה לך על שאלתך; הייתה לי אהבת אמת בתיכון; הנער היה ממשפחה עתירת נכסים והסטטוס שלי כנערה מבית קשה יום לא התאימה למשפחתו. נוסף לכך הוא טיפוס של דון ז’ואן.”
“והערכת אותו, את אישיותו?”
“הוא הצטיין במקצועות הריאליים, אבל לא אהב במיוחד לקרוא ספרים.”
“ונגמלת ממנו?”
51.
“כן, מזמן, רק נשארו לי זכרונות נעימים מהתנסויות ראשונות שכשמן כן הן; קורות רק פעם אחת בחיים. אמור לי, ברשותך אחליף נושא. אם היית מגיח עכשיו לאוויר העולם בן בלי דת ובלי משפחה וחופשי להחליט, היית בוחר להיות מוסלמי, נוצרי, בודהיסטי,אתאיסט, או אגנוסטי?”
“מוסלמי, ללא צל של ספק.”
“באר, נמק, והסבר.”
“באסלאם, היחיד רואה את עצמו גם כחלק ממשפחה, מחמולה, משבט, מעדה, מעם, מדת; באשר ילך ובאשר יבוא הוא מרגיש חמימות מהתמיכה שהוא מקבל מהמשפחה המורחבת אליה הוא משתייך; הצלחתם הצלחתו; נותנים לו כבוד באשר הוא אדם; אם הוא סוחר עשיר או מנקה מחראות נזהרים שלא לפגוע בכבודו העצמי; נותנים כבוד לזקן, נשאר בחיק משפחתו ולא משליכים אותו לבית אבות; שמירה על הצניעות מבטיחה לגבר שבניו הם אכן מזרעו; גם הגבר וגם האישה אינם צריכים להתחרות בכל העולם בביצועיהם במיטה כיוון שלא נחשפו לבני זוג אחרים; תפקידי הגבר והאישה במסגרת המשפחתית מוגדרים והדבר תורם לשלום בית; זהו פחות או יותר.”
“אני אקשה עליך; היית רוצה אישה שתדע רק לבצע את עבודות הבית, לטפל בילדים, ולספק את צרכיך במיטה, ואתה, כאדם משכיל, כיוון שלא יהיה לך עם מי לדבר בבית, תבלה את זמנך הפנוי בבתי קפה בשיחה עם גברים?”
“הזמנים השתנו מאז שנוצרה דת האסלאם, והיום צריך להתפשר, אבל פשרה אינה פירושה ויתור על כל העקרונות; אני רוצה שאשתי תהיה משכילה, שתעבוד מחוץ לביתה, אבל שתראה את חובתה העיקרית במה שהזכרתי קודם, כמו שהגבר יראה את חובתו העיקרית בדאגה לפרנסה, אבל יעזור לאשתו בעבודות הבית ובחינוך הילדים. על הצניעות אני לא מוכן לוותר; מקובל שדת האסלאם דואגת בעיקר לגבר; אבל אני אשאל אותך: לא היית רוצה להיות בטוחה בכל מאת האחוזים, שבעלך הוא רק שלך ולא נפגש עם אחרות בהיותו מחוץ לביתו, כיוון שפשוט אין אחרות הזמינות ליחסים אסורים?” בחברה החילונית המתירנית, אפילו מבלי משים, בכל פעם שתכניסי את חולצות בעלך למכונת הכביסה, תתורי אחרי גוונים זרים של עקבות שפתון על צווארון החולצה…”
“ענית לי עכשיו על שאלתי לגבי מדלן; אין לה שום סיכוי איתך…”
“אמת ויציב; היא נערה נחמדה, אני מאד מחבב אותה, אבל זהו; כאן זה נעצר.”
“עצוב לשמוע. אמור לי, האם הוריך יודעים על חברותך בתנועת “פיזיס נומוס”.”
“יודעים, אבל משוכנעים שלא יצא מזה שום דבר.”
בוא נלך לישון; מחר מצפה לנו מסיבת עיתונאים כולל צלמי טלוויזיה; ממחר נאבד את פרטיותנו על כל המשתמע מכך; אתה יכול שלא להשתתף; לא אכעס עליך.”
“תודה על הדאגה לי אבל אני אהיה נוכח ואשמח גם להביע את דעתי קבל עם ועדה.”
52.
למחרת נכנסו לאולם הכנסים של בית המלון והתיישבו על הבמה מאחורי שולחן ארוך עליו הוצבו מספר מיקרופונים. לאחר שג’יימס חזר לארץ מנתה המשלחת 6 אנשים. האולם היה מלא מפה לפה בחברי סניפי “פיזיס נומוס” מהאיזור. שתי השורות הראשונות הוקצו לעיתונאים. מצלמות טלוויזיה הוצבו במספר מקומות באולם כדי לכסות באופן יעיל את המתרחש. פתח את מסיבת העיתונאים פאול, עוזרו של ווִילְהֶלְם פֹּורְטָל, יושב ראש תנועת “פיזיס נומוס” והמממן שלה, שהגיע לכנס באופן מיוחד בטיסה מארצו.
“בוקר טוב לכולם ותודה שהצטרפתם אלינו; שמי פאול ואני עוזרו של ווִילְהֶלְם פֹּורְטָל המוכר לכם מעולם ההיטק, ונרתם כדי לתמוך בנו. אנחנו עומדים בתחילתה של דרך שאנחנו מקווים שתוביל אותנו רחוק; תנועת “פיזיס נומוס” הוקמה כדי להעלות את האנושות על דרך חדשה באמצעות מהפכה שתשנה סדרי עולם בעזרת כינון פרלמנט עולמי נבחר וממשלה עולמית נבחרת. הפרלמנט העולמי יחוקק חוקים ותקנות המתחשבות בטובת האנושות כולה לטווח ארוך; ממשלת העולם תדאג ליישם חוקים אילו בעזרת צבא העולם שיהא הכח הצבאי היחיד. החוג שנציגיו יושבים על הבמה הוא הראשון שהגה את הרעיון, ואנחנו פועלים במרץ כדי להקים חוגים דומים בכל רחבי העולם, במטרה להשיג רוב דמוקרטי להשגת המשימה. יש לנו כבר מעל שלושת אלפים סניפים ומעל למיליון ומחצה חברים רשומים. האמצעים היחידים העומדים לרשותנו כדי להשיג רוב בין אזרחי העולם לכינון הפרלמנט העולמי הם הסברה ושכנוע; אין אנו יכולים להיות פופוליסטים ו/או דמגוגים ולהשיג תומכים בעזרת הבטחות שוא, שכן כל שאנו יכולים להבטיח הוא “דם יזע ודמעות”. “דם” על שום שיקומו לנו מתנגדים חריפים שילחמו בחירוק שיניים על פגיעה באינטרסים הפרטיים שלהם, אם דתיים אמוניים, כלכליים או שלטוניים. “יזע” כיוון שידרשו מאמצים הרקוליאניים כדי לשנות מוסכמות שהושרשו במשך דורות, ו”דמעות” משום שדרכנו לא תהא סוגה בשושנים ונצטרך ללמוד לא להרתע מכשלונות ולהמשיך הלאה עד השגת המטרה.
העקרונות שלנו מנוסחים באתר “פיזיס נומוס” שברשת האינטרנט, וחברינו שעל הבמה ישמחו לענות על שאלותיכם ולהבהיר את הנדרש הבהרה. אני מעביר את המיקרופון למריה, מרכזת חוג המייסדים.”
מריה קרבה אליה מיקרופון ופתחה:
“אני רוצה להודות לפאול על סקירתו הממצה.” מחיאות כפיים נשמעו באולם. “בשתי השורות הראשונות יושבים נציגי התקשורת והם יציגו לנו שאלות, כל אחד בתורו. אני מבקשת מחברינו הגודשים את האולם לשמור על השקט כדי שנוכל לשמוע את השאלות וכן את התשובות. בבקשה, שאלה ראשונה:”
“נניח שהכל ילך כשורה, יש ממשלה עולמית, יש צבא עולמי, יש פרלמנט עולמי, והכל לפי המתכון המופיע באתר האינטרנט שלכם. מה תעשו עם עשרות מיליונים של אנשים שיהפכו למחוסרי עבודה, כמו אנשי צבא, עובדים בתעשיות בטחוניות, עובדים בתעשיית הבניין שתצתמצם למינימום עקב צמצום הילודה, כורתי היערות שיאבדו את פרנסתם, חברות אבטחה ושמירה שיעלמו מהעולם, עורכי דין ששופטים ימלאו את תפקידם, חברות לעריכת מחקרי משאלי דעת קהל, אנשי מכירות וטלמרקטינג, וכו’, אנשים ששרותיהם יהפכו למיותרים אם כל העולם “ירקוד לפי החליל” של “פיזיס נומוס”?”
53.
ענה חבר החוג מיושבי הבמה:” רק שנגיע לרגע זה, שחלומנו יתגשם; כל אלו שהזכרת יצטרכו להחליף מקצוע; יווצרו תעשיות חדשות, בדומה למה שארע כשהמיכון נכנס לחקלאות ועשרות מיליוני עובדי אדמה איבדו את פרנסתם.”
“אני אגיד לך מה יקרה למפוטרים,” התערב עיתונאי מיושבי השורות הראשונות באולם; “רובם יקלטו כמפקחים מטעם ממשלת העולם על עמידת כל אזרחי העולם בתקנות הנוקשות שיוטלו עליהם, כמו הגבלת טמפרטורת מיזוג האויר בבתים, או יגויסו כשוטרי מקוף שישרצו בכל מקום ויחדרו לפרטיות התושבים.”
לדברים הגיבה מדלן:
“אני מסכימה שהגשמת המהפכה העולמית תלווה בקשיים רבים מצד חלקים ניכרים באוכלוסיה אבל בשעת חרום אין ברירה, ואי אפשר להרתע מהפעלת אמצעים מכבידים.”
עתונאית נוספת קיבלה את רשות הדיבור: “איך אתם מצפים שששים אחוז מתושבי העולם שמאמינים בדת ובאלוהים יתמכו בכם – הסוגדים לטבע, שבעיניהם זוהי עבודת אלילים, שכן הם סוגדים לבורא הטבע?”
“אנחנו סוגדים לטבע,” המשיכה מדלן, “אבל אנחנו בעד חופש מוחלט לכל אדם להאמין במה שהוא רוצה; אנחנו גם בעד חופש מוחלט לכל קהילה לשמור על מסורתה ומנהגיה, כל זמן שלא יכפו את דעתם על זולתם.”
“אבל המוסלמים רוצים לכפות את דעתם ולאסלם את כל האנושות,” השיבה העיתונאית.
“בדיוק לכך צריכים את ממשלת העולם שתשמור על חופש האמונה,” אמרה מדלן בתקיפות.
“את מתכוונת בכוח הזרוע.”
“אכן כן.”
“אז הם לא יתמכו בכם ולא תקום ממשלה עולמית.”
“אני מניחה שרוב גדול של הדתיים בעולם יתמכו בנו; חלק גדול מאד מהמוסלמים אינם בעד הכפיה הדתית אלא מצדדים בשכנוע בדרכי נעם,” העיפה מבט למוחמד שהנהן בראשו.
“ערכתם סקר דעת קהל בנידון?”
“לא; אני חושבת שקודם אנחנו צריכים למצות את כל הפוטנציאל של האנשים שיתמכו בנו מיליוני מגדלי המגורים ומגדלי המשרדים…?”
“את זה נשאיר לדורות הבאים וליד הזמן…תודה לכולם ושלום.”
“כל הכבוד מדלן,” ברכו אותה חברי המשלחת ברדתם מהבמה; מוחמד הביט בה בחיוך כשהוא זוקף את אגודל ימינו לאישור.

מריה, מוחמד, וחבריהם חזרו לחדריהם, ארזו חפציהם, נסעו לשדה התעופה, ומשם המריאו ליעדם השלישי והאחרון ביבשת יוּרוֹס, למדינת תִיקָנָה. מוחמד וחברו לחדר הספיקו לצפות במהדורת החדשות המאוחרת בטלוויזיה; לקראת סיום הופיע דיווח מצולם ממסיבת העיתונאים שהשתתפו בה. בין היתר התעכבה המצלמה על כל אחד ואחד מחברי המשלחת. חברו לחדר התלהב:
“מוחמד, אנחנו מפורסמים!”
“כן,” הגיב מוחמד בעצב, “אנחנו מפורסמים.”
54.
למחרת, בארוחת הבוקר, העירה מריה:
“מוחמד, לא פצית פה במסיבת העתונאים.”
“אני מבינה אותו,” אמרה חברת המשלחת; “די לו שנחשף במלוא הדרו בפני משפחתו ובפני כל מכריהם וידידיהם.”
“אכן בעיה קשה,” הנהן מוחמד בראשו; “יותר להורי מאשר לי; הם מודעים לפעילותי ב”פיזיס נומוס”, אבל עתה כל המשפחה וכל השכנים וכל המכרים ידעו.” מדלן הביטה בו והנהנה בראשה בעצב; מוחמד החזיר לה מבט מבין כאומר: “אני יודע שאת היחידה כאן שיודעת ש”המשפחה” פרושה גם שירין ארוסתי ומשפחתה.”

באותו יום, האחרון לשהותם ביבשת יוּרוֹס, הגיעו לפנות ערב לאולם קולנוע שנשכר כדי לשמש אכסניה לפגישה רבת משתתפים עם חברי חוגי “פיזיס נומוס” מאיזור עיר הבירה של תִיקָנָה, שרוב תושביה נוצרים קתולים. בהגיעם למקום ראו שהקירות החיצוניים של מבנה בית הקולנוע היו מכוסים במודעות המודיעות באותיות קידוש לבנה על קיום הכנס, עם פרוט הנושאים שעל סדר היום: “הפיקוח על הילודה”, “פרוק החימוש”, ו “ממשלת העולם”. לאחר שהוצגה על ידי פעיל מקומי, עלתה מריה לבמה כדי לסקור את הנושא הראשון: “צמצום הילודה”.
“שלום לחברינו ולנושאי דגל המהפכה במדינת תִיקָנָה,” פתחה מריה את דבריה. “האינסטינקט הטבעי הטבוע בכל בעל חיים מורה לנו להעמיד צאצאים ולהתרבות; מבריאת העולם לא פסקנו ממלאכת הרביה; עד עתה, הטבע דאג להגבלת אוכלוסיית היצורים החיים בעולם, שלא תגיע לממדים כאלה שהעולם לא יוכל יותר לספק את צרכיה: בצורות, מחלות, מגפות, אסונות טבע, מלחמות, טורפים ונטרפים – כל אלו עשו את המלאכה. במאה מאתיים השנים האחרונות, דאג האדם לצמצם את יכולתו זו של הטבע עד למינימום: למדנו להשקות שדות שחונים, חיסלנו את מרבית חיות הטרף, הדברנו את רוב המגפות, פיתחנו תרופות מצילות חיים, פיתחנו אמצעי התראה מפני אסונות טבע, פיתחנו מנגנונים סוציאליים כדי לספק את צרכי הרעבים, צמצמנו את הקף המלחמות, ולמדנו להאריך את חיינו.
אנחנו מתקדמים בצעדי ענק למצב בו תקצר ידו של הטבע מלכלכל את כולנו! יש כך וכך משאבי טבע שהאנשים זקוקים להם כדי להתקיים; אף אדם לא יודע מתי תגיעה האוכלוסיה לממדים כאלה שכדור הארץ יקטן מלהכילם. אנחנו, כתנועה שרוצה להפוך סדרי עולם כדי להיטיב עם האנושות, חייבים כבר עכשיו לתת את הדעת על צמצום הילודה על ידי פיקוח על הילודה. במדינות שונות מנסים לעשות זאת על ידי הסברה ושכנוע, במידה חלקית של הצלחה, ומדינות אחרות כלל לא מטפלות בנושא. אני מציעה לדון בסוגיה האם לא הגיע הזמן לפקח על הילודה בעזרת תקנות מחייבות, שיחייבו את כל מדינות העולם; אני מציעה להגביל את הילודה לשני ילדים לאישה, בהנחה שמצב כזה ימנע גידול באוכלוסית העולם או אפילו יקטין מספרם של דרי תבל.”
ברגע זה, התרוממו ממקומם כמה עשרות אנשים שישבו בשורות האחרונות של האולם, ופתחו בצעקות רמות: “הפלה מלאכותית זה רצח”, “אלוהים ציווה עלינו “פרו ורבו”, וחזרו על סיסמאות אלו בקצב, תוך שהם יורדים במעברים ומנסים להתקרב לבמה; בידיהם החזיקו שלטים ועליהם כתובות הסיסמאות. רבים מיושבי האולם קמו ממקומותיהם וחסמו את דרכם. התפתחו תיגרות ידיים. תוך זמן קצר נפרצו דלתות האולם וחדרו פנימה מתפרעים נוספים שנשאו אותם שלטים וצעקו אותן סיסמאות. האולם געש ורעש מקריאות וקריאות נגד. אחד מחברי המשלחת נטל את המיקרופון וצעק לתוכו:” בלי אלימות! תנו להם לצעוק! המשטרה בדרך! תוך זמן קצר נכנסו שוטרים לאולם וכמה קצינים עלו על הבמה. המתפרעים לא נרתעו והמשיכו בקריאותיהם הרמות. אחד המתפרעים עלה על הבמה, ניגש לקציני המשטרה וניסה לשוחח איתם. לאחר דין ודברים שנמשכו זמן מה, ביקש את המיקרופון מידי קצין המשטרה, והרים את ידיו כדי להסות את הצועקים; משנרגעו במקצת הרוחות אמר: “סיכמתי עם המשטרה שהאסיפה ננעלת עקב הפרות סדר…,” שאגות שמחה נשמעו מצד המתפרעים. “אני מבקש לפנות את האולם. אנחנו את שלנו עשינו”. המתפרעים פנו אל הדלתות תוך המשך השמעה קיצבית של הסיסמאות. משעזבו כולם פנתה מריה כדי ליטול את המיקרופון ולהמשיך בסקירה. קצין משטרה השאיר את המיקרופון בידו ופנה אל הקהל: “בפקודת המשטרה האסיפה ננעלת; אנא עזבו את האולם בשקט”. הנוכחים הגיבו בצעקות רמות: “היכן הדמוקרטיה, סתימת פיות, פרס למתפרעים…” הקצין חיכה לשוך הצעקות ואמר: “אתם לא יכולים לבוא ולהטיף נגד אחד הציוויים הבסיסיים ביותר של הדת שלנו; אתם אולי לא מודעים לכך אבל תִיקָנָה היא מדינה שרוב תושביה הם נוצרים קתולים. בפקודת המשטרה אתם מתבקשים לפנות את האולם.” “גם אני נוצרי קתולי,” צעק אחד מהקהל, “אבל חייבים למנוע מצב שבו לאנשים לא יהיה מה לאכול.”
55.
לאט לאט התרוקן האולם מיושביו; המשלחת חזרה למלון ולמחרת בבוקר המריאו בחזרה לקֶלְטָה ארצם.
ירדו מהמטוס, הגיעו למסוף הטיסות הנכנסות, קיבלו את המזוודות, עזבו את נמל התעופה, ועלו לאוטובוס המוביל אותם לעיר. מוחמד ישב ליד מדלן.
“מוחמד, כל הדרך מתִיקָנָה לכאן היית משוכנע שביציאה מהמסוף יחכה לנו קהל רב של אנשי תקשורת וסתם סקרנים, וכן מוסלמים זועמים שיסקלו אותך באבנים; “לא מיני ולא מקצתי”! אף אחד לא בא…; כנראה אנחנו עדיין לא כל כך מפורסמים, או שיותר גרוע, לא מוצאים בנו עניין, לא בתנועתנו, ולא ברעיונותינו.”
“כנראה שמסיבת העתונאים הטלוויזיונית שנערכה איתנו במדינת גִינְטָה עוד לא שודרה אצלנו; נגיע הביתה ונתעדכן. אולי תשודר הערב,” השיב מוחמד.
“אתה יודע מוחמד,” לחשה על אוזנו, “התפלאתי שהסכמת להשתתף בה; הרי במוקדם או במאוחר יבואו הדברים לידיעת ארוסתך המוסלמית ומשפחתה…”
“ברור,” ענה מוחמד, “ואני אסביר להם שאני בעד המהפכה אבל גם בעד האסלאם.”
“אם הייתי אמא של ארוסתך לא הייתי מקבלת את ההסברים שלך.”
“רעה!”
“אני לא רעה, אני רק אגואיסטית, אני רוצה אותך.”
“את לא תוותרי;”
“הראש וויתר עליך למפרע – מהפכן מוסלמי מאורס שלא לומד מקצוע ורק חולם חלומות – הלב אף פעם לא יוותר.”
מוחמד לא ענה רק הניע ראשו מצד לצד בשלילה.

בהיכנסו לביתו פגש מוחמד את אמו שכיסתה אותו בחיבוקים ונשיקות; אביו עוד לא חזר מהעבודה. “איך היה מוחמד?”
“היה מרתק; נפגשנו עם אלפים רבים של שותפים לדרך בשלוש מדינות שונות.”
“ואיך הגיבה האוכלוסיה המקומית?”
“שאלה מצוינת! בתִיקָנָה פוצצו לנו את האסיפה, והמשטרה שהגיעה צידדה במפגינים נגדנו והורתה לנו להתפזר.”
“מה אתה אומר…; והייתה אלימות? מישהו נפגע? כל הזמן חששתי מדבר כזה; למה אתם יכולים לצפות כאשר חלק מהעקרונות של “פיזיס נומוס” מתנגשים עם האמונות הבסיסיות ביותר של עמים ודתות.”
“אי אפשר לעשות מהפכות ולהיות נחמד לכולם; מה שהיה בתיקנה הוא מעט מזעיר ממה שמחכה לנו בהמשך הדרך כאשר נגדל ונתחזק ונהווה איום בפוטנציה על אורחות החיים של אנשים, ועל רמת הכנסתם שתאלץ לרדת בהווה כדי להשיג יעדים לטווח ארוך.”
“מפחיד! והגד חמודי, מישהו פגע בך בהתייחס לעובדה שאתה מוסלמי?”
“חברי סניפי “פיזיס נומוס” קיבלו אותי בחום, ושאר האנשים לא הפגינו כלפי יחס מיוחד; אני צופה שזה ישתנה, ברגע שישדרו אצלינו את מסיבת העתונאים שערכנו במדינת גִינְטָה.”
“אוי לי; ורואים אותך אישית?
“לכל רוחב המרקע יחד עם חברי למשלחת; אמרי לי אמא, צפיתם אמש בטלוויזיה?”
56.
“לא, ישבו אצלינו שכנים;
“וקו הטלפון שלנו תקין?”
“כן. יצאו ונכנסו שיחות.”
“אז כנראה שעדיין לא שידרו, ואולי בכלל לא ישדרו; אנחנו עדיין לא כל כך חשובים; רוב האנשים עוד לא שמעו עלינו ואלו שכן רואים בנו חבורת הוזים וחולמים.”
“מוחמד, אולי תעזוב הכל ותחזור להיות הבן של רפיק והארוס לעתיד של שירין, וסתם אחד העם?”
“אי אפשר אמא, חייך; אני ממש מאמין בדרכנו באמונה שלמה.”
מוחמד נכנס לחדרו ושלח הודעת דוא”ל לשולחיו, כהני הדת מהעיר הסמוכה, עם דיווח מלא על ביקור המשלחת ביבשת יוּרוֹס. לאחר מכן שוטט ברשת האינטרנט שהייתה מלאה בכתבות ובתגובות בהתייחס לביקור המשלחת; בחלק גדול מהתגובות הוזכר “ציוץ” של זוכה פרס נובל בכלכלה התומך בתנועה.
בערב חזר רפיק אביו של מוחמד ובארוחת ערב שמע מפיו דיווח מלא על הנסיעה.
לאחר הארוחה התיישבו מול הטלויזיה וזיפזפו בין הערוצים השונים בתקוה למצוא התייחסות לביקור המשלחת. חזרו לערוץ חדשות מוביל בארצם. לקראת סוף שידור מהדורת החדשות הופיע דיווח מצולם קצר על ביקור משלחת “פיזיס” נומוס” במדינת גִינְטָה; הראו קטעים מסקירתו של פאול ומדבריה של מריה. תוך כדי דבריו של פאול התעכבה המצלמה על פניהם של חברי המשלחת היושבים על הבמה, וביניהם מוחמד.
בסיום הכתבה הגיבו באולפן לדברים: אמר האחד:” אם חשבתם שכל העולם הפך חומרני, אז הנה, יש אידיאליסטים.” אחר אמר:” קראתי באינטרנט את המצע שלהם; אני מסכים לרוב העקרונות אבל אי אפשר להגשים את זה; יהיו מתנגדים עוצמתיים מכל הכיוונים.”
בגמר הדיון דומם רפיק את הטלוויזיה ופנה למוחמד:
“אתה יודע מה משמעות הדברים? אתה מודע להשלכות הצפויות? אתם רוצים לומר לגבר מוסלמי שנולדו לו שתי בנות שזהו? שהוא יכול “לסגור את הבסטה”? שאסור לאשתו ללדת יותר?” מוחמד לא הגיב ונור ספקה כפיה בפנים מודאגות. “מוחמד, אתם חשבתם עד הסוף לפני שניסחתם את התקנה הזאת?”
“אבא,” הרצינו פניו של מוחמד, “אין ברירה, אם נמשיך ב”לֶסֶה פֶר”, עד סוף המאה לא יהיה לאנשים מה לאכול, לא יהיה להם מקום מגורים עם טמפרטורות נסבלות, ואסונות טבע מחרידים יהיו עניין של יום ביומו.”
“מוחמד בני, תרשה לי להוריד אותך מהאולימפוס; תן לאחרים לדאוג לעולם; אתה צריך לדאוג לעצמך ולמשפחתך; חשוב גם על אמך, גם על אביך, על אחיך ואחיותיך, על שאר המשפחה, על שירין ארוסתך.” ברגע זה צילצל הטלפון. נור ניגשה למכשיר והרימה את השפופרת: “*****”. “כן ראינו.”*****”. “מה….?” “*****”הלו, הלו, הלו…”
57.
נור פרצה בבכי, הניחה את השפופרת ואמרה בקול שבור:
“זאת הייתה בת דודתי אמא של שירין. אבא של שירין אסר עליה להתראות עם מוחמד.”
רפיק קם ממקומו, ניגש לנור אשתו כדי לנחמה ופנה למוחמד:
“אני מצווה עליך להצהיר קבל עם ועדה שטעית, ואתה נוטש את התנועה! אולי אחרי זמן ומאמצי שכנוע רבים נוכל לתקן את המצב.”
מוחמד קם ממקומו, ובקול שקט אמר:
“אני לא מתחתן עם אבא של שירין; אני מתחתן עם שירין; אני לא מאמין ששירין מוותרת עלי. הגיע הזמן שתעזבו כולכם את תקופת האבן ותתקדמו למאה העשרים ואחת! נכון שלמשפחה יש ערך, אבל גם ליחיד ולרצונו; איך אדם, ואני מתכוון לאביה של שירין, יכול לרמוס ברגל גסה את אושרה של בתו ולהקריב אותו על מזבח כבוד מעושה של המשפחה.
“פיזיס נומוס” היא הדבר החשוב ביותר שקורה עתה בעולם! אני מחר אסע ואנסה לפגוש את שירין בדרכה מהסמינר ואשמע מה היא אומרת. תנו לי יום יומיים למצוא סידור ואני אעזוב את הבית. תוכל להצהיר בפני כל העולם שאני בן סורר ומורה ואתם מתנערים ממני. אני לא אומר זאת בציניות אלא בראיה מפוכחת שזאת הדרך הטובה ביותר לשמור על כבודכם וכבוד שאר המשפחה. אני אוהב אותכם! לילה טוב.”
הוריו של מוחמד צפו בו ללא אומר בעוזבו את הסלון בדרכו לחדרו.
לא יכול היה להרדם והפעיל את המחשב; חיכו לו כמה הודעות מייל: מדלן כתבה:
“ראית טלוויזיה? אנחנו מפורסמים! הרשת מלאה אותנו; כיצד הגיבו הוריך? ושאר המשפחה? ומשפחת ארוסתך? עתונאית אחת כבר טילפנה אלי – אין לי מושג כיצד השיגה את מספר הטלפון שלי – ורוצה לראיין אותי; (הם משלמים כסף עבור ראיונות…). היכנס לאתר שלנו: כבר מופיע דיווח מלא על נסיעת המשלחת; יש כבר למעלה מארבעה מיליון חברים רשומים. אני נוסעת מחר להורי ואחסיר את הפגישות שלנו עד סוף החופש; אני סקרנית וחוששת לקראת הפגישה עם אנשי הכפר שלי. כתוב אם יש חדש. אם יציקו לך אתה מוזמן לבוא ולהסתתר אצלי עד יעבור זעם – או בכלל…
שמור על עצמך!!
מדלן.”
מריה כתבה:
“מוחמד יקירי, אנחנו מפורסמים! שום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה! מפחיד! אפשר להגיד “פּוּס” ולעצור את הרכבת?… מחר ננסה לקבוע ישיבת וועד דחופה – הגיע מידע חדש מווילהלם לידיעת ההנהלה בלבד; אודיע לך במייל על המועד. עיתונאי זריז כבר הגיע אלי וביקש ראיון! וָואוּו…, איזה אחריות…, תאר לך שאחטא בשפתי ולא אצליח ליצג אותנו כיאות; אולי אפנה אותו לפאול, שיראיין אותו…
איך הגיבו הוריך? אני ישר סיפרתי הכל להורי ולאחותי המבוגרת; עם מי יש לך להתחלק בחוויות?
מריה.”
אנשי הדת ששלחו את מוחמד להצטרף ל”פיזיס נומוס” הגיבו לדיווח שלו על הנסיעה:
58.
“צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים;” פיצוץ האסיפה בתִיקָנָה על רקע התנגדות הקתולים לפיקוח על הילודה משרת גם אותנו; הם אמנם קתולים ולא מוסלמים, אבל הם אחד מעמי הספר שהאסלאם משלים עם קיומם, להבדיל מעובדי אלילים ואתאיסטים. עכשיו שהפכת לידוען אנחנו טופחים לעצמנו על הכתף שהצלחנו לשתול מרגל בצמרת…; אבל מיליארד וחצי מוסלמים לא יודעים זאת וחברותך כמוסלמי ב”פיזיס נומוס” יכולה להיות לצנינים בעיניהם! אנא כלכל צעדיך בתבונה; הדגש בעיני כל שאתה מוסלמי נאמן ואתה נאבק כדי להגשים את מטרות התנועה אבל מבלי לפגוע בעיקרי האסלאם; אם תרגיש מאוים הודע לנו; ננסה למצוא פתרונות. יישר כוח!”
הודעת מייל נוספת הגיעה מחברו לנוער סלים:
“מוחמד, הפכת לידוען! אפשר לבקש ממך ראיון…? ממתינים לך בבית הקפה לשמוע סיפורים.”

בשעת לילה מאוחרת גברה עליו העייפות ונרדם. ישן שינה טרופה וברך על קרני השמש שחדרו בין התריסים והכריזו על בוקר חדש. מקלחת קרה ריעננה אותו; התיישב
ליד השולחן לאכול. אמו הביטה בו באהבה, ואביו ליטף את ידו ואמר רק:
“אל תעשה שום דבר בלי להתייעץ איתי”.
“בוודאי,” ענה מוחמד ודמעות בעיניו.
ארז את תרמילו ופנה לדלת. רפיק אביו תקע בידו חבילת שטרות כסף.
הלך לתחנת האוטובוס שהובילו לרכבת. ירד בעיר מגוריה של שירין ולקח את האוטובוס המובילו לסמינר בו היא לומדת. כשהגיע למקום כבר היתה שעת צהריים. ניגש לשער ושאל בנות שיצאו ממנו על שירין. חלקן זיהה אותו מיד ואחת אפילו אזרה אומץ סימנה לו וִי בידה, ואמרה לו:
“עיינתי באתר האינטרנט שלכם; אם לא המשפחה שלי הייתי מצטרפת אליכם.”
חברותיה הסתכלו בה בפליאה. מוחמד ענה:
“תודה אבל אני לא ממליץ; עדיין המרחק בין החברה המוסלמית לרעיונות שלנו הוא עצום. מספיק שתתמכי בנו מרחוק,” חייך.
“אז מה אתה הארוס של שירין?” שאלה אחת מהבנות.
“את מכירה אותה?” השיב מוחמד בשאלה.”
“כן. היא יצאה לפני זמן קצר והלכה בכיוון הזה,” הראתה בידה.
“תודה, אני אנסה להשיגה; ולשאלתך, עד אתמול כן, היום אני כבר לא יודע,” אמר בעצב.
פתח צעדים רחבים ומהירים ומיהר בעקבות שירין. הגיע כבר לפתחה של שכונת המגורים של העדה המוסלמית כשראה מרחוק דמות אשה הולכת בגפה ומטפחת על ראשה; האיץ בהליכתו והשיגה; חלף על פניה והסב פניו לאחור; אכן היתה זו שירין. העיפה בו מבט, ומיד הישירה מבטה לכיוון הדרך והגבירה את מהירות הליכתה. מוחמד צעד לצידה ופנה אליה:
“שירין אהובתי, עצרי לרגע, אני רוצה להגיד לך דברים חשובים.”
לא עצרה ואמרה מבלי להסתכל לעברו:
“אבי אסר עלי לדבר איתך.”
“או קיי, אז רק שמעי אותי. אני הצטרפתי לתנועת “פיזיס נומוס” כיוון שאני מאמין בדרכם, אבל אני נאבק ואאבק בכל כוחי כדי שיחרתו על דגלם את החופש לכל אדם להמשיך בדרך חייו הרוחניים ולהמשיך לדבוק בדתו, באמונתו, ובמסורת אבותיו, כמובן מבלי לפגוע בזולתו.”
שירין המשיכה לצעוד אבל העיפה לעברו מבט חטוף שהבהיר למוחמד שקלטה כל מילה מדבריו. מוחמד שהיה שקוע בניסוח דבריו, לא שם לב שהגיעו כבר קרוב מאד לביתה של שירין, וכן שחבורת גברים סגרה עליהם מכיוונים שונים. לפתע התנפלו עליו בצעקות, הפילו אותו למדרכה, וחבטו בו מכל הכיווונים. מוחמד הגן על פניו ושירין צעקה “עזבו אותו, הוא לא נגע בי!” אחד מהחבורה בעט בו בחוזקה ואמר:
“שלא תעיז להופיע כאן יותר; אתה מבייש את האסלאם הקדוש”
59.
מספר נשים התקרבו למקום והחבורה הפסיקה לחבוט בו. שירין ודמעות בעיניה ניסתה לגהור על מוחמד הדואב, אבל חבורת הגברים מנעה זאת ממנה; תפשו בזרועותיה בכח והובילו אותה לביתה. מספר נשים התגודדו סביבו. אחת שאלה אם הוא רוצה מים. כשחושיו מעורפלים, הבחין מוחמד בספסל סמוך. הצליח לגרור עצמו ולהתיישב על הספסל. דם זב מפניו ומידו. אחת הנשים צעקה לעבר אישה אחרת שהשקיפה בנעשה מחלון דירתה וביקשה ממנה להתקשר לשרותי ההצלה. תוך כעשר דקות הגיע אמבולנס ומוחמד הוכנס לתוכו. הובל למרפאה ושם נחבש ונשלח לצילומים. למזלו לא נמצאה פגיעה כלשהיא בעצמות או באיברים פנימיים. תוך כדי מנוחה במרפאה, טילפנה אליו אימו. אמר לה שפגש את שירין שסרבה לשוחח איתו במצוות אביה, והוא מחכה עכשיו לאוטובוס שיסיעו לתחנת הרכבת. “אתה נשמע לא ברור,” העירה אמו. “כן” השיב מוחמד, “החלקתי על משהו, נפלתי, ונחבלתי בפה. לקחתי מונית למרפאת עזרה ראשונה ושם חבשו אותי. הכל בסדר.”
מאוחר בערב חזר מוחמד לביתו וסיפר להוריו את הקורות אותו; לא החסיר דבר.
אמו הגיבה: אני בטוחה שאם תעזוב את “פיזיס נומוס” שירין תחזור אליך; אני אנסה מחר לשוחח עם אמה, אם תסכים לשוחח איתי. מעניין מה מכל זה שירין סיפרה לאמה, מה סיפרה לאביה, ומה תגובתם.”
אביו שתק ולא הגיב. הדבר נראה חשוד למוחמד ושאל אותו:
“איך עבר היום בעסק? היתה התייחסות לבן הסורר שלך?” הצליח בקושי רב להעלות חיוך על פניו החבושים.
רפיק ענה: “כולם ריחמו עלי ומילאו אותי בעצות כיצד לטפל בבעיה; לא האמנתי איך כתבה קטנה בטלוויזיה בשעת ערב מאוחרת היכתה גלים כה רבים.”
“אבא, היום בעידן הרשתות החברתיות, מספיק גץ אחד כדי להצית תבערה גדולה. אני חושב ברצינות לעזוב את הבית, לפני שכל הצרות תפגענה גם בכם ואני לא אוכל לסלוח לעצמי.”
“מוחמד בני”, אמר אביו, בינתיים אתה נשאר בבית עד שהפצעים יגלידו. ואז נראה מה לעשות; אני לקחתי את דבריך ברצינות וכבר חשבתי לאתר דירת מסתור כלשהי במידה ויגיעו מים עד נפש.” למשמע הדברים פרצה נור בבכי. מוחמד דידה אליה, חיבק אותה, ואמר:
” את האמא הכי טובה בעולם ואני מאד מאד אוהב אותך; את תראי שיהיה בסדר, ובסופו של דבר תוכלי להתגאות בי.”
“מוחמד בני,” אמר אביו בקול רועד, אנחנו מתגאים בך כבר עכשיו רק חרדים לשלומך. אנא נהג בשיקול דעת.”
60.
למחרת נשאר מוחמד בביתו ולא הצטרף לאביו כדי לעזור בחנות; הסכימו שיעדר עד שיגלירו הפצעים, ואולי יפוג קמעה הרושם שהותיר שידור הטלויזיה בו נחשף בנו המהפכן.
לפנות ערב יצא את ביתו והלך לפגוש את חבריו בבית הקפה “שלהם”.
כבר בכניסה לבית הקפה, זיהה אותו מישהו וקרא בקול:” “חֶבְרֶה”, הנה מוחמד!” היושבים הסבו את פניהם אליו; אחדים פרצו במחיאות כפיים אליהם הצטרפו אחרים; חברו סָלִים ניגש אליו, לחץ את ידו, הצביע על פניו החבושות ואמר:
“היי מוחמד, מה קרה לך? כבר “תאונת עבודה”…? זה קשור למהפכה או סתם אבא של בחורה הרביץ לך…”
“רגע, תן לשבת ולשתות קפה ואני אספר לך הכל.” פינו לו מקום ליד השולחן והמלצר ניגש אליו: “היום זה על חשבון הבית” הזמין קפה ועוגה. כניסתו של מוחמד הסבה את נושא השיחות בבית הקפה אליו ולעניין מהפכת “פיזיס נומוס”; מימין ומשמאל נשמעו אנשים שתהו מדוע מחאו כף לבחור שנכנס, ואחרים נשמעו מסבירים להם; הגדיל לעשות מישהו משולחן סמוך שטרח אפילו לפרט לשואל את עקרונות המהפכה. זוג בחורים לא מוכרים ניגשו אליו ואחד מהם אמר:
“שמעתי עליכם אבל הייתי בטוח שאתם אחת מהכיתות האנרכיסטיות שצצות מפעם לפעם; עכשיו שאנחנו רואים שמוסלמי כמונו חבר בהנהגה, גם אנחנו רוצים להצטרף.”
“בשמחה,” לחץ מוחמד את ידיהם; אפשר להרשם במועדון שלנו. פרטים באתר “פיזיס נומוס” באינטרנט.”
“נו אז מה קרה?” שאל סלים כשהוא נוגע בעדינות בתחבושת שעל היד. “כן ספר לנו,” המשיכה בחורה מיושבות השולחן, “קראתי שפוצצו לכם אסיפה בתִיקָנָה, זה משם?”
“מה את אומרת,” התפלא מוחמד, “גם זה כבר הופיע ברשת?”
“גם זה שווִילְהֶלְם פֹּורְטָל פרש את חסותו עליכם, ושכמה אנשי רוח ידועים ואפילו נשיא לשעבר של מעצמה גדולה הביעו תמיכה ברעיונות שלכם.”
מוחמד לגם מהקפה, חייך קלות ואמר:
“צר לי לאכזב אותכם, אבל סתם טיילתי ברחוב בלילה ונשדדתי. אל תחשבו שהוכיתי כיוון שהייתי גיבור והתנגדתי; כנראה שהשודדים לא רצו להסתכן, התנפלו עלי מהמארב, הפילו אותי על המדרכה, בעטו בי, לקחו לי את הארנק החדש שקניתי בנוֹבֵּלָה וברחו.”
“ומה הנזק?” התעניין מישהו.
“נסבל; למזלי היה בארנק רק כסף וכרטיס אשראי שמיד ביטלתי את תוקפו. תעודות ומסמכים נשארו בארנק הישן, הנה:” שלף מוחמד את ארנקו והראה את תוכנו לנוכחים.
“וקשה לך לדבר או שאתה יכול לספר לנו איך היה בחו”ל?” שאלה אחת מיושבות השולחן.
“אני אתגבר,” חייך מוחמד; “אז ככה,” החל את דבריו, “הגענו…”
תוך זמן קצר הצטופפו רוב באי המועדון סביב שולחנו כדי להאזין לו.
61.
בערב הגיעה למוחמד הודעת דוא”ל ממריה:
“נקבעה ישיבת ועד הסניף למחר בשעה שמונה בערב כדי לדון בהודעה המיוחדת של ווילהלם. אתה מוזמן.
בפגישה השבועית שלנו נדווח לנוכחים על מסע המשלחת ואתה מתבקש לתרום את חלקך.”

למחרת התעורר מוחמד בשעת בוקר מאוחרת; אביו כבר היה בעבודה.
“נו אמא מה חדש? חזרתי אתמול מאוחר בלילה ואתם כבר ישנתם.”
“אבא ביקש למסור לך שלצערו רצוי שלא תופיע לעסק, ושתמצא לך עיסוק לתקופה שנותרה עד תחילת שנת הלימודים באוניברסיטה.”
“הוא צודק במאה אחוז!”
“כמו כן הוא מצא לך דירת מסתור לשעת חרום והוא מחפש לך דירת קבע בקצה השני של העיר – הרחק מהשכונות המוסלמיות…”
איזה צרות שאני גורם לכם…”
“מוחמד אהובי, אל תכעס עלי אבל אני כל הזמן חולמת שמשהו יקרה ו”פיזיס נומוס” תתמוגג ותעלם כלא היתה…”
“זה לא יקרה כיוון שמהלך העניינים במאה מאתיים שנים האחרונות הכתיב הקמת תנועה כזאת כדי להחזיר את הגלגל אחורה ולהציל את האנושות. מה שמעת מאמא של שירין?”
“היא טלפנה אלי; היא מאד אומללה; שירין סיפרה לה את מה שעוללו לך אבל אין מה לעשות! אביה של שירין וכל משפחתה הטילו עליך חרם טוטלי וגם מאתנו לא חסכו מילות גנאי, כיצד זה חינכנו אותך שפנית נגד הדת ונגד המסורת. הם רואים אותך באור שלילי יותר מאשר אם היית מנהל אורח חיים חילוני מוחלט, לא מתחשב כלל בדת ובמסורת, אבל עושה זאת רק מטעמי נוחיות עצמית, לעומת פועלך בהכרה מלאה בתנועה השוללת חלק מערכי האסלאם.”
“ומה ענית לה?”
“אמרתי לה שהצטרפת ל”פיזיס נומוס” אך ורק כדי לנסות ולהוריד מהמצע שלה ערכים שפוגעים בדת .”
“לא מדויק אמא…” חייך מוחמד.
“אני יודעת, אבל זה מה שאמרתי…”
“ואיך היא הגיבה?”
“די להם בהטפה שלכם לסגוד לטבע, ובהגבלה על הילודה במסגרת חוק כדי לפסול אותך.”
“אין מה לעשות; ואיך מגיבה שירין?”
“היא מבכה אותך יומם ולילה כאילו נפלת חלל במלחמה וכועסת על מר גורלה שגרם לך להצטרף לתנועה.”
“זה שמעת משירין עצמה?”
“וודאי שלא, אסור לה ליצור קשר עם מי מאיתנו; זה שמעתי מאמא שלה.”
“אני לא מאמין שזה מה שהיא מרגישה וזה מה שאמרה לאמה; הספקתי להכיר אותה בעשרות רבות של שעות שיחה. אני הולך למרפאה להחליף תחבושות”
62.
בערב הגיע מוחמד למועדון לישיבת הוועד. לשואלים “מכר” את סיפור שוד הארנק.
מריה פתחה את הישיבה:
“ווילהלם ופמליתו יוצאים מחרתיים בטיסה ליבשת דִינְגָה כדי לאתר שטח אדמה נרחב במטרה לרכשו ולהקים עליו את ההתיישבות הראשונה לפי עקרונות “פיזיס נומוס”.
קולות התפעלות נשמעו בחדר. “איזו זריזות,” העירה אלזה.
“אנחנו מתבקשים לשמור זאת בסוד, כדי לא לפגוע בסיכויי ביצוע המשימה. הוא לוקח איתו מספר אנשי מקצוע שייעצו לו, וכן ישמח לצרף שלושה מחברי החוג שלנו, חוג המייסדים.”
“לכמה זמן זה?” שאלו סימולטנית מספר חברים; “אפשר לצרף את בעלי?” שאלה אלזה.
“זה לזמן לא ידוע, וכל אחד ישהה במקום ככל שירצה ווככל שהתחיבויותיו תאפשרנה לו, אבל צר לי לאכזב את רובכם…; אנשי יחסי הציבור שלו המליצו על מוחמד ועלי, שכן בעקבות המסע ליבשת יוּרוֹס, החשיפה שלנו לתקשורת הפכה אותנו למיצגי התנועה. אנחנו צעירים, עדיין רווקים וללא משפחות, וכמוסלמי ונוצריה אנחנו מייצגים את רוב יושבי תבל. לגבי השלישי בחבורה המליץ ווילהלם לצרף חבר בעל מעמד שירצה על עקרונותינו במידה וימצא לו קהל, וחשבתי להמליץ לו על חברנו הפרופסור לכלכלה ג’יימס אדמס, במידה ויוכל להתפנות מעיסוקיו, ומאשתו…; מה דעתכם?”
“מצידי זה בסדר,” אמר אחד, “ממילא אני עובד ואין לי זמן.”
“נראה לי שאין לנו התנגדות.” אמרה אלזה בהעבירה את מבטה על הנוכחים, אני יודעת שבעלי לא יסכים שנשחית זמננו לריק במיזם שדינו כשלון.”
“מוחמד? מה איתך?” שאלה מריה.
“נפלתם לי כהצלה משמיים! ממילא אני חייב להעלם מהשטח עקב איומים סמויים ולא כל כך סמויים מצד “חבריי” המוסלמים.”
“מה אתה אומר…?” הגיבה אחת מחברות החוג.
“אין מה לעשות; המוסלמים המתקדמים מברכים על חברותי ב”פיזיס נומוס” ופעילותי למען חופש דת ומסורת לכל, אבל הפונדמנטליסטים רואים בי בוגד.”
“אני מבינה שהאיום הוא ממש רציני.” אמרה אלזה בדאגה, אולי תגיש מכתב התפטרות, את שלך עשית כבר.”
“תודה על הדאגה אבל איני יכול להתפטר מעצמי! יהיה בסדר.”
כשננעלה הישיבה והתפזרו לבתיהם פנה מוחמד למריה:
“את יודעת שגם מדלן מתאימה לקריטריונים שלך כדי ליצג אותנו.”
“נכון, ושאלתי אותה כדי להשקיט את המצפון שלי…; אמרה שאינה יכולה וחייבת לעבוד עד תחילת שנת הלימודים, אתה מצטער שזו אני ולא מדלן…?”
“כלל וכלל לא; אני ארגיש יותר נוח בחברתך מאשר בחברתה,” הרצינו פניו.
“אם אתה אומר…; אני מבינה שאתה כבר מוכן לצאת לדרך.”
“כן.”
“אני אראה מה עם ג’יימס ועם מועדי טיסות ואכתוב לווילהלם שיארגן לנו כרטיסי טיסה. אודיע לך מיד כשאדע.”
“תודה, לילה טוב.”
“ליל מנוחה מוחמד, שמור על עצמך; אתה יודע, אני לא קונה את סיפור שוד הארנק…”
מוחמד פרץ בצחוק והלך לדרכו.
63.
למחרת היום סיפר להוריו על הנסיעה ואלו קיבלו את הידיעה ברגשות מעורבים:
“זה אבסורד שהגענו למצב שאנחנו יותר רגועים ביחס לשלומך כשאתה בנסיעה ובשהות בארץ רחוקה מאשר כשאתה נמצא בצל קורתנו, אמר רפיק אביו”
“כתוב לנו במייל כל ערב,” ביקשה נור אמו.
“אשתדל; אנא אף מילה לאף אחד! לכל המתעניין תאמרו ששלחתם אותי לשהות אצל המשפחה שלנו מעבר לים.”

פרק חמישי: ווִילְהֶלְם פֹּורְטָל רוכש קרקע.

ביום המיועד הקדים מוחמד להתייצב באולם הטיסות היוצאות של שדה התעופה על מנת להמריא מזרחה לכיוון החוף המזרחי של יבשת דִינְגָה, המיושבת בדלילות. מריה הגיעה בלוויית ג’יימס הלבוש בחליפה מחויטת שהחמיאה למבנה גופו האתלטי.לחצו ידיים וניגשו לדלפק הקבלה. אחרי טיסה מיגעת הכוללת חניית ביניים אחת, נחתו בשדה התעופה של עיר המחוז ושם הצטרפו אליהם ווִילְהֶלְם פֹּורְטָל ופמלייתו הכוללת חמישה אנשים. משדה התעופה יצאו במיניבוס ששכר ווילהלם לכיוון מוטל קטן שהיה בקצה כפר בלב איזור חקלאי רחב מימדים. השתכנו במוטל, שנשכר על ידי ווילהלם לתקופה של שבועיים עם אופציה להארכת השכירות. מוחמד נכנס לחדר שהוקצה להם, החליף בזהירות את התחבושות שעל פניו ועל ידו, שכב על מיטתו הנוחה וישן שנת ישרים עד הבוקר. למחרת התעורר, התקלח במים חמים, שכן היתה זאת עונת החורף בדִינְגָה, התגלח, לבש בגדיו, והלך לחדר האוכל. בדרך התבונן סביבו, וחוץ מבתי הכפר שנראו מצד מזרח שלהם, לכל אשר הסתכל ראה רק שדות ירוקים שנפרשו מאופק עד אופק. בתום ארוחת הבוקר קם ממקומו פאול, עוזרו הבכיר של ווילהלם, ונשא דברים:
“בוקר טוב לכולם ותודה שהצטרפתם אלינו; אנחנו עומדים בתחילתה של דרך שאנחנו מקווים שתוביל אותנו רחוק, ואחרינו גם רבים אחרים, ואולי, אולי, גם את האנושות כולה…, מי יודע, מותר לחלום וצריך לקוות. כדי להתחיל את הניסוי שלנו בהקמת חברה חדשה צריך אנשים, וצריך מקום. כדי להתחיל בניסוי, חיפשנו ברחבי העולם מקומות מתאימים, ואנו עומדים בטבורו של שטח חקלאי עצום מימדים, שנראה על פניו כמתאים ביותר. מהכפר שאתם רואים ועד לאופק הנראה לעין, יש שטח אדמה של כמה עשרות אלפים של קילומטרים רבועים שרובו אדמת מרעה, וזרוע במספר לא גדול של בתי חוה. בררנו את מחיר האדמה כאן, וווילהלם מוכן להקצות סכום עתק שיספיק לרכישת מירב השטח הזה. שכרנו חברת עורכי דין ושתדלנים, כדי שישיגו לנו רשיונות בניה לבתי מגורים, למבנים, למסחר ושרותים, למבני תעשיה, ולכל אשר צריך כדי לקיים ישוב רבגוני, מעבר לשימוש למרעה שהשטח משמש לו עד עתה. פנינו גם למתווך כדי שיפנה לחוואים בעלי השטח בהצעות מחיר מפתות. המטרה היא לרכוש את כל השטח, אבל אותם חוואים שיעמדו במרים ויסרבו למכור למרות כדאיות מסחרית, לא נלחץ עליהם, ונקווה שבהמשך יסכימו למכור. רק נודיע להם שככל שיחלוף הזמן, הצעת המחיר שלנו תפחת בהתאם. וכן שבהתאם להשקפת העולם שלנו לא יכול להיות לקרקע ערך כספי כיוון שניתנה לאנושות בחינם על ידי הטבע…! עוד מספר דקות נעלה על המיניבוס שלנו ונצא לסיור בשטח. נחזור לקראת ארוחת הצהריים. אני מבקש מכולם להגיע לכאן, לחדר האוכל, בשעה חמש, כדי לערוך דיון ובו כל אחד יביע את דעתו כיצד הוא רואה את תחילת המימוש המעשי של הרעיונות שלנו במסגרת השטח שירכש כאן. לדוגמא, מה יש לעשות ומה להקים על שטח החווה הראשונה שתימכר לנו. אבקש לא להתייחס רק לעצמכם ולשאר חברי החוג כפרטים, שהרי לכולכם יש תעסוקה ולימודים ומשפחות בארץ רחוקה, אלא באופן כללי, בהנחה שנצליח לארגן שותפים לרעיון ולדרך הפנויים כבר עתה מכל התחייבויות קודמות, ויכולים להגיע לכאן תוך זמן קצר. יש שאלות לפני שנוסעים?”
64.
“לפחות בזמן הראשון לא נצטרך את כל השטחים העצומים הללו; האם נמשיך לגדל עליהם צאן ובקר?” שאל מישהו.
“בוודאי, אנחנו או החקלאים שכבר עושים זאת, הרי אנחנו לא רוצים לשנות את כלכלת העולם, אנחנו רוצים לשנות רק את המרקם החברתי, לשפר את השלטון. ולמנוע מלחמות,” השיב פאול.
“חייבים לצאת לטיול בשטח? אני עייפה מהטיסה ורוצה לנח בחדר.” שאלה אחת מהנוכחות.
“לא חייבים; למעשה מטרת הנסיעה היא לא לראות הרבה ירוק, פרות וכבשים; הקדמנו והודענו לכל החוואים בשטח על מטרת בואינו ואנו רוצים לבקר בכמה מן החוות ולשמוע את תגובתם של האנשים הגרים כאן.”
יצאו לדרך. אחרי כרבע שעה של נסיעה בכביש סלול הגיעו לחווה הראשונה. בכניסה לחצר הבית קידמו את פניהם נביחות עזות של כלבים. היססו מלצאת את המכונית, אבל תוך שניות הגיע בחור צעיר ושזוף והיסה את הכלבים. ראשון ירד פאול.
“השם שלי פאול, ואני עוזר של ווילהלם; כתבנו לבעל החווה שאנחנו באים לבקר; אודה לך אם תודיע לו.”
“הוא לא נמצא, הוא היום בכפר; אתם רוצים לדבר עם הבן שלו?”
“בן כמה הבן שלו?”
“בן עשרים וחמש.”
“לא תודה, נבוא בפעם אחרת.”
עודם מדברים ומן הבית יצא בחור צעיר לבוש במכנסי ג’ינס וחולצת טריקו אדומה.
“שלום לכם,” פנה אל פאול, אפשר לעזור לכם?”
“שלום; אנחנו משלחת של חוג “פיזיס נומוס”; כתבנו לכם מכתב בנוגע לחווה.”
“כן, אני זוכר, אבא שלי הראה לי; אתם רוצים לקנות את החווה שלנו; החווה לא למכירה.”
“שמת לב להצעת המחיר?”
“כן. אנחנו לא מוכרים.”
“עשית חשבון כמה שנים אתם צריכים לעבוד כדי להרוויח את הסכום שאנו מציעים לכם?”
“לא; זה לא מעניין אותנו; אנחנו אוהבים את האדמה ולעולם לא נמכור.”
“וגם לא חלק ממנה? יש לכם שטח עצום, ואולי אתם לא צריכים את כל השטח בשביל להתפרנס יפה.”
“ומה תעשו בחלק מהשטח אם נסכים למכור?”
“נקים חברה חדשה של בני אדם שסוגדים לטבע, שמתנגדים למלחמות, שרוצים שלטון נקי משחיתויות.”
“מה הכוונה סוגדים לטבע?”
“הטבע משותף לכל האנושות והוא מספיק נפלא ונשגב שאנחנו לא צריכים לחשוב כיצד הוא נוצר; אנחנו מקבלים אותו כמו שהוא ורוצים לדאוג לרווחתנו, רווחת ילדינו, ולרווחתה של שאר האנושות.”
“כלומר אתם לא מאמינים באלוהים?”
“אנחנו מאמינים במה שאנחנו רואים, וזה הטבע. כמו שאמרתי אנחנו מקבלים אותו כמו שהוא מבלי לחקור כיצד הוא נוצר.”
“איך אתם יכולים לחיות בלי אמונה? אנחנו אנשים דתיים; כל מה שיש לנו בא מאלוהים; אתם רוצים לבוא לכאן כדי לגרום לנו שנפסיק להאמין?”
“חס וחלילה; אנחנו מאחלים לכם כל טוב. שלום, אנחנו ניסע לדרכנו.”
פאול חזר למיניבוס והתבונן במבט מהורהר ביושביו שהאזינו לשיחה. מישהו מפמליתו של ווילהלם אמר:
“אני לא מבין את זה; הצענו לו מחיר הגבוה בחמישים אחוז ממחיר השוק; הלא הבן אדם יכול למכור לנו, לקנות חווה דומה באיזור אחר, ולהשאיר בכיסו כסף רב.”
“יש לו יחס סנטימנטלי לאדמה,” הגיבה מריה. “הוא לא ימכור אותה כמו שלא ימכור את בנו או את אשתו.”
“אם לנו היה יחס סנטימנטלי כזה לתוכנות שלנו לא היה לנו מה לאכול…”
“אתה יודע שרדפו את הנוצרים הראשונים במשך למעלה משלוש מאות שנה עד שקיבלו את דעתם.” אמר מישהו מחברי “פיזיס נומוס”.
“אני מממן,” אמר ווילהלם, שעד עתה לא נשמע קולו, “ועד שלא נעבור את כל החוות באיזור הזה אני נשאר פה.”
“יש כאן קרוב למאתיים חוות,” העירה אשתו של ווילהלם שהתלוותה אליו להרפתקה; אם נעבור עשר ביום הרי נצטרך לשהות פה כשלשה שבועות.”
“נהדר,” הגיב ווילהלם, “אני חושב שאלמד בשלושה שבועות אלו על המין האנושי יותר משלמדתי בשלושים שנים של הייטק.”
65.
המשיכו לנסוע מחווה לחווה; בחווה האחרונה שהגיעו אליה סמוך לשעת הצהריים, הזמינם בעל החווה להיכנס לסלון ביתו, כיבדם בשתיה קרה, ואחר הזמין את פאול לשיחה במשרדו. אחרי כרבע שעה חזרו ופאול אמר לחבורה:” בואו, חוזרים למוטל לארוחת הצהריים.”
בהיותם במכונית דיווח פאול בלחש לווילהלם על תוצאות השיחה. זה האחרון אמר ליושבי המיניבוס שישבו דרוכים למוצא פיו:
“הוא גם כן מסרב למכור…,” וקרץ להם בעינו כשהוא מניד את ראשו בכיוון הנהג. אחרי הארוחה התפזרו האנשים לחדרים. פאול עבר חדר חדר ודיווח בלחש ליושבי החדר שהחוואי מוכן למכור אבל בתנאי שיוכל להשאר בחווה עוד כמחצית השנה, ורק לאחר עוד מחצית השנה, יקבל ווילהלם חזקה בשטח; במשך כל השנה הזאת יש לשמור בסודיות גמורה את דבר העסקה.
“נו,” אמרה מריה למוחמד, “אז יש לנו עוד שנה כדי ללמוד באוניברסיטה…”
“מריה, ממילא אנחנו לא נהיה הראשונים לאכלס את המקום; אני בטוח שברגע שווילהלם יקבל לרשותו שטח משמעותי כלשהו, הוא כבר ימצא אנשים שיבואו לכאן באופן מידי.”

בערב התכנסו בלובי של המוטל והעלו הצעות לגבי הפרויקטים הראשונים שיבנו על השטח שירכש; ווילהלם סיכם:
“התעשיות הראשונות שנקים פה יהיו של ציוד ליצור ואחסון אנרגיה נקיה, ונשתדל ליעל אותן ולשווק את המוצרים במחיר המינימלי, לכל דורש; כמובן שאנחנו נהיה הלקוחות הראשונים,” חייך.
“אני עייפה מכל העול של האנושות שאנחנו נוטלים על כתפינו,” אמרה מריה, אני רוצה לשמוע קצת מוסיקה, לשיר, לרקוד…”
הנוכחים מחאו כף בשמחה והריעו למריה על הפגת המתח אחרי יום מיגע. מישהו מפמליתו של ווילהלם הלך לחדרו, חזר עם גיטרה והפליא בנגינתו ובכושרו ללווות את השרים שירי עם ושירים פופולריים ידועים.
מריה התגלתה כבעלת קול ערב וזכרון פנומנלי למילים של שירים. גם ג’יימס הצטרף לשירה בקול בריטון עמוק. מוחמד שניחן בשמיעה מוסיקלית מעולה אבל בקול קטן, שר בלחש רק כדי לצאת ידי חובה.

למחרת הגיעו לחווה שבעליה הסכים למכור כיוון שהכסף היה דרוש לו כדי לממן את לימודיהם ולהבטיח את עתידם של ארבעת ילדיו שעברו להתגורר בעיר; כל זאת בתנאי שיתאפשר לו להמשיך לנהל את החווה כשכיר כל עוד כוחו במותניו. ווילהלם הסכים.
במשך השבוע הראשון לשהותם הצליחו לרכוש חמש חוות. השמועה על המיניבוס המשוטט בין החוות עשתה לה כנפיים והפכה לשיחת היום בכפר המשמש מרכז שרותים ומסחר לחוות. ביום השביעי בערב הגיעה למוטל משלחת של ארבעה מנכבדי מהכפר ובכללם כהן הדת המקומי, ובקשו לשוחח עם אנשי המיניבוס.
התאספו כולם בחדר האוכל, הקצו לארבעת נכבדי הכפר מקום ישיבה ליד אחד השולחנות וראש הכפר פתח ואמר:
“נפוצה שמועה שבאתם לכאן במטרה לקנות את כל החוות שבאזור כדי להקים כאן קהילה של אנשים ששוללים את הדת ולא מאמינים באלוהים. אנחנו מתנגדים לכך בכל תוקף! אנחנו אנשים מאמינים ואין אנו רוצים שמישהו יפגע במרקם החיים שלנו כאן.”
פאול התנדב לענות בשם הקבוצה:
“השמועה נכונה, אבל ההגדרה לא כל כך מדויקת, ואני עוד מעט אתייחס אליה; אין לנו שום כוונה להתערב בחייו ובאמונותיו של מישהו מכם או של איזשהו בן אדם עלי אדמות; אנחנו מתנגדים למלחמות והשלום הוא נר לרגלינו. אנחנו קבוצה של אנשים שרוצה להילחם בעוולות ששוררות בעולם, דבר שכל הדתות מטיפות לו, רק שאנחנו מקבלים את העולם והטבע כמו שהוא, מבלי לחקור איך הוא נוצר, אם על ידי כח עליון, או בתהליך אבולוציוני. הפעולה הראשונה המעשית שנעשה בשטחים שירכשו היא הקמת תעשיות לייצור ציוד לייצור חשמל באמצעות השמש והרוח, ולייצור מצברים כדי לאחסן את החשמל הזה, ואתם, יחד אתנו, תהיו הראשונים להנות מכך במחירים הזולים ביותר האפשריים. מרבית השטח של החוות ישאר לשימוש חקלאי למרעה כך שפרנסתכם בכפר לא תפגע ואפילו תורחב, כיוון שאוהדים של הרעיון שלנו שיבואו לכאן יזדקקו לשרותים שלכם.”
“אבל בלי אמונה באלוהים,” הגיב איש הדת, “ובלי יראת שמים, ובלי חוקים המגבילים את היצר הרע, תשרור הפקרות בחברה.”
66.
“יש לנו כלל אחד,” הגיב אחד מחברי החוג, “שאדם יכול לעשות ככל העולה על רוחו אבל מבלי להזיק לחברו, ואנחנו מקבלים את כל החוקים והתקנות הקיימים בחברות המתקדמות בעולם, רק שחלקם אינו מיושם ואנו נחתור לשלטון שיישם אותם; אנחנו חושבים שהעולם לא יכול להמשיך להתנהל ללא ממשלה עולמית.”
“אבל בלי פחד מעונש משמיים, אנשי בליעל לא יהססו לבצע את זממם במחשכים, באין רואה; רק החשש מעונש בידי הבורא הכל יכול מרתיע אותם,” הגיב איש הדת.
“כאן אני חולק על כבודו,” הגיב בן שיחו מהחוג, “בני בליעל לא מתחשבים בשום דבר ורק ישום החוקים של החברה האנושית בכח הזרוע ימנע מכוחות הרשע להעיב על חיינו.”
“אבל רוב האנשים הם מאמינים וחייהם יותר מאושרים בגלל האמונה באלוהים ובעולם הבא.”
“אני מסכים, זוהי עובדה, אבל יש אנשים שמשתמשים באמונה הדתית באלוהים כתרוץ או סיבה לרצוח אנשים שאמונתם שונה, אפילו אם הם מאמינים באותו אל.”
“אתה צודק; העולם לא מושלם.”
“מתי נתחיל לקבל חשמל זול?” התערב בשיחה נציג הסוחרים של הכפר.
ווילהלם קם ממקומו כדי להשיב:
“אני לא מבטיח חשמל זול, אבל הוא יהיה הזול ביותר שניתן, ועם הזמן אני מקווה שהוא יוכל להתחרות בחשמל המופק משריפת דלקים לא רק בתרומה לאיכות הסביבה אלא גם במחיר; אנחנו נעשה כמיטב יכולתנו כדי לזרז את התהליך אבל זה תלוי ברשיונות שנקבל מהממשלה שלכם.”
“אני מנחש שכולכם אקדמאים,” אמר החבר הרביעי במשלחת של הכפר, “האם יש לכם, בין “המאמינים”, גם “עמך” ?”
מריה התנדבה להשיב:
“באופן טבעי תנועה כזאת כמו שלנו מתחילה באקדמאים, אבל לא תהיה לה זכות קיום אם לא תקיף את כל שכבות העם. כדי שתיווכחו לדעת שהמשותף בינינו רב על המפריד, אני מזמינה את חברנו הפרופסור לכלכלה ג’יימס אדמס, כדי לצטט בקצרה את הסעיפים במצע שלנו העוסקים בכלכלה.” גיימס קם ממקומו, התייצב מול קהל הנוכחים, ופתח את דבריו:
“יש רעות חולות במשק העולמי שרובינו סובלים מהן, ויהיה בכוחה של ממשלה עולמית להעבירן מן העולם. אינפלציה היא לא גזירה משמיים וממשלה עולמית תדאג לאזן את כמות הכסף בשוק עם כמות המוצרים והשרותים .כסף שיושאר בפקדונות בנקאיים ישמור על ערכו הריאלי כך שאזרחים שאינם מעוניינים בכך לא יאלצו להשקיע בבורסה ולהסתכן בהפסדים. תהיה מטבע אחידה בכל העולם. לא תוטלנה הגבלות על המסחר הבינלאומי. לא יהיו מכסי יבוא. יהא תקן עולמי אחיד ומחייב שכל מוצר יצטרך לעמוד בו כדי ששיווקו יותר. לא תורשה פירמה מסחרית לשלוט על נתח שוק של יותר מעשרה אחוזים מהשוק העולמי. כל המודפס על אריזות המוצרים וכמו כן הפרסומת המתייחסת אליו יהיו בהתאם לתקנות שיותקנו על ידי ממשלת העולם, ויכללו אך ורק עובדות מוצקות הניתנות להוכחה.” ג’יימס פסק לרגע מדבריו והתבונן בקהל השומעים – פניהם הביעו ריכוז והקשבה וציפיה להמשך הדברים – . “אני סיימתי; אתם רואים,” חייך והמשיך בדבריו, “לבד משינויים ש”פיזיס נמוס” מציעה, שחלקם לא מקובלים על חלק מהציבור. יש דברים שכל הציבור מסכים להם וישומם יתאפשר בזכות כינון פרלמנט עולמי וממשלה עולמית. אני טועה? יש למישהו השגות על דברי?”
אחד מאנשי הכפר הגיב:
“אם התנועה שלכם היתה מסתפקת במה שאמרת עכשיו, אני בעד, אבל אני לא מאמין שתצליחו לאחד את העולם תחת ממשלה עולמית; אין סיכוי! העולם מלא באנשים ובקבוצות עתירי כח שלא יסכימו לשמוט את הרסן מחלקת אלוהים הקטנה שלהם.”
פאול השיב:
“אנחנו מאמינים שרוב אנשי תבל יצטרפו אלינו ואז הם יהפכו להיות עתירי הכח ויקחו את הרסן לידיהם.”
השואל לא נשאר חייב והגיב: “נחייה ונראה.”
67.
לאחר עשרה ימים לשהותם במוטל, הגיע צוות טלויזיה מקומי כדי לערוך כתבה על הקבוצה. באופן טבעי המראיינים התמקדו בווילהלם שהוא דמות המוכרת בעולם כולו, אבל פנו בשאלות גם לחברי קבוצה אחרים וביניהם מוחמד, שאישר שאכן הוא מוסלמי.

לאחר שבועיים של שהות במוטל הסכימו עשרה בעלי חוות למכור את חוותיהם; מרבית המוכרים היו אנשים מבוגרים שילדיהם לא נטו להמשיך את מעשי אבותיהם ועברו להתגורר בעיר. שתיים מהחוות היו סמוכות זו לזו ווילהלם החליט להתחיל לבנות שם. אחרי הערכת מצב הגיע ווילהלם למסקנה שלשעה זו מיזם רכישת החוות בדִינְגָה מיצה את עצמו והוחלט לשוב הביתה.
המשלחת עלתה על מטוסים שהחזירה אותם כל אחד לארצו. במטוס התעקשה מריה לשבת לצידו של מוחמד בעוד ג’יימס יושב הרחק מהם. בגמר ההמראה, לאחר שהורשו להתיר את חגורות הבטיחות, פנה מוחמד למריה ואמר בקול נמוך:
“התרשי לי להרהר בקול רם?”
“הרהורים לדבר עבירה? הרהורי כפירה? הרהורים רומנטיים? או הרהורים בעניינים העומדים ברומו של עולם..?” חייכה מריה.
“גם וגם וגם וגם…”
“זה מתחיל להישמע מעניין.”
“כשאני מתבונן בך ובג’יימס,” לחש באוזנה, “אני מתחזק בהכרתי שדרך האסלאם היא הדרך לניהול חיי המשפחה.”
מריה קפצה שפתיה, צבטה את ירכו של מוחמד הסמוכה אליה, ולחשה באוזנו:
“מה, אתה מרגל אחרי…? מאין אתה יודע שיש בינינו משהו? וחוץ מזה, שום דרך חיים אינה תמיד נותנת את הפתרון הנכון לכל מצב, ותרשה לי לא לפרט כדי לא לפגוע בפרטיותו של ג’יימס.”
“אני מצטער, חשבתי שתקבלי את ההערה שלי בבדיחות הדעת; אני לא צריך לרגל אחרייך; כולם פה מבחינים שיש משהו ביניכם.”
“אבל רק אתה התייחסת לעניין.”
“נכון, מפני שחשבתי שאנחנו יותר קרובים אחד לשני מסתם חברים באותה תנועה, במיוחד אחרי שיחת הנפש שניהלנו בגִינְטָה.”
“אתה מתחיל להזכיר לי בתולות זקנות מהספרות, שהחיים הרומנטיים שלהן מתמצים בהצצה לחייהם של אחרים.”
מוחמד הביט במריה בלא אומר ואחר כך הסיט את מבטו ממנה. לאחר מספר דקות נמלכה בדעתה והחליטה לרכך את תגובתה הקשה:
“מוחמד, אם הייתי מלכה והיה לי הרמון של גברים הייתי מצרפת אותך להרמון..”
מוחמד הפנה מבטו אליה, בארשת פנים של פליאה, שהפכה לחיוך שהלך והתרחב, וענה:
“הרמון של גברים?” חיוכו הפך לצחוק; חזר ללחוש והמשיך: “את ממש פמיניסטית קיצונית! הרמון של גברים…? והרשי לי לחזור לאסלאם; כיצד ילדייך היו יודעים מי האב שלהם?
גברים ונשים זה לא אותו הדבר! בהרמון של נשים כל ילד יודע בדיוק מי אביו ומי אמו!”
“או קיי, אתה צודק,” לחשה באוזנו, “אז אקים את הרמון הגברים רק לאחר המנופאוזה…”
“את שובבה,” פרץ מוחמד בצחוק. הדיילת שהגיעה אליהם עם עגלת המאכל והמשקה קטעה את שיחתם. לאחר שסיימו לאכול ולשתות שוב פנה מוחמד למריה:
“וחוץ מזה,” לחש באוזנה, “לא הייתי מצטרף להרמון שלך כיוון שלא הייתי מוכן להתחלק בך עם אף אחד.”
“אני מקבלת את המחמאה…,” החזירה לחישה.
68.
מוחמד חזר לביתו בחשכת הלילה, נכנס למיטתו בלא להעיר את הוריו. אחרי שינה עמוקה במשך שעות רבות התעורר בצהרי היום כשהוא לבד בבית; מצא ארוחה על השולחן ופתק מאמו שיצאה לקניות. אחרי זמן קצר חזרה לביתה וחיבקה את בנה חיבוק אמיץ.
“מוחמד, אתה נראה מצוין, כמעט ואין סימן לצלקות, איך היה? איך אתה מרגיש?”
“אני מרגיש עייף אבל זה בסדר; היה מרתק; מה שלומך? מה שלום אבא?”
שלומנו טוב רק דואגים לך.”
“יהיה בסדר; אצלנו העניינים מתחילים לזוז; ווילהלם ימנה משרד ארכיטקטים כדי לתכנן את הישוב הראשון של העולם החדש.”
“ומי יגור שם?”
“בתחילה יבואו תומכי רעיון מהפכת “פיזיס נומוס” בעלי מקצועות נדרשים להקמת ישוב חדש; לאחריהם בעלי מקצועות נדרשים לעבודה בתעשיה, וובהמשך אנשי שרותים, חינוך וכל השאר. בחקלאות כרגע אין צורך באנשים חדשים כיוון שאנחנו יושבים במרכזו של איזור חקלאי ענקי ”
“יבנו שם גם מסגדים?”
“יבנה כל מה שהתושבים ידרשו, שלא בניגוד לעקרונות המהפכה; לגבי מסגדים אני לא צופה צורך בעתיד הנראה לעין שכן רוב תומכינו אינם מוסלמים; אני גם לא חושב שצריך לאפיין את הישוב הראשון שיבנה לדוגמא, לפי צרכיה של אוכלוסיה זו או אחרת, כיוון שהמהפכה אינה דוגלת בהגירת תושבים מארצם אלא להיפך, בישום העקרונות – כל עם וכל עדה כל אחד בארצו. מה נשמע פה? מה חדש? כתבתם לי במייל שבעקבות מסיבת העתונאים שערכנו בדִינְגָה כבר נערך דיון בטלוויזיה המקומית בו נאמרו בלהט דברים בעד וכנגד.”
“כן; המצדדים דיברו בשבח רעיונות המהפכה, ונראה לי שהמתנגדים בחרו להיות תקינים פוליטית, ולהסתיר את התנגדותם מאחורי הערכות שאין סיכוי למימוש עקרונות “פיזיס נומוס” בעולם מפורד ומסוכסך הנשלט על יד מנהיגים פופוליסטיים שמתכננים לטווח קצר, והמונים שנוח להם לטמון את ראשם בחול ולהאמין לדמנוניה זולה של הצגת מקסמי שוא בידי חבורות ההון – שלטון חסרות המצפון.”
“אמא, אני מוכרח לרשום את “הנאום” שלך ולהציע שיוכנס לאתר האינטרנט שלנו. אני הולך להביא עט ונייר.”
מוחמד חזר, רשם את דבריה של אמו, ואחרי שהגיהה את הכתוב ואישרה אותו, תחב את הפתק בארנקו.
“אף אחד לא יאמין שאלו דברי עקרת בית מוסלמית…”
“יאמינו גם יאמינו אחרי שתספר להם שאמך זוללת ספרים מיום שעמדה על דעתה; רק אל תזכיר אותי כמקור הדברים אחרת גם אני אצטרך לעבור לדירת מסתור…; דרך אגב, כתבי טלוויזיה ערכו משאל רחוב בשכונות המוסלמיות בקשר אליך; חלק כלל לא היו מודעים לקיומך בתנועה; השאר דיברו נגד, חוץ מאדון ענ’מי, שכנראה ביקש להתראיין שכן צולם בביתו, שהצהיר שהוא רואה בעין יפה סטודנט מוסלמי צעיר הדוגל בערכי האיסלאם במסגרת “פיזיס נומוס”.
“מה את אומרת..? אולי במקרה הקלטת את הראיון הזה?”
“לא, אבל אני אנסה אצל השכנות והמכרות שלי; ישנן כאלה שכל הזמן מקליטות תכניות שחס וחלילה לא יאבדו דבר מה”פנינים” שטלוויזית הרייטינג דוחפת לתוך גרונותינו…”
“אנא ממך עשי כמיטב יכולתך; קלטת כזאת שווה מליוני או אפילו עשרות מליוני אוהדים מוסלמים למהפכה. אני הולך לשלוח מיילים ולהתעדכן בקורה בסניף. איזה אמא יש לי, את התשובה לכל אלה שמזלזלים באשה המוסלמית.”
“הם לא כל כך לא צודקים; אם הייתי היום בת חמש עשרה פלוס ולא בת חמישים פלוס הייתי הולכת לאוניברסיטה ללמוד מקצוע ואחרי זה לשלב עבודה במשק בית.”
מוחמד סיים את ארוחת הבוקר ונסע באוטובוס למועדון התנועה. בהגיעו למועדון קידמו את פניו מספר כתובות נאצה שהיו מרוססות על הקירות החיצוניים של המבנה; בפינה אחת רוססו כתובות בצבע שחור:
הקומוניזם נכשל וגם אתם תכשלו; לא תקחו מאיתנו את אלוהים.
“פיקוח על הילודה עובר על מצוות “לא תרצח!”
“פיזיס נומוס” = כפירה באסלאם!”
בפינה אחרת רוססו כתובות בצבע אדום:
“לא לממשלה עולמית!
לא לפגיעה בחופש הפרט!
לא לפגיעה בזכות השביתה!
לא למדינת משטרה!
לא לפגיעה בחופש העיסוק!
69.
נכנס למועדון; היו בו כתריסר אנשים ששוחחו ביניהם; כשראו אותו קידמו אותו בברכות שלום:
“היי מוחמד, איך היה? כל הכבוד! ראית מה כתבו בחוץ על הקירות? מה אתה אומר? צריך למחוק את זה או דווקא להשאיר?”
“מה אתם אומרים? למחוק או להשאיר? ”
“אני אומר להשאיר,” ענה גבר מבוגר, כנראה גימלאי שכבר משוחרר מעול העבודה ופנוי בשעות היום כדי להגיע למועדון, “זה עושה לנו פרסומת, עושה אותנו חשובים, ומעורר את הצופים בכתובות על הקיר למחשבות ולנקיטת עמדה. אני עבדתי בפרסום, וידוע שפרסומת שלילית- במקרים מסוימים – עדיפה על התעלמות.”
“גישה מעניינת,” ענה מוחמד, “למדתי משהו.”
מריה שכבר הקדימה אותו שמעה את חילופי הדברים ויצאה מלשכתה:
“היי מוחמד, בוא היכנס, יש חדשות חשובות;” חייכה לנוכחים שהביטו בה בסימן שאלה בציפיה למוצא פיה: “כשיגיע המועד נפרסם באתר.”
מוחמד נכנס ללשכתה וסגר את הדלת מאחוריו.
“מוחמד, כבר כמעט ואין זכר לצלקות; עכשיו אולי תגלה לי מי האחראי להן…?”
“אני, כיוון שהלכתי שקוע במחשבות ולא ראיתי מה שמתרחש סביבי; אני רץ מהר והייתי בורח להם.”
“או קיי, שיהיה; מה שלום הוריך?”
“תודה טוב, אבל דואגים לי אחרי החשיפה הגדולה בטלוויזיה. מריה, מה את עושה בקשר לכתובות על הקירות? מתי הן נעשו?”
“הן צוירו אחרי הדיון שנערך כאן ושודר בטלוויזיה; הזמנתי צבעי שיבוא אחרי הצהריים ויעלים את הכתובות. הן אמנם מסבות את תשומת לב העוברים ושבים למועדון ולתנועה, אבל השארתן עלולה לשדר אי איכפתיות ואולי גרוע מזה, הרמת ידיים לנוכח גילויי התנגדות לדרכנו. מוחמד, ווילהלם רוצה לחשוף אותנו עוד יותר. התקבלה הודעה בחלק הפרטי של האתר שלא פתוח לציבור, שהוא ומומחי יחסי הציבור שלו החליטו שכיוון ש”פיזיס נומוס” נוסדה על ידינו, להפוך את הסניף שלנו למרכז של תנועת מהפכת “פיזיס נומוס”, לערוך תהלוכה ועצרת עם בככר המרכזית שלנו, ולהזמין לתעוד רשתות טלוויזיה מכל העולם, ונחש מי הוא מציע שיובילו את התהלוכה ויככבו גם כסמל התנועה…?”
מוחמד חייך; “אותך ואותי…”
“בדיוק.”
“מריה, זה לא מהר מדי? תנו לנו להתרגל למצב…”
“זה מאד מהר, והוא גם מאיץ בנו לשבת עם ועד הסניף, ולארגן במהירות האפשרית את התכנים, נאומים, סיסמאות, וכו. הוא כותב לי שכתובות נאצה כדוגמת אלו שהופיעו על קירות המועדון שלנו הופיעו גם בסניפים רבים ברחבי העולם, כולל איומים טלפוניים, ויש למהר ולהעצים את התנועה שלנו בתקווה שיצטרפו לרעיון גם כוחות חזקים שיהוו משקל נגד למתנגדים; בכוחות חזקים הוא מקווה גם לממשלה, אחת או יותר.”
“אוּו וָוה, קבעת כבר ישיבת ועד?”
“עדיין לא; אני חושבת שקודם אנחנו צריכים לשבת שנינו ולגבש תכנית. ברשיון לתהלוכה ולעצרת העם, וכן באבטחה מטפלים אנשיו של ווילהלם. הוא גם ביקש שלא נחסוך בהוצאות, כדי לתת לתנועה שלנו תדמית של עוצמה.”
“קדימה, את פנויה עכשיו? מצידי אפשר להתחיל; אני רק אודיע להורי שאחזור מאוחר.”
“אני חושבת מוחמד,” חייכה מריה, “שהלשכה שלי היא לא מקום אידיאלי כדי לשבת בו כדי להריץ את המבצע האדיר הזה. כל רגע יכול מישהו לדפוק על הדלת; לא נעים להיות פה לבד אם נצטרך לעבוד אל תוך הלילה; אם יתפרצו למועדון בלכתנו, יתפשו חומרים ומסמכים.”
“ממש מחתרת…”
“אכן כן, זה לא צחוק!” הרצינו פניה.
“אז היכן את מציעה?”
“חשבתי אולי אצלי, אני גרה לבד…”חייכה.
מוחמד הביט בה בחצי חיוך, ואחרי מספר שניות השיב:
“אל תעמידי אותי במבחן…,אני לא יכול לפקד על המוח שלי שיתעלם מנוכחותך ויחשוב רק בכיוון של ארגון התהלוכה ואסיפת העם; נוסף לכך, אני מציג את עצמי כמוסלמי טוב שרק נאבק למען עקרונות המהפכה שאינם פוגעים בדתנו, והתיחדות שלי אתך בדירתך לא בדיוק עולה בקנה אחד עם התדמית שלי; מה גם שזה יכול להיוודע גם להורי, למשפחה, למכריהם, וללקוחות של אבי בעסק.”
“אתה צודק; נוסף לכך הפרויקט הזה דורש מגע עם הרבה ספקים וקבלני משנה, וגם צריך לפעול בחשאיות – עד כמה שאפשר – שלא “יפוצצו” לנו את העסק בטרם עת.”
70.
“יש לי רעיון; אנחנו צריכים לגייס מישהו בעל נסיון בניהול פרויקטים, אבל שגם יהיה “משלנו”, וחשבתי על רוברט בעלה של אלזה מועד הסניף. הוא איש עסקים אמיד, ואם נצליח להדביק אותו בהתלהבות שלנו, אולי יסכים להרתם למשימה וגם לאפשר לנו לשבת באחד מחדרי דירתם המרווחת ולתכנן את המהלכים והתוכן.”
“מוחמד, הוא הרי ספקן לכל עניין המהפכה.”
“ננסה, אולי אלזה תצליח להשפיע עליו, אבל אולי לפני שאת מתקשרת אליה, אנחנו כבר פה, אז נעלה רעיונות על הכתב ונבוא אליו מוכנים.”
“מצוין.”
“את רעבה?”
“כן.”
“אז אני אביא כריכים מהמזנון הקרוב בכביש הראשי.”
מוחמד חזר עם כריכים לפי טעמו ובהתאם לבקשת מריה.
אכלו ושתו והתישבו זה לצד זו מול צג המחשב.
לפתע הופיעה הודעה חדשה באתר התנועה:
“לכל חברי ומוקירי תנועת “פיזיס נומוס”, הוגשו בקשות לרשיונות הבניה ופיתוח השטח למושבה הראשונה ולאיזור התעשיה הצמוד לה בשטח האדמה שרכשנו. הבנייה תתחיל בהקדם לאחר קבלת הרשיונות. חברי התנועה המעוניינים ומסוגלים לתרום להקמה מתבקשים ליצור קשר עם מינהלת ההקמה “כאן”.”
“הוא זריז, ווילהלם.”
“מוחמד, בוא נקרא למושבה הראשונה על שמו.”
“את מתכוונת ווילהלמינה…? יש כבר ישוב בשם הזה.”
“אז אם לא הוא אז אולי ננציח את המייסד שלנו תומס הופמן.”
” ומה את מציעה מריה? מושבה בשם תומס או מושבה בשם הופמן?”
“לא מצלצל טוב; איך אומרים תקווה ביוונית?”
“נסתכל באינטרנט;… הנה, אֵלְפִּידָה.”
“מצוין. בוא ניגש עכשיו לעניין עצמו;”
“אני מציע תהלוכה/מצעד של כשניים שלושה קילומטרים אל הכיכר, כשהאנשים נושאים כרזות עם סיסמאות המהפכה, בליווי תזמורות כלי נשיפה.”
“מוחמד יקירי”, סטתה מריה מהנושא, “אם עד עתה עוד לא החליטו לזרוק אותנו מהאוניברסיטה, אחרי אסיפת העם וודאי שיעשו זאת.”
“למה את כל כך החלטית, הרי רוב, אם לא כל הפרופסורים והמרצים חושבים כמונו.”
“יתכן, אבל מי שמנהל אותה כלכלית חייב לחשוב שחלק מהתורמים יעלמו לנו, נאבד חלק מהסטודנטים, ואולי גם הממשל יעמיד קשיים.”
“אז מה תעשי, הלא את גם לומדת אבל גם מתפרנסת מהאוניברסיטה.”
“אני אהגר לאֵלְפִּידָה ואשתתף בהקמה.”
“מריה…! את לא צוחקת;
“אני רצינית לגמרי.”
“מריה, מריה, אני ממש מעריץ אותך; עוד כמה עשרות שנים, אני אספר לנכדים שלי שהייתה לי הזכות לעבוד ולפעול במחיצתה של אישיות דגולה.”
“מוחמד, לא צריך להגזים,” חייכה אליו, “כרגע הייתי מסתפקת בחיבוק…”
“צר לי…, אני מנוע מלעשות זאת, אבל הנפש שלי מחבקת את שלך חיבוק ענקי…”
“אתה יודע שגם אנשים גדולים חוטאים בקטנות מדי פעם…”
מוחמד פרץ בצחוק. “חכי שאהיה פעם אדם גדול – אם אהיה – ואז אשקול בדבר.”
71.
“הבה נמשיך במלאכה; איזה סיסמאות אתה מציע?”
“המממ…, אני אחשוב עליהן בבית; חשבי גם את ונבקש משאר חברי הוועד לחשוב ובישיבה נסכם ונחליט. את יודעת צריך גם דגל; מה דעתך על דגל עם מפות חמש היבשות שזורות זו בזו כדוגמת חמש הטבעות בדגל האולימפי, וכיתוב על הדגל: “ארצות הברית של העולם”.”
“כל הכבוד מוחמד,” ליטפה את ידו; אז הצבעים השולטים בדגל יהיו ירוק בהיר ולבן, כצבעי דגל תנועת “הירוקים” הקרובים אלינו בדעותיהם.”
“יפה, אנחנו ממש צוות לעניין…”
“נו, אז אני חושבת שלא צריך לחכות לרשימת סיסמאות כדי לשכנע את רוברט, אני כבר מטלפנת לאלזה אשתו.”
“או קיי, טלפני ותודיעי לי מה סוכם. אני אחזור הביתה לחשוב על סיסמאות, ואני מציע שאת תחשבי על נעימות שינוגנו על ידי התזמורות במצעד, שתהיינה בעלות קשר לרעיונות המהפכה; אני לא מתמצא בזה. הנעימות שאני שומע בבית לא ינעמו לאוזניהם של הצועדים ורוב קהל הצופים…”
“אני מרגישה דחיפות בדבריך.”
“כן,” נעצבו פניו של מוחמד, “חלק מאנשי העדה שלי לא רואים בעין יפה את פעילותי ואני לא רוצה לסבך גם אותך; תוך כדי השיחה עכשיו חשבתי שאם תצליחי לארגן את רוברט כקבלן ביצוע, אני אתרום את חלקי רק דרך האינטרנט…”
“אבל בזמו המצעד תחשף כלפי עם ועדה.”
“כן, אין ברירה; אני מקווה שהמון העם ישמש גורם מרתיע לחורשי מזימות.”
“אז מה? לא תבוא לישיבות הועד לדון בפרטים?”
“אני יכול להשתתף איתכם בשיחת ועידה דרך האינטרנט.”
“זה עצוב, מוחמד.”
“יהיה טוב, אני הולך, דרישת שלום לכולם, גם לג’יימס וגם לאופנוענים.”
“מוחמד, מוחמד, לבד מהסרקזם, אני מרגישה שמץ של קנאה בדבריך.”
“יש בזה משהו; בסיטואציה אחרת, ואם הייתי יותר “זקן”, ואם לא הייתי מוסלמי, ואם עוד כל מיני דברים, אני חושב שהייתי שוקל בחיוב את הצעת החיבוק שלך…”
מריה פרצה בצחוק; יש לך דרך מתוחכמת לתת מחמאה לנערה; לך כבר; אתה חושב למסור להוריך דרישת שלום ממני?”
“אני אשקול את זה. בהצלחה עם אלזה.”
הפריח למריה נשיקה באוויר ועזב את המועדון בדרכו לביתו; בביתו לא מצא איש; אביו עוד לא חזר מהעבודה ואמו השאירה פתק שהיא אצל אחותו משגיחה על הנכדים ותחזור מאוחר. נכנס לחדרו והפעיל את המחשב במטרה לדווח לאנשי הדת, שולחיו, על ההתפתחויות האחרונות בתנועה. התחיל בכתיבת ההודעה:
“1.חזרנו אתמול, וכפי שכנראה צפיתם בטלוויזיה, נרכש שטח אדמה נרחב ביבשת דִינְגָה על מנת להקים שם את הישוב הראשון שיפעל לפי עקרונות “פיזיס נומוס”.
2. הוחלט לארגן בעיר שלי עצרת עם…”

ברגע זה הופיעה על צג המחשב הודעה מאת מריה :
“1.בלה המזכירה בישרה לחברי הועד של הסניף שלנו על קיום המצעד והעצרת, וביקשה מהם לנסח סיסמאות ולהציע נעימות שהתזמורות ינגנו. הוסכם שהועד יתכנס אצלי בלשכה מחרתיים בערב.
2. דיברתי עם אלזה; התלהבה מהרעיון וגם רוברט הסכים להיות אחראי על הביצוע כאשר כל ההוצאות שלו יכוסו מתקציב הסניף.
3. אנא שלח לי במייל את הסיסמאות שעלו בדעתך.
4. מה דעתך על הסיסמה שניסחתי כדי ליצג שני נושאים מרכזיים: הנושא הראשון הוא ה”התחממות הגלובלית”, שהוא הנושא הדחוף ביותר לדעת רוב המדענים, והנושא השני הוא “סוף למלחמות”:
“לא נשרוף את עתידנו – נשים קץ למלחמות.”
אני יודעת שזה לא מתחרז וגם לא “מצלצל” טוב…, אז אנא, הצעות לשיפור הניסוח.”
מריה.”
72.
מוחמד אישר את קבלת ההודעה, וחזר להמשך ניסוח ההודעה לשולחיו אנשי הדת.
2. “הוחלט לארגן בעיר שלי עצרת עם גדולה בככר העיר…”
“רגע,” עצר מוחמד מכתיבתו, “מה אני עושה,” חשב; “בעד מי אני? עד עכשיו נהגתי כמצוות אנשים מלומדה ודיווחתי לאנשי הדת על כל הקורה בתנועה מבלי לתת את הדעת על מעשי; אני הלא בעד תנועת “פיזיס נומוס” בתנאי שתכיר בכלל “איש באמונתו יחיה”, כלומר שהמהפכה לא תפגע באורח החיים של אחי המוסלמים; מהיכן לי לדעת שזאת גם אמונתם של שולחי? אולי הם אוהדי האסלאם הפונדמנטליסטי השואף להשליט את אמונתם בכל העולם ולכן לא יכולים להשלים עם כינון ממשלה עולמית ומטרתם למנוע לחלוטין את מהפכת “פיזיס נומוס”? האם לשאול אותם את הדבר? האם יהיו כנים בתשובתם? האם לשאול את אדון עג’מי שהמליץ עלי? האם לכתוב להם שהחלטתי להפסיק את שליחותי עבורם כיוון שהפכתי לאוהד התנועה? או להמשיך לדווח ולשחק משחק כפול – לסנן מידע שאני מעביר להם כדי להעמיד מכשולים בדרכם במידה ומטרתם לפגוע בתנועה, ולהשתדל לשאוב מהם מידע על פעולות עתידיות נגד “פיזיס נומוס” – במידה ותהיינה כאלה? ואולי להמשיך לדווח כמימים ימימה בהנחה שממילא התנועה מעוניינת בפרסום נרחב כדי להגביר את השפעתה בעולם ואין לה סודות שחשיפתם עלולה לפגוע בה? ומה יהיה גורלי וגורל התנועה אם וכאשר יחליטו שולחי בעצמם לחשוף ברבים את עובדת היותי מרגל שנשתל על ידם, כדי להבאיש את ריחי ואת ריחה של התנועה בעיני הציבור? “אולי,” עברו במוחו הרהורי כפירה, “לברוח מהכל ולהעלם בקרב משפחתנו שמעבר לים…? ואולי,” צץ במוחו רעיון שגרם לו להזדקף בכסאו, “אולי אתייצב “כמו גבר” קבל עם ועדה, ואכריז שלמעשה התוודעתי ל”פיזיס נומוס” כשליח לדבר עבירה מטעמם של חכמי דת אסלאמיים, אבל עם הזמן הפכתי להיות אוהד נלהב של רעיון המהפכה, ואני מצהיר בזאת שאני מנתק את קשרי איתם. נו, אז מה עושים?” שילב מוחמד כפות ידיו על עורפו ובהה בצמרתו של עץ התות שניבט מבעד לחלון. “אם לפחות היה לי עם מי להתייעץ.”
החליט בינתיים להשלים את הדיווח שלו על התהלוכה ועצרת העם; ממילא הדבר יפורסם ברבים.
לפנות ערב חזר רפיק, אביו של מוחמד מעבודתו. התחבקו והתנשקו כנהוג במשפחתם, וישבו ליד השולחן כדי לאכול את ארוחת הערב שהשאירה להם נור, אם מוחמד.
“נו בני, ספר איך היה?”
“אבא, ראית בטלוויזיה את מסיבת העתונאים שבה דווח על מה שקרה בדִינְגָה?”
“כן ודאי, וגם קראתי עליכם בעתון ובאינטרנט, אבל אני רוצה לשמוע ממך; אין לך מה להוסיף…?”
“וודאי, אני אספר הכל, אבל אני מאד מודאג ממה שקורה פה איתכם; יש חדש? מישהו פנה אליכם בגללי?”
73.
רפיק מחה את פיו, הבעת פניו הרצינה, ואמר:
“מבלי לפרט, אומר לך שמיום ליום מתגברים הלחצים על משפחתנו – מכל הכיוונים – להתנער בפומבי ממעשך ומהאידיאולוגיה של “פיזיס נומוס”; אל תכעס עלי, אבל לכל מי שפונה אלי ומשתתף בצערי על זה שסטית מדרך הישר, אני מסכים איתו הסכמה שבשתיקה. אני מוכרח לחשוב על כל המשפחה הגדולה שלנו; אתה יודע שבעדה שלנו היחיד מחייב את הכלל כמו שהכלל מחייב את היחיד, אנחנו גוף אחד, לא כמו החברה המערבית החילונית שבה כל אדם לעצמו.”
“אבי היקר, אני מצדיק אותך בכל מאת האחוזים; בשבועות הקרובים המצב הזה ילך ויחמיד שכן אנחנו מתכננים תהלוכה ברחובות העיר ועצרת עם בסופה, כדי לעורר הדים רבים לרעיון המהפכה; ווילהלם בחר במריה ובי כמובילי התהלוכה ואני חייב להעלם מהשטח עד לתאריך בו יתקיים האירוע; אני מניח שאחרי האירוע כבר יניחו לי שכן המעשה כבר נעשה, וכל העולם חזה בו דרך הסיקור הטלוויזיוני. היכן דירת המסתור שיש לך בשבילי?”
“מוחמד,” נרעש אביו, “למה דווקא אתה? כמה חברים יש לכם כבר? נדמה לי שראיתי באתר שכבר עברתם את השבעה מיליון; צריכים מוסלמי בשביל התעמולה? אולי נמצא לכם מוסלמי אחר, שיהיה מוכן להקריב את משפחתו, או כזה שהקשר עם משפחתו כבר נותק מסיבות אחרות; אולי תעזוב את הכל.” אמר בכעס, “אתה מעלה את חמתם של מאות מיליוני מוסלמים שאינם מקבלים או אינם מודעים להצהרותיך שאתה נאמן לאיסלאם ורוצה להשפיע מבפנים על “פיזיס נומוס”. בעיניהם “פיזיס נומוס” זה כפירה ויש להילחם בה בכל האמצעים!”
“אבא היקר, אני מאד מצטער שאני מכעיס אותך ואנא, אפשר לי להעלם מהמשפחה ותצהירו שאתם מחרימים אותי ולא מכירים בי יותר כבן המשפחה, כמו שנוהגים בבת משפחה שיצאה לתרבות רעה…”
“כלומר אתה בשלך? אתה לא חושב על אמא שלך? על האחים והאחיות שלך? על שירין?”
“אני מוכרח להמשיך בדרכי,” הגיב מוחמד בקול נמוך ובראש מושפל, אנא תן לי להעלם לדירת המסתור שהכנת לי; לאחר מכן אני מניח שווילהלם כבר ידאג לי כאן או במושבה שלנו בדִינְגָה.”
“כלומר תשתתף בתהלוכה שלכם, ברחובות העיר, לעיני כל; כלומר הבן של רפיק יצא להפגין עם הכרזות של התנועה?”
“אני מבטיח לך כרזה: “איש באמונתו יחיה”.”
“ואתה חושב שזה כבר יכשיר את השרץ? רוב האנשים לא יבינו את הדקויות האלה; וחוץ מזה, איך תסתתר? תכין לך מלאי מזון ושבועות לא תצא מהדירה? הרי בעקבות שידורי הטלוויזיה בהם כיכבת כולם יזהו אותך.”
“אני מבין שהדירה היא בקצה השני של העיר, אז אולי השכנים שיזהו אותי הם אוהדי “פיזיס נומוס” ולא יסגירו את סודי…”
“אבל רק יספרו לחבריהם, שגם הם יבטיחו לשמור סוד, ואלו יספרו לאחרים, ותוך זמן קצר כולם ידעו היכן מתגורר מוחמד מ”פיזיס נומוס”; וכמו כן פה ושם יש גם מוסלמים שמתגוררים בשכונות יוקרה נוצריות. זהו סיכון גדול מדי ”
“אותם מוסלמים יתכן ויזדהו עם דרכי; אני אקח את הסיכון ואשתדל שלא להתבלט; אולי גם אנשי הסניף שלנו ימצאו לי חבר לדירה שיהיה “שר החוץ” שלי…”
“ומה יהיה בזמן התהלוכה והעצרת?”
“אני מניח שווילהלם יספק אבטחה.”
74.
“ומה יהיה אחרי חודש? ואחרי שנה? ואחרי עשור? אתה יודע שבדת שלנו יש זכרון ארוך…, המשטמה בין הסונים לשיעים נמשכת כבר אלף וחמש מאות שנים!”
“אבא, אני לא יודע אם כבר אחרי שנה, אבל אני מקווה שאחרי עשור כבר תושלם המהפכה וכאשר לא יהיה מוסלמי אחד בעולם שלא יוכל לנהל את אורח חייו הדתיים כרצונו, לא תהיה כבר סיבה לאיש להתנכל לי. יש לך כאן את מפתחות הדירה? אני אלך לארוז, אחכה עד שאמא תחזור כדי להפרד ממנה, ואקח מונית לדירה.”
“איזה מונית? כדי שמחר כל העולם ידע להיכן עברת? אני אקח אותך.”

מוחמד הלך לחדרו והתחיל לארוז, כשנשמע צפצוף מהטלפון החכם המודיע לו שהתקבלה הודעת דוא”ל חדשה. ניגש למחשב וקרא את תשובתם של שולחיו, אנשי הדת, להודעתו בדבר קיום עצרת העם:
“מוחמד יקירנו, אסור לך להשתתף בתהלוכה הזאת, ווודאי שלא להוליך אותה! מצא תרוץ כדי להתחמק מזה; הִתְחָלֶה, אמור שאביך אוסר עליך, אמור שאתה צעיר מדי, שמבוגרים ממך יובילו את המצעד, אמור שמוסלמים קיצוניים איימו עליך, מצא כל סיבה שתמצא כדי להעדר מהתהלוכה! הצלחת בהשתלבות ב”פיזיס נומוס” מעל ומעבר למה שיעדנו אותך; רצינו אותך בתור מודיע, והפכת להיות אחד מסמלי התנועה! אנחנו רוצים לגמד אותה עד להכחדתה ואתה מסייע בהאדרתה! חזור להיות חייל מהשורה, מודיע נאמן, ובן מסור לאסלאם.”
מוחמד השיב:
“אני בן מסור לאסלאם אבל גם בן מסור לאנושות; אם לא תהיה אנושות לא יהיה גם אסלאם וגם לא יהיה שום דבר. תנו לי להילחם מבפנים ולתרום להצלחתה של מהפכת “פיזיס נומוס” כדי להציל את האנושות אבל מבלי לפגוע באורח החיים והאמונות של כל מרכיביה, בראש ובראשונה האסלאם הקדוש.”
לאחר זמן מה התקבלה תשובה כתובה באותיות קידוש לבנה:
“מוחמד, למדנו להכיר אותך ולאהוב אותך ואנחנו דואגים לשלומך! ולכן עצתנו לך: רחק מהתהלוכה! ודי לחכימא ברמיזא!”
75.
מוחמד השיב מיד:
“אתיצב בראש התהלוכה ואנא מסרו לכל חורשי הרעות שתוצאת מעשיהם תהא ההיפך ממה שהתכוונו לו, שכן אם תהלוכה ועצרת שיעברו בשקט יביאו לתנועת “פיזיס נומוס” מיליון מצטרפים חדשים, פרץ אלימות יביא פי כמה וכמה.”
מוחמד המשיך לארוז בלא שהתקבלה תגובה ממפעיליו. בשעת לילה מאוחרת החזיר אחיו במכוניתו את אמו נור לביתה. מוחמד חזר בפני אמו על דבריו בשיחה עם אביו; היא הגיבה בפנים עצובות ומהורהרות כאחת שזה מכבר כבר השלימה עם המצב שמוחמד בנה יעלם מחיי משפחתו לזמן בלתי ידוע. נרתמה לעזור לו באריזת חפציו ובגדיו. במזוודה נפרדת ארז את כל הספרים וחוברות הלימוד המיועדים לשנת הלימודים השניה באוניברסיטה במקצוע “מדעי המדינה”. אביו וידא שכרטיס האשראי של מוחמד נמצא בארנקו.
העמיסו מוחמד ואביו את המזוודות על האוטו, כשנור מתבוננת דרך הוילון בחלון הצופה אל הכביש כדי לאתר מעקב. בסיימם חזר מוחמד ונפרד מנוּר אמו. דקות ארוכות עמדו חבוקים עד שיבשו דמעותיה. ליטף את שערה ואמר:” יהיה בסדר, אנחנו נתראה; אינני יודע היכן ואינני יודע מתי, ביום או בליל, בחורף או בקיץ, אבל נתראה. שימרי על אבא ומסרי את אהבתי לאחיי ואחיותי ובני ביתם.”
רפיק התניע את המכונית, יצא אל מחוץ לעיר, ואחרי שוידא שלא עוקבים אחריהם חזר לעיר בדרך אחרת; בזמן הנסיעה הוציא מוחמד את הסוללה ממכשיר הטלפון הנייד שלו והטמינה בתחתית תיק הגב שלו. לאחר כשעה ומחצה הגיעו לדירה. השעה היתה שתיים אחר חצות ונפש חיה לא נראתה ברחוב. החנה את המכונית בחצר הבית בחניה השמורה לדירה, ודומם פרקו את מטלטליו של מוחמד והעלום לדירה שהיתה בקומה ראשונה מעל העמודים בבית דירות יוקרתי. מוחמד נפרד מרפיק אביו שניסה ללא הצלחה להסתיר דמעות שזלגו על לחייו.
סייר מוחמד בדירה שהייתה בת שלושה חדרים, מרוהטת ומאובזרת כולל מחשב נישא שאביו דאג מבעוד מועד לחברו לרשת האינטרנט. הפעיל את המדפסת, הדפיס במספר עותקים את השם “רונלד ווילסון” באותיות ענק, גזר והדביק על הדלת החיצונית ועל תיבת הדואר שבכניסה לבית.
כיבה מוחמד את האור, השתרע על המיטה הרחבה שבחדר השינה, ושקע בהרהורים: “אני גיבור? או שסתם נקלעתי למצב הזה בלי שלמעשה היתה לי שליטה על מהלך העניינים; ומה יהיה עם הורי, עם מריה, מדלין, וכל השאר, שלא יתנכלו גם להם; ומה עם שירין? האם היא עוקבת אחרי המתרחש ב”פיזיס נומוס” באמצעות הטלוויזיה או האינטרנט או שגם זאת אוסרים עליה; ואז אולי החברות שלה מעדכנות אותה? ומה יהיה אם הכל יהיה לשוא, מה שהיה הוא שיהיה, ועולם כמנהגו ינהג?” נזכר במאמר חכמים שאין עוצרים במעלה ההר לפני שמגיעים לפסגה, ובמחשבה מדרבנת ומנחמת זו נפלה עליו תרדמה.
למחרת, התעורר משנתו בשעת בוקר מאוחרת לקול צפצוף ציפור שעמדה על ענף עץ מול חלון חדרו. רחץ פניו, צחצח שיניו, והכין לעצמו ארוחת בוקר; סיים את ארוחתו, שטף הכלים, ושלח הודעות לכתובות הדואר הפרטיות והסודיות של המטה של וילהלם, של מריה, ושל מדלין, ודיווח להן את הקורה אותו מבלי להסגיר את כתובת מגוריו החדשים. הזכיר להם למחוק את הודעותיו מיד לאחר קריאתן.
76.
שלח גם הודעת מייל להוריו:
“בוקר טוב אמא ואבא היקרים,
ישנתי טוב ומצב הרוח שלי מרומם; הדירה מעולה – לא חסר בה דבר. יום טוב לכם ולכולם; אנא מחקו את ההודעה אחרי שתקראו אותה.
בנכם האוהב מוחמד.”
לאחר שהתעדכן בקורה בעירו, בארצו, ובעולם, באמצעות אתרי חדשות ברשת האינטרנט, נפנה לבנות לעצמו זהות בדויה:
שם: רונלד ווילסון; גיל: 22, מקום לידה ומגורים: עיר קטנה בקצה השני של ארצו. עיסוק: עבודה כמוכר בחנות סיטונאית לחומרי בניין השייכת למשפחתו; שכר כאן את הדירה הזאת כדי להיות הכי רחוק שאפשר מעיר מגוריו שם חווה אהבה נכזבת לנערה מקומית, וכדי לכתוב רומן אהבה וכך להביע פורקן לרגשותיו. לאחר מכן עיין בתוכנית הלימודים של השנה השניה באוניברסיטה והחל לכתוב במחשב סדר יום ללימוד ושינון חומר הלימודים. בכל רגע שרגשות של בדידות הציפו אותו עיין באתר האינטרנט של “פיזיס נומוס” ועקב אחר הודעות חדשות ועדכון רציף של מספר החברים החדשים: מספרם התקרב לשבעה מיליון ושלוש מאות אלף, ועדיין לא הוזכר עניין המצעד ועצרת העם; “מחכים כנראה לקבלת הרשיון וקביעת מועד מדויק כדי לפרסם זאת ברבים,” חשב.
אחר הצהריים החליט ללכת למרכול המקומי כדי להצטייד במלאי מצרכי מזון. למד את מפת איזור מגוריו, את שמות הרחובות, הגנים הציבוריים, החנויות, ואיתר את המרכול הסמוך. חבש כובע רחב שוליים שרכש בדִינְגָה, הרכיב משקפי שמש כהות, לקח את עיתון יום אתמול, ויצא את ביתו. בפתח הבית נתקל בשני ילדים שרצו אצו מולו במעלה המדרגות מבלי לזכותו אפילו במבט. צעד לכיוון המרכול כשהעיתון מגולגל בידו, כדי לשמשו בהסתרת פניו בעת הצורך. בחזרה מהמרכול הוציא מזומנים ממתקן כספומט שהוצב ליד פתחה של חנות.

פרק שישי: מצעד ועצרת עם.

לאחר יומיים הופיעה באתר התנועה הודעה רשמית המבשרת את קיום התהלוכה ועצרת העם. פורטו במדויק מיקום יציאת התהלוכה, מפת המסלול, מקום עצרת העם, וכן התאריך, שעת יציאת המצעד, ושעת התחלת עצרת העם. לאחר זמן מה קיבל מוחמד הודעה ממטה ווילהלם בזו הלשון:
“1.הוחלט על לבוש הצועדים אנשי הסניף בצבעי ירוק בהיר ולבן; אנא מסור את מידות בגדיך וקבע מקום לקבלת חבילת הבגדים באיזור מגוריך – אבל לא בסמיכות מקום לדירתך. בקבלתם מדוד אותם ואשר התאמה.
2. כחצי שעה לפני מועד תחילת המצעד, עליך להתייצב על המדרכה ליד דלת הכניסה למעדניה בכתובת: ***, כשבגדי הירוק לבן ברשותך; שם יאספו אותך המאבטחים. במכונית תחליף את בגדיך.
3. בתום העצרת יובילו אותך המאבטחים במכונית עד למקום בו תחליטו עליו בהתיעצות ביניכם כמתאים, ממנו תצעד לדירתך. בעת הנסיעה תחזור ללבושך הקודם שהושאר במכונית. את בגדי הירוק לבן השאר במכונית.”
77.
מוחמד המשיך להעביר את ימיו בדירה בלימוד עצמי של המקצועות השונים השייכים לסמסטר הראשון בשנה ב’ של מדעי המדינה, בעבודות הבית, במעקב אחר המתרחש בעולם שמחוץ לדירתו באמצעות הטלוויזיה ורשת האינטרנט, וכן בשחזור חייו ויחסיו עם היקרים לו. מצא עצמו עשרות פעמים ביום חי מחדש אירועים מעברו הרחוק והקרוב, ומחשבות התרוצצו במוחו ועלו שאלות ותהיות כמה זמן יוכל להחזיק מעמד במצב זה של קיום ממשי בדירה בצד קיום וירטואלי במדיה התקשורתית ובזכרונות העבר. כשנותרו כשבועיים למועד העצרת, החליט לשים את נפשו בכפו, לנסוע לעירה של שירין כדי לצפות בה ביוצאה מהסמינר ששנת הלמודים בו החלה זה מכבר.
יום לפני מועד הנסיעה ניגש למרכול וקנה ממתק שוקולד בצורת לב, עטוף בעטיפה ססגונית; עמד בתור לקופה כדי לשלם. כהרגלו חבש את הכובע רחב השוליים ולעיניו משקפיי שמש עם עדשות כהות. אדם שהצטרף לתור אחריו, נגע קלות בכתפו, ומשמוחמד פנה לאחור שאל אותו:
“סליחה בחור, אבל אתה נראה לי מוכר.”
מוחמד, שקצב ליבו הוכפל כהרף עין, התבונן באיש שהיה לבוש בקפידה וענה:
“כן? אתה לא מוכר לי; אולי אני מוכר לך מכאן, מהמרכול.”
“זה לא מכאן, אני קונה פה כבר שנים ואף פעם לא ראיתי אותך; אתה חדש פה בסביבה?”
“כן, אני דייר חדש.”
“ומהיכן באת,” התעקש האיש.
“מעיר קטנה בשם ***.
“לא מכיר; אולי אתה איש טלוויזיה?” לא הרפה הזר.
“לא,” ענה מוחמד בהניעו ראשו מצד לצד בשלילה מוחלטת, כשהוא מצליח להעלות חיוך על שפתיו.
“או קיי, סליחה על ההטרדה; אם אני אזכר אני אגיד לך בפעם הבאה שניפגש כאן.”
“בבקשה,” ענה מוחמד.
העומדת לפניו בתור, אישה מבוגרת קטנה וצמוקה, סיימה את עניניה; מוחמד שילם עבור מעדן השוקולד ויצא מן המרכול. קצת אחרי הפתח ראה את האשה הקטנה שעמדה לפניו בתור לקופה, שני סליה בידיה, כשהיא מחייכת, פונה אליו ואומרת:
“אתה מוכן לעזור לי לסחוב את הסלים?”
“מוחמד התקרב אליה ללא אומר כשסימן שאלה על פניו. באותו רגע סר החיוך מעל שפתיה, ומבטה הוסט לשמאלו של מוחמד; עקב אחר מבטה וראה את האדם שחקר אותו חולף על פניו. בהסכמה שבהבנה חיכו שניהם עד שהזר נעלם מעיניהם, ואז חזר החיוך לפניה הקמוטים של האשה הקטנה שאמרה:
“שמי אַתֵנַה, אני פרופסור אמריטוס למדעי המדינה; שמעתי את השיחה בינך לבין הזר, ואני דווקא יודעת מאין אתה מוכר לי: אתה מוחמד מ”פיזיס נומוס”; אני אוהדת נלהבת שלכם ואני חושבת שכבר מזמן היתה צריכה לקום תנועה כמו שלכם.”
78.
מוחמד חייך, נטל את שני הסלים מידיה של אַתֵנַה, ואמר:
“בשביל אוהדת שלנו אני מוכן לשאת סלים עד לקצה העיר.”
“לא צריך,” צחקה אַתֵנַה, “רק עד הרחוב המקביל, ואני רוצה לגמול לך בכוס קפה ובפרוסת עוגה מעשה ידי.”
“עשינו עסק…”
צעדו לכיוון ביתה של אַתֵנַה בלא אומר כששאון התנועה ברחוב הראשי מונע מהם לפתח שיחה.לאחר מספר דקות הגיעו לביתה; עלו במעלית לקומה גבוהה. נכנסו לדירה ולעיני מוחמד נגלה סלון רחב ידיים עמוס לעייפה ברהיטים, קירותיו מעוטרים בתמונות, ופסלים מוצבים בכל פינה אפשרית – הכל פרי אמנות שבטית מיבשת קרתגה. בתגובה לקריאת ההתפעלות של מוחמד ענתה אַתֵנַה:
“בעלי המנוח היה אנטרופולוג וחקר את היבשת השחורה;” לקחה מידיו את סלי המרכולת והציע לו לשבת היכן שיחפוץ, רק לא על הכורסה הגדולה המתנדנדת – כורסתו של בעלה. ניגשה למטבח ומוחמד פתח את דלתות הזכוכית הפונות אל המרפסת, והשקיף על הנוף העירוני הנפרש לפניו. לאחר מספר דקות התיישב על ספה ליד שולחן עץ נמוך מכוסה מפה רקומה; אַתֵנַה הביאה את התקרובת והתיישבה על כורסה לצידו.
“עוגה מאד טעימה,” העיר מוחמד, “לא מתוקה מדי, בדיוק מה שאני אוהב .”
“לבריאות, אם תרצה עוד, יש.”
“תודה. לימדת באוניברסיטה שלנו?”
“כן, עשרות שנים עם הפסקות, בשנים שבהן התלויתי לבעלי במסעותיו ברחבי קרתגה.”
“את מכירה את אתר האינטרנט שלנו?”
“בוודאי, אני גם אגיע למצעד ולעצרת בכיכר העיר; אם הייתי יותר צעירה הייתי מצטרפת לתנועה וגם מוכנה להשתתף בהקמת הישוב הראשון – אֵלְפִּידָה.”
“תהיי מוכנה לדבר בשבחנו בדיונים פומביים בטלוויזיה?
“אשמח לעזור בניסוח עמדות וטיעונים בעד, אבל הופעה פרונטלית שלי לא תתרום להאדרת כוחנו…; העולם שייך לצעירים – מה גם לתנועה מהפכנית כ”פיזיס נומוס”.”
“את נשמעת מאד צעירה, להתחיל איתי ברחוב…”
“כן, רוחי צעירה ואני גם הרפתקנית…”
“למיטב ידיעתך מתגוררים בסביבה קיצוניים פונדמנטליסטים שאני צריך להשתדל שלא להיתקל בהם?”
“למיטב ידיעתי אין כאלה כאן; בחרת סביבה טובה כמקום מסתור; יש סיבה שאתה לא משנה את הופעתך, לבד מהכובע ומשקפי השמש, כגילוח הזקן ותספורת תלתלי הראש שלך?”
“אני מנוע מלשנות את הופעתי החיצונית; אני עתיד לצעוד בשורת הצועדים הראשונה במצעד וכן להשתתף בתוכניות ודיונים בטלוויזיה.”
“מה אתה אומר…, זה לא מסוכן להתגרות בגורל?”
“יהיו לי מאבטחים אישיים וגם המשטרה המקומית תקצה כוח אדם ניכר לשמירה על הסדר.”
79.
“הרשה לי להיות קצת חטטנית…, אתה יודע שזקנים, וביחוד נשים זקנות, רוצים להמשיך את החיים ובמיוחד את הרומנטיקה, על ידי מציצנות בחיי הזולת,” מוחמד פרץ בצחוק. “אתה בחור צעיר ונאה, אתה מוסלמי מתקדם החי בסביבה נוצרית, אתה סטודנט באוניברסיטה, בשנה האחרונה מצטרפת לך גם הילה של מהפכן…, אז מה קורה עם המין השני…?”
“את יודעת לשמור סוד?”
“כן, אבל אנא אל תגלה לי סודות; ספר רק מה שגלוי בפני כל.”
“אז יש לי חברים, ומידי פעם אנחנו הולכים “להתפרק”, כלומר הלכתי איתם – מה יהיה הלאה אינני יודע,” הרצינו פניו, “יש נערה נחמדה שרוצה בי, יש בחורה מבוגרת ממני שהיתה רוצה להשתעשע איתי ואולי יותר מזה, אבל אני לא נענה להן כיוון שאני מוסלמי בהכרה, יש לי משפחה נהדרת, ואני נגד המתירנות של המערב – רק אל תפרסמי את זה ברבים – אחרת אהיה מנודה גם משמאל וגם מימין.”
“אתה אדם מרתק! אני מקווה שאתה לא כועס עלי על החיטוט בקרביים…”
“להיפך, אני מודה לך, אם לא היינו נפגשים הייתי צריך “להמציא” אותך, הספרות מלאה בסיפורים על בדידותו של לוחם המחתרת, והנה אלוהים אוהב אותי ונקרית על דרכי.”
“אני שמחה; דלתי פתוחה בפניך בכל עת ואשמח להושיט יד גם בנושא ה”התפרקות”, אם יסתייע…” מוחמד הביט בה בפליאה ובסימן שאלה. “אני מתכוונת בפתרון הבעיה מבחינה לוגיסטית, כנאמר “אם מוחמד לא יבוא אל ההר, ההר יבוא אל מוחמד”, כלומר לדירה שלי…”
“את שובבה…, אני אשמח לעוד פרוסת עוגה.”
מוחמד רשם את כתובת הדוא”ל שלה, ונפרד מאַתֵנַה בלחיצת יד חמה.

בערב הגיעה הודעת מייל מאמו:
“בת דודתי השניה אמה של שירין הודיעה לי שאביה מצא לה חתן ובקרוב יערך טקס האירוסין; שירין בוכה ומתאבלת עליך; אמה שנכמרו רחמיה על בתה, אמרה לי שהיא מוכנה להסתכן, להמרות את פי בעלה, לפנות לזקני העדה ולבקשם שישיאו אותך לשירין בתנאי שתופיע לפניהם ותתנער מכל עניין המהפכה. בצער רב אמרתי לה שנעלמת לנו מחמת איומים על חייך מצד קיצונים מבני עמנו. אמרה שאם כך האירוסין והחתונה יתקיימו והיא מקווה שבסופו של דבר שירין תשלים עם המצב שכן החתן המיועד הוא אדם ראוי. מה עושים?
שמור על עצמך,
אמך האוהבת.”
תוכניתו ליום המחר לנסוע לעירה של שירין ולהגיש לה את ממתק השוקולד דמוי הלב קיבלה תפנית ודחיפות יתר. בהתחשב במצב, סביר להניח שלא מאפשרים לשירין ללכת ללא ליווי וכך לא יוכל לגשת אליה. נצנץ במוחו רעיון. כתב לאַתֵנַה, וביקש לבוא שוב לבקרה באותו ערב. נענתה. הגיע לדירתה וסיפר לה את כל המעשה בענין שירין. עוד הוא גומר לספר, ואַתֵנַה מיוזמתה קראה את מחשבותיו, והתנדבה למסור בעצמה לשירין את השוקולד.
למחרת השכימו קום, נסעו במכוניתה של אַתֵנַה לחניון תחנת הרכבת בעיר, נסעו ברכבת לעירה של שירין, ולקראת שעת צהריים הגיעו אל מול שערי הסמינר.מוחמד חבש על ראשו פאה נכרית שסיפקה לו אַתֵנַה, ודידה על מקל מאוספיו של בעלה המנוח. אריזת השוקולד היתה מונחת בארנקה. לאחר זמן מה הסתיימו הלימודים ובנות החלו לצאת מהשער בדרכן הביתה. מוחמד צפה בהן במתח גובר והולך כשהוא מנסה לאתר את דמותה של שירין. לפתע התקרבו לשער שני גברים; מיד הצטרפה אליהם שירין ויחד צעדו לכיוון ביתה. מוחמד ואַתֵנַה צעדו במדרכה המקבילה וחיכו לשעת כושר כדי להשלים את המשימה; משזו בוששה לבוא, החליט מוחמד ליצור אותה בעצמו. רמז לאַתֵנַה, עבר למדרכה שממול וקרב לשירין ומלוויה בעוד אַתֵנַה ממשיכה לצעוד במקביל אליהם. לפתע התיצב מולם מוחמד, השליך מעליו את הכובע, הפאה הנוכרית, והמשקפיים, וקרא בקול: “שירין אהובתי”. מלוויה זיהו אותו מיד והתנפלו עליו. מוחמד נשא רגליו וברח לכיוון ממנו בא. לא הצליחו להדביקו. מיד כשנעלמו מהעין חצתה אַתֵנַה את הכביש, קרבה לשירין שניצבה המומה על מקומה. הושיטה לה את האריזה עם השוקולד, ואמרה:” זאת מתנה ממוחמד, החביאי אותה בתיק שלך.” שירין לקחה את השוקולד, ואַתֵנַה פנתה לאחור ובצעדים מהירים התרחקה מהמקום; בהזדמנות הראשונה פנתה לרחוב אחר.
80.
מאוחר בלילה חזר כל אחד מהם לדירתו. אַתֵנַה הקדימה אותו ושלחה לו הודעת דוא”ל :
“שירין קיבלה את השוקולד והחביאה אותו בתיקה. מה איתך? כתוב מיד בהגיעך לדירתך.”
מוחמד ענה:
“הגעתי בשלום. שירין ואני לא נשכח לך זאת לעולם. אדווח לך ברגע שאשמע משהו בנידון מהורי.”
למחרת בבוקר שלח מוחמד להוריו הודעת דוא”ל ובה פרט את השתלשלות ארועי יום האתמול. בשעת צהריים הגיעה תשובה מאימו:
“דיברתי עם אמה של שירין; שירין מאד נרגשת מהמעשה האבירי שלך; היא לא פתחה את אריזת השוקולד ושומרת אותה קרוב לליבה; אביה הפסיק את לימודיה בסמינר ואסר עליה לצאת מהבית. שירין מסרבת בכל תוקף להנשא לבחור שנבחר עבורה ואביה אמר שבשום אופן לא יסכים לנישואין אתך והיא מצווה להישאר בבית עד שתסכים להנשא לבחור זה או אחר מאלו שהמשפחה תציע לה. היא נורא מסכנה; לך יש את “פיזיס נומוס” והיא תהיה ספונה בביתה רק עם עבודות הבית;
מועד המצעד ועצרת העם הולך ומתקרב, והחששות בליבי הולכים ומתגברים; אולי לא תסתכן בצעדה ותופיע רק בראיונות בטלוויזיה, שאז קל יותר לשמור על בטחונך?

נ.ב.,
אביך ביקש למסור לך שהוא מאד גאה בך ובתעלול שרקחת כדי למסור לשירין את השוקולד.
לא כתבת לנו מי היא אותה אלמנה מבוגרת שזיהתה אותך ולקחה חלק בתעלול…;
אפשר לסמוך עליה שלא תגלה ברבים את סודך – במודע או שלא במודע?
שמור על עצמך,
מתגעגעת,
אמא.”

מוחמד אישר לאמו קבלת ההודעה וסיפר לה על אַתֵנַה. לאחר מכן כתב לאַתֵנַה:
“ידידתי אַתֵנַה,
כיוונתי לטוב ויצא רע; שירין מרותקת לביתה!
כפי שראית, בזמן המבצע שלנו אתמול איבדתי את הכובע, הפאה הנוכרית, ומשקפי השמש,. יש לך בשבילי חלקי לבוש להסוואה?
נתבקשתי לכתוב סיסמאות למצעד; אשמח אם תעזרי בנידון.
מוחמד.”
81.
אחה”צ התקבלה תשובה מאַתֵנַה:
“צר לי לשמוע על שירין; גש לביתי אחרי רדת החשיכה ונחפש אותך כך שגם אמך יולדתך לא תזהה אותך… אני אקרא שוב את המצע שלכם ואחשוב על סיסמאות.
להתראות.”

ירד הערב, מוחמד התכונן לצאת לביתה של אַתֵנַה, כשהגיעה הודעה ממריה:
“מוחמד יקירי, קיבלתי הודעה ממרכז הסניף שלנו בעיר***, שהבוקר פורסמה ידיעה במקומון שלהם, שמוחמד מ”פיזיס נומוס” נראה בעירם כשהוא מנסה להתקרב לבנות המקום שהיו בדרכן הביתה מהסמינר, ולשוחח איתן. זה יכול להיות? או שיש לך כפיל…; מה יש לך לחפש שם? מדוע אתה מסתכן שלא לצורך?
קיבלנו את הסיסמאות שכתבת וכנראה שנשתמש בשתיים מהן במצעד ובעצרת העם.
שלך,
מריה.”
מיד ענה:
“תודה על המידע.
אני שמח שאישרתם סיסמאות שלי.”

עם חשיכה הגיע מוחמד לביתה של אַתֵנַה. על השולחן בסלון היתה מונחת ערימה של בגדים, כובעים. מטפחות ראש, תליונים, אצעדות, צמידים, טבעות, עגילים, פאות נכריות – הכל בסגנון קרתגני.
“איזה מבחר, התפעל מוחמד, את יכולה לפתוח חנות בגדים ואביזרים לבוהמה;”
“כבר הציעו לי לקנות את האוסף שלנו; אני לא מוכרת את זכרונותי! אני אוריש את האוסף לאוניברסיטה שלנו; אמרתי לך שאין לי ילדים?”
“לא, אני מצטער לשמוע.”
“כנראה שאני אשמה; בצעירותי הייתי שובבה חסרת אחריות מה שגרם להפלות רבות וכנראה נפגע משהו,” אמרה בעצב.
מוחמד הגיב בשתיקה ובמנוד ראש לאות השתתפות בצערה.
“בוא למטבח, הכנתי לנו ארוחת ערב.” אמרה אַתֵנַה כשהיא מובילה אותו בזרועו.
“תודה.”
רק ישבו לאכול ופעמון דלת הכניסה צלצל. “לך לחדר השינה,” לחשה אַתֵנַה ומיהרה להחביא את צלחתו וכלי האוכל של מוחמד במזווה. “אני מיד באה” קראה בקול. מוחמד נכנס לחדר השינה, סגר את הדלת, וזחל אל מתחת למיטה הזוגית הרחבה.
אחרי כשעה נכנסה אַתֵנַה לחדר השינה ומצאה את מוחמד ישן מתחת למיטה.
“התכופפה, משכה בזרועו, ואמרה:
“קום מוחמד, התעורר.”
“מוחמד פקח עין ראה את רגליה של אַתֵנַה ומיד חזר לעצמו. זחל אל מחוץ למיטה ונעמד על רגליו כשהוא מפהק.
“זאת היתה השכנה; היא כבר הלכה.”
הציץ בשעונו ואמר:
“אוּ וָוה, עברה יותר משעה.”
82.
“איך אתה יכול להרדם במצב כזה…,” תמהה אַתֵנַה.
“אני לא יכול שלא להרדם כשאני נאלץ להיות במצב של חוסר מעש.”
“זוהי תכונה של פלגמטים או של אנשים דגולים…, בחר מה אתה מעדיף…”
מוחמד צחק והלך אחרי אַתֵנַה חזרה למטבח. חזרו לאכול ואַתֵנַה אמרה:
“מה פרוש שירין מרותקת לביתה? בת כמה היא?”
“היא עברה את גיל השמונה עשרה.”
“אז היא נחשבת לבוגרת ויכולה לעשות כל מה שהיא רוצה!,” אמרה אַתֵנַה בכעס.
“לא אצלנו, אצלנו נשמעים לאבא ואם אין אבא אז למבוגרים במשפחה.”
“ונוח לך עם זה? בחור צעיר ואינטליגנטי, סטודנט למדעי המדינה, חי בארץ מערבית מתקדמת, שותף למהפכה עולמית, ואני מניחה גם בעד שחרור האישה.”
מוחמד חייך וענה:
“אני אשאל אותך שאלה: לא היית מעדיפה לחיות במסגרת משפחתית חמה מחבקת ותומכת, בידיעה שמה שלא יקרה יעמדו לצידך, מאשר בצורת חיים שכל אחד לעצמו, שזורקים את הזקנים לבתי אבות, וכל זוג שני מתגרש או היה רוצה להתגרש?
“אני רוצה לחיות במסגרת כזאת אבל עם שוויון זכויות לכל.”
“ואם יש ויכוח או אי הסכמה, ואני מתכוון בעניינים מהותיים, מי מחליט?”
“מלבנים את הנושא ומחליטים ביחד ”
“אז למה ומדוע אין לנו שני ראשי ממשלה, ולאוניברסיטה אין שני נשיאים, ולכל מפעל תעשיתי יש רק מנכ”ל אחד, גבר או אישה?”
“קשה איתך מוחמד…, הבה נרד מהאולימפוס ונחזור לשירין; אני מבינה שהיא מפסיקה את הלימודים בסמינר, ונמצאת בסכסוך עם אביה עקב סירובה להנשא לחתן שהועידו לה; דרך אגב, אמה מסכימה עם אביה?”
“אמה בוכה יחד איתה, אבל מסכימה שבחור שלוקח חלק במהפכת “פיזיס נומוס” אינו חתן ראוי בשבילה.”
“אולי נפנה למשטרה, שישחררו אותה מ”כלאה” בביתה, הרי החוק אצלנו לא מתחשב במנהגים אפלים מימי הביניים.”
“את עוד לא קולטת, סלחי לי על הביטוי, ששירין לא תהיה מאושרת בחיים של ניתוק טוטלי ממשפחתה ומכל מה שחונכה לאהוב, להוקיר, ולכבד.”
“אז מה אתה מציע? להודיע לה שהיא משוחררת מהתחיבותה כלפיך ושתבחר בחתן אחר מבין המוצעים לה על ידי משפחתה?”
“אני מציע לחכות עד אחרי המצעד, עצרת העם, והראיונות והדיונים בתקשורת שיערכו לאחר מכן. אולי, אחרי שיובהרו הדברים, תתרצה משפחתה לקבל אותי לחיקה, או ליתר דיוק, לפי המסורת שלנו, להתיר לה להיכנס לחיק משפחתי.”
“כמו שהבנתי את עמדתך בנושא עקרונות המהפכה, האסלאם אף פעם לא ישלים עם כינון ממשלה עולמית שתמנע את הגשמת יעודו לאסלאם את כל העולם, וכן לא ישלים עם הגבלת הילודה בחוק לשני ילדים לאישה.”
“את מדברת על האסלאם הפונדמנטליסטי, אבל בשנים האחרונות יותר ויותר מוסלמים עוברים לצד היותר ליברלי, ונקווה שאי פעם בעתיד הלא כל כך רחוק כוחם יגבר עד כדי אפשרות הכרעה. אבל כמו שאמרת, הבה נחזור לענייננו מעניינים העומדים ברומו של עולם, ותלבישי אותי בגדים ועדיים וקישוטים ושאר אביזרים תוצרת הפולקלור הקרתגני כך שאוכל לצעוד בראש חוצות אינקוגניטו…”
“קדימה, בוא לסלון.”
לפני לכתו בלבושו החדש, וכשתחת זרועו חבילה של בגדים וקישוטים להחלפה, מסרה לו פתק עליו רשומה הצעה לסיסמה למצעד:
“עינוי דין כמוהו כעיוות דין.”
“כל הכבוד,” הגיב מוחמד, “סיסמה קצרה וקולעת, תזכה להסכמה כללית.”
“חוץ מאשר מצידם של עורכי הדין, שתקטן פרנסתם…,” חייכה אַתֵנַה.
“כנראה נעלם מעינייך שלפי המצע שלנו, מקצוע המייצגים אנשים במשפט יעלם מן העולם; השופטים ועוזריהם ינהלו את מהלך המשפט מתחילתו ועד סופו. אני כבר שולח את הסיסמה לאישור להנהלת המצעד.”
83.
חזר לביתו ומול הראי עיצב את דמותו החדשה בעזרת המלבושים ושאר אביזרים שסיפקה לו אַתֵנַה, עד שנחה דעתו משהגיע למראה ביזרי ושונה לחלוטין מדמותו של בחור מוסלמי מהשורה.
לפני השינה התעדכן בקורה ברשת האינטרנט ובתיבת הדוא”ל שלו. מספר החברים בתנועה עבר את השמונה מיליון; חברים מכל העולם הבטיחו את השתתפותם במצעד, חלקם כבודדים וחלקם במסגרת משלחות. התפרסמה ידיעה בעתון ארצי שמשרד עורכי דין המיצג לקוח או לקוחות ששמם לא הוזכר, הגיש בקשה לבית המשפט להוציא צר מניעה נגד קיום המצעד ועצרת העם בטענה של חשש מהפרות סדר חמורות על ידי גורמים שונים המתנגדים ל”פיזיס נומוס”.
הגיעה הודעת דוא”ל ממדלן:
“היי מוחמד,
צר לי שאתה נאלץ להסתתר. הם לא מבינים שאתה משרת את מטרתם ונלחם שהמהפכה תאפשר לכל אדם לדבוק בדתו ובאמונתו? אולי אם תספר להם שיש לך ארוסה מוסלמית יניחו לך; כמובן ש”הם” יכולים להיות כל אחד מבין המונים…
קיבלתי חופש מהעבודה בכפרי ובאתי לפגישה במועדון ; מריה סיפרה לי שראו אותך משוטט בעיר*** ומנסה לשוחח עם תלמידות סמינר מוסלמיות. אני מנחשת שביקשת להיפגש עם ארוסתך… גם בשבילי היית מסתכן ככה אם הייתי ארוסתך?”
ניפגש במצעד.
מדלן.”
מוחמד הצטער שלא סיפר למריה שיש לו ארוסה בעיר***; אם היתה יודעת היתה שומרת את סודו ולא מפיצה ברבים את הידיעה שהגיעה בדבר שוטטותו בעיר***; “אבל לך תדע שככה יתפתחו העניינים,” הרהר.
שלח למריה את הסיסמה שכתבה אַתֵנַה במצורף להודעת דוא”ל:
“היי מריה,
הסיסמה המצורפת היא פרי מחשבתה של אוהדת התנועה שהכרתי בסביבת מגורי. היא תבוא למצעד ותשמח לראות את פרי עטה מתנוסס בראש חוצות.
מוחמד.

ביום המחרת קיבל מוחמד הודעת דוא”ל המבקשת ממנו לנקוב בשם וכתובת חנות שליד דלת הכניסה שלה יפגוש שליח שימסור לו את חבילת בגדי הירוק לבן; עשה כמבוקש וקיבל את החבילה; חזר לביתו ונוכח שהחולצה והמכנסיים מתאימות לגופו.
84.
השכם בבוקר ביום המצעד יצא מוחמד את ביתו לבוש כרגיל, כדי לא לחשוף את תלכושתו הססגונית קרתגנית בפני איש, כשבגדי הירוק לבן צרורים בצרור, ובמקום שנקבע נאסף על ידי מכונית המאבטחים. תוך כדי הנסיעה החליף את בגדיו לחליפת הירוק לבן, צרר את הבגדים שפשט והשאירם על רצפת המכונית. אחרי כחצי שעה של נסיעה, ירד מהמכונית, וצעד בלווית שני מאבטחים שחיכו לו במקום אל נקודת הכינוס של המצעד. מיד נבלע בקהל לובשי הירוק לבן, חברי סניף התנועה, שקידמוהו בברכת שלום ובהבעת דאגה לשלומו וצער על המצב הקשה שנקלע אליו עקב האיומים על חייו. קהל רב התאסף באיזור הכינוס ובדרכים המובילות אליו; תזמורת כלי הנשיפה הראשונה מוקמה סמוך לדבוקה המובילה את טור הצועדים, השניה באמצעיתו – לאחר כקילומטר, והשלישית לאחר כעוד קילומטר. מאות השלטים עם הסיסמאות חולקו לקהל הצועדים; כמחצית השעה לפני השעה היעודה לתחילת המצעד החלו התזמורות לנגן – כל אחת בתורה; נוגנו נעימת המקהלה מהסימפוניה התשיעית של בטהובן, נעימת האינטרנציונל, נעימת המרסלייז, נעימת השיר “לעולם לא תצעדי לבד”, השיר אִימֵגִ’ין, שיר הפרטיזנים, “אנו נתגבר”, נעימת השיר “אדמה זו נוצרה עבורך ועבורי”. ועוד מכלול נעימות משירי עמים המסמלות שלום. אחווה, טבע, ושיתוף פעולה.

התחיל המצעד לקול נגינת נעימת שיר לכת של סוזה על ידי התזמורת המובילה. את המצעד הוביל דגלן שנשא דגל ענק ועליו מצוירות חמש יבשות תבל שלובות זו בזו כדוגמת הדגל האולימפי, בצבעים ירוק בהיר ולבן. לאחריו צעדו החברים המייסדים של תנועת “פיזיס נומוס”. בשורה הראשונה צעדו עשרה חברים; במרכזם צעדו מוחמד ומריה כשהם נושאים ברמה שלט עם הסיסמה: “ארצות הברית של העולם”; מאחוריהם הונפו מספר דגלים: דגל עם ציור יונת השלום ובפיה עלה עץ הזית, דגל עם שבעת צבעי הקשת ובמרכזו המלה “שלום”, דגל עם סמל התנועה לפרוק הנשק הגרעיני,וכן נישאו שלטים נושאי סיסמאות: “עולם קיבלנו למשמרת – אין ולא יהיה אחר”, “עולם אחד – חוקה אחת – ממשלה אחת; לאורך תהלוכת הצועדים פוזרו דגלנים עם דגל חמש היבשות, ושלטים נוספים עם הסיסמאות: “בריאות, ביטחון, וחנוך בסיסי חינם – ואך ורק חינם”, “האדמה היא לא מוצר עובר לסוחר”, “איש באמונתו יחיה”, “העשירון העליון ידאג לעצמו – לתחתון ידאג השלטון”, “לא למקלטים אטומיים – לא למקלטי מס”, “אדם יכול לעשות ככל העולה על רוחו – בתנאי שאינו מזיק לזולתו”, “בזעת אפך תאכל לחם – ולא בזעתו של האחר”, “עינוי דין כמוהו כעיוות דין”.
בהתקרב טורי הצועדים אל כיכר העיר, הבחין מוחמד בתזוזה מהירה של קהל הצופים שמשמאלו, נשמעו צעקות “אללה הוא אכבר”, ותוך כדי זינוק השוטרים אל עבר הצועקים, נזרקו מעל לראשיהם מספר בקבוקי תבערה שנפלו בין הצועדים; מכנסיו של מוחמד התלקחו מנתז של חומר תבערה מבקבוק שנפל על הכביש לידו; אנשים ושוטרים שהיו לידו פשטו חולצותיהם וניסו לחנוק את הלהבות. מוחמד שנפל על הכביש מצא עצמו תוך זמן קצר בתוך אמבולנס ששעט אל בית החולים; זעקות הכאב שלו הלכו ופחתו ככל שחומרי ההרדמה ומשככי הכאבים שהוזרקו לו נתנו את אותותיהם. כשהתעורר מצא עצמו שוכב במיטה בבית חולים, כשירכו השמאלית חבושה. הסתכל ימינה ושמאלה ולא ראה פנים מוכרות בין השוכבים לצידו; לאחר מספר דקות נפתחה דלת החדר ומוחמד ראה שוטר העומד בפתחה. נכנסה אחות והגישה לו בקבוק מים. לשאלותיו ענתה שיצא בנס, יש לו כוויות מדרגה שניה בירכו, ואמור להחלים לחלוטין תוך מספר שבועות; כמו כן לא ידוע לה מה קרה לאחרים שהיו בסביבתו. הבטיחה לברר במשרד ולחזור אליו עם תשובה. לפני שהאחות חזרה כבר קיבל תשובות לשאלותיו משידורי הטלוויזיה שבקעו ממכשיר שהיה מותקן על הקיר ממול. כתב הטלוויזיה דיווח שההפרעות למצעד ולעצרת נעשו במספר מקומות; אין נפגעים בנפש אבל יש עשרות פצועים רובם מכוויות בדרגות שונות; “מה קרה למריה?” הרהר; “הלא צעדה לימינו ובקבוק התבערה נזרק משמאלו.”
85.
תוך מספר דקות קיבל תשובה ממקור ראשון: חדר החולים בו היה מאושפז התמלא במבקרים ביניהם הוריו, מדלן, מריה, ריצ’רד, ורבים אחרים.אמו של מוחמד התיישבה בכסא ליד מיטתו, הוציאה מסל קניות קופסאות פלסטיק עם מאכלים והניחה אותן על השידה. נטלה את ידו הימנית של בנה ולא הפסיקה ללטפה. מריה היתה חבושה בידה השמאלית והניחה את דעתו שכלל לא נכוותה אלא נחבלה עקב המהומה שפרצה בעקבות השלכת בקבוקי התבערה. מדלן עמדה ליד מיטתו של מוחמד ממולה של אימו ולא פסקה מלהביט לתוך עיניו. אמו של מוחמד הביטה חליפות בה וחליפות בבעלה שעמד למרגלות המיטה. הוא הבחין בכך ומידי פעם אף הוא העיף מבט במדלן. אחרי שעזבו המבקרים בהתאם לבקשת האחות האחראית, הוקרן בטלויזיה שידור חוזר של המצעד והעצרת, וכן דיון שנערך עוד לפני המצעד בעקרונות “פיזיס נומוס”. בתחילת המשדר סקרו מצלמות הטלוויזיה את ההולכים ואת הדגלים והשלטים עם הסיסמאות, עם דגש על שורות הצועדים הראשונות ומיקוד המצלמות על מריה, עליו, ועל השלט שנשאו. לאחר שהושלכו בקבוקי התבערה, התמקדו המצלמות במהומה שפרצה ובפעילות כוחות הביטחון וההצלה; נחסכו מהצופים תיאורים פלסטיים של הפצועים. לאחר מכן תועד המצעד מגיע ליעדו בכיכר העיר, ועצרת העם שהתקיימה בו.
פתח את העצרת מרצה בכיר מהאוניברסיטה, מראשוני החוג, והסביר את עקרונות התנועה; מפעם לפעם שוסעו דבריו בקריאות ביניים מהקהל: “לכו הביתה קומוניסטים; נכשלתם בעבר ותיכשלו בעתיד”, “שבענו מדיקטטורות – לא רוצים ממשלה עולמית”; לפרקים נשמעו קריאות בוז בינות לפרצי מחיאות כפיים סוערות של ההמונים. אחריו נטל את רשות הדיבור נציג של ווילהלם שברך את המתכנסים ופרט את הפעולות שבוצעו עד עתה בהפיכת התנועה לתנועה עולמית, וכן וברכישת השטח כדי להקים עליו ישוב לדוגמה המיישם את עקרונות “פיזיס נומוס”, שיקרא שמו: “אֵלְפִּידָה”. בסיום העצרת הושר המנון “המהפכה הבאה”- “פיזיס נומוס” על ידי מקהלה מעורבת של גברים ונשים לנעימת המקהלה מהסימפוניה התשיעית של בטהובן, כשהתמליל מוקרן על מסכי ענק המופנים לששת הרחובות הנפגשים בכיכר:
86.

אחי, אחיותי, עורו, קומו, צאו, בואו, אוצו, רוצו, חושו,ראו, שמעו, עשו,
אנחנו, צפו, קוו, תנו, עזרו, כולנו, חיזקו, אמצו, חבקו, שירו, קדימה:
1 5
עולם קיבלנו למשמרת, בזעת אפיך תאכל לחם,
אין ולא יהיה אחר. ולא בזעתו של האחר.
אם לא נתאחד כולנו, שתי עיניים שתי אוזניים,
לאבדון נלך מהר. זוג הורים זוג ילדים.
2 6
גם הטבע הוא שלנו, מגדל בבל בשמיים,
אבל גם של האחר. האדם על הקרקע.
לא נשרוף את עתידנו, קן לעוף במרום צמרת,
נשים קץ למלחמות. בית אדם על אדמה.
3
ממשלה לעולמנו,
בשבילי ובשבילך,
אם העושר לא הגיע,
הממשל יושיעך.
4
האלוהים או צ’רלס דרווין,
האדמה לנו נתנו.
יש שכר לעמל עובד,
אין מחיר למתת אל.

בדיון שנערך יום קודם לכן, והוקרן עתה, השתתפו מדען אקלים, סוציולוג, פסיכולוג, איש דת, ואיש עסקים.
איש הדת הביע את דעתו שהאסלאם לעולם לא יקבל ממשלה עולמית עם חופש אמונה שכן מטרתו לאסלם את כל האנושות.
איש העסקים התנגד להלאמת קרקעות וחלוקתן מחדש שווה בשווה לכל תושב בעולם.
הפסיכולוג תמך ברעיונות “פיזיס נומוס” אבל פיקפק באפשרות לישמם בהתחשב בטבע האדם.
גם הסוציולוג אהד את רעיונות “המהפכה הבאה” אבל הטיל ספק בהשגת הסכמה כללית של חברות העמים השונות לכינון ממשלת העולם או ארצות הברית של העולם.
מדען האקלים היה נחרץ בעמדתו שחייבים לממש את חזון “פיזיס נומוס” בכל דרך – אפילו בכוח הזרוע, כדי להציל את העולם מכיליון עקב השפעות ההתחממות הגלובלית.
87.
למחרת בבוקר הוחלפו התחבושות על ירכו השמאלית של מוחמד, לא לפני שנאמר לו שזהו השלב הכואב ביותר בתהליך ההחלמה של כוויותיו.
צוות טלוויזיה קיבל אישור לראיינו מחוץ לשעות הביקור הרגילות. מיקמו את ציוד הצילום והתאורה, וכתב וכתבת החלו בשאלות:
מוחמד, איך אתה מרגיש? יש כאבים?”
“אני לא אוהב להיות חולה ומרותק למיטה; אבל יהיה טוב.”
“אנחנו מאחלים לך החלמה מהירה ושלמה.”
“תודה.”
“מה הביא אותך להצטרף לתנועת “פיזיס נומוס”? האם ארוע בחייך? אכזבה ממצב העולם? רוח מהפכנית של צעירים? חבר גרר אותך? הלכת בעקבות האהבה? מרד נגד המשפחה?”
“הרבה יותר פשוט,” חייך מוחמד,”גלשתי ברשת האינטרנט, הגעתי לאתר התנועה, קראתי את המצע, וראיתי בו הצעות לשינויים בהתנהלות האנושות שחלקם הם כורח המציאות אבל לא מתבצעים באין כח שיכול לכפות אותם גם על מי שרק תועלתו האישית לטווח הקצר עומדת כנגד עיניו.”
“בכלל לא פשוט,” הגיבה השואלת בחיוך. “משליכי בקבוקי התבערה שנתפשו הם מוסלמים כמוך; מה לפי דעתך ההבדל בינך לבינם מבחינת השקפת עולמכם?”
“אינני יודע מי הם אבל אם הם קנאים פונדמנטליסטים, הם אינם מוכנים לקבל שום שינוי במצוות הדת כפי שנוסחו לפני אלף וחמש מאות שנים. אני מוסלמי בהכרה, גדלתי במשפחה מוסלמית אוהבת ומחבקת, אני בעד ערכי המשפחה הנהוגים באסלאם, אני שמח על כל אדם שלא נולד מוסלמי ומתאסלם, אבל מרצונו, ללא כפיה, וברור שלא בכח הזרוע על ידי מסעות כיבושי ארצות. אני גם אוהב מאד ילדים ואשמח על כל ילד שיוולד לי, אבל רצון לחוד, ומציאות לחוד. כדור הארץ הופך להיות צפוף מדי, אוצרות הטבע הולכים ומתדלדלים, והקטסטרופה המחכה לאנושות עקב ההתחממות הגלובלית שבאה כתוצאה מצריכת האנרגיה ההולכת וגדלה בהתאם לגידול באוכלוסיה, מכתיבים לנו, בין היתר, גם את צמצום הילודה על פי חוק ואכיפתו חסרת הפשרות.”
“אולי ישנן עוד סיבות להתנגדות האסלאם למהפכת “פיזיס נומוס”? הקשתה הכתבת; “אולי הם אינם מוכנים לקבל את אורח החיים המערבי המתירני, והממשלה העולמית שאתם מטיפים לה נראית להם כנותנת גושפנקא רשמית לכך?”
“אם תקראי את המצע שלנו, אין בו שום התייחסות לניהול אורח החיים של היחיד במסגרת משפחתו, שבטו, עמו, ודתו.”
“אבל הם רוצים שגם במרחב הציבורי תישמר מסורת האסלאם וחוקי הצניעות.”
“נו, אז יש ביננו חילוקי דעות,” חייך מוחמד.
“אני מבינה שאתה רווק; היית מוכן להתחתן עם אישה נוצריה?”
“באופן עקרוני אני לא פוסל אפשרות כזאת אבל אני אתחתן עם מוסלמית,” חייך מוחמד.
“ויש לך כבר מועמדת?” שאל הכתב בחיוך.
88.
“לפי דעתך, יש לזאת משמעות לגבי מהפכת “פיזיס נומוס”?”
“יש לזה משמעות לגבי המוני נערות שהפכת להיות מושא להערצה שלהן בעקבות חשיפתך בתקשורת בחודשים האחרונים,” חייכה הכתבת.
“בינתיים אני לא בן זוג פוטנציאלי לאף אחת, בהתחשב בעובדה שאני חי במחתרת.” ענה מוחמד וארשת פניו עצובה קמעה.
הראיון הסתיים, ומוחמד הפעיל את הטלפון החכם שאמו השאירה לו כדי להתעדכן בקורה.
כתב לְאַתֵנַה, סיפר את הקורות אותו והביע את צערו על כך שהוא נאלץ לבקש ממנה להמנע מביקורים אצלו כדי שלא לחשוף את הקשר ביניהם.
ביום המחרת לא נפקד מקומה של אמו ליד מיטתו. לאחר שטעם ממאכליה, יצאו השניים למסדרון, וישבו בפינה שקטה הרחק מאוזן שומעת.
“מוחמד, לרגל המצב זכינו אביך ואני לחזות במדלן ובמריה.”
“נו,” חייך מוחמד, “ואיך התרשמתם מהן?”
“שתיהן מאוהבות בך.”
“זהו? החלטת? ומה אומר אבא?”
“הוא בדעתי; עשרות שנות חיים שלנו במחיצתם של אנשים רבים ובצפיה בהתנהגותם במצבים שונים ובמצב היחסים ביניהם, הביאו אותנו למסקנה שבחמלה, בהשתתפות בצערך, ובשאר הבעות הרגשות כלפיך שהפגינו השתיים, יש הרבה מעבר לצפוי משותפות לתנועה ולדרך.”
“ובכל זאת, איך התרשמתם מהן?”
“אם הייתי בחור הייתי מתאהבת בשתיהן…”
“נו, אז מה המסקנה? את בדרך כלל לא אומרת דברים סתם בשביל להגיד.”
“אין לי מסקנה, יש לי תהיה: אם שתיהן היו מוסלמיות, גם כן היית מעדיף את שירין?”
“אמא, איזה מחשבות…?”
“המחשבה היחידה שיש לי שתהיה מאושר, ואני חרדה ממצב בו אתה מאוהב באחת או יותר מהן, ואתה בוחר בשירין כיוון שהיא “משלנו”, על כל המשתמע מכך.”
“ואם אני אוהב את שלושתן, הרי ברור ששירין מתאימה לי יותר; הרי בעצמך אמרת שתרבות המערב החילוני אינה בדיוק המתכון לעיצוב נשים שיעשו את בעליהן מאושרים יותר.”
“נכון, אמרתי, ואלו עובדות החיים, כל זמן שאתה חי בחברה המסורתית; אבל אם אני מנסה לצפות את העתיד; נראה לי שאתה תחיה בחברה מערבית חילונית, ואם תינשא לשירין, ברבות השנים או שתהפוך את עורה ותנהג כמו חברותיה בנות החברה החילונית, או שתמשיך לדבוק בגרסא דינקותא ותשמש מושא ללעג ולזלזול מצד סביבתה.”
“אמא, היית צריכה ללמוד פסיכולוגיה…”
“הייתי צריכה הרבה דברים,” נאנחה נור אמו, “אבל סך הכל אני מאושרת וטוב לי בחיים ולא הייתי מחליפה את בעלי ואת ילדי ונכדי בכל הקריירות שבעולם; אבל אתה לא מתייחס לדברי; אני כל הזמן מדברת ועוד לא שמעתי מה אתה חושב.”
“אמא, כל מה שאמרת הם דברי חוכמה, ואני לוקח את כולם לתשומת ליבי, אבל כרגע, אני “נשוי” למהפכת “פיזיס נומוס”.”
“אתה עדיין מתחמק מלגלות לי את רגשותיך האמיתיים כלפי מדלן ומריה, אבל אני מסכימה שכרגע אתה לא צריך להחליט שום דבר בנידון, אז הבה נניח לעניין.”
89.
ביום המחרת שוחרר מוחמד מבית החולים עם הוראות לחזור מידי יום למרפאת החוץ למעקב צמוד, טיפולים, והחלפת תחבושות. כדי שלא לחשוף את דירת המסתור הקבועה שלו, מינהלת התנועה שהקים ווילהלם שכרה לו דירת חדר מאובטחת. המאבטחים סיפקו לו מצרכי מזון ואת כל הדרוש לו, ואת התקופה הקרובה עד להחלמתו המלאה, ניטל עליו לבלות לבדו בחברת המחשב והטלוויזיה. אך סיים להתארגן בדירה,הפעיל את המחשב. נכנס לאתר “פיזיס נומוס” והופתע לגלות שינוי במראה של דף הנחיתה: מתחת לכותרת הופיע לכל רוחב הדף הצילום שלו ושל מריה כמובילי המצעד, ומתחת לו מופיע עיצוב גרפי מרשים של הסיסמה: “ארצות הברית של העולם” כשהיא מוקפת ברישום סכימתי של חמש היבשות. דפדף באתר וראה שרק הדף הראשון שונה; חזר להתבונן בו כמהופנט; לא עברה דקה והגיעה הודעת דואר ממריה:
“מוחמד יקירי, היכנס לאתר “פיזיס נומוס”, אם עוד לא עשית את זה, וראה שהפכו אותנו לסמל התנועה! מה יהיה? אני לא יכולה לצאת לרחוב מבלי שיתקהלו סביבי; זה קורה לכל הידוענים אבל יש להם כלים להתמודד עם זה: יש להם רכב צמוד עם נהג ומאבטחים, הם גרים בוילה או במגדל דירות עם בקרת הנכנסים, יש להם “משרתים” שקונים בשבילם את כל הנדרש להם, הם מבלים רק במקומות יוקרתיים עם “בני מינם”, ומעבירים את יום העבודה שלהם במסגרת מצוצמצת של חברים לעבודה ושותפים לעסקים או ל”ברנז’ה”.
בקרוב מתחילה שנת הלימודים ואהיה חשופה לסקרנותם של עשרות אלפי סטודנטים וחברי הסגל האקדמי; מוטב אולי שיזרקו אותי מהאוניברסיטה עקב חברותי בתנועה, ואז אצמצם את פעילותי למועדון ולמשרדי התנועה. איך אתה מרגיש? יש עוד כאבים? רציתי להציע לך שאחרי שתחלים תתחפש ותלבש דמות אחרת, ונוכל להיפגש ולהחליף חוויות שלא רק דרך רשת האינטרנט, אבל מיד ביטלתי רעיון זה שכן אולי עוקבים אחרי במטרה להגיע אליך.
כתוב לי מתי שתחפוץ,
החלמה מהירה,
מריה.”
ענה מיד:
“מריה ידידתי,
אכן ראיתי את המראה החדש של דף הנחיתה באתר; מאד הגיוני להציג אותנו כסמל המהפכה; אחרי הכל אנחנו מייצגים את הנצרות ואת האסלאם המהווים כשני שליש מהאנושות. את יכולה לבקש מווילהלם דירת מסתור,להתחפש לנזירה, ואז לא תהיה לך בעיה לעבור את הרחוב; אבל אז גם לא “יתחילו” איתך…; סתם, אני צוחק.
הורי התרשמו מאד ממך וממדלן והם מצטערים שאתן לא מוסלמיות…
אני עכשיו בדירת מסתור זמנית עד שאחלים ואחזור לדירת המסתור הקבועה; כיוון שחומר הלימודים של שנה ב’ במדעי המדינה נשאר בדירה הקבועה, המאבטחים קנו לי שני ספרים השייכים לתכנית הלימודים,ואני אקרא ואלמד אותם וכך אעביר את הזמן. ראיתי בטלוויזיה שתפשו את אחד ממשליכי בקבוקי התבערה, הוא הודה במעשה, ובקרוב יתחיל משפטו. הייתי מאד רוצה להיות נוכח במשפט ולהבין את מניעיו, מה עוד שהוא סטודנט להנדסה באוניברסיטה שלנו.
ד”ש לכולם, מתגעגע אליכם.
מוחמד.
90.
נ.ב.,
איך מרגישים ג’יימס והאופנוענים כשבת זוגם הפכה לידוענית בינלאומית; זה עוזר או מכביד בעת…..?”

תוך דקות הגיע תשובה ממריה:
“”פושע”…”

חזר מוחמד לדפדף באתר “פיזיס נומוס”; עצרות עם ומצעדים כדוגמת זה שהיה שותף להם, נערכו בעוד ערים ברחבי העולם, ומתוכננים עוד רבים כמותם; מספר החברים קפץ לעשרים וחמישה מיליון. לישוב אֵלְפִּידָה, שביבשת דִינְגָה, הראשון שאמור לקום לפי עקרונות מהפכת “פיזיס נומוס”, התחילו לזרום אנשים, ציוד. חומרי בנין, ומכונות להקמת מפעלים על ידי יזמים שהסכימו להיות החלוצים. דפי הפורום של האתר היו מוצפים בהבעת דעות מצד משתמשים; אחרי שעיין במקצת הדעות בעד וכנגד המהפכה, הבזיק במוחו רעיון שהודרך יותר על ידי הרגש מאשר על ידי ההגיון, ובשורת ה”חיפוש באתר” רשם את השם “שירין”. להפתעתו עלו שני קטעי טקסט בהם הופיעה המלה שירין. עיין בראשון: אישה בשם שירין(שם בדוי), כתבה שבעלה מתעלל בה ותוהה מדוע אין התייחסות במצע “פיזיס נומוס” לשחרור האשה; איזו מין מהפכה זו שאינה דואגת למחצית מהאנושות? העתיק את הקטע ושלח אותו למריה. בקטע השני נכתב:
“כותבת לך חברה של שירין, זאת שפגשה אותך לפני מספר חודשים בשער הסמינר ואמרה לך שהייתי מצטרפת אליכם אם לא המשפחה שלי…; היא עוקבת אחרי כל מה שקרה לך; היא נורא אומללה אבל לא מפסיקה לקוות; אנא תן לה שביב של תקווה.”
“יש אלוהים,” חשב מוחמד, “רק הוא יכול היה לנטוע בי רעיון כל כך מטורף לחפש את שירין באתר שלנו.”
חשב מספר דקות והגיב לפוסט של חברתה של שירין שפגש בה בשערי הסמינר, סימנה לו וִי באצבעותיה, ואמרה את מה שאמרה:
“מסרי לה שיהיה בסדר, אנחנו נתראה; אינני יודע היכן ואינני יודע מתי, ביום או בליל, בחורף או בקיץ, אבל נתראה, ואז נתאחד לעולמים! מסרי לה לשמור על עצמה. וכאות וסימן שמשיב לך מי שאת רוצה שישיב, אזכיר לך סימון וִי באצבעות…”
91.
בשעה מאוחרת בערב, הניח את ספרי הלימוד שהגה בהם עד שאדמו עיניו. עמד להיכנס למיטה כשהעיף מבט אחרון במחשב. הגיעה הודעת דואר מאביו; בדחילו ורחימו הקליק על הכתוב, וקרא:
“בני יקירי מוחמד, המשחקים האינטלקטואלים שלכם מתחילים לעורר שדים, ותרועות תצוצרות המלחמה מתחילות להישמע; צפיתי בחדשות הלילה של הטלוויזיה מארץ מוצאנו בשפת המקור, והופיעו שתי ידיעות; האחת מוסרת שבמדינה מעבר לים פוצצו – תרתי משמע – עצרת עם כמו זו שנערכה אצלנו, ויש הרוגים ופצועים; הידיעה השניה מוסרת על פַתְוָוה של המופתי של מדינת פַרְעָה, האוסר על קשר כלשהו של מוסלמי עם תנועת “פיזיס נומוס”, ודינו של העובר על איסור זה הוא מוות. אתה יודע מה המשמעות של זה; המשמעות היא שאסור לך להחשף לכל מוסלמי באשר הוא, כיוון שבלי קשר להכרתו הפוליטית הרי הכרתו הדתית מצווה עליו לפגוע כדי להרוג כל חבר בתנועה שלכם.
אני מקווה שבאפס זמן יתפרסמו גינויים חריפים לפַתְוָוה הזאת על ידי אנשי דת מוסלמים בכירים שלא לדבר על פעולות משפטיות מידיות נגד כותב הפַתְוָוה.
אני חוזר על הצעתי לך להגר למשפחה שלנו מעבר לים, ולהתחיל את חייך שם בזהות חדשה. אתה את שלך כבר עשית!
שמור על עצמך
לילה טוב
אבא.”
מוחמד לא עצם עין זמן ממושך כשהוא מתלבט אם להעביר את הודעת אביו כלשונה לאנשי הדת ששלחו אותו להצטרף ל”פיזיס נומוס”, וזו תראה להם כבקשה לחשוף בפני כל את העובדות כדי למלט את נפשו; אם ינהגו כך, או אז תאבד אמינותו לנצח ותדמית התנועה תספוג מכה קשה. החליט לא להתייחס לנושא; ממילא הפררוגטיבה אם לחשוף או לא נתונה בידיהם ואין לו שליטה על הדבר.
למחרת צוטטו הידיעות שאביו שלח לו בכל כלי התקשורת. תוך זמן קצר התחילו לזרום אל מוחמד הודעות דוא”ל: הגיעה הודעות ממריה, ממדלן, מריצ’רד, מאַתֵנַה, מאלזה, מג’יימס, וכן ממינהלת התנועה בעירו של ווילהלם, בה נאמר:
“אנחנו לא יכולים לוותר עליך כסמל התנועה, יחד עם מריה, ועצתנו לך לעבור מידית לאֵלְפִּידָה שם תמשיך לעסוק בענייני המהפכה, תוכל להיות חשוף לתקשורת, להתראיין, ולהשתתף בדיונים. המצב מחייב עתה שלא לכלול מוסלמים בין מקימי הישוב, ולארגן חגורת אבטחה שתמנע מגורמים עוינים לבצע את זממם. נשמע מאד לא טוב אבל אין ברירה. במוקדם או במאוחר המוני המוסלמים יצטרפו אלינו; בסופו של דבר יבינו שממשלה עולמית היא כורח המציאות, טובה לכל האנושות, כולל אותם.
ברגע שתחליט הודע לנו ונארגן את נסיעתך תוך זמן קצר.”
ריצ’רד, חברו ללימודים ולתנועה כתב:
92.
“היי מוחמד,
קראתי על הפַתְוָוה שהוציאו עליך, נורא ואיום! מה שלומך? אתה עכשיו ממש דמות בינלאומית על כל ההיבטים – יש מעריצים ויש שונאים. התקנאתי בך – אני הקטן – והחלטתי לעשות מעשה:
פניתי למינהלת התנועה ואישרו לי להגר לדִינְגָה! בהיותי “אינטלקטואל” –סטודנט שנה שניה למדעי המדינה –יעדו לי תפקיד של כותב ועורך עלון הישוב, ובשאר הזמן יצרפו אותי לקבוצת עבודה בבניין. הורי וכל הסובב אותי בטוחים שיצאתי מדעתי לעזוב הכל – ולא בשביל להתעשר, או בעקבות אהבה, אלא בשביל חלומות באספמיה, לפי דבריהם.
אני כבר רוצה לראות את עצמי שם! לא ידעתי איזו הרגשה של התרוממות רוח אדם חווה כשהוא הולך בעקבות אידיאל! הייתי מציע לך להצטרף אלי, אבל אני יודע שלא תעשה זאת, אתה חייב להישאר במקומך עם כל הקושי והסכנה שבדבר.
ריצ’רד.
נ.ב.,
אני מקווה שאפגוש שם נערות נחמדות…”

מוחמד ענה לכל הודעות הדואר והודה לשולחים על דאגתם לו. החליט להמשיך בשיגרת חייו הכוללת לימודים מהספרים שרכש בנושאי מדעי המדינה, ולא להחליט בקשר למעבר לאֵלְפִּידָה עד שישכון כבר בדירת המסתור הקבועה שלו לאחר החלמתו המלאה מהכוויות.

אחרי יומיים החלו להתפרסם בתקשורת תגובות של אישים אסלאמים נגד הפַתְוָוה, בין מצד אנשי דת ובין מצד חילוניים. עם אספקת המזון החדשה, הביאו לו מאבטחיו את גליון היום של העתון המקומי הנפוץ ביותר. אחד מהם פרש את העתון על השולחן, העביר את הדף הראשון, ובהבעת שמחה הצביע על מודעה שהשתרעה על כל העמוד, ואמר:” הנה מוסלמים שאוהבים אותך.” מוחמד רץ בעיניו על המודעה וראה בתחתיתה את רשימת החותמים עליה, ובראשם המכובד המקומי מר עג’מי. במודעה נאמר:
“מהפכת “פיזיס נומוס” טובה לכל האנושות כולל למיליארד וחצי המוסלמים.
החוקה שלפיה תכונן ממשלת העולם תבטיח חופש דת לכל אדם.
יש עכשיו שעת חרום מבחינת ההתחממות הגלובלית והתפוצצות האוכלוסין.
בשעת חרום יש לנקוט באמצעי חרום שעלולים לפגוע בהנאות ההווה למען העתיד.
המוסלמים חברי התנועה הם מוסלמים טובים ונאמנים לדת ולמסורת, וכל מוסלמי באשר הוא חיב להודות להם שהם מקדישים מזמנם, מרצם, ואף מסכנים את חייהם, כדי לשמור על האינטרסים שלנו בעיצוב פניה של האנושות לעתיד לבוא.
הפַתְוָוה שפורסמה על ידי המופתי ועוזריו נעשתה ללא כל שיקול דעת, כשלא טובת צאן מרעיתם המוסלמים לנגד עיניהם, אלא רק כדי לספק את יצריהם של קנאים דתיים.
כל מוסלמי שישמע לפַתְוָוה פועל בניגוד לטובת בני עמו ודתו.
על החתום:… ”
93.
בערב קיבל הודעת דואר ממריה:
“בעקבות הפרסומים האחרונים בתקשורת, החליטה מינהלת התנועה לערוך בעירנו ויכוח פומבי. הדיון יתקיים באולם הכנסים הגדול של מתחם התערוכה מול קהל של אלפים, ויועבר בטלוויזיה בשידור ישיר לכל קצוות תבל. חברי מזכירות הסניף, כולל אותך, ישבו על הבמה כמארחי הכנס. יפתח את הויכוח פאול, עוזרו של ווילהלם. עוד פרטים כשנדע.
מתי מסירים את התחבושות?
שמור על עצמך.
מריה.
נ.ב.,
שנת הלימודים החלה ולא זרקו אותי מהאוניברסיטה; נהפוך הוא, תכננו לערוך לי קבלת פנים חגיגית, אבל הודעתי להם שאני מתפטרת ןמקדישה את עצמי לתנועה.”
התקבלה גם הודעת דואר מאמו:
“אני מניחה שראית את המודעה שפרסם מר עג’מי. החלטתי לעשות מעשה; טלפנתי לבת דודתי, אמה של שירין, הפניתי את תשומת ליבה למודעה, ובקשתי שתראה אותה לבעלה, אולי יתרכך במקצת ןיאפשר לשירין להתראות איתך. בינתיים לא שמעתי ממנה. מצידי שתתחתנו מחר ותעלמו מאחורי ההמון מעבר לים ואצטרך רק להתגעגע אבל לא לדאוג…;
אמך האוהבת.”

פרק שביעי: ויכוח פומבי.

לאחר מספר ימים הופיעה באתר האינטרנט של “פיזיס נומוס” הודעה רשמית בדבר קיום הויכוח הפומבי עם ציון המקום ושעת הפתיחה. ההודעה צוטטה באתרים רבים אחרים ברשת וגם ברשתות הטלוויזיה. בהודעה נאמר שאת הדיון יפתח פאול, עוזרו של וויליאם, וישתתף נציג מטעמו של המופתי של מדינת פַרְעָה, מר עג’מי מטעם המוסלמים המתונים, מדען אקלים, איש דת נוצרי קתולי, איש דת פרוטנסטנטי, איש דת בודהיסטי, איש דת הינדי, ופרופסורית למדעי המדינה.
ביום המיועד הובילו המאבטחים את מוחמד לאולם הכנסים. הוכנס לחדר המתנה גדול וראה שם, בין היתר, את נציגי הסניף, את מריה. את אלזה, את ג’יימס את מדלן את ריצ’רד, ואת אווה. כולם ניגשו אליו, ברכוהו בחום ואיחלו לו רפואה שלמה; הגדילה לעשות מדלן שחיבקה אותו ונשקה לו על לחיו. חייך ואמר לה:
“מזמן לא שוחחנו, איך זה לחזור ללימודים אחרי הרפתקאות החופש הגדול?”
“בוא שב לידי ואספר לך; יש עוד כמחצית השעה עד לתחילת הדיון.”
“את רוצה משהו לשתות? לאכול? אני רואה בפינה שולחן עמוס מכל טוב.”
“קפה בבקשה, ללא סוכר, ועוגת שמרים, אם יש; תודה.”
“אני כבר מביא.”
חזר עם ספלי הקפה והעוגות.”אז איך המרצים השנה? והעיקר איזו קבלת פנים העניקו חברייך לידוענית שחזרה לספסל הלימודים?”
“שאלו אותי המון שאלות אז החלטנו להישאר אחרי ההרצאה האחרונה וסיפרתי לכולם את עלילותי; תתפלא, אבל יש כאלה שכלל לא שמעו על מהפכת “פיזיס נומוס”; כנראה שיש אנשים שחיים את חייהם הקטנים ובמודע, כלל לא מודעים למתרחש בעולם…”
“זה אוקסימורון מה שאמרת עכשיו…”
“אתה מתכוון ל”מודע” ו”מודעים”?”
“כן”.
“נו אז למדתי משהו…, במדעי המחשב לא משתמשים במונחים כאלה; אז מה קורה איתך? איך העברת את הזמן מאז שירדת למחתרת? לא חסרה לך חברת בני אדם?”
“את מתכוונת כנראה לחברת בנות אדם…”
“גם,”חייכה מדלן ודחפה קלות את ברכו בברכה.
“מאד חסרה לי חברת אנשים,” הרצינו פניו, “אבל אין מה לעשות.”
“ומה שלום ארוסתך המוסלמית?” הנמיכה מדלן את קולה.
מוחמד נעץ במדלן מבט מהורהר ונאנח: “יהיה טוב.”
“כלומר עכשיו לא טוב,” הרצינו גם פניה, “לא מרשים לה להיפגש אתך עקב גילוי ברבים של פעילותך בתנועה.”
“בואי נעזוב את זה.”
או קיי, אז מתי אתה משתחרר מהתחבושות?”
“עוד כמה ימים, לא יודעים בדיוק, אני מגיע כל יום למרפאה לביקורת.”
“וכל יום המאבטחים לוקחים אותך ומחזירים אותך לדירת המסתור; לא יתכן שעוקבים אחרי שגרת חייך ובסופו של דבר יגלו את מקום דירת המסתור שלך?”
“זוהי דירה זמנית; אחרי שישחררו אותי מהתחבושות אחזור לדירת הקבע שלי ואז המאבטחים יעלמו מהשטח כדי שלא למשוך תשומת לב ואני אטמע בקהל עם הזהות החדשה שאמצתי לי.”
94.
“והיא?”
“אביר מימי הביניים…,” צחק מוחמד.
“נו ברצינות…”
“ברצינות, אף אחד לא יודע, גם לא הורי, אף אחד.”
” אתה יודע, עזבתי את ארל, הוא לא מעניין אותי יותר. אז בעוד כמה ימים תחזור לדירת הקבע שלך בזהות לא ידועה ואני אאבד אותך לנצח; אני רוצה בתום הדיון להתלוות אליך לדירה הזמנית, ולהיות שלך לזמן קצר, לשעה קלה, ואם משום מה החתונה עם ארוסתך המוסלמית לא תצא לפועל, אני רוצה להיות הראשונה בתור לפני כל האחרות.”
מוחמד הסתכל בה בעיניים טובות ואמר בלחש:
“את בחורה נהדרת ואני מאד מחבב אותך.”
“נו, אז?”
ברגע זה התקרבה אליהם מריה ושאלה בחיוך:
“מה אתם מסתודדים, ספרו גם לי…”
“אנחנו חוזרים על החומר כדי שלא לפשל בדיון…”
“אשרי המאמין…,” חייכה מריה; “היכנסו לאולם, כבר מתחילים.”
על הבמה הוצב שולחן ארוך ועליו פתקים עם שמות היושבים. מריה ומוחמד ישבו אחד ליד השני במרכז השולחן. ליד מוחמד ישבה מדלן וליד מריה ישב ג’יימס. מימינם ומשמאלם ישבו יתר חברי מזכירות הסניף. האולם היה מלא מפה לפה. על הקיר מאחוריו, מול הקהל, הוצב דגל התנועה עם חמש היבשות שלובות זו בזו ומתחתיו הסיסמה: “ארצות הברית של העולם”. פאול נציג התנועה ושמונת המתדיינים ישבו מאחורי שני שולחנות משני צידיו של השולחן הארוך ויצרו איתו צורה של האות ח. במרכז הבמה הוצב שולחן קטן ועליו מיקרופון. גם על שולחנות המתדיינים הוצבו מיקרופונים – אחד לכל מתדיין.
מריה פתחה את הדיון:
“שלום לכולם; לרגל ההודעות החריפות שהופיעו לאחרונה בתקשורת, בהתייחס למהפכת “פיזיס נומוס”, החלטנו לקיים את הדיון הזה בהשתתפות נכבדים מקטגוריות שונות, כדי לנסות ללבן עניינים ולהעמידם על דיוקם. יפתח את הדיון פאול, שהוא נציגו של ווילהלם נשיא תנועת מהפכת “פיזיס נומוס”. פאול בבקשה.” פאול קם ממקומו וניגש למיקרופון בקדמת הבמה:
“שלום לכולם ותודה שטרחתם לכבד בנוכחותכם את היושבים על הבמה; אני רוצה להזכיר לכולנו שהדיון כאן מועבר בשידור ישיר בטלוויזיה וברשת האינטרנט לכל קצוות תבל. אנחנו עומדים בתחילתה של דרך שאנחנו מקווים שתוביל אותנו רחוק; תנועת “פיזיס נומוס” הוקמה כדי להעלות את האנושות על דרך חדשה באמצעות מהפכה שתשנה סדרי עולם בעזרת כינון פרלמנט עולמי נבחר וממשלה עולמית נבחרת. הפרלמנט העולמי יחוקק חוקים ותקנות המתחשבות בטובת האנושות כולה לטווח ארוך; ממשלת העולם תדאג ליישם חוקים אלו בעזרת צבא העולם שיהא הכח הצבאי היחיד. החוג שנציגיו יושבים על הבמה הוא הראשון שהגה את הרעיון, ואנחנו פועלים במרץ כדי להקים חוגים דומים בכל רחבי העולם, במטרה להשיג רוב דמוקרטי להשגת המשימה. יש לנו כבר מעל לעשרים אלף סניפים ומעל לשלושים ושניים מיליון חברים רשומים. האמצעים היחידים העומדים לרשותנו כדי להשיג רוב בין אזרחי העולם לכינון הפרלמנט העולמי הם הסברה ושכנוע; אין אנו יכולים להיות פופוליסטים ו/או דמגוגים ולהשיג תומכים בעזרת הבטחות שווא, שכן כל שאנו יכולים להבטיח הוא “דם יזע ודמעות”. “דם” על שום שיקומו לנו מתנגדים חריפים שילחמו בחירוק שיניים על פגיעה באינטרסים הפרטיים שלהם, אם דתיים אמוניים, כלכליים או שלטוניים. “יזע” כיוון שידרשו מאמצים הרקוליאניים כדי לשנות מוסכמות שהושרשו במשך דורות, ו”דמעות” משום שדרכנו לא תהא סוגה בשושנים ונצטרך ללמוד לא להרתע מכשלונות ולהמשיך הלאה עד השגת המטרה.
העקרונות שלנו מנוסחים באתר “פיזיס נומוס” שברשת האינטרנט. נפתח את הדיון בנושא “ההתחממות הגלובלית”, שהוא הנושא הבוער ביותר שעומד עתה לפתחה של האנושות שלגביו יש כמעט הסכמה מקיר לקיר שיש לטפל בו בדחיפות ובמלוא העוצמה. מומחה האקלים הפרופסור טוֹרָדוֹ בבקשה:
95.
” בעשרות השנים האחרונות התחמם כדור הארץ במידה כזו שאין אדם שלא חש בכך.
רוב מוחלט של המדענים בטוחים שמעשיהם של בני האדם הם הגורם לעליית הטמפרטורה. אם לא נטפל בבעיה, העולם ימשיך ויתחמם עם השפעה הרסנית על חלקים נכבדים מהאנושות. כבר עתה נמסים קרחונים ברחבי העולם; אם כל הקרח בעולם הנמצא על פני היבשה ימס, יעלו פני האוקינוסים בששים מטר לערך, כלומר מאות מיליונים של אנשים ימצאו את בתיהם מתחת למים, וזאת רק אחת מהרעות החולות שיבואו עלינו כתוצאה מעליית הטמפרטורה. אנחנו שורפים כמויות עצומות של דלקים כדי לייצר אנרגיה; כתוצאה מהשריפה נפלטות לאטמוספירה כמויות גדולות של הגז פחמן דו חמצני; המולקולות של גז זה מקטינות את יכולת כדור הארץ להחזיר חלק מקרינת החום שמשפיעה עלינו השמש, וזה מה שנקרא: “אפקט החממה.”
הפתרונות לבעיה ידועים לכל: חסכון באנרגיה, ויצור “אנרגיה נקיה”, כלומר שלא כרוכה בשריפת דלק פוסילי – דהיינו פחם, נפט, וגז טבעי שמקורם ברקבון של חי וצומח שהצטברו באדמה במשך מאות מיליונים של שנים. יש לנו את כל האמצעים לעשות זאת: תאים סולריים, טורבינות רוח, תאי דלק, חוות של מראות שמש, מפעלים הידרו אלקטריים, תחנות כח גרעיניות, יצור בִּיוֹפְיוּל מגידולים חקלאיים, ועוד כהנה וכהנה אמצעי יצור אנרגיה נקיה.
אנחנו יכולים לחסוך באנרגיה עם אי נוחות נסבלת בחיינו היום יומיים על ידי תיקון תקנות וחוקים ויצירת מנגנונים לאכיפתם, למשל: הגבלת שינוי הטמפרטורה בחימום ובקרור בתינו, ניצול מכסימלי של התחבורה הציבורית, כיבוי מכשירי חשמל ביתיים הפועלים שלא לצורך, ועוד כהנה וכהנה פעולות פשוטות.
אנחנו פועלים רק באופן חלקי מסיבות כלכליות ומסיבות של נוחות. התקיימו כבר מספר ועידות בינלאומיות לדיון בנושא, אבל ההחלטות שלהן מאד מתפשרות וגם הן מיושמות רק חלקית. וזאת למה? כיוון שהעולם מנוהל כיום על ידי “הון-שלטון” שמונע אך ורק מאינטרסים קצרי מועד. לא מעניין אותם מה שיקרה לכדור הארץ אחרי מותם. כאן אנחנו מגיעים לעניינינו, כלומר לשם מה אנחנו כאן, אנשי “פיזיס נומוס”: חייבים לכונן ממשלה עולמית כדי להפעיל את כל אמצעי יצור האנרגיה הנקיה סביב לשעון, וככל שניתן, לאסור שימוש בדלקים פוסיליים, ולאלץ את הציבור לחסוך באנרגיה.
אין ברירה, אנחנו קרובים לנקודת האל-חזור. חייבם לפעול עתה ובכל הכח.
אני יכול להמשיך ולפרט אבל כל המידע מצוי ברשת האינטרנט.”
פרופסור טורדו חזר למקומו ומריה ניגשה למיקרופון:
“אני מזמינה את האימאם מר חוסיני, נציגו של המופתי של מדינת פַרְעָה, לשאת את דבריו ולהסביר לכולנו מדוע הם פוסקים גזר דין מוות על כל מוסלמי החבר בתנועה.”
מר חוסיני אסף את שולי גלימתו, ובצעדים איטיים ניגש למיקרופון.
“אני אגש ישר לעניין; האסלאם הוא לא נגד האנושות; האסלאם הוא לטובת האנושות. אם כל האנושות תלך בדרכו של הנביא מוחמד – שאנחנו מאמינים שכך זה יקרה, יטב לכולנו; אם תערכו מישאל עם בין צעירים מוסלמים ההולכים בדרך הדת ובדרך אבותיהם, תווכחו לדעת שהם הרבה יותר מאושרים מחבריהם החיים בחברה החילונית. אחוז הגרושים נמוך מאד לעומת שליש ומעלה בקרב האחרים; נותנים כבוד אחד לשני באשר הוא אדם, חיים במסגרת משפחה מורחבת תומכת, ויש יחס של כבוד לזקנים. עתה לעניין התנועה המתקראת “פיזיס נומוס”: קראנו את מצע התנועה לפרטיו; כמובן שיש עניינים הטעונים תיקון שאנו מסכימים להם, אבל הרוח הנושבת מדפיו היא רוח של כפירה בכל מה שהאיסלאם מאמין בו; אנחנו מאמינים שיש אלוהים שדואג לבני האדם; אנחנו מאמינים שאותו כח עליון שברא את העולם גם יפתור את עניין ההתחממות הגלובלית; אנחנו מאמינים שזכותו של כל אדם להוליד ילדים ככל שיחפוץ והפלה מלאכותית היא רצח; אנחנו מאמינים שלכל עם הזכות לשאת נשק כדי להגן על עצמו ולא לסמוך על צבא בינלאומי שכופרים מופקדים עליו. אנחנו מצווים על ידי אללה להפיץ את האסלאם הקדוש בין כל יושבי תבל.
עתה לעניין הפַתְוָוה; אנחנו לא רוצים שאף מוסלמי יהרג, אנחנו רוצים שהוא יחיה, אבל במסגרת משפחתו דתו ובני עמו. מוסלמי החבר בתנועה הזאת חותר תחת אושיות האיסלאם הקדוש ולכך אין סליחה ואין מחילה.” סיים את דבריו, מלמל מספר פסוקים מהקוראן וחזר למקומו. בעודו עושה את דרכו למקומו צעק מישהו מהיושבים באולם:
“אם לא נטפל בהתחממות הגלובלית, עוד כמה עשרות שנים כולכם תהגרו ליוּרוֹס ותתחננו לפת לחם שכן החום יהפוך את ארצך לגהינום שאדם לא יוכל לחיות בו.”
קריאות הסכמה רבות נשמעו בקהל וכן מחיאות כפיים. מריה ניגשה למיקרופון ואמרה:
96.
“השתדלו להימנע מקריאות ביניים. אני מבטיחה שהמכובדים שיושבים על הבמה ייצגו נאמנה את דעתו של כל אחד מכם. אני קוראת למונסניור קרל, נציג העדה הקתולית, לשאת את דברו.”
“אני אקצר מאד בדברי; תנועת “פיזיס נומוס” חרתה על דגלה סגידה לטבע במקום אמונה באלוהים, ואם כי כוונתם לאפשר חופש דת מוחלט, אנחנו מרגישים לא נוח עם זה. עניין נוסף הוא הפיקוח על הילודה בכפיה; הכנסיה הקתולית רואה בהפלה מלאכותית רצח. פיקוח על הילודה באמצעות שימוש באמצעי מניעה הוא עניין שרוי במחלוקת, אבל כדי למנוע התפוצצות האוכלוסיה נהיה מוכנים לסבול זאת. לשאר הנושאים הכנסיה מתיחסת בחיוב.”
חזר למקומו ונגש למיקרופון נציג העדה הפרוטסטנטית:
” אני אקצר עוד יותר מאשר חברי. אני אדבר בשמי. אני בעד מהפכת “פיזיס נומוס” אבל יצר לב האדם רע מנעוריו ובלי אמונה באלוהים איש הישר בעיניו יעשה והעולם לא יוכל להתקיים.”
נציג המאמינים בבודהא נטל את המיקרופון:
“אני בעד מהפכת “פיזיס נומוס” אבל פיקוח על הילודה אך ורק על ידי אמצעי מניעה המונעים חבירה של הזרע לביצית; הפסקת הריון אחרי החבירה הוא רצח. אני חושב שתמצאו הרבה אוהדים לרעיונות התנועה במזרח ובדרום מזרח אסיה.”
אחריו דיבר נציג הדת ההינדית:
“אני מקדם בברכה את תנועת “פיזיס נומוס” ומאחל להם הצלחה – הצלחה שלהם פרושה הצלחה שלנו ושל כל האנושות. יש לי בעיה עם עניין החופש של כל עם ועדה לנהל את חייהם בהתאם לרצונם ולמסורתם; ברגע שתהיה ממשלה עולמית שתפקח על תחומי חיים רבים, יתכן מצב והגבולות יטשטשו בין תחומים שונים ונמצא עצמנו במצב שנציגי ממשלת העולם יתערבו בניגוד לרצוננו בניהול אורח החיים שלנו.”
“מר עג’מי, נציג האסלאם המתון, בבקשה:”
“שלום לכולם; אני רוצה למנוע אי הבנה של המושג “האסלאם המתון.” מוסלמי מתון אין פרושו אדם שנולד מוסלמי אבל פרק כל עול של מצוות ומסורת. אני מוסלמי דתי, מקפיד על כל מצוות הקוראן, חושב שהאסלאם היא הדת ואורח החיים הטובים ביותר לאנושות, אשמח לשכנע כל אדם להתאסלם, ואני מצר על כל מוסלמי שנטש את מצוות הדת. ההבדל ביני לבין האסלאם שמייצג האימאם חוסיני, הוא בהסתגלות לשינויים שחלים סביבנו; אי אפשר היום להשליט את האסלאם בכוח הזרוע על ידי כיבוש ארצות והכנעת עמיהם; הייתי מעוניין ש”פיזיס נומוס” והממשלה העולמית שתקום תהא מנוהלת אך ורק על ידי אנשים המאמינים באלוהים, אבל זה לא מעשי; חלק גדול מהאנושות הוא חילוני ולא תהיה מהפכה בלעדיהם, כמו שלא תהייה מהפכה בלעדינו, המאמינים! אללה הוא אכבר אבל אין פרוש הדבר שאנחנו צריכים לשבת בחיבוק ידיים ולצפות בעולם ההולך ונהרס על ידי תוצאות ההתחממות הגלובלית; אין אנו יכולים לאפשר המשך הגידול הבלתי מבוקר באוכלוסית העולם! שאלה לי לאימאם חוסיני: יש עכשיו כשבעה מיליארד תושבים על פני כדור הארץ, ואתה סומך על אללה שיהיה בסדר ואין צורך להתייחס לבעיה; אז מתי תתעורר? כשמספר התושבים יגיע לעשרה מיליארד? לעשרים מיליארד? לשלושים מיליארד? כשיגיע למספר כזה שלא יהיה מה לאכול ונאכל אחד את השני? ילדים זה אושר גדול, אולי הכי גדול שיש, אבל הבית מתחיל להיות צר מהכיל! גם אני רואה בהפלה מלאכותית רצח, אבל מוכרחים לצמצם את הילודה על ידי שימוש באמצעי מניעה, והטלת עונשים כבדים על החורגים מהמכסה; כן, עונשים שאי אפשר יהיה לעמוד בהם. ואחרון אחרון: אנא מכם, אנשי הדת המכובדים, אל תפריעו לאחינו המוסלמים להלחם עבור עקרונותינו במסגרת חברותם בתנועת “פיזיס נומוס”; בסופו של דבר הפרלמנט העולמי וממשלת העולם וצבא העולם יקומו אך רק בהכרעה דמוקרטית של תושבי כדור הארץ, ובלי תמיכה שלנו הם לא יקומו, כך שאם בכל זאת לא תשמעו לקול ההגיון ולא יהיה איכפת לכם שעולמנו ידהר אל עברי פי פחת, תמיד תוכלו להצביע נגד ולמנוע את ישום המהפכה.”
מר עג’מי חזר למקומו לקול מחיאות כפיים סוערות שנמשכו זמן רב.
פאול פנה למר חוסיני ושאלו אם ברצונו להגיב. הוא הניע ראשו בשלילה ונשאר לשבת זקוף על כסאו.
אחרונה ניגשה למיקרופון הגברת אניטה, פרופסור למדעי המדינה:
“עד כה שמענו מחברינו המכובדים טיעונים בעד וכנגד בעניינים עקרוניים; אני אתרכז בפן הטכני של ההצבעה על עצם כינון ממשלה עולמית, על הבחירות לפרלמנט העולמי, ועל הבחירות לחברי ממשלת העולם. הצעותינו בנידון הן כדלקמן:
97.
“כשמינהלת התנועה תחליט שמספר סניפי התנועה ברחבי העולם, ומספר החברים הרשומים, הגיעו למסה קריטית, יערכו בחירות בכל מדינה ומדינה כשעל הפרק אך ורק ההסכמה לעצם כינון ממשלת העולם. לפני הבחירות יערך מסע ארוך, ממצה, ומפורט שיאפשר לבוחרים הכרות יסודית עם מצע תנועת המהפכה. בבחירות ידרש רוב של לפחות שני שליש מקולות הבוחרים כדי לקבוע שהמדינה מסכימה לכינון ממשלת העולם שתפעל בהתאם למצע תנועת המהפכה “פיזיס נומוס”. אם במדינה מסוימת לא יושג רוב כזה, אבל בשקלול תוצאות הבחירות בכלל מדינות העולם יושג רוב של מעל שני שליש של מספר הבוחרים העולמי, יחשב הדבר כהסכמה עולמית לכינון ממשלת העולם. בשקלול הסופי ינתן משקל לכל מדינה בהתאם למספר התושבים שבה. לאחר מכן יערכו בחירות לפרלמנט העולמי שתפקידו היחידי עד להקמת ממשלת העולם יהא ניסוח חוקה עולמית. בפרלמנט העולמי יהיו נציג אחד לכל מיליון נפש, כלומר עתה יהיו בו כשבעת אלפים נציגים. לבחירת הנציגים לפרלמנט, תחולק כל מדינה לאזורי בחירה שבכל אחד ואחד מהם מיליון תושבים. אלה יבחרו בשבעה נציגים שכל תפקידם יהיה לבחור את הנציג של האיזור לפרלמנט העולמי. לשבעת הנציגים הללו לא ינתן שום תגמול כספי, אסור יהיה להם למלא איזשהו תפקיד ציבורי אי פעם בעתיד, וכל מטרתם תהיה לבחור מועמד ראוי ליצוג מדינתם. חברי הפרלמנט העולמי יהיו חייבים לעמוד במספר קריטריונים: גיל – שלושים עד ארבעים; מנת משכל – מאה עשרים וחמש ומעלה; לפחות תואר אקדמאי אחד מאוניברסיטה מוכרת; תעודת יושר מרשויות החוק; ילידי המדינה אותה הם מיצגים ומגורים באותה מדינה עד גיל שמונה עשרה וברוב הזמן שאחריו.
שבעת האלקטורים יבחרו את הנציג לפרלמנט בבחירות חשאיות שישודרו באמצעי התקשורת. לבחירה יספיק רוב מינימלי של ארבעה בעד. הפרלמנט יחליט בהצבעה אלקטרונית באמצעות תוכנה ברשת האינטרנט היכן יהיה מקום מושבו באחת מהמדינות שיציעו לארח אותו.
98.
לאחר אישור החוקה ברוב של למעלה משני שלישים מחברי הפרלמנט, תיבחר על ידו ממשלת העולם בהצבעה חשאית. ראש ממשלת העולם והשרים שיבחרו יצטרכו לעמוד באותם קריטריונים כמו חברי הפרלמנט; יאסר על חברי פרלמנט לכהן בממשלה. ראש הממשלה יבחר ברוב של לפחות שני שלישים מחברי הפרלמנט, לכהונה של ארבע שנים, ויוכל להיבחר פעם אחת נוספת; שרי הממשלה יבחרו ברוב רגיל של הפרלמנט. לא יבחר שר מארצו של ראש הממשלה; לפחות שר אחד יבחר ממדינה בעלת פחות מעשרה מיליון תושבים, לפחות שני שרים יבחרו משתי מדינות שונות בהן פחות ממאה מיליון תושבים, ולא יבחרו יותר משלושה שרים מאותה מדינה. כל יבשת תהיה מיוצגת על ידי שר אחד לפחות. זוהי הצעתנו בקוים כלליים. ואם תשאלו לגבי הלוגיסטיקה של עריכת בחירות כדלמעלה במדינה בה אמנם יש רוב בין התושבים לכינון ממשלה עולמית אבל ממשלת אותה מדינה מתנגדת נחרצות לכך – ומטעמים מובנים… – התשובה לכך היא הפלת הממשלה בבחירות הכלליות באותה מדינה וכינון ממשלה אוהדת לרעיון המהפכה. תודה על ההקשבה.
מספר ידיים הורמו בקהל בבקשה לרשות דיבור. פאול ניגש למיקרופון ואמר:
“ינתן בסוף זמן לשאלות ולתגובות, אבל לפני כן יש לנו סקופ! אני רוצה להזמין לבמה שלושה עתונאים חוקרים כדי להציג ממצאים מעניינים…”
פועלי במה הציבו שלושה כסאות ליד השולחן, הוסיפו לו שני מיקרופונים, הורידו מהתקרה מסך הקרנה גדול לבן, חיברו מחשב לשקע שהיה בצידו של השולחן, הפעילו את המקרן המותקן על התקרה ממול המסך וירדו מהבמה. שלושת העתונאים התיישבו ליד השולחן במרכז הבמה, ואחד מהם פתח ואמר:
“שמי אדוארד ואני עובד בעתון המופיע במדינת נוֹבֵּלָה. חברי מימין נקרא ג’ורג’ והוא חבר מערכת עיתון במדינה מזרח תיכונית. שמו של חברי משמאל הוא לליט, והוא עיתונאי ממדינה במזרח הרחוק. עד לפני מספר חודשים לא הכרנו אחד את השני; ידיעות בעילום שם שהגיעו למערכות העתונים שלנו, ועסקו באותו נושא, איחדו אותנו לתחקיר שאת תוצאותיו נגלה לכם עכשיו בחשיפה עולמית ראשונה. אדוארד העביר דף במחשב, ועל המסך עלה קטע וידאו המראה ארבעה אנשים יושבים בבית קפה ליד שולחן כשמסביבם שולחנות עם גברים אחרים מסובים אליהם ומקצתם מעשנים נרגילות. הארבעה שוחחו ביניהם; תוך כמה שניות הוציא אחד מהם מעטפה שמנה מתחת לגלימתו, מסר אותה לגבר שישב מולו, וזה מיד העלים אותה מתחת לגלימתו הוא. התמונה התרכזה עתה בפניו של מקבל המעטפה בהגדלה ניכרת עד שמילאה את רובו של המסך. קטע הוידאו הסתיים ועל המסך הופיע קטע וידיאו שני. בקטע צולמו מאחור שני גברים כשהם צועדים עד הגיעם לדלתו של המסגד הגדול בעיר פיתום. קול ששמעו מהיכן שהוא גרם להם להפנות לרגע את מבטם לאחור; לעיני הצופים באולם נגלו פניו של מקבל המעטפה ופניו של אימאם חוסיני. רחש עבר בקהל. אדוארד העביר דף והופיע מסמך כתוב בשפה ים תיכונית. אחרי מספר שניות הופיע דף עם תרגום הדברים לשפת הקהל היושב באולם; המסמך היה טופס הפקדה במזומן בבנק מקומי של סכום בן שבע ספרות לזכות עמותת המסגד הגדול. הרחש באולם גבר; מר חוסיני נשאר יושב זקוף בכסאו ללא שינוי בהבעת פניו הקפואה. הדף הבא שהוקרן מול עיני הקהל באולם היה כיתוב של שיחה שנשמעה ברקע בין שני אנשים – מראיין ומרואיין; המרואיין הציג עצמו כפקיד בכיר לשעבר בממשלה של מדינת נפט עשירה, ומהשיחה עלה שבחוגי השלטון עלו חששות, בעקבות עליה בכוחה של תנועת “פיזיס נומוס”, שכבר בעתיד הקרוב תוגבר המגמה של איסור השימוש בדלק פוסילי, ורווחי המדינה מיצוא נפט גולמי ירדו פלאים. בדיוני משרד השר הממונה שקלו מספר הצעות להרחקת רוע הגזירה לשנים רבות לעתיד, ובין היתר הוחלט “לשמן” גלגלי ארגונים אסלאמיים כדי שיצאו במלחמת חורמה נגד מהפכת “פיזיס נומוס”. בסיום הראיון החשיך אדוארד את המסך. כל העיניים הופנו לעבר מר חוסיני. הוא קם ממקומו, ניגש לשולחן, קיבל מאדוארד את אחד המיקרופונים, פנה לקהל ואמר:
99.
“במשך כל הדורות ניסו הכופרים להשתיק את קולו של האסלאם הקדוש בדברי שקר ובלע; התחלנו מתי מעט, הלכנו והתעצמנו והכופרים הולכים ונעלמים מהעולם; לא ירחק היום בו נכבוש את כל העולם כיוון שאנחנו דת האמת ואללה איתנו. הניח את המיקרופון על השולחן ופנה בצעדים מהירים לעבר היציאה כשהוא מנופף בידיו וקורא קריאות קצובות: אללה הוא אכבר, אללה הוא אכבר, אללה הוא אכבר.
שלושת העתונאים החוקרים ירדו מהבמה, ומריה פנתה לקהל באולם:
“יש לנו זמן לשאלות והערות; אנא השתדלו להפנות את שאלותיכם למישהו מהמכובדים או לחברי הסניף שלנו. בבקשה הבחורה עם החולצה האדומה:
“אני בחורה בת ששים אבל זה בסדר…; מה יהיה אם כל העולם יסכים להקמת ממשלה עולמית, חוץ ממעצמה גרעינית אחת; האם תוקם ממשלה עולמית ותכריז מלחמה על המעצמה הסרבנית? או שתטיל עליה חרם כלכלי? תתעלם ממנה לחלוטין? או שהעולם ימתין עם כינון ממשלתו עד שהסרבנית תתרצה?”
פאול, נציג מינהלת התנועה ניגש למיקרופון כדי לענות:
“אני הייתי מציע במקרה זה לכונן את הממשלה ללא השתתפות אנשי המעצמה הבדלנית; אני מאמין שתוך זמן קצר הלחץ הציבורי מבפנים והלחץ מבחוץ שיתבטא בפגיעה חמורה בתיירות, ביצוא, וביחס לאזרחיה בחו”ל, יגרום לסרבנית להתרצות ולהיכנס תחת כנפיה של הסולידריות הבינלאומית.”
תוך כדי דבריה של הבחורה באדום רמזו המאבטחים למוחמד שהגיע הזמן לזוז. קם ממקומו, ברך לשלום את חבריו מהסניף, ופנה לעבר היציאה; רמז למדלן לבוא איתו. כשהגיעו למכונית ומאבטחיו האישיים רצו להפרידו ממנה, אמר להם: “היא באה איתי.” עיניה של מדלן מלאו דמעות, חיבקה את זרועו ונצמדה אליו.
בסוף הלילה אמרה מדלן:
“אתה אוהב אותי, אני בטוחה שאתה אוהב אותי ורק שכנעת את עצמך שאתה אוהב את ארוסתך המוסלמית כיוון שהיא כנראה בחורה נחמדה, חכמה, תהיה אשת איש טובה, והכי חשוב, היא משלכם.”
ליטף את שערה ברוך וענה לה: ”
“כרגע אני נשוי למהפכה וזה המצב, אבל לעולם לא אשכח לך שהמתקת לי את ימי בדידותי.”

אחרי כשבוע החליטו רופאיו של מוחמד שכוויותיו העלו ארוחה, הוסרו התחבושות, רק הורו לו שלא לחשוף את ירכו לקרני השמש. בשעת לילה מאוחרת ארז את חפציו ואת מצרכי המזון בשני תיקי גב, מאבטחיו הביאו אותו עד לאיזור מגוריו ונפרדו ממנו לשלום. צעד לביתו כשכובע מצחיה שמוט על מצחו ועיניו, עלה לדירתו, שלף את מפתח הדירה החילופי שהוריו הביאו לו לבית החולים, שכן בזמן פציעתו נשמט המפתח מכיסו, ונכנס לדירה. רוקן את תיקי הגב, פשט את בגדיו, הכין על המיטה את בגדי השינה הססגוניים בסגנון הקרתגני, מילא את האמבט, ונתן לגופו להתמכר למים החמים.
למחרת אחרי ארוחת הבוקר לבש את בגדי תחפושתו, ענד את העדיים והקישוטים, הניח את הכובע ומשקפי השמש הכהים בהישג יד, הפעיל את המחשב וצפה בחדשות ובהודעות שחיכו לו. תוך זמן קצר צלצל פעמון דלת הכניסה לדירה; ברך את עצמו שצפה את הבאות; חבש את כובעו, הרכיב את משקפיו, הציץ דרך העינית שבדלת וראה אישה מבוגרת ממתינה. פתח את הדלת, והביט באשה. זו הופתעה מהופעתו החיצונית, ולשניה ניתק הדיבר מפיה. אחר כך אמרה:
.100
“שלום מר ווילסון, כתוב על הדלת, זה שמך או שמו של הדייר הקודם?
“זה שמי.”
“אני השכנה מלמטה. לא ראינו אותך מספר שבועות ודאגנו לשלומך. הלילה שמעתי צעדים מהדירה ואני שמחה שאתה בריא ושלם.”
“תודה, הייתי בחו”ל ואתמול חזרתי.”
“בגדים מעניינים; אתה צייר? מהבוהמה?”
“לא, אני סתם אוהב בגדים קרתגנים אמר ביובש.”
“או קיי, אני לא אפריע לך יותר; שלום.”
“שלום ושוב תודה.”
הגברת הלכה, מוחמד סגר את הדלת, ושב לעיין במחשב.
הדיון ביום האתמול הכה גלים ברחבי העולם ורשת האינטרנט מלאה ידיעות ותגובות לאירוע. דובר ממשלת המדינה הים תיכונית שהואשמה על ידי העיתונאים בשיחוד אנשי הדת, הוציא הודעה שלא ידוע להם על כך דבר. שכנתו המבוגרת אַתֵנַה, אתה לא נפגש מאז עצרת העם והפציעה, כתבה לו שהכינה לו עוד מערכת בגדים, עדיים, קישוטים, ופאה נכרית ותשמח להתראות איתו. קבעו שיבוא לביתה בשעת ערב. סיים לקרוא ולענות לכותבים, ופנה להמשך הלימוד בחומר לימודי השנה השניה במדעי המדינה. לפנות ערב, התקבלה הודעת דוא”ל ממר עג’מי:
“שלום ידידי מוחמד,
קבלתי את כתובת המייל שלך מאנשי הדת ששלחו אותך בהמלצתי להצטרף ל”פיזיס נומוס”.
שמחתי לראות אותך בריא ושלם על הבמה בעת הדיון שבו גם אני השתתפתי. אני רוצה לשתף אותך בשני עניינים הנוגעים אליך ושעדיין אינך מודע להם; הראשון הוא בעניינים אישיים:
אמך גילתה את אוזני שעמדת להתארס עם נערה בשם שירין, ושבעקבות כל הארועים הקשורים בך, אביה ביטל את הארוסין, ובעקבות התעקשותך לפגוש בה למרות האיסור שהטיל על כך, כלא אותה בביתה והפסיק את לימודיה בסמינר. כמצופה, הנערה מאד אומללה. ביקשה את עצתי. מצאתי פתרון שהוסכם על ידי אביה. נארגן פגישה שלך איתו, ובנוכחותי, בה תשבע באללה שלא תנסה לפגוש בשירין אלא בהסכמתו; הוא מצידו, ישחרר אותה ממעצר הבית ותוכל להמשיך את חייה כרגיל כולל המשך הלימודים בסמינר למורות. כמובן שלא גיליתי לו שאני הוא זה ששלח אותך להצטרף לתנועה…
העניין השני:
ישבתי עם אנשי הדת ודנו בעיניינך; הרי שלחנו אותך כמרגל וכגיס חמישי כדי לחבל באפשרות להקמה ממשלה עולמית, אבל אתה הפכת לאחד מעמודי התווך של התנועה ויצאת כעוזר להרבות תומכים במהפכה במקום לחבל בה. דנו באפשרות לחשוף אותך כסוס טרויאני מטעם האסלאם, וכך להבאיש את ריחך בעיני כל עד כדי הרחקתך מ”פיזיס נומוס”;
במחשבה שניה החלטנו לאפשר לך להמשיך ולפעול מבפנים למען האסלאם השפוי. התרכזנו במיוחד בנושא אחד בו אנחנו מבקשים ממך לשנות, ולהוסיף, ולסייג את ההתייחסות אליו במצע התנועה: במצע מופיע שממשלת העולם וכן השלטון בכל מדינה ממדינות העולם לא יתמכו כספית בשום ארגון ובשום יחיד מלבד עזרה סוציאלית לזקן, לנכה ולחולה שאינו יכול לפרנס את עצמו; כל מוסד אחר שיתכבד וימצא את המימון לפעולתו אצל האזרחים הנזקקים לשרותיו. אנחנו מבקשים להוציא מן הכלל את שרותי הדת, לכל דת באשר היא. לא יתכן שבשכונת עוני – גם אחרי המהפכה יהיו כאלה – לא יבנה מסגד, או יבנה מבנה עלוב ולא ראוי, ובשכונה מבוססת יבנה מסגד לתפארת. אנא עשה כמיטב יכולתך.
תאם איתי מועד למפגש עם אביה של שירין, באיזור ובמקום שתבחר בו, בהתחשב בכך שאתה חי במחתרת.

שמור על עצמך,
עג’מי.”
101.
מיד כתב לאמו נור כדי לשתפה בשמחתו על האפשרות לשחרור שירין מכלאה. לאחר מכן חכך בדעתו היכן למצוא מקום מפגש ראוי עם אביה של שירין ועם מר עג’מי; רצוי שמקום המפגש יענה על מספר תנאים: שיהיה קרוב לדירתו כדי להקטין את הזמן בו הוא ימצא במרחב הציבורי, בשכונה נוצרית, במקום פרטי שאינו חשוף לעיניים סקרניות, בשעות החשיכה, אבל בשעה מוקדמת כדי להיטמע בהמון ולא בשעה מאוחרת כשהרחובות ריקים מאדם; אבל היכן? האם בפינה רחוקה בבית קפה? האם בביתה של אַתֵנַה, ולהסתכן בחשיפתה כמכרה שלו? ואולי בגן ציבורי? הרחק מאוזן שומעת? והאם לסמוך על אביה של שירין שלא יסגיר אותו וכך יפטר ממנו לנצח ויוכל להשיא את בתו לחתן שהוא יבחר עבורה? החליט שלא להסתכן, זכר את הנאמר שבתחבולות תעשה לך מלחמה, ואמר בליבו שיסכים לקבוע מקום מפגש, אבל סמוך מאד לזמן המפגש יודיע למר עג’מי, לטלפון הנייד שלו, על מקום מפגש אחר. או לחילופין להפתיע את אביה של שירין במקום עבודתו ולערוך שם את טקס השבועה.

בערב לבש את תחפושתו, הרכיב את משקפי השמש הכהות, היטה את כובעו כלפי מצחו. ויצא את ביתו. תוך מספר דקות גמע את המרחק שבין דירתו לדירתה של אַתֵנַה, מבלי שהבחין שמישהו עוקב אחריו או מקדיש לו תשומת לב למרות הופעתו הססגונית. בילה כשעתיים בחברתה של אַתֵנַה ששתתה בצמא את סיפור חוויותיו מאז התראו לאחרונה; יצא לאוויר הלילה הצונן כשחבילה עם מערכת חדשה של בגדים תחת זרועו, והוראות מאַתֵנַה כיצד לכבסם שלא ידהו צבעיהם. בהגיעו לביתו חיכתה לו הודעת דואר מאת מינהלת התנועה מעבר לים בזו הלשון:
“שלום למריה ולמוחמד,
אנחנו הולכים מחיל לחיל! ההכשר – ולו החלקי – שקיבלנו בדיון שנערך אצלכם על ידי נציגי הדתות החשובות בעולם, עשה את שלו. מספר פוליטיקאים כבר הביעו את רצונם ללמוד עוד על “פיזיס נומוס”; הגדיל לעשות מדינאי מהאופוזיציה במדינת הענק סנסקריט, שחבר למזכירות הסניפים שלנו שם, והם מארגנים עצרת עם בפני רבבות צופים באחד מאיצטדיוני עיר בירתם; הם פנו אלינו שנארגן משלחת שתשתתף אתם ואנשים מתוכה ישאו דברים בנוסף לנאומים שישאו המקומיים. הם הציעו, ואנחנו הסכמנו, שאתם, מריה ומוחמד, כסמלי התנועה, תצטרפו למשלחת וגם תרצו על נושאים מתוך המצע שלנו.
אנא כתבו לי באיזה נושא בחר כל אחד מכם. העצרת אמורה להתקיים בעוד כשבוע ואשלח פרטים כשאדע.
בברכה,
פאול.”
102.
מיד כתב מוחמד למריה ואמר שברצונו להרצות על נושא “חובות הממשל כלפי התושבים” ב”פיזיס נומוס”, ואם טוב הדבר בעיניה.
תוך זמן קצר הגיעה תשובתה:
“מצוין, אני ארצה על “תכנון המשפחה”, אני כבר מכירה את הנושא.
מוחמד, דואגים לנו שניפגש; אני מתגעגעת אליך; ראיתי שמדלן לא מרפה ממך…; אתם זוג מהשמים… ”
למחרת בבוקר שיגר הודעת דוא”ל לעג’מי:
“אנא ברר את מקום עבודתו של אביה של שירין מבלי שהוא יהיה מודע לכך; אני אקבע איתך פגישה ויחד נבוא אליו במפתיע ואשבע בנוכחותך. כבדהו וחשדהו!
תכננתי כבר כיצד לפעול לפי בקשתך בנוגע לשינוי המצע שלנו בעניין התמיכה בשרותי הדת; היכון להפתעה…”
מוחמד.”

נקבעה פגישה עם עג’מי בגן ציבורי בעירה של שירין. מוחמד לבש את בגדיו הרגילים אבל חבש פאה נכרית עם שער ארוך בסגנון חברי להקות קצב, כובע גדל מידות שירד על מצחו, הרכיב את משקפי השמש הכהים ויצא את ביתו. לפני השעה היעודה הגיע למקום המפגש, התיישב על ספסל, ושקע בקריאת עיתון שהסתיר את פניו וחלק גופו העליון. אחרי זמן מה חלף מר עג’מי על פניו מבלי להבחין בו. מוחמד קם ממקומו, הלך אחריו, הדביק אותו, ברך אותו לשלום, ושניהם צעדו לעבר מכוניתו. אחרי נסיעה של כעשרים דקות הגיעו לאתר בנייה בו משמש אביה של שירין כמנהל עבודה. שאלו את אחד הפועלים למקום הימצאו של מנהל העבודה. הראה להם על קומה גבוהה שהגישה למעלית המובילה אליה מותרת אך ורק לעובדים. הוסיפו ושאלו את הפועל היכן ומתי הם אוכלים את ארוחת הצהריים; הפועל הסתכל בשעונו וענה: “עוד זמן קצר, הנה השולחן,” הראה להם על שולחן עץ ארוך בקומת העמודים, “אתם יכולים לחכות לו כאן.” התיישבו ליד השולחן כשגבם אל המדרגות. תוך דקות התחיל השולחן להתמלא בפועלים שפתחו את הצידניות שלהם, והחלו בארוחתם. הפועל איתו שוחחו ישב מולם ואכל. אחרי זמן קצר הרים את עיניו מצלחת הפלסטיק, ואחר פנה אליהם, הצביע בכיוון המדרגות, ואמר: “הנה מנהל העבודה.” שניהם הסתובבו, קמו מקומם, ופגשו את אביה של שירין.
“שלום אחמד,” ברך אותו מר עג’מי והושיט את ידו לשלום, ולפני שהיה סיפק בידו של אחמד המופתע להגיב, אמר: “הנה מוחמד והוא מוכן להשבע באללה שלא ינסה לפגוש בשירין ללא הסכמתך. בוא נעשה את זה מאחורי הבניין כדי לשמור על הפרטיות.” אחמד נשאר על עומדו, ללא אומר, העביר את מבטו חליפות בין שניהם, ולבסוף שאל את מר עג’מי כשתרעומת נשמעת בקולו:
“למה ככה בלי הכנה? למה לא בצורה מכובדת באיזה בית קפה? מה, אתם לא סומכים עלי שאקיים את המלה שלי?”
“המלה שלך היא קודש בשבילנו אחרת לא היינו פה; אבל אתה יודע שמוחמד נרדף על ידי אחדים מבני עמנו וצריך להיזהר; אנא ממך בוא נלך מאחורי הבניין ונגמור את הענין.”
“אני צריך לחשוב, הפתעתם אותי כשאני לא מוכן,” השיב אחמד. מוחמד האזין ומיד בגמר דבריו של אחמד סימן בראשו למר עג’מי ללכת לכיוון מכוניתו; אחמד ראה את תנועת הראש, עקף אותם ומיהר לעבר שולחן הפועלים. מוחמד פתח בריצה לעבר המכונית ומר עג’מי אחריו. בהיותם בחצי הדרך שמעו צעדי ריצה מצד שולחן הפועלים. נכנסו למכונית, מר עג’מי התניע אותה בזריזות, והמכונית זינקה ממקומה כשראשוני הפועלים כבר הספיקו להגיע אליה ולחבוט בחוזקה בשמשות ובגוף המכונית. מר עג’מי גילה מיומנות ראויה לציון בנסיעה מהירה ברחובות העיר; יצאו מהעיר, הביטו במראה וראו שאף אחד לא עוקב אחריהם; ומר עג’מי אמר:
“אני אקח אותך לעיר שלך, כשנגיע תגיד לי היכן להוריד אותך.”
“מר עג’מי,” פנה אליו מוחמד, “הגד לי, אחמד לא אוהב את בתו שירין?”
“ידידי הצעיר,” השיב מר עג’מי, “כשאתה פוגע בכבודו של גבר מוסלמי פונדמנטליסטי, ואתה פגעת בכבודו ברגע שניסית להפגש עם בתו בנגוד להוראתו, שום דבר לא יעמוד בדרכו עד שישיב את כבודו האבוד.”
“גם לא בתו?”
“גם לא בתו, גם לא אשתו, וגם לא חייו הוא. חייו בלי כבוד שווים בעיניו כקליפת השום.”
“נורא ואיום.” לחש מוחמד והתכנס בתוך כסאו.
החושך כבר ירד כשהגיעו לשכונתו של מוחמד. לפני שמוחמד ירד מהמכונית מר עג’מי לחץ את ידו בחום ואמר:
“בחושים החדים שלך הצלת שני אנשים; אותך פיזית ואת כבודי. אני לא יודע איך הייתי יכול להמשיך בחיי אם היה קורה לך משהו באשמתי.”
“מר עג’מי, העיקר הכוונה; ניסית לעשות מעשה חסד עם שירין, ולצערנו הדבר לא הסתייע.”
103.
מוחמד הגיע לדירתו, ולפני שנכנס לאמבט החם כדי להרגע מארועי היום, התיישב ליד המחשב וכתב לאימו ולאביו:
“אחמד, אביה של שירין, כלל לא התכוון לקבל את השבועה שלי ולשחרר את שירין; כל מטרתו היתה לטמון לי מלכודת; למזלי, הצלחתי לחמוק מציפורניו בעזרתו של מר עג’מי.(אני רוצה לחסוך מכם את הפרטים כדי שלא יזכרו לדראון עולם על ידי שירין – אני מקוה שאביה מספיק פיקח כדי לא לספר לה.)
מה עושים עם שירין? לפעמים אני מצטער שכלל נפגשנו.”
למחרת הגיעה תשובה מאמו:
“מוחמד בני אהובי,
שוחחתי עם בת דודתי השניה, אמה של שירין; אחמד בעלה סיפר לה ששום דבר לא יצא מן העניין כיוון שכלל לא הגעת לפגישה; אני מבינה שהעניינים היו קצת אחרת… לא הארתי את עיניה בדבר, תמהתי באוזניה כיצד יתכן שהפגישה לא התקיימה והבטחתי לשאול אותך ולהשיב לה תשובה. שירין בטוחה שאיזה כוח עליון מנע ממך להיפגש עם אביה ומחכה להסבר שיבוא ממך. כואב לי הלב על שירין הנערה המקסימה; האפשרות היחידה שתהיו ביחד היא שתחטוף אותה ושניכם תעלמו בארץ רחוקה תחת זהות בדויה, אבל אז תאבד את משפחתה וכל היקר לה. אולי נמסור לה שהחלטת שבמצב העניינים כמו שהוא, כשאתה נרדף על ידי מוסלמים קיצוניים, אתה צופה שלשנים ארוכות לא תהיה שום אפשרות לחיבור ביניכם ומוטב לה שתמחק אותך מחייה ותנשא לבחור מוסלמי טוב שיהיה מקובל על משפחתה. האמת שאני בעצמי חושבת שאתה צריך לנהוג כך, בהתחשב בעובדה שהחלטת להקדיש את חייך למהפכה, אבל אתה הוא המחליט.”
מוחמד ענה מיד:
“אמא יקרה,
אני אשתף אותך בסוד כמוס שתשמרי בלבך למשך השבוע שבועיים הבאים; בעוד מספר ימים אני טס למדינת סנסקריט כדי להשתתף ולדבר בעצרת עם גדולה. אני מתכונן לומר שם דברים שלא בדיוק עולים בקנה אחד עם מצע תנועת “פיזיס נומוס”; בקשי מבת דודתך שתצפה יחד עם שירין ואחמד בעלה בשידור הישיר בטלוויזיה; אולי משישמע את הדברים יתרכך במקצת; אולי עדיין לא יקבל אותי כחתן לבתו אבל יאפשר לה לצאת מביתה ולהמשיך בחייה.”
104.
פרק שמיני: עצרת המונים בסנסקריט.

מספר ימים לאחר מכן, השכים מוחמד קום, לבש את בגדיו הססגוניים, ארז מזוודה ובה מערכות בגדים רגילות, מחשב נישא, וכל שאר האביזרים הדרושים למחייתו למשך מספר ימים; הזמין מונית, ונסע לשדה התעופה. בתור לבקרת הדרכונים ראה את מריה עומדת מספר מטרים לפניו, כובע רחב שוליים על ראשה, ומשקפי שמש כהים בעלי עדשות גדולות על אפה. בגמר התהליך עלה למטוס לטיסה שתוביל אותו לשדה התעופה של עיר הבירה של מדינת סנסקריט, כדי לקחת חלק בעצרת העם של תנועת “פיזיס נומוס” שתערך באחד מאיצטדיוני העיר. צעד במעבר בין המושבים עד שהגיע למושב המיועד לו; עצר לשניה לפני שהתישב; מריה, שישבה במושב הסמוך למושב הריק המיועד לו, העיפה בו מבט, סקרה את לבושו, ומיד החזירה את מבטה לעבר החלון. הניח את תיק היד על המדף שמעל המושב והתיישב לצידה, מבלי לזכות אותה במבט. מריה הסתכלה בו בתמיהה כאומרת “מה עושה בן אדם מוזר זה בכסא השמור למוחמד,” אבל מיד קלטה את צדודית פניו המוכרת ופרצה בצחוק גדול. מיד הסב מוחמד את פניו אליה והצמיד את אצבעו לפיו. מריה הבינה את הרמז וצחוקה הפך לחיוך.שילבה זרועה בזרועו ולחשה:
“מהיכן השגת את הבגדים והקישוטים האלה? ממש מושלם, לא להאמין שממבט ראשון לא זיהיתי אותך.”
“הישגתי,” השיב לחישה. “לא חשוב היכן, מה שלומך?”
“מצוין; אמור היית פעם בסנסקריט?”
“לא, ואת?”
“לא, לא הייתי. מה שלומך?”
“תודה טוב.”
“רק טוב? לא מצוין?”
“את לא רוצה שאפרט כאן, אבל קרו כל מיני דברים; אספר לך בארבע עיניים.”
“אז על מה נדבר?”
“אני אסתפק במגע החם של זרועך.” לחש בחיוך.”המגע החם היחידי שיש לי בימים אלה הם המיים החמים באמבט, והקשר האנושי היחידי הוא עם שכנה מבוגרת שנוצרו בינינו קשרי ידידות.”
“והיא סיפקה לך את התחפושת הזאת…”
“שששש,” חייך מוחמד. “את מוכנה להרצאה שלך בכנס?”
“כן. ואתה?”
“כן, רשמתי מלה במלה את הדברים שאשא כדי שחס וחלילה לא אשמיט דבר.”
“אתה תאהב את האוכל המקומי בסנסקריט?”
“כן, ואת?”
“לא במיוחד, זה חריף לי מדי.”
“אז תבקשי אוכל של מדינה שכנה, הוא לא חריף.”
“מה עם מדלן…?” חייכה ואימצה אל ליבה את זרועו של מוחמד.
“היא בחורה מקסימה.”
“נו…?”
“אומר לך מה שאמרתי לה; אני נשוי לתנועה,” לחש.
“אני לא מאמינה לך; אתה לא יכול רגע אחד לדבר על רגש וחום ובשני לבטל הכל מפאת היעוד.”
“את יכולה לישון בטיסה?” שינה מוחמד נושא.
“מה, אתה שולח אותי לישון? זה לא יעזור לך,” לחצה את זרועו, אתה חייב לי תשובה!”
“כשאני אדע את התשובה איידע גם אותך.” הרצינו פניו של מוחמד.
“ניחא, נעזוב את זה; אמור לי, כבר פנו אליך חברות מסחריות כדי לאפשר להן, תמורת תשלום, להשתמש בשם שלך כדי לקדם את מכירות מוצריהן?”
“לא, את צוחקת…”
“אני רצינית לגמרי. פנו אלי מספר סוכנים מקומיים של חברות זרות, מספר משרדי פרסום בינלאומיים ומספר חברות של יחסי ציבור.”
“נו?”
105.
“שאלתי לדעתו של פאול, והוא השיב שהיותו מיליונר מקשה עליו למנוע ממני את האפשרות להתעשר, אבל הוא חושב שזה עלול להרוס את התדמית שלנו. השבתי לו שאני בטוחה שהוא צודק ואני מצטערת כלל שהעליתי את הנושא.”
“אני מסכים; חבל…; אפרופו המצב שאנחנו ידוענים וחברות מסחריות רוצות לנכס אותנו לעצמן, שמת לב שאנחנו כבר מעל שעה במטוס, מוקפים אנשים, דיילות כבר חלפו על פנינו מספר פעמים כמו גם נוסעים שקמו כדי לחלץ את איבריהם או ללכת לשרותים, ואף אחד לא זיהה אותנו; מילא אותי, בזהות הבוהמית שלי, אבל את, שיושבת כאן במלוא הדרך, ואפילו הכובע והמשקפיים לא יכולים לטשטש את דמותך המצודדת והמוכרת למיליונים ”
“אתה צריך להיות משורר…; איזה תאור ציורי; אכן שמתי לב; מאז שאני בתנועה, אני בטוחה שאנחנו עוסקים בדברים גדולים הרי גורל לאנושות ולכדור הארץ, ולכן כולם צריכים לשים לב ולהתייחס לנושאים בהם אנו עוסקים כמו גם אלינו, העושים במלאכה, ולא היא! רוב האנשים עסוקים בענייניהם הקטנים של חיי היום יום שלהם ומצפצפים על כל השאר.”
באותו רגע קם ממקומו נוסע שישב מאחוריהם, ניגש אליהם, רכן לפנים כשפניו כמעט ונוגעות בפניו של מוחמד, ואמר בלחש ובחיוך:
“אחד האנשים העוסקים בענייניהם הקטנים דווקא שם לב אליכם, מריה ומוחמד, ומאחל לכם הצלחה; אני איתכם, העולם שלנו בצרות ודורש תיקון. סלחו לי, הזדקף, אני אדם מבוגר ולא יכול לעבור טיסה מבלי להזדקק לחדר הקטן שבקדמת המטוס…” באומרו כך פנה לצעוד במעבר והתרחק מהם.
“וָוָאאוּ,” לחש מוחמד, “אנחנו לוחשים ובכל זאת שומעים; הבה נקרא משהו עד סוף הטיסה.”
מיד כשהגיע מוחמד לחדרו בבית המלון, החליף את בגדיו וצרר את בגדי המסע הססגוניים שלו בתחתית המזוודה.
בבית המלון נפגשו עם משלחת קטנה מטעם מינהלת התנועה בראשותו של פאול.
ביום המחרת הוסעו כולם אל עבר האיצטדיון. הוכנסו מדלת צדדית הישר אל במה קטנה שהוקמה במרכז היציע הראשי. על הבמה ליד השולחן ישבו כבר נציגי הסניפים המקומיים. מיד בעלותם לבמה, בעוד הם תופשים את המקומות המסומנים עבורם, נשמעו מחיאות כפיים סוערות וקריאות רמות מצד הרבה עשרות אלפי בני אדם שגדשו את יציעיו של האיצטדיון ללא הותר ולו קרחת אחת לרפואה. הסתכלו ימינה ושמאלה וראו מסכי ענק עליהם מוקרנת תמונת טלוויזיה שלהם ושל שאר יושבי הבמה. במרכז האיצטדיון ניצבו מקהלה ותזמורת שהנעימו בנגינה ושירה של שירי חופש, אחווה, ושוויון. מרכז סניף התנועה הגדול בעיר נשא מספר מלים לפתיחת העצרת. לאחריו נוגן והושר המנון תנועת מהפכת “פיזיס נומוס” לפי נעימת המקהלה מתוך הסימפוניה התשיעית של בטהובן. מילות ההמנון על בתיו השונים הוקרנו על מסכי הענק; חלק מהקהל קם על רגליו כאילו והיה זה ההמנון הלאומי שלהם; מבית לבית גדל מספר הצופים שהצטרפו למקהלה, ובבית האחרון גברו קולות הצופים על אלו של המקהלה שבקעו מהרמקולים.
בתום שירת ההמנון נשא פאול דברים ונימק את הדחיפות בביצוע מהפכת “פיזיס נומוס” למען עתיד האנושות. בסיום דבריו הקהל מחא כפיים בהתלהבות. אחריו הוזמנה מריה למיקרופון וזכתה לפרץ מחיאות כפיים קצובות ולקריאות עידוד עוד בטרם פצתה פיה. היושבים על הבמה גם הם הצטרפו למחיאות הכפיים. החלה בדבריה בנושא “תכנון המשפחה ופיקוח על הילודה”
.106.
מוחמד ציפה בסקרנות לשמוע את תגובות הקהל לדבריה, שאמורים להיות תואמים לדברים שנשאה בפגישה השניה של חוג “פיזיס נומוס” בה נכח, שכן תכנון המשפחה היה והינו נושא כאוב במדינת סנסקריט.
” יש בעולם למעלה משבעה וחצי מיליארד בני אדם, והמספר הזה הולך וגדל. יש כך וכך משאבי טבע שהאנשים זקוקים להם כדי להתקיים; חלק מהמשאבים אינם מתחדשים. אף אדם לא יודע מתי תגיע האוכלוסיה לממדים כאלה שכדור הארץ יקטן מלהכילם. אנחנו, כתנועה שרוצה להפוך סדרי עולם כדי להיטיב עם האנושות, חייבים כבר עכשיו לתת את הדעת על צמצום הילודה על ידי הטלת פיקוח. במדינות שונות מנסים לעשות זאת על ידי הסברה ושכנוע, במידה חלקית של הצלחה, ומדינות אחרות כלל לא מטפלות בנושא. אנחנו חושבים שהגיע הזמן לפקח על הילודה בעזרת תקנות מחייבות, שיחייבו את כל מדינות העולם. אנחנו מציעים להגביל את הילודה לשני ילדים לאישה, בהנחה שמצב כזה ימנע גידול באוכלוסית העולם או אפילו יביא להקטנה במספרם של דרי תבל; אניח לפניכם מספר יתרונות שהדבר יתן: יש בעיה חמורה של התחממות גלובלית, שאם לא נטפל בה העולם עלול להגיע לעברי פי פחת; פחות אנשים – פחות צריכת אנרגיה ופחות התחממות. באותו עניין: ללא גידול באוכלוסיה, צריך לבנות פחות בתים, שכן אנשים יגורו בבתי הוריהם או בבתי סביהם. לא תהיה בעיה של הספקת מזון, תופחת למינימום הגירת אוכלוסיות עם כל הבעייתיות שבדבר,לא תהיה בעיה של כריתת יערות, לא תהיה בעיה של צמצום אזורי המחיה של החי והצומח בטבע, וצמצום המרחבים המוקדשים לבילוי שעות הפנאי.
כיוון שהפלות מלאכותיות אינן מקובלות בחלקים נרחבים של העולם,”… נשמעו מחיאות כפיים מצד רבים מקהל הצופים, “יש צורך להשתמש באמצעי מניעה אחרי לידת הילד השני. חלק מהנשים והגברים שאיתן יעשו זאת מרצון, חלק בלית ברירה כיוון שכך אומר השלטון, אבל חלק מהאנושות, מסיבות דת ואמונה ומסיבות אישיות, בהרגשה שמטבע הבריאה ניתנה לאנשים הזכות להעמיד כמה צאצאים שיחפצו, לא ישמעו לתקנות; לאותם אנו אומרים, שציווי בכתובים: “פרו ורבו ומילאו את הארץ הזאת”, היה פעם מעשי. מאז פרינו ורבינו, הארץ מלאה אותנו, ואם לא נעצור בזמן, נביא כליה על האנושות! והזמן לעצור הוא עכשיו! לשם כך יש לקבוע בחוקת העולם עונשים כבדים ובלתי נסבלים על נשים והגברים שאיתן, על כניסה להריון לאחר הילד השני.מאוד לא הומני, אבל אין ברירה.”
מריה חזרה למקומה על הבמה כשקהל הרבבות ברובו דומם לשמע הדברים הקשים.
107.
מוחמד קם ממקומו וזכה לתשואות רמות מחלק מהקהל, מחלקו למחיאות כפיים מנומסות, וחלק אחר נשאר דומם. פתח את דבריו ואמר:
“אני אפרט בקיצור את תפקידי השלטון המקומי תחת כנפי ממשלת העולם כפי שאנחנו רואים אותם. במהלך הדורות נאמרו תילי תילים של דברים אודות מהות השלטון הרצוי, אבל אני אתמצת את דברי למספר הכרזות: תפקיד השלטון במדינה האידיאלית, או בעולם האידיאלי, הוא לספק שרותי בטחון, בריאות, וחינוך בסיסי חינם לכל האוכלוסיה, עזרה סוציאלית למי שאינו מסוגל לפרנס את עצמו, ומקומות עבודה לאלו שרוצים ויכולים לעבוד ולא מוצאים את מקומם בשוק החופשי. כמו כן תפקיד השלטון לפקח על כל הנעשה במשק ובחברה בהתאם לחוקה ולחוקים. הממשלה לא תספק תמיכות ומענקים! תאסר אספקת שרותי בטחון, בריאות, וחינוך באופן פרטי! שאר המשק יתנהל בשיטה הקפיטליסטית, שהוכח שזוהי השיטה הטובה ביותר להשגת תפוקה מכסימלית ולפיתוח טכנולוגי ורפואי. כן, תמהיל של סוציאליזם טהור בנושאים מסוימים ושל שוק חופשי לחלוטין בנושאים אחרים.
נחזור אחורה ונפרט בנושא תמיכות ומענקים: בנושא החינוך: אחרי תשע שנות לימוד התלמיד ומשפחתו ישאו בעול התשלומים; סטודנט נצרך יקבל הלוואות למימון שכר הלימוד שיוחזרו אחר תחילת עבודתו; הממשלה לא תתמוך כספית במוסדות תרבות ואמנות; כל ארגון כזה יהיה חייב לממן את עצמו מתשלומי הנזקקים לו והנזקקים לשרותיו; לדוגמא: תיאטרון שלא ימשוך מספיק קהל להופעותיו כדי לקיים את עצמו אין לו זכות קיום; הטלוויזיה והאינטרנט מספקים כיום שפע עצום של בידור מכל הסוגים – חינם אין כסף. הרמה התרבותית של השרותים הנ”ל נקבעת על פי חשיפתו לפרסומת של קהל היעד; אבל יש תחום אחד, נרחב, שרוב האנושות נזקקת לו, כך היה מקידמת דנא וכך יהי לנצח נצחים, וכן, אתם מנחשים במה מדובר, באיזה שרות, באיזה מזון רוחני, שעולה מעט מאד יחסית לאושר שהוא גורם לרוב האנשים, ואני מתכוון לשרותי הדת! כל דת, כל אדם והדת שמתאימה לו, הדת שלאורה חונך, דת אביו ואמו, או לחילופין, דת שאימץ לעצמו. הוכח שאנשים מאמינים הם יותר מאושרים מאנשים חילוניים. ואם מישהו יחלוק עלי בדבר נכונות אמירה זו, אסכים איתו, שכן העיקר הוא לאפשר לכל אדם לבחור לו את דרך החיים שמתאימה לו. אי לכך, ובהתאם לכל האמור לעיל, אני מציע שהמדינה תתמוך במוסדות הדת, ולו רק בהקמת בתי תפילה – לכל הדתות – כל דת ובתי התפילה שלה; ואם אתייחס לדת שלי, האסלאם, לא יתכן שתושבי שכונת מגורים מבוססת יתפללו במסגד מפואר, ומאמינים בשכונת עוני, יפקדו לעת תפילה מבנה רעוע ומט ליפול.”
מוחמד חזר לכסאו לקול שאגות הקהל ומחיאות כפיים סוערות שנמשכו דקות ארוכות.
108.
העצרת הסתיימה, המשלחת כולל פאול, מריה, ומוחמד, חזרה למלון. למחרת, היתה מתוכננת מסיבת עתונאים בטלוויזיה בשידור חי. בערב כינסם פאול בחדר ישיבות שהוקצה להם על ידי הנהלת המלון. מוחמד התיישב ליד מריה. שררה דממה בחדר וכולם חיכו לבואו של פאול. לאחר זמן קצר נכנס לחדר בפנים זועפות, פנה אל מוחמד ואמר:
“מי שמך לדבר בשמנו? איך הגענו מסגידה לטבע למימון מסגדים? איך נמשיך לתמוך בדתות שיש להן מלחמות נצח אחת בשניה? איך זה מסתדר עם שלום עולמי ואחוות עמים? אתה למעננו או למען האסלאם?”
ענה מוחמד: “מר פאול, אני לא בעד האסלאם, האסלאם לא צריך אותי ולא צריך אותך; אנחנו שצריכים אותו למען המהפכה. אני בעד המהפכה; אם לא נתפשר ונלך עם הראש בקיר לא תהיה מהפכה, לא יהיה פירוק הנשק הגרעיני, לא נעצור את ההתחממות הגלובלית, לא נעצור את התפוצצות האוכלוסין, לא נמגר את הפשע, לא נסלק מחיינו את הרעה החולה הנקראת אבטלה, ועוד כהנה וכהנה. רוב האנושות הוא מאמין ודתי; אם לא נאפשר להם את כל התנאים הדרושים לקיום אמונתם לא תהיה מהפכה ולא יהיה כלום! אם אתה מעוניין רק בתרגיל אינטלקטואלי, אם אתה מעוניין רק לחלום על אוטופיה, אם אתה בעד או הכל או לא כלום, נסה לשכנע את כל העולם לסגוד לטבע, וליופי, ולחוכמה ולמדע ולהצלחה בקריירה. שליש העולם לא צריך שכנוע – ממילא זוהי דרכם. שאר שני השלישים רואים בדת את המפלט מקשיי היום יום, כן, “אופיום להמונים” – אל תנסה לגמול אותם מזה – זה לא ילך! זה לא ילך כיוון שאין לזה תחליף. ועוד מילה בנושא מלחמות בין דתות; כיצד ילחמו כשהכח הצבאי היחידי יהיה צבא העולם בפיקוד ממשלת העולם; ילחמו בעזרת חרבות…?”
מוחמד סיים את דבריו. כולם ישבו בדומיה מחכים למוצא פיו של פאול:
“מוחמד, שכנעת אותי שאתה יודע לדבר ולהגן על עמדה; בקשר למהות אני צריך להתיעץ עם גדולים ממני. אני אודה לך אם לא תשתתף במסיבת העתונאים מחר.”
“לא אשתתף,” הסכים מוחמד.
הפגישה הסתיימה והמשתתפים הלכו לחדריהם.
מוחמד שלח הודעת דוא”ל למר עג’מי:
“אנא צפה בתקשורת מהיום ותווכח שמילאתי את המוטל עלי…
כתוצאה מכך נקראתי לסדר על ידי נציג המינהלה וכרגע העתיד שלי בתנועה לוט בערפל. אדווח ברגע שתהיינה התפתחויות חדשות.
מוחמד.”

תוך דקות הגיעה הודעת מייל מאביו רפיק:
“מוחמד בני האהוב,
ההופעה שלך באיצטדיון במדינת סנסקריט שודרה בטלויזיה בשידור חוזר;
האם הפכת את עורך…? האם דבריך נעשו באישור התנועה או הם יוזמה פרטית שלך והתרסה נגד הקו האלילי שלכם של סגידה לטבע…? אולי יזרקו אותך מהתנועה ונזכה בחזרתו של הבן האובד שלנו?
אנחנו מקוים שאביה של שירין צפה בשידור הישיר או בשידור חוזר, ואנחנו מחכים לשמוע מאמה מה היתה תגובתו.
כתוב לנו.
אבא ואמא.”
109.
הגיעה הודעה מאַתֵנַה:
“מוחמד, דבריך היום מורים שאתה יותר מדינאי מחולם…
בידידות,
אַתֵנַה.”
גם מדלן כתבה למוחמד:
“סלח לי אם אהיה קצת צינית, אבל האם דבריך היום באיצטדיון מראים על חזרה בתשובה? סוללים את דרכך חזרה לחיק האסלאם? לחיק משפחתך? ולחיק ארוסתך?
אני נוראה כשאני מקנאת…
נאמת יפה מאד היום, ואם אחשוב בקור רוח, גם אמרת דברים של טעם.
לילה טוב.
מדלן.”

למחרת ירד מוחמד מחדרו לארוחת הבוקר. בסיום הארוחה יצאו חברי המשלחת לסיור באתרים שונים בעיר; מריה הזמינה את מוחמד לסיור במקדש בודהיסטי עתיק יומין. הגיעו למקדש, סיירו בו, ואחר ישבו על ספסל בגן המקדש. במשך מספר דקות ספגו לתוכם את השקט והשלווה שהמקום משרה.
“מוחמד,” שברה מריה את השתיקה, “אני חושבת שאני מכירה אותך מספיק טוב כדי להגיע למסקנה שמשהו חיצוני הביא אותך לנאום של אתמול בו צידדת בתמיכה בדתות על ידי העולם החדש שאנחנו רוצים ליצור.”
“מדלן כתבה לי שלפי דעתה התמריץ לנאום הוא כנראה רצון שלי לחזור בתשובה לחיק האסלאם.”
“אתה ממשיך בהרגלך הדיפלומטי להתייחס לעניין אבל מבלי לענות לשאלות שלי…”
“למה שלא תתייחסו לזה כפשוטו; הלא כולכם מכירים את עולמנו כמוני ואולי טוב ממני, וזה המצב! מהפכה עולמית תיתכן אך ורק בתמיכה גורפת של אנשים מאמינים לצידם של החילוניים.”
“או קיי, הגיוני כטעון, אבל לא שוכנעתי בקשר אליך…”
“אתמול בלילה כמעט נקשתי על דלת חדרך…”
“מוחמד, מה יום מיומיים?”
“הרגשתי מאד בודד אחרי הנזיפה של פאול; חשתי חרדה ממצב שבו אזרק מעולם אחד ולא אתקבל בחזרה לעולם שעזבתי…”
“ולמה לא נקשתה על דלתי?”
“אני חושב שאם היינו לבד ביער הייתי עושה זאת.”
“כלומר חשוב לך מה יגידו אחרים, במידה והעניין יחשף?”
“חשוב לי מה יגידו אחרים עלייך.”
“אתה שוב מתחמק…”
“נכון, אין לי תשובה אחרת.”
“ראה מוחמד, שם, על ענף העץ למעלה,” הראתה מריה באצבעה, “שני קופים חוגגים…;”
“וָוָאאוּ, מה זה חוגגים! טוב, הם לא אכלו מעץ הדעת…”
“אולי, לזמן מה, תשכח שאכלת, או שאבותיך אכלו, ותרשה לעצמך קצת חופש?”
“יש לי שוב תגובה שלא לעניין: בכל פעם שאני רואה את אבי, שהוא גבר נאה, נמצא בקרבת אשה צעירה ומושכת, בחנותו, או בשוק, או בכל מקום אחר, שום דבר לא קורה, כי הוא נשוי באושר לאמי שהיא בגילו, וכמו כן הוא מוסלמי, וכמו שהוא רוצה שאשתו תהיה רק שלו, גם הוא לא פוזל הצידה. עם כל הלעג של החילוניות המערבית לאסלאם הארכאי, יש משהו בדת ובמסורת שלנו.”
“הוא שאמרתי, וגם מדלן צודקת, קרה משהו..;בוא נחזור למלון, אני רעבה.”
110.
בערב התקבלה הודעה מנור אמו של מוחמד:
“דיברתי עם בת דודתי; בעלה סרב לצפות בשידור וגם אסר עליה ועל שירין לצפות בו. בביתה של חברתה היא קראה את תוכן דבריך בעתון מקומי. בסתר סיפרה לשירין שהתעודדה במקצת לשמע הדברים; לא סיפרה לבעלה מחשש לתגובתו; אביך ואני משוכנעים שתוכן הנאום שלך במדינת סנסקריט, בו צידדת בתמיכה בדת גם אחרי המהפכה, שהפך לשיחת היום בחוגי האסלאם, הגיע גם לאוזניו של אחמד. כיצד יגיב? נחכה ונראה.
סיפור עלילותיך באותו היום בו כן פגשת באחמד, הפכו לנחלת הכלל, כאשר פועלי הבניין שהיו עדים לו פרסמו את הדבר. הסיפור הגיע גם לאזניה של אמה של שירין שסיפרה לבתה. שמחתה של שירין על גילוי הדאגה לשלומה שהוכחת במעשיך, התערבבו ביגון עמוק על מעשי אביה מולידה. גם בת דודתי השניה אמה של שירין מיואשת. בעלה הפך לשנוא עליה ואין מוצא.”

למחרת חזרו מריה ומוחמד לארצם. בדרך לנמל התעופה נכנס מוחמד לשרותים של בית קפה והעטה על עצמו את תחפושתו הססגונית. כשעלה במדרגות לדירתו, פגש באחד השכנים, אדם מבוגר ונשוא פנים שירד ושקית אשפה בידו. הלז חייך למראהו, הושיט את ידו למוחמד ואמר: “כל הכבוד מוחמד, כל הזמן אמרתי לאשתי שיש בו משהו בדייר החדש.” מוחמד לחץ את ידו, חייך בחזרה, ואמר:”תודה; אני רואה שהתחפושת לא עוזרת…”
“היא מאד עוזרת; השכנים כבר בנו תילי תילים של השערות לגבי מהותו של הדייר החדש שלנו – רחוק מהאמת ככל שאפשר; אל תדאג, סודך שמור איתנו. אם תזדקק למשהו דלתנו פתוחה.”
נכנס לדירתו, נעל את הדלת מאחוריו, בדק במקרר שנשאר מספיק מזון כדי לכלכלו עד למחרת היום, פתח את ברזי האמבט, פשט את בגדיו, הוציא מהארון בגדי שינה נקיים, ונכנס לאמבט המלא במים חמים מרגיעים ומלטפים. השעין את ראשו על דופן האמבטיה והאזין לשקט מחריש האוזנים של הבדידות; “מה הלאה?” הרהר: “תוך מספר שעות נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא; רק לפני יומיים הרגיש שהוא בפסגת העולם בעת הנאום באיצטדיון, ועתה הוא ניצב בפני שוקת שבורה; כלום, אין לו שום שליטה על הארועים בעתיד הנראה לעין; כל מה שביכולתו לעשות הוא לקוות שלא יודח מהתנועה, שיתאפשר לשירין להשתחרר מכלאה, שלא יתגלה מקום מחבואו, ושמספר החברים שיצטרפו לתנועה בעקבות העצרת בסנסקריט יהיה גדול יותר ממספרם של אלו שינטשו אותה.” הרעב שתקף אותו החזירו למציאות של הרגע. יצא מהאמבט, התנגב, לבש את בגדי השינה, הכין לעצמו ארוחת ערב, ובסיומה ניגש למחשב כדי להתעדכן במתרחש מחוץ לדלת אמותיו:
111.
מספר החברים הרשומים בתנועת “פיזיס נומוס” הגיע לחמישים וששה מיליון. ממשלת נוֹבֵּלָה החליטה לערוך משאל עם על הצטרפות המדינה לתנועת המהפכה. כח החלוץ שהגיע לאֵלְפִּידָה, הישוב הראשון שיתנהל לפי עקרונות המהפכה, מונה כבר כאלף ושש מאות איש ואישה. ארגון “האומות המאוחדות” שלח אנשים למינהלת התנועה כדי לגשש אפשרות לפרוש את חסותם עליה. חברי סניפים רבים ברחבי העולם החליטו להפוך לשיגרה מצעד ברחובות עירם כל יום ראשון, בתלבושות אחידות בצבעים ירוק בהיר ולבן, כשהם נושאים את דגלי התנועה וסיסמאות המשקפות את עקרונותיה. ”
למחרת חזר במשנה מרץ לספרי הלימוד ולמחברותיו, ושיקע עצמו בארועים היסטוריים ובהחלטות של מנהיגי העבר שקבעו גורלות עמים ואנשים. אחה”צ לבש את “בגדי חמודותיו” יצא לקניות. וחזר לתלמודו. מאוחר בערב קרא את הודעות הדואר שהגיעו:
“לכל חברי מזכירות הסניף – מאת מריה.
אתמול והיום הגיעו למשרד כשלוש מאות איש, חברי הסניף המקומי של תנועת הימין הקיצוני הלאומני, וביקשו להרשם כחברים. שניים ממנהיגיהם ביקשו לשאת דברים בהזדמנות הראשונה שיערך דיון במועדון שלנו. דיווחתי לפאול, ומיד הגיע תשובה: “פעולות דומות מתרחשות בסניפינו ברחבי העולם; לא הוצאנו שום הנחיה מחייבת בנידון וכל מי שבא רושמים אותו. בימים הקרובים כנראה נלמד את כוונותיהם, שהרי מצענו לא בדיוק הולם את שאיפותיהם…”
מה דעתכם?”

הגיעה הודעה ממר עג’מי:
“ידידי מוחמד,
צפיתי בטלוויזיה בעצרת שנערכה במדינת סנסקריט, והאזנתי לדבריך שם.
ישר כח! אני מבין שאמרת זאת על דעת עצמך בלי לקבל אישור מחברים אחרים לתנועה. נקווה שיסכימו איתך. אם לא, ובעקבות דבריך יסלקו אותך מהתנועה, פנה אלי, אני כבר אמצא לך תפקיד בקהילה; אתה קורצת מחומר ממנו יוצאים מנהיגים.
שמור על עצמך,
עג’מי.
נ.ב.,
אולי אחמד, אביה של שירין, ימלך בדעתו כתוצאה מנאומך, ואם לא יתן את ברכתו לארוסים שלכם לפחות יאפשר לה לצאת את פתח ביתה; האמת היא שאני חושב שהסיכוי לכך שואף לאפס, אבל תמיד אפשר לקוות.”

אימו כתבה לו:
“בני אהובי מוחמד,
מאז שאתה בדירת המסתור, בכל פעם שאני מבשלת או אופה מאכלים שערבים לחיכך, אני נעצבת אל ליבי שאינך יכול לטעום מהם; יש איזושהי דרך בה אני יכולה לשלחם אליך?”
112.
ענה לה מיד:
“את יכולה לשלוח לי את המתכונים ואנסה להכינם בעצמי או להעבירם לידידתי אַתֵנַה בתקווה שתמצא עניין להכינם.”

למריה ענה:
“מעניין מה רוצה הימין הקיצוני להשיג על ידי השתתפותו בתנועה שלנו; נמתין לדברים שישאו מנהיגיהם ואז נחכים.”

בשעה מאוחרת בערב, שעת צהריים בארצו של פאול, התקבלה הודעה ממנו:
“היי מוחמד,
דנו בעניינך והחלטנו בינתיים לא לשנות את הכתוב במצע כפי שהוא מופיע באתר התנועה ברשת האינטרנט. מצד אחד יש הענות מוגברת של חברים דתיים להצטרף אלינו, ומהצד האחר חברים חילוניים רבים זועמים על דבריך וטוענים שאל לנו לעקר את אחד מהעקרונות הבסיסיים של המהפכה ולעודד אוכלוסיות מנהלות אורח חיים ארכאי ודוגלות בשעבוד האישה.
לגבך אישית החלטנו להפסיק להזמינך לקחת חלק בארועים, אבל השארנו את דיוקנך כמייצג התנועה יחד עם מריה…; ניתן לזמן לעשות את שלו ואז אולי נשנה את ההחלטה לכאן או לכאן.
מוחמד, שלא תיתן לאהדה שבה נתקבלו דבריך על ידי אנשים דתיים לגרום לך לטפח תקוות שהנה תוסר הפַתְוָוה לגביך ותוכל להגיח ממקום מסתורך; האסלאם הקיצוני לא יוותר אף פעם על חלומו לאסלם את כל העולם אם בכח הזרוע או באמצעות שכנוע, ולשם כך הוא חייב להגביר את כוחו על ידי הגברת הילודה, ומוסלמי שמטיף לפיקוח על הילודה ישאר תמיד אויבו המר שיש לחסלו.
שמור על עצמך,
פאול.”

למחרת שלחה לו אמו מספר מתכונים למאכלים האהובים עליו במיוחד ומיהר להעבירם לאַתֵנַה.

בשעות אחה”צ הגיעה הודעה ממריה ממוענת לכל חברי סניף התנועה:
“ביום רביעי הקרוב בשעה שמונה בערב יערך מפגש במועדון; על הפרק שני עניינים:
1. העברה של שידור ישיר של פאול מהמינהלה העולמית של התנועה עם עדכונים למתרחש בענייני תנועת “פיזיס נומוס” ברחבי העולם.
2. הרצאה של חבר מפלגת הימין הקיצוני שלאחרונה הצטרף אלינו.
כל המעוניין להשתתף בארוע ירשם במשרד. מי שלא ימצא לו מקום במועדון יוכל לצפות בשידור ישיר של המפגש ברשת האינטרנט.”
113.
לקראת השידור המסקרן, בו כנראה יסביר איש הימין הקיצוני את מניעיו ומניעי חבריו להצטרף ל”פיזיס נומוס”, תאם מוחמד מפגש עם ידידתו אַתֵנַה, כדי לצפות ביחד בשידור. זו האחרונה ברכה על ההצעה וגם ביקשה ממנו שיקדים בואו אליה כדי שיאכלו ביחד ארוחת ערב עם מאכלים שתנסה לבשל לפי מתכוניה של אמו.
ביום רביעי בשעה שש בערב יצא מוחמד אל תוך הלילה מחופש כדרכו ושם פעמיו לביתה של אַתֵנַה. בדרך עצר בדוכן פרחים. צלצל בפעמון דירתה וזר פרחים בידו; פתחה לו את הדלת, קידמה את פניו בחיוך רחב והעזה לחבקו; מוחמד החזיר חיבוק ואף נשק לה על לחיה.”תודה, איזה פרחים יפים;” לקחה את הפרחים, נטלה כד מעל המזנון והלכה למטבח כדי למלאו במים; חזרה והעמידה את הכד עם הפרחים בצידו של שולחן האוכל הגדול, עליו היו היו ערוכים כלי הגשה עם ממולאים ממספר סוגים שהדיפו ריחות מעוררי תיאבון שהזכירו למוחמד את בית אמו.
“אַתֵנַה, וָוָאוּאוּ, אני מרגיש כמו בבית, מגיע לך חיבוק; אם זה טעים כמו שזה מריח אני בכלל אהיה ברקיע השביעי…”
“החיבוק העיקרי מגיע לאמך; מעולם לא ראיתי מתכונים לאוכל עם פרוט כל כך מדויק של הכמויות ואופן ההכנה; אני רק מילאתי אחרי ההוראות כמו רובוט…”
“אל תצטנעי…, בואי נשב לשולחן, אני כבר רעב.”
בסמוך לשעה שמונה התיישבו מול צג המחשב, נכנסו לאתר התנועה, לחצו על הצלמית המתאימה, והמתינו להתחלת השידור הישיר ממועדון התנועה.
פתחה את המפגש מריה:
“שלום לכולם, כמו תמיד המועדון שלנו מלא עד אפס מקום ורבים העומדים על הרחבה שמחוץ למועדון, ועל כן אבקשכם להשתדל לשמור על השקט. מיד תתחיל העברת דבריו של פאול; בסיומם ירצה לנו את משנתו בְּרוּנוֹ, החבר החדש בסניף.
“אז זאת היא מריה,” העירה אַתֵנַה, “השותפה” שלך “לסמל” התנועה; נראית בחורה נאה וסימפטית.”
“אכן כן, היא כזאת.”
“היא נשואה?”
“לא; היא כמוני, נשואה לתנועה.”
“אבל היא לא “נזירה”.”
“כלל וכלל לא,” צחק מוחמד.
“נו…”
“יש לה מבחר, היא לא צריכה אותי.”
“או, הנה רואים על המסך באולם מישהו מתחיל לדבר.”
“כן, זה פאול, המנכ”ל בפועל שלנו; בואי נקשיב.”
“שלום לחברינו ברחבי העולם,” החל פאול את דבריו; “גדלנו והתעצמנו ומספרנו עבר כבר את השישים מיליון! אם בתחילת דרכנו כל החברים היו שלמים עם מצע התנועה, הרי שבזמן האחרון אנחנו רואים נסיונות מכיוונים שונים, מחברים הנאמנים למטרות הכלליות של “פיזיס נומוס” כהקמת ממשלה עולמית, השמדת הנשק הגרעיני, מלחמת חורמה בהתחממות הגלובלית, וכו’, להגמיש את עמדותינו בנושאים אחרים כדי למשוך אוכלוסיות נוספות לתמיכה במהפכה. שמענו מחברנו מוחמד שהסגידה לטבע היא מאד רומנטית, אבל רוב האנושות לא מסתפק בה ורוצה להאמין ולהשמע לציוויי הדתות. כמו כן שמענו זה מכבר ממצטרפים חדשים מהימין הקיצוני, שבנוסף לתפקידי ממשלת העולם כפי שמופיע במצע שלנו, צריך להיות לה תפקיד בהחזרת אוכלוסיות מהגרים לארצות מוצאם, על כל המשתמע מכך. זה נשמע הזוי, לא הומני, וקשה עד בלי ניתן לביצוע, אבל נימוקיהם עמם, ויש לרעיון הזה אוזן קשבת במדינות שונות, והוא גם מקובל ורצוי על ידי ממשלות שונות.
114.
אנחנו נדון בכל אלה, נאזין לתגובת השטח, ונשקול את הרצוי לעומת המצוי; יש תמיד הבדל בין האידיאל ובין המעשה. ואם במעשה עסקינן, הרי אנחנו מתקדמים בקצב מסחרר בהקמת אֵלְפִּידָה, הישוב הראשון במתכונת “פיזיס נומוס”; בתים הולכים ונבנים, מפעלי תעשיה נמצאים בשלבים שונים של הקמה, וקצב המהגרים אלינו הולך וגדל.
מחכים לתגובותיכם באתר האינטרנט שלנו.
יום טוב לכולם.”
“אז זה מה שהימין רוצה,” העיר מוחמד, “שיזרקו עשרות מליוני מוסלמים מיבשת יוּרוֹס בחזרה לארצותיהם, והם מצפים שמיליארד וחצי מוסלמים ועוד כהנה וכהנה עמים שחלקם חיים בארצות נכר יתמכו בנו?”
“בוא נשמע את הנימוקים; הנה מתחילה ההרצאה במועדון,” אמרה אַתֵנַה. לבמה עלתה מריה ואיתה גבר כבן ארבעים לבוש בהידור רב, מסורק למשעי, ששפמפם דק מעטר את שפתו העליונה.
מריה נטלה את המיקרופון ואמרה:”הנושא שברונו ירחיב עליו את הדיבור שרוי במחלוקת בכל העולם; אני מבקשת בכל לשון של בקשה לא להפריע לו במהלך דבריו; בסיומם ינתן זמן לשאלות והערות עד חצי הלילה..; תודה.” ירדה מהבמה. ברונו נטל את המיקרופון ואמר:
“שלום לחברים; אני רוצה להודות למזכירות הסניף ובמיוחד לחברה מריה שאפשרו לי לומר את דברי. פאול כבר הקדים אותי, כפי ששמעתם לפני מספר דקות, והניח את הנושא על השולחן. החלטנו, בתנועות הימין, להצטרף ל”פיזיס נומוס” כיוון שאנחנו רואים בחיוב רב, ואת צורך השעה, בהקמת ממשלה עולמית שתטפל ביעילות בבעיות החמורות העומדות בפני האנושות. אנחנו מסכימים לרוב אם לא לכל עקרונות המהפכה כפי שהם מנוסחים במצע התנועה, אבל אנחנו סוברים, שבין יתר המשימות שממשלת העולם אמורה לטפל בהן, יש להוסיף את הטיפול היסודי, מציאת פתרון וישומו, של בעית ערבוב האוכלוסיות, וכתוצאה מכך ארועים של אפליה גזעית, של התנגשויות אלימות על רקע כלכלי, דתי, אתנוגרפי, ותרבותי שונה, ועוד ארועים מארועים שונים המערערים את השקט והבטחון של אזרחי המדינות קולטות ההגירה.
אתחיל מאלף: חוץ ממקרים בודדים של הגירה של הסתננות יחידים, או שהיה של מהגרים לא חוקיים שטרם נחשפו והוחזרו למולדתם, רוב ההגירה נעשה בהסכמה ואפילו בעידוד המדינה הקולטת; ויש שתי סיבות לכך: האחת היא דרישה לעובדים מומחים במקצועות נדרשים. השניה היא תאוות הבצע של המעסיקים הרוצים להעסיק חוטבי עצים ושואבי מים בשכר נמוך – נמוך בהרבה מהשכר שעליהם לשלם לעובדים מקומיים. רוב המהגרים משתייכים לקטגוריה השניה. אני לא ארחיב את הדיבור על הבעיות שנוצרות עקב חיכוכים בלתי פוסקים בין אוכלוסית המהגרים לאוכלוסיה המקומית; כולנו מודעים להן מהתקשורת. אנחנו סבורים שכל עם מסגל לעצמו את הדת שמתאימה לו, את הלבוש שמתאים לו, את הקודים של ההתנהגות ברשות הפרט – במשפחה – גברים ונשים, ושל דרכי ההתנהגות ברשות הרבים, את סממני התרבות שמתאימים לו כמוסיקה, ריקודים, חגים, וטכסים, את צורת ההתייחסות של אדם לחברו, את מנגנוני המשפט ופתרון סכסוכים, וכו’. מה שטוב לעם אחד לאו דווקא מתאים לעם אחר. מסורת ואורח חיים שפותחו במשך אלפי שנים על ידי עם אחד, אינה מתאימה לעם אחר שבניו גודלו וחונכו במשך אלפי שנים בצורה שונה.
אנחנו רגילים להשתמש במונח “גזענות” בצורה לא נכונה, בקונוטציה שלילית. יש בעולם גזעים שונים, בעלי תכונות שונות – שאלו כל מדען החוקר את הנושא. השלילי הוא המונח “אפליה גזעית”; אפליה גזעית תיתכן רק כששני עמים שונים דרים בכפיפה אחת. כשכל עם חי בארצו לא תיתכן אפליה גזעית! וליפי הנפש – ואני רואה אותם במבט חיובי- אומר: אם אתם דואגים לרווחתם הכלכלית של עמי העולם השלישי, העבירו להם את הטכנולוגיות המתקדמות ופירות המחקר הרפואי המתקדם לארצותיהם שלהם! אמנו את המדענים שלהם, ואת המהנדסים שלהם, ואת הטכנאים שלהם; בנו להם מפעלי תעשיה מתקדמים בארצותיהם הם.
אין בעיה של צפיפות אוכלוסין במדינות המהגרים; נהפוך הוא; לרובן שטחי קרקע עצומים בלתי מנוצלים בעוד הארצות קולטות ההגירה סובלות מצפיפות אוכלוסין גבוהה.
115.
לא יהיה שלום בעולם, לא תצלח שום מהפכה עולמית, בלי שממשלת העולם שתקום תתחיל ותסיים תהליך של שיבת המהגרים לארצם! זה יעלה הון כסף, זה יקח שנים, כיון שלא נשלח אותם ריקם בחזרה לארצותיהם אלא נצייד אותם ואת ממשלות ארצותיהם במיטב האמצעים הדרושים לשיקום חייהם במולדתם החדשה ישנה.”
אך סיים את דבריו פרצה המולה ורעש מחריש אוזניים של קולות הקהל באולם כשכל אחד מנסה להביע את דעתו. מריה עלתה לבמה ובתנועות ידיים ניסתה להסות את הקוראים קריאות – בדרך כלל בגנותו של המרצה ובגנות תנועת הימין הקיצוני אליה הוא משתייך. לאט לאט שככה ההמולה, הקולות הרמים פינו מקומם להחלפת דעות בין שכנים למושב, עד שנרגעו לחלוטין. מריה נשמה עמוקות, העלתה חיוך קל על שפתיה ואמרה:
“מי שרוצה לומר משהו ירים את ידו ויעלה לבמה כשיקבל את רשות הדיבור.”
מישהו מהקהל צעק:” אנחנו רוצים שמר ברונו יענה לנו.”
מחיאות כפיים סוערות נשמעו באולם המועדון.
“אני מצטערת,” השיבה מריה, אבל סוכם איתו מלכתחילה שימהר ויעזוב את המועדון מחשש לשלומו, לא מכם, אלא מאנשים אחרים שדבריו וודאי שלא ינעמו לאוזניהם…”
לא הספיקה לסיים דבריה ונשמעו צעקות ודין ודברים מכיוון דלת הכניסה. הדברים נשמעו כתקרית בין המאבטחים לאנשים שניסו להתפרץ פנימה.
“מה דעתך על הדברים ששמענו כרגע?” שאלה אַתֵנַה, “הוא מציע שאני אשלח אותך בחזרה לארץ ממנה באו הוריך…”
“הורי נולדו כאן; אם כבר אז לארץ בה נולדו הוריהם, סבא וסבתא שלי.”
“נו, אז?”
“כמה כסף את נותנת לי כדי לעזוב? נראה אם זה כדאי…” פרץ מוחמד בצחוק.
“ברצינות מוחמד.”
“ברצינות, בשביל זה בדיוק צריכים ממשלה עולמית; ברונו צודק שיש חיכוכים בלתי פוסקים בין אוכלוסיות שונות שגרות באותה עיר; וצריך ממשל על שיעשה סדר בדברים; אבל מכאן ועד לגרוש מיליונים בחזרה לארצות מוצאם יש מרחק גדול. מה דעתך את?”
“מניתוח הנושא אני רואה שלושה הבטים: האחד, האם מלכתחילה היה צריך לאפשר הגירה מסיבית של עובדים זרים, השני הוא, האם להפסיק את ההגירה באופן טוטלי כך שאוכלוסית המהגרים תשאר במיעוט קטן, והשלישי, כמו שהציע ברונו, לנקוט אמצעי דרסטי עד כדי גירוש. ”
“אני אוסיף עוד מימד לניתוח שלך; מה דעתך על הפסקת מתן רשיונות הגירה, ובמקביל ליצור תכניות שיעודדו חזרה מרצון של מהגרים לארצות מולדתם? ברור שזה פתרון מאד ארוך טווח, אבל היחיד שנראה מעשי. פיתרון כזה שיוצע לאוכלוסיה, יכול למנוע מהימין הקיצוני לתפוש את השלטון כיון שאז ההמונים רואים את האור בקצה המנהרה. ימין קיצוני עולה לשלטון בדרך כלל כשהעם מיואש לחלוטין ולא רואה מוצא.”
“מסכימה; אבל ההצעה שלך מתייחסת לצפי שאנשים יתנהגו בצורה רציונלית בהתאם למצבם הכלכלי הנוכחי ואפשרויות לשיפורו שתיתן להם; אבל אם נתייחס לבני עמך, אם לא כולם הרי חלק גדול מהם, מונע על ידי רגש דתי עמוק המלווה בהטפה בלתי פוסקת של כהני הדת, שהיעוד שלהם כמוסלמים הוא לאסלם את כל יושבי תבל; ומה קל יותר מאשר לעשות זאת בארץ היעד ולא ממרחקים, מארצותיהם.”
“יש המון היגיון בדברייך; ובאמת היעוד שלנו, של המוסלמים המתונים, הוא להגביר את כוחנו היחסי באסלאם כדי להפוך את המגמות שהזכרת לנחלת העבר. הגידי אַתֵנַה, אפית גם משהו מתוק ממתכון של אמי?”
“בוודאי, ויצא טעם גן עדן; בוא לשולחן. כבר העברתי את המתכון לשלוש חברות שלי.”
“ומה אמרת? ממי קבלת את המתכון…?”
“הורדתי מהאינטרנט…”
116.
לאחר מספר ימים הגיעה הודעה מאמו:
“מוחמד יקירי,
1. אני בטוחה ששכחת, אבל בעוד כשבועיים יחול יום הולדתך העשרים, ובת דודתי הביאה לי אתמול מיזע שסרגה לך במסתרים בתה שירין כמתנת יום הולדת; צבעי המיזע ירוק בהיר ולבן…; החורף כבר בפיתחנו ואני מקווה שתהנה ממנו; כתוב איך להעבירו אליך.
2. אביך הציע שכמתנת יום הולדת מאיתנו, נזמין אותך לביקור בבית החווה של קרובינו שמעבר לים, שם תוכל קצת להרגע מתלאות היום יום בהם אתה שרוי. מה דעתך?
אמא.”
ענה מיד:
“1. מסרי לבת דודתך שתמסור לשירין שזאת המתנה היפה והמרגשת ביותר שאי פעם קיבלתי (אל תעלבו…), ושמרי את המיזע אצלך עד שאמצא דרך לקבלו.”
2.רעיון נהדר, חבקי את אבא בשמי (ושיחבק גם אותך בשמי) על הרעיון הנפלא. אבל אני חייב לסרב ורק מסיבה אחת: שמא מישהו יזהה אותי בארצם של קרובינו ויראה הדבר כאילו אחד מסמלי התנועה בורח מהמערכה…; אולי אם הייתי יודע לאן אני מכניס את עצמי לא הייתי כלל מתחיל במסע הזה, אבל עכשיו אין ברירה – חייבים להמשיך.”

כיון שמוחמד הפך לידוען, קיים ערך העוסק בו באנציקלופדיה ברשת האינטרנט; אי לכך פרטיו האישיים כולל תאריך הולדתו הפכו לנחלת הכלל; כתוצאה מכך הופיעו ברכות רבות ליום הולדתו של מוחמד באתר סניף התנועה. לכתובת הדוא”ל הסודית שלו הגיעו ברכות מחבריו לתנועה וממר עג’מי. הגיעה גם ברכה ממינהלת התנועה בשם פאול:
“לחברנו מוחמד שלום רב,
ברכות ליום הולדתך העשרים.
בעוד כשבוע אנו עורכים באֵלְפִּידָה טקס הנחת אבן פינה לשני מפעלים, האחד ליצור תאים סולריים והשני ליצור מצברי ליתיום יון. אנחנו מזמינים את התקשורת לסקר את הטקס וכן לסיור באֵלְפִּידָה ההולכת ונבנית וכבר פועל בה בתפוקה מלאה מפעל לבתים מוכנים. החלטנו שהופעתך בטקס, כמו הופעתה של מריה חברתך לסניף, יתרמו להעלאת קרנה של תנועת “פיזיס נומוס” ברחבי העולם. (אם צפית לאחרונה באתר האינטרנט שלנו, וודאי הבחנת שמספר חברינו הרשומים כבר עבר את המאה מיליון!)
אנא תשובתך המהירה כדי שנוכל לארגן את הטיסה שלך.
***
בשם פאול.”
מוחמד ענה מיד:
“אני נוסע! תודה.”

לאחר זמן קצר הגיעה הודעה ממריה:
“היי מוחמד,
אתה נוסע?
אני מתגעגת…”
ענה מיד:
“כן, להתראות באֵלְפִּידָה; גם אני מתגעגע…”

בלב כבד החליט מוחמד שמטעמי בטחון לא יידע אף אחד, כולל הוריו, בדבר הנסיעה. יכתוב להם מיד כשיגיע לאֵלְפִּידָה.
117.
פרק תשיעי: אֵלְפִּידָה.

יומיים לפני יום הולדתו יצא מוחמד את ביתו לבוש בבגדי תחפושתו הקרתגנית. הגיע לשדה התעופה ואחרי טיסה ארוכה של שעות רבות עם חניית ביניים אחת, הגיע ליבשת דִינְגָה. עלה על רכבת הלילה לאיזור החוות. למחרת בבוקר חיכתה לו מכונית מטעם המינהלה הזמנית של הישוב אֵלְפִּידָה. החליף במכונית את בגדיו הססגוניים לבגדי קיץ רגילים שכן העונה בדִינְגָה היתה עונת האביב. כל הדרך שנמשכה כשעה דמיין במוחו כיצד יראה במציאות הכפר ההומני שראו בדמיונם הוגי רעיון “פִיזִיס נוֹמוֹס”. בעודם רחוקים מהכפר ראו רק מבנה אחד על רקע השמים הכחולים. הנהג, שהזדהה בשמו ראול, הסביר שזהו המפעל ליצור בתים מוכנים. בהתקרבם לישוב ראו כלים כבדים לעבודות עפר מפוזרים בשטח ומאחוריהם נראו מבנים רבים בשלבי בניה שונים פזורים על שטח גדול; רוב המבנים היו בני קומה אחת. בהכנסם לתחום הכפר הבחינו בצידי הדרכים בשורות של נטיעות של עצי נוי שונים במרכזן של גומות השקיה. המכונית נעצרה לפני בית בן קומה אחת הנמצא במרכזה של חצר מלבנית המוקפת בגדר חיה של שיחים בתחילת התפתחותם.
“זה הבית שלך,” אמר הנהג; “ובהמשך הדרך נמצאת המרכולית שם תוכל להצטייד בדרוש לך. בשעה שמונה בערב יש פגישה של המשלחות בבית העם שנמצא במרכזו של הרחוב המקביל; זהו הבית הכי גדול בכפר. על השולחן בבית תמצא טלפון סלולרי ולידו פתק עם רשימת מספרי הטלפון החשובים בכפר, כולל מספר הטלפון שלך,” חייך הנהג.
“תודה ראול, כמה זמן אתה כבר פה?”
“פחות מחודש.”
“ובאת לבד?”
“לא, באתי עם אשתי.”
“והיא הסכימה לבוא לקצה העולם כיון שהיא אשתך? סלח לי על השאלה…”
“לא,” צחק ראול, “זאת היא שמשכה אותי לכאן.”
“מסור לה את ברכתי; ושוב תודה.”
הנהג נסע לדרכו. מוחמד הכניס לבית את מזוודותיו ותיקו, נכנס לחדר השינה ונפל שדוד על המזרון.
התעורר אחרי רדת החשיכה. הדליק את האור; תקף אותו הרעב ונגס במספר פכסמים שהביא בתיקו. שתה מי ברז, התרחץ, התגלח, החליף בגדיו, העביר את מספרי הטלפון מהפתק לנייד, ויצא לכיוון המרכולית. בדרך נזכר בריצ’רד, חברו ללימודים, שהיגר לאֵלְפִּידָה זה לא מכבר, תהה אם יקח חלק בפגישה הערב בבית העם.
המרכולית המתה אדם. שתי קופאיות וקופאי אחד עמדו לרשות הקונים. רק החל לסקור את הנוכחים כדי לגלות פנים מוכרות, ומישהו זיהה אותו, קרא: “הנה מוחמד” והצביע עליו. כל העיניים הופנו לעברו, ומיד התקהלו סביבו בברכות והושטת יד ללחיצה. מוחמד חייך, הודה לכולם, ולחץ את ידיהם, עד לאחרון בהם. בחורה אחת דיווחה לו:
118.
“גם מריה פה; הגיעה אתמול.” סיים את קניותיו, מיהר לחזור לביתו, הכניס את המצרכים למקרר, ריענן את גופו בדאודורנט, ושם פעמיו לכיוון בית העם.
מיד בהכנסו קידמו אותו מחיאות כפיים סוערות. תפס את מקומו על הבמה מאחורי שולחן ארוך מול פתק שנשא את שמו. מימינו ראה פתק עם שמה של מריה. ליבו החסיר פעימה. “כמה זמן לא התראינו?”, הרהר בציפיה לבואה. סקר את היושבים על הבמה ואת יושבי האולם; לא זיהה פנים מוכרות. בשורות הראשונות של אולם בית העם ישבו עיתונאים וצלמים. לאחר מספר דקות הגיע פאול ואיתו מספר אנשים כולל מריה. תפשו את מקומם על הבמה. פאול נטל את המיקרופון ופתח בדבריו:
“אני מברך את כל הנוכחים בפגישה היסטורית זו; אני מברך את חלוצי ההתיישבות באֵלְפִּידָה שבאו לבנות עולם חדש וחלקם יושבים פה באולם; אני מברך את אנשי המשלחות היושבים על הבמה; אני מברך את מריה ומוחמד נציגי הסניף המייסד של התנועה;” מחיאות כפיים נשמעו באולם. “אני מברך את נציגי התקשורת העולמית היושבים מולי שיהיו הראשונים להעיד ולתעד את הקמת אֵלְפִּידָה, הישוב הראשון של תנועת המהפכה “פִיזִיס נוֹמוֹס”. מחר נסייר בישוב, נראה את מה שכבר נבנה, נראה את מה שנמצא בשלבי בנייה שונים, ונשמע על מה שעתיד להיבנות בעתיד הקרוב. אֵלְפִּידָה נבנה בהתאם למתכון של הכפר ההומני כפי שמופיע במצע התנועה, ואנו חושבים שבסיומו של תהליך ארוך שימשך אולי על פני שניים או שלושה דורות, כלל האנושות תגור בכפרים כאלה. אֵלְפִּידָה יכלול כאלפיים וחמש מאות בתי אב; כל משפחה תבנה את ביתה על מגרש בשטח של אלף מטר רבוע. המבנים היחידים שיהיו גבוהים משתי קומות יהיו מבנים תעשייתים ובתי תפילה. המרחק בין הכפרים יהיה כעשרה קילומטר; בין כפר לכפר יהיו שטחי חקלאות, תעשיה, אוניברסיטאות, מבני ציבור שלא ימצא להם מקום בגבולות הכפר, וכן פארקים לטיול ולבילוי. כל גג וכל מקום פנוי בכפר יכוסה לוחות עם תאים סולריים ליצור חשמל מקרינת השמש. כמו כן יבנו טורבינות רוח במקומות המתאימים מבחינת משטר הרוחות.
כבר פועל באֵלְפִּידָה מפעל ליצור בתים מוכנים. מחר נניח את אבן הפינה לשני מפעלים שיוקמו בשיתוף ולפי ידע של מפעלים במדינת זוֹנְגְוָוָה, שהם המובילים בעולם ביצור תאים סולריים ומצברי ליתיום יון, שהם המפתח לאספקת אנרגיה נקיה. מרגע שהמפעלים הנ”ל יחלו לעבוד בתפוקה מלאה, לא תורשה תחבורה באֵלְפִּידָה ברכב המונע בדלק פוסילי, אלא רק ברכב חשמלי או המונע בביופיול שיועבד מגידולי תירס בשדות המקיפים אותנו. אני מזמין לבמה את המהנדסים המומחים שגייסנו כדי ליעץ לנו בנושאים דלעיל, כדי לענות על שאלותיכם. לסיום יעלו על הבמה חברים מאֵלְפִּידָה שינעימו את זמנכם בנגינה ובשירה” פאול סיים את דבריו ורמז לאנשי המשלחות לפנות את הבמה. אנשי המשלחת ובתוכם מריה ומוחמד יצאו לרחבה המוארת הצמודה לבית העם, והתיישבו על כסאות שהיו מוצבים שם סמוך לשולחנות עם תקרובת. בדרך הצטרף אליהם ריצ’רד מלווה על ידי נערה ברונטית בעלת שיער קצר ולבושה במכנסי ג’ינס עם קרעים תפורים ביד אמן. ריצ’רד התחבק עם מוחמד חיבוק גברי אמיץ, וגם מריה זכתה לחיבוק אבירי ממנו. ערך הכרות בינם לבין בת לוויתו גרייס. נטלו מאכל ומשקה והתיישבו בפינת הרחבה.
119.
“נו?” שאלה מריה, “איך כאן? מוחמד ואני מדברים כל הזמן אבל אתם פועלים…;מה אתם עושים למחייתכם?”
“אני עובדת בגינון,” ענתה גרייס; “אני עובד בחצי משרה בכתיבה ועריכה של העלון המקומי שיוצא אחת לשבוע, ובשאר הזמן אני חבר בצוות של פועלי בניין,” השיב ריצ’רד.
“הראה את ידיך,” ביקש מוחמד.
“אין מה לראות,” חייך ריצ’רד ופרש את כפות ידיו בפניהם; “אנחנו עובדים עם כפפות.”
“בניין זו עבודה קשה למי שאינו מורגל בה,” אמרה מריה.
“נכון, אבל אני עומד בזה, אולי בזכות החוג לג’ודו שהשתתפתי בו שנים אחדות.”
“ואיך עבודת הגינון?” שאל מוחמד את גרייס, “גם כן עובדים עם כפפות?”
“פעם כן ופעם לא אבל אני רגילה בכך. נולדתי בכפר והורי חקלאים.”
“איזה יופי,” העיר מוחמד, “אני אוהב אנשים עובדים.”
“האשה העובדת הזאת תפושה..” אמר ריצ’רד וחיבק את כתפיה, כשזו האחרונה מעלה חיוך על שפתיה.
“אתה לא צריך לדאוג..” חייכה מריה, “כשמוחמד איתי אני לא מרשה לו להסתכל על אחרות…”
“ככה זה מוחמד? לא ידעתי שאתם ביחד…”
מוחמד חייך ולא ענה. מריה ענתה:
“סתם התלוצצתי; מוחמד הוא אגוז קשה, הוא לא מתמסר בקלות; חוץ מזה עכשיו הוא חי במחתרת.”
“שמעתי מריצ’רד שאיימו על חייך,” אמרה גרייס, “איך זה לחיות בפחד מתמיד?”
“אי אפשר לחיות בפחד כל הזמן.” ענה מוחמד. “אני נזהר ונוקט בכל מיני אמצעים שלא יגלו אותי. ואיך ההרגשה לחיות פה, בקצווי תבל, רחוקים מהמשפחה, החברים, ומכל מה שהורגלתם אליו?”
“התרוממות רוח, הרגשה נפלאה עשרים וארבע שעות ביממה; לא כן?” פנה לגרייס.
“מאה אחוז,” אישרה. וריצ’רד המשיך:
“יש הרגשה אדירה של סיפוק ואושר מזה שאנחנו נוטלים חלק בהקמת עולם חדש; יש מטרה בחיים מעבר למילוי צרכינו הבסיסיים כאוכל משקה ועוד כמה דברים..” חייך אל הנערה; “משאירים משהו אחרינו מלבד הצאצאים שלנו; הרגשת אחווה ושיתוף גורל עם העושים במלאכה לצידנו; אנחנו אוכלים ירקות שגידלנו במו ידינו בחצר; אחרי יום עבודה עמוס אנחנו חשים את מנוחת הלוחם –הגוף עייף ורצוץ והמנוחה מתקבלת באהבה; אנחנו מטיילים בלילות תחת כיפת שמיים עם מיליארדי כוכבים, ומבינים את המושג של סגידה לטבע המופלא; אין כאן אנשים דתיים; – מה שרואים וחווים – זה מה שיש; איך נוצר? – לא יודעים – לא חשוב- יש וזהו זה! נכון שהאנשים פה אינם חתך אוכלוסיה המשקף את כלל האנושות – ברור – אלה חלוצים; אבל באופן זמני כיף להיות במחיצת אנשים “כמוך”; בואו הצטרפו אלינו.”
המילים נעתקו מפיהם של מריה ומוחמד למשמע השתפכות הנפש של ריצ’רד; מריה היתה הראשונה שמצאה מילים:
“ריצ’רד, אתה ממש משורר, תמיד היית כזה או שנחה עליך הרוח בהשפעת המקום.”
“בדיוק, המקום והאנשים,” ענה ריצ’רד בקול רך.
“מה אתה אומר מוחמד?” שאלה אותו מריה, “בסופו של דבר תעקור לכאן?”
“ללא ספק! בהחלט!”
“ומה עם המשפחה? הלא אנחנו לא מתכוונים להביא את כל העולם לכאן, אנחנו רוצים שכל אחד ישאר במקומו ורק מרקם חייו ישתנה.” אמרה מריה.
“בוודאי,” ענה מוחמד, “אני מתכוון לבוא לכאן ולתת יד להקמה ככל שידרש, אבל בסופו של דבר לחזור ולהתאחד שוב עם משפחתי.”
“בואו נטייל קצת ונראה כוכבים.” הציעה מריה.”אצלנו בעיר אורות הכרך מאפילים על כולם.”
120.
קמו ממקומם ויצאו אל הרחוב. אחרי מספר דקות של צעידה במזג אוויר חמים ומלטף תחת שמיים זרועי כוכבים, עצרו ריצ’רד וגרייס, ריצ’רד הראה באצבעו על בית ואמר:
“פה אני גר, נתראה מחר.”
“לילה טוב,” ברכו אותו ואת גרייס. המשיכו לצעוד בדממה עוד כדקה שתיים ואז הביטו אחד בשני ונצמדו בחיבוק שנמשך לנצח כששפתותיהם נושקות.

למחרת בבוקר עיין מוחמד בהודעות הדוא”ל שהגיעו בעקבות מסיבת העיתונאים של אתמול. אימו כתבה לו:
“מוחמד בני אהובי,
הופתענו לראות אותך בטלוויזיה בקצה השני של העולם. כנראה שלמרות התבטאויותיך בקשר לתפקיד החיובי שממלאות הדתות בחיי רוב האנשים, או דווקא בגללן, החליטו שאתה חשוב לתנועה והושיבו אותך במקום של כבוד על הבמה, לצד מריה. התבוננתי בשניכם, ואם כי אני לא יכולה לציין שראיתי איזו התייחסות מיוחדת שלך אליה או שלה אליך, הרגשתי כאילו יש משהו ביניכם…; הבוקר טלפנה אמה של שירין, וסיפרה לי שחברה שלה שגם היא צפתה בשידור מסיבת העתונאים מדִינְגָה, קבלה את אותו הרושם לגביך ולגבי מריה. כתוב לי שאני טועה…; כמובן שלא סיפרו דבר לשירין. אתה מתכונן להישאר שם עוד זמן מה? אני האם היחידה בעולם ששמחה שבנה רחוק ממנה…; אתה מרגיש בטוח שם? יש אבטחה? יש מוסלמים בין האנשים שמקימים את אֵלְפִּידָה?
אמא.”
מוחמד ענה מיד:
“אמא יקרה,
אם הרגשת שיש משהו בין מריה לביני הרי צדקת; יש בינינו חברות עמוקה כשותפים לדרך אבל לא יותר מזה; היא לא צריכה אותי; יש לה המון מחזרים ולי יש את שירין!
כרגע אינני יודע אם אאריך את שהותי כאן; היום יש סיור נרחב באתרים השונים באֵלְפִּידָה, ואראה איך אני אתרשם גם מהמקום וגם מהאנשים פה העושים במלאכה.
אנא דאגו שאחמד ידע שאני פה ואולי ירשה לשירין לצאת מהבית.
נשיקות לך ולאבא.
מוחמד.

התקבלה גם הודעת דואר ממדלן:
“ראיתי אותך בטלוויזיה. למה עשית לי את זה…; תכננתי לשכוח אותך; שמחתי שאתה מסתתר ולא מופיע בציבור; והנה חזרת להופיע על הבמה העולמית. אתה מתכונן להישאר באֵלְפִּידָה? מריה מתכוננת להישאר איתך…? ראיתי את שניכם ביחד על הבמה ודימיינתי איך למרות שמבטיכם לא נפגשו, כנראה פלירטטתם עם הרגליים מתחת לשולחן…; לולא הלימודים שלי הייתי מופיעה להפריע לכם…; איך אתה חושב מגיבה ארוסתך המוסלמית להופעתך על הבמה עם מריה?
שמעתי במועדון שמלאו לך עשרים שנים, אז קבל את ברכתי, אמנם באיחור, שתצליח בכל דרכיך.
מדלן.

נ.ב.,
שמעתי שמותר לכם לשאת ארבע נשים; זה עדיין בתוקף? אז אולי תצרף גם אותי…?”
121.
מוחמד ענה:
היי מדלן, תודה עבור האיחולים ליום הולדתי. גם אני תכננתי לשכוח אותך, והנה את מציעה להופיע כאן…; אנא אל תעשי לי את זה…
מותר או לא לשאת ארבע נשים, זה לא נראה לי כלל; מילא לאהוב ארבע נשים, מילא להתעלס עם ארבע נשים, אבל לבנות בית, ילדים, משפחה, וחיים שלמים עד זיקנה ושיבה – רק עם אישה אחת; נראה לי שגבר שחי עם ארבע נשים הוא למעשה בודד בחברה. לא מתאים לי! נסי להציע לאבי להקדיש את חייו לעוד נשים; כנ”ל לאמי, לדאוג ולהקדיש את חייה לעוד גברים, זה יראה להם אבסורד, בלשון המעטה, ואפילו קללה! זה לא חיים.
הצלחה בלימודים,
מוחמד.”

מוחמד יצא מביתו הזמני, הלך לבית העם והצטרף לסיור של אנשי התקשורת שיצא משם למפעל ליצור בתים מוכנים ולטקס הנחת אבן הפינה למפעלי האנרגיה הירוקה. מהנדס ששימש מדריך הסיור הסביר בשפה שווה לכל נפש את אופן יצור המוצרים, והמסקנה אליה הגיע בסוף הסיור, ושנחרתה במוחם של העיתונאים שידע טכני אינו חלק מכישוריהם, היא שהשאיפה היא להגיע לכך שיצור אנרגיה ירוקה יהא זול יותר מזו המופקת מדלקים פוסיליים, אבל עד שזה יקרה, ממשלת העולם תכפה את השימוש באנרגיה ירוקה לגבי כל שימוש שהדבר אפשרי.
אחרי ארוחת הצהריים, ביקש מוחמד לשוחח עם נציגי מינהלת התנועה בראשותו של פאול. נפגשו באחד מחדרי המשרד הצמודים לאולם בית העם.
“כן מוחמד,” שאל פאול.
“נמאס לי להתבודד בדירת מסתור ורק לשקוע בספרים ובחומר הלימודים של השנה השניה במחלקה למדעי המדינה. אני רוצה להישאר כאן ולעסוק באיזו עבודה יצירתית שתתרום ולו במשהו להקמת אֵלְפִּידָה.”
פאול ושאר אנשי המינהלה חייכו לשמע הדברים. אחד מהם שאל:
“ומה אתה יודע לעשות חוץ מאשר ללמוד ולהרצות?”
“לאבי יש חנות סיטונאית להספקת חומרי בניין ואני מתמצא בנושא.”
“ואיך תשמור על בטחונך האישי כאן? אֵלְפִּידָה היא חלק קטנטן מיבשת דִינְגָה ואלמנטים בלתי רצוים יכולים להסתננן לכאן,” הקשה חבר אחר.
“אני מקווה שברגע שאפסיק לעסוק בהבעת רעיונות ואסוג מקידמת הבמה אל חיים אפורים של עשיה, אולי יעלם הדחף לפגוע בי; נוסף לכך, אם המשטרה כאן תתארגן בהתאם לעקרונות שלנו, הרי יקשה מאד על מישהו להשיג נשק ולפעול מתחת לעיניהם הפקוחות של שוטרי המקוף הנמצאים ברחובות כל העת, יום או לילה, שבת או חג.”
“יש לי הצעה,” אמר פאול. “אני אבקש ממנהל חנות הכל בו שלנו להעסיק אותך, ואם תחליט להישאר כאן לאורך זמן, נחפש בשבילך עיסוק אחר, יותר הולם…; אחרי הכל אתה אחד מסמלי התנועה…”
“וחשבת כבר על משהו…?” חייך מוחמד.
“לא, לא כרגע, אבל העניינים מתפתחים, אנחנו הולכים וגדלים בקצב מסחרר, אולי יצוץ משהו; למשל הודיעו לי היום בעת הסיור, שמחר מופיעה לכאן קבוצה של סטודנטים וסטודנטיות מוסלמים מהלבנט, כדי להתרשם וכנראה להשתלב כאן בעבודה”
“אשמח להיפגש איתם,” אמר מוחמד.
“אבל רצית להעלם מתחת לרדאר,” העיר חבר משלחת בחיוך…, “נוסף לכך,” החמירו פניו, “אולי מי מהם נשלח במשימה מסוימת לפגוע בך.”
מוחמד חייך, “אז אפגוש בהם בסיום יום העבודה שלי בחנות ורק אחרי שיעברו בדיקה בטחונית על ידי שוטרי המקוף הממונים על השמירה עלי.”

בערב, התכנסו שוב אנשי התקשורת לשמיעת הסברים על עקרונות נוספים ממצע “פִיזִיס נוֹמוֹס” ולסיכום הביקור. הפעם ישבו מוחמד ומריה בין הקהל והקשיבו לדברים. פתח את הערב פאול:
“אני מודה לאורחים שלנו אנשי התקשורת שזיכו אותנו בביקור בן היומיים; אני מקווה שכבר הספקתם להתרשם מישום מספר מעקרונות מהפיכת “פִיזִיס נוֹמוֹס” בחיי היום של הקהילה; ראיתם בוודאי את שוטרי המקוף שלנו מסיירים ברחובות יומם ולילה, ומוכנים בכל עת לעמוד לרשות התושבים בעזרה ראשונה רפואית, בכיבוי שריפות, ובטיפול בתקלות שרברבות ומנעולים; ראיתם את תהליך בניית הבתים שלנו בני קומה אחת עד שתיים העמידים לרעידות אדמה מהעוצמות שפקדו את העולם מאז שהחלו המדידות; ראיתם שאנחנו נוטעים עצים ושיחים בכל אתר פנוי שתוך כדי גדילתם סופגים פחמן דו חמצני הגורם להתחממות הגלובלית; ראיתם שלטי דרך המגבילים את מהירות הנסיעה המותרת לשמונים קמ”ש כדי לחסוך באנרגיה; לא ראיתם במרכולית כלים חד פעמיים או שקיות פלסטיק לאריזה; לא ראיתם מובטלים משוטטים ברחובות, כולם עובדים – נכון שבשלב ההקמה זה דבר מובן מאליו,” חייך. “לא ראיתם שלטים על בתים המפרסמים רופאים פרטיים, כיוון שאין ולא יהיו כאלה בעולם החדש שאנו מקימים; כדי להרחיב את הדיבור בנושא אני רוצה להזמין לבמה את ד”ר שוויצר, אחד משני רופאים ורופאה שקבעו את משכנם באֵלְפִּידָה.”
ד”ר שוויצר עלה לבמה לקול מחיאות כפיים מנומסות של הקהל.
“באתי לכאן, כיוון שבעבודתי הקודמת הרגשתי לא נוח עקב העובדה שבין ואני עובד במסגרת קופת חולים כלשהי, ובין שאני עובד באופן פרטי, האינטרס הכספי שלי לאו דווקא עולה בקנה אחד עם האינטרס הרפואי של המטופל שלי. ככל שאני מאריך את זמן הטיפול ורושם לו יותר תרופות, שחלקן מיותרות, אני יותר מתוגמל על ידי קופת החולים, או על ידי המטופל עצמו, ועל ידי בונוסים המשולמים לי על ידי ספקי התרופות. כבר נאמר על ידי גדולים וטובים, שרפואה וכסף לא הולכים ביחד;
רפואה ובטחון שומרים על חיינו; האם יש למ”פ טנקים בצבא “לקוחות פרטיים”? האם הוא התגייס לשרות קבע כדי להתעשר? האם המשכורת שלו עולה בהתאם למספר מטרות האויב שהשמיד ברבעון? האם בימי חול הוא מגן עלינו ללא תשלום ובלילות ובסופי שבוע הוא גובה כסף עבור שמירה על בטחוננו? האם כשמציבים את פלוגתו בגזרה חדשה הוא מבקש לדעת ממודיעין השדה מה ההשכלה של חיילי האויב הניצבים מולו? מה מצבם המשפחתי? במה הם עוסקים למחייתם? או שהוא מבקש לדעת פרטי פרטים של פריסת כוחות האוייב בשטח, תאור סוג הנשק והכמויות המופנים נגדו, וכו’!! האם כשקיבל פקודה לחסל עמדת אוייב הוא יורה פגז אחד אל העמדה ומקליד ארוכות במחשב – המשימה בוצעה? או שהוא ממשיך לירות עד שהוא בטוח שלא נשאר זכר מהעמדה על נשקה, ביצוריה, וחייליה? האם כשהוא מזמין פגזים הוא מקבל עמלה מהספק…?
122.
יש לנתק כליל את הקשר בין עבודת הרופאים לכסף.
רפואה ציבורית לכל אזרחי המדינה.
משכורת גבוהה לרופא מהדקה הראשונה לאחר סיום 7 שנות לימוד, ודיור סביר מהמדינה בשכר דירה מינימלי.
תוספת ריאלית כל שנה בהתאם לותק.
רופא שיקבל אגורה או שווה אגורה עבור שרות רפואי יאבד את הרשיון שלו לעסוק ברפואה.
כל רופאי בתי חולים – כולל מנהלי מחלקות – יכנסו לרשימת תורנויות חדרי המיון והמחלקות כולל משמרות לילה, ויעשו זאת עד צאתם לגימלאות.
לפני קבלת סטודנט ללימודי רפואה יעבור מבחנים יסודיים לבדיקת כישוריו להיות רופא טוב, כולל מנת משכל גבוהה, חריצות, כושר גופני מעולה, אהבת האדם, יושר אינטלקטואלי, וסיפוק עצום מעזרה לזולת.
מי שרוצה להתעשר שיפנה לעסקים – רופא זה לא אמצעי – רופא זו המטרה!”
מחיאות כפיים סוערות נשמעו באולם.
“רגע, עוד לא סיימתי,” הניף את שתי ידיו כדי לבקש לתת לו להמשיך.
“יש עוד נושא אחד שממשלת העולם צריכה לתת את הדעת עליו. ב”פִיזִיס נוֹמוֹס” אנחנו רוצים שוק עסקי פרטי פתוח ותחרותי למען רווחת האנושות; אבל אחד התחומים שבהם הממשל צריך להתערב הוא תחום פיתוח תרופות חדשות. האינטרס הכספי של מפתחי התרופות החדשות, הוא לפתח תרופות למחלות כרוניות – המטופל הוא לקוח לכל חייו. התמריץ לפתח תרופות מרפאות – ככל שזה נשמע לא אנושי – הוא קטן ביותר – המטופל מתרפא ולא נזקק יותר לתרופה! ממשלת העולם חייבת להקצות משאבים כדי להעסיק את מיטב החוקרים בפיתוח תרופות אלו.”
שוב מחיאות כפיים רמות. פאול נטל שוב את המיקרופון:
“לפני עליית חבורת הזמר לבמה, אני שמח להודיע שחברנו מוחמד, החליט להגר לאֵלְפִּידָה ולהצטרף למעגל העושים במלאכה בהקמת הישוב. ממחר בבוקר הוא יתיצב בחנות הכלבו שלנו ויספק חומרי בניין לכל דורש…”
פאול ירד מהבמה כשהקהל מוחא כפיים.
מוחמד המופתע מהודעתו הבלתי צפויה של פאול, יצא לרחבה כדי להתכבד באוכל ובשתיה. בדרכו לשולחנות עם התקרובת הודה למברכים הרבים שעצרו כדי ללחוץ את ידו. תר בעיניו אחרי מריה ולא הצליח למצאה. צעד אל תוך הלילה בדרך לביתו. ליד דלת ביתו המתינה לו מריה וכולה חיוכים.
אחרי שהשביעו את תשוקתם, התמכרו לרוגע המתוק כשהם חבוקים ואוויר הלילה הצונן מלטף את גופם.
“מוחמד, אני חוזרת מחר הביתה.”
“הגיוני; השארת שם כמה לבבות שבורים…”
“אל תהיה ציני.”
“אני לא ציני; אני מתכוון באמת; חוץ מזה השארתי אותך לבד כסמל התנועה, שבניגוד אלי את לא שרויה במחלוקת עם העם ועם התרבות שלך, ואת חייבת להמשיך ולשאת את הדגל.”
“כן, גם פאול אמר לי דברים דומים; אז מה, תבוא מדי פעם לחופשת מולדת?”
“האמת שחשבתי על הדבר ואין לי תשובה; מצבי עכשיו נזיל ביותר; אני יודע מה יהיה מחר אבל אני לא בטוח לגבי מחרתיים.”
“ומה עם מדלן?”
“מה איתה? אמרתי לך כבר שאני רוצה אשה מבני עמי עם החינוך שקיבלה בבית כמו שלי.”
“אבל אם אתה כאן איך תמצא…?”
“כשיגיע הזמן המשפחה תשדך לי.”
“אתה יודע שמתהלכות שמועות שיש לך כבר ארוסה…”
“אל תאמיני לשמועות! אני במצבי עם ארוסה?”
“או קיי, שיהיה; אני רוצה עוד סיבוב בשביל הדרך…”
123.
למחרת בבוקר התיצב מוחמד בחנות הכלבו ותודרך על ידי מנהל החנות לגבי תפקידו במחלקת חומרי הבנין. לפנות ערב חזר לביתו והפעיל את המחשב. עשרות רבות של הודעות דואר חיכו לו. התקשורת כנראה הזדרזה לפרסם את הודעתו של פאול המתייחסת אליו, חשב לעצמו. התחיל לקרוא את ההודעות לפי סדר חשיבות שולחיהן.
אביו ואימו כתבו:
“מוחמד יקירנו,
בתחילה נעלבנו שהיינו צריכים לשמוע שאתה נשאר באֵלְפִּידָה מפי פאול ולא מפיך, אבל הגענו למסקנה שאתה עוד התלבטת אם להישאר ופאול החליט בשבילך ללא ידיעתך…; אז למדת משהו מאיתנו, למכור חומרי בנין…; מה יהיה עם שירין!!! אולי תכתוב לה מכתב בכתב ידך – הדוא”ל הוא כל כך לא אישי – ותשחרר אותה מההתחייבות שלה כלפיך. רחמנות על נערה כל כך מקסימה. סיפרתי לאמה על החלטתך להשאר ביבשת דִינְגָה והיא תנסה לדבר על לב בעלה שעתה, כשאתה החלטת לגור בצד השני של העולם, שלפחות ירשה לבתו לצאת מביתה ולהמשיך את לימודיה בסמינר.
שמור על עצמך וכתוב על הקורה אותך וגם על מקום מגוריך החדש.
באהבה,
אבא ואמא.”
מיד ענה:
“אבא ואמא היקרים,
יש לי המון מה לספר אבל הגיעו לי עוד עשרות מיילים ולכן רק אתייחס לשירין. יש לי תכנית איך לנסות ולפתור את הבעיה. התכנית היא סודית ואני מבקש מכם שגם עצם העובדה שיש לי תכנית כזאת ישמר בסוד. עשו כמיטב יכולתכם כדי לשכנע את אחמד שיתיר לבתו לשאוף אוויר צח. אני מקווה שתוך כמה חודשים, מכסימום חצי שנה, התכנית תצא לפועל. אל תאמרו דבר לא לשירין ולא לאמה כדי שלא לעודד אותה ולרומם את רוחה, שאו אז וודאי הוא לאחמד אביה שיכביד את ידו עליה ולא יתיר את שחרורה מכלאה. רק לכתוב את זה כבר מעציב אותי, אבל אני מקווה שהסוף יהיה טוב.
בנכם האוהב מוחמד.
נ.ב.,
אבא, אנא גש לדירת המסתור שלי, ארוז את כל ספרי הלימוד וחומר הלימוד, ושלח לי אקספרס למוחמד חלבי, מיקוד******, דִינְגָה.
124.
פרק עשירי: דִינְגָה.

הודעה שניה שקרא היתה ממר עג’מי:
“מוחמד ידידי,
צר לי לשמוע שהחלטת להישאר ביבשת דִינְגָה בישוב שלכם. האם בעבודתך כמוכר חומרי בניין תוכל להמשיך ולפעול למען דת האיסלאם, או בכלל למען דתות, כדי שבעולם החדש שאתם בונים, לא נחזור אחורה לתקופה שבה אנשים האמינו בכוחות הטבע כבאלים?
שמור על עצמך,
עג’מי.”
מיד השיב:
“נכבדי מר עג’מי,
1.אל תזלזל בעבודה בכלבו..; בסופו של יום כמעט כל אחד מזדמן לחנות שלנו, ואני מקפיד להקשיב לדברי הלקוחות בינם לבין עצמם או בטלפון החכם עם אחרים, וכבר קלטתי היום שיחות ופניות של אורחים מבקשי מידע, והבנתי שאנחנו צפויים למבול של אינטרסנטים מסוגים שונים שיגיעו לישוב שלנו ברגע שתסתיים כאן בניית מלון אורחים הכולל בית קפה ובר. כבר היום שמעתי על קבלן שמתעניין בנעשה כאן, על יזמים למיניהם הסוברים שדווקא אצלנו יזכו לאוזן קשבת, ולענינינו, על אנשים מהימין, מהשמאל, אנשי דת ואתאיסטים מושבעים, שמתעתדים להגיע לכאן כדי לבחוש בקדרה ולקדם את ענייניהם. ואם הדבר נראה תמוה בעיניך, שהעניינים מתלהטים ואנחנו זוכים להתענינות כה גדולה מצד חוגים כה רחבים, הרי יש סיבה לכך: מספר חברי פרלמנט בדִינְגָה הגישו אתמול הצעה לסדר היום לדון באפשרות לקיים משאל עם בנוגע להצטרפות כלל היבשת למהפכת “פִיזִיס נוֹמוֹס”. אם עד היום נראינו בעיני רבים כתנועה אידיאליסטית בלבד, ללא סיכוי למימוש מעשי של רעיונותינו, הרי אם העם בדִינְגָה יצביע בעד, ונרחיב את מעבדת הניסוי מאֵלְפִּידָה לכלל היבשת, הרי כל סדר היום הציבורי בעולם ישתנה!
2. נודע לי שבימים הקרובים יגיעו לדִינְגָה שתי קבוצות סטודנטים כדי לתת יד להקמת הישוב. האחת מוסלמים מאחת מארצות הלבנט, הכוללת גם מספר סטודנטיות, והשניה מארץ ביבשת יוּרוֹס שחבריה מזוהים עם הימין הקיצוני. יהיה מעניין לצפות במפגש ביניהן…
אשמור אותך בתמונה,
בברכה,
מוחמד.”
125.
למחרת ביקש מנהל חנות הכל בו להעזר בקשריו של אביו של מוחמד כדי לאתר ספקים אמינים וזולים לחומרי בנין; מוחמד שלח לאביו רשימה של מוצרים הנדרשים בחנות הכלבו, וקיבל בחוזר שמות ומחירים אותם העביר למנהל החנות.
ביום ראשון הגיע לבית העם לפגישה השבועית של התושבים כדי להתעדכן בנעשה בישוב וכדי לדון בענייני השעה וענייני הנצח. האולם היה חצי ריק, ולתמיהתו נאמר לו על ידי תושב “ותיק” שכל הנאמר בפגישה מועבר לכלל בתי התושבים בשידור טלוויזיה במעגל סגור. רוב הקהל שהיה מורכב רובו ככולו מאנשים צעירים, לא היה מכר למוחמד; פה ושם ראה פנים מוכרות מעבודתו בכלבו. תר בעיניו אחרי ריצ’רד חברו ולא מצאו. “לא פלא,” הרהר והתעצב אל לבו, “יש לו חברה נחמדה איתו ויכול להרשות לעצמו להתענג על חיי הרגע, שלא כמותו, שכל היקרים לו נמצאים הרחק ממנו ומעייניו נתונים לעניינים העומדים ברומו של עולם”
פתח את הפגישה לואי, המושל הזמני של אֵלְפִּידָה:
“סוף שבוע נחמד ליושבים באולם ולצופים בבית; עוד שבוע עבר ואנו מתקדמים בבנית אֵלְפִּידָה; בזמן הקרוב תושלם בנייתו של בית המלון הראשון כאן ואנו מחפשים עובדים כדי להפעילו. מי שמעוניין להצטרף לצוות שיציע את עצמו במשרדי הממשל. נביא בחשבון גם הצעות מאנשים שעדיין לא גרים כאן, ואם ימצאו מתאימים נזמין אותם אלינו. אנחנו מחכים לדוח ממומחה לטורבינות רוח כדי להחליט אם הפעלתן באיזורנו יהיה כלכלי בהתחשב במשטר הרוחות כאן.
בקרוב תגיעה לכאן משלחת גדולה של חברי פרלמנט מדִינְגָה, כדי לעמוד על טיבנו, ולהחליט אם להמליץ על עריכת משאל עם בין תושבי דִינְגָה אם להרחיב את הניסוי שלנו כאן לכלל היבשת. לא אטעה אם אומר שאנחנו עומדים בפני אחד השלבים הכי גורליים בישום חזוננו – אם לא הגורלי ביניהם! אני יודע שכולכם עושים כאן את המכסימום כדי להגשים את חלומנו לעולם טוב יותר, אבל לקראת הביקור וכנראה ביקורים נוספים של פוליטיקאים, אנשי תקשורת, יזמים, מובילי דעת קהל, אנשי רוח, מדענים, מהנדסים, ושאר גורמים, אבקשכם לתת מעל למכסימום…
נמצאים כאן איתנו, לראשונה, שתי קבוצות של סטודנטים שהגיעו מעבר לים כדי לתת כתף למימוש “פיזיס נומוס”. נציגיהם בקשו את רשות הדיבור כדי להציג את עצמם ואת משנותיהם, שמהר מאד תווכחו לדעת שאינן עולות בקנה אחד האחת עם רעותה. אבקש מאד לאפשר לדוברים לומר את אשר על ליבם ללא קריאות ביניים – ככל שיקשה הדבר. לאחר תום דבריהם נאפשר לקהל לומר את דברו ככל שיחפוץ…
בבקשה חליל.”
חליל עלה לבמה ונטל את המיקרופון:
“שלום לכולם,
שמי חליל כפי ששמעתם כרגע, ואנחנו קבוצת סטודנטים וסטודנטיות מוסלמים מאוניברסיטת המִדְבָּר שבפַרְעָה; אני מוכרח לציין בפתח דברי שאנחנו לא מתיימרים לייצג את האיסלאם העולמי, וגם לא איזשהו פלג באיסלאם, לא הפונדמנטליסטי, לא המתון, ולא החילוני, אם יש דבר כזה…; יש מוסלמים שאינם שומרים כלל את הפולחן הדתי, אבל אני לא חושב שאפשר לקרוא להם חילוניים…
באנו לכאן כדי לתרום את חלקנו הצנוע לפתרון בעיות קשות שעומדות בפני האנושות, ואנו מקווים שעם כל אי ההסכמות בנושאים מסוימים, בין קבוצות שונות, כפי שמיד יתברר כאן , הרי בנושאים הרי הגורל תמצא שפה משותפת בין כולנו.
126.
אני מניח שכולכם כאן קראתם את מצע תנועת “פִיזִיס נוֹמוֹס”. לרוב העקרונות בו אנחנו מסכימים, אבל יש לנו השגות לגבי שני סעיפים. אנחנו מודעים לעובדה שאי אפשר יהיה לישם החלטות גורליות לגבי האנושות ללא הקמת ממשלה עולמית, אבל אנחנו חושבים שיש להגביל את סמכויותיה בכל הנוגע לניהול חיי הפרט של עמים שונים ובני דתות שונות בארצותיהם. אני יודע שכבר עליתי על מוקש מעצם ההגדרה: כשבמדינה מסוימת גרות שתי קהילות שונות, של עמים שונים, מאמינים בדתות שונות, והאנשים גרים בכפיפה אחת, על פי מנהגים של איזו קהילה יש להשתית את קודי ההתנהגות במרחב הציבורי? בעיה נוספת היא צמצום הילודה בכפיה; אנחנו מודעים לעובדה שזה כורח המציאות, אבל יהיו אוכלוסיות בעולם שבשום אופן לא יקבלו את זה, ואם נעמוד על כך נפסיד את תמיכתם גם בנושאים אחרים חשובים לא פחות; אני רוצה להציע צמצום הילודה על ידי הסברה, על ידי שכנוע, על ידי נתינת תמריצים להקטנת הילודה, על ידי הטפה של כוהני דת – אם נצליח לשכנע אותם…; לכל שאר הסעיפים, שישומם עלול לדרוך על יבלות של רבים, אנחנו, בהיותנו סטודנטים צעירים, ופנינו יותר לעתיד מאשר למצב הכיס שלנו בהווה, מסכימים בכל לב.”
חליל ירד מהבמה לקול מחיאות כפיים מהקהל. במקומו עלתה בחורה צעירה בהירת עין ושער.
“שמי לינה ואנחנו קבוצת סטודנטים מטיסקלנד; חלקנו מאוניברסיטת ולדפלד, והשאר מאוניברסיטאות אחרות. אנחנו נוצרים, שייכים למפלגה לאומנית, יש הקוראים לנו ימין קיצוני – שם שאנחו לא מסכימים לו. האזנתי לדבריו של חליל ולמרבה הפלא אני מסכימה איתו לרוב דבריו. באנו לכאן לשם אותה מטרה, אנחנו בעד מימוש המצע של תנועת “פִיזִיס נוֹמוֹס”, וגם אנחנו חושבים שיש להגביל את סמכויות ממשלת העולם בכל הנוגע לניהול החיים של עמים במדינותיהם. המוקש שעליו דיבר חליל הוא אכן מוקש גם בעינינו, אלא שחליל לא הציע פתרון אבל לנו יש דרך כיצד לפתור את הבעיה. בנוגע לפיקוח על הילודה אנחנו מסכימים ששיטת “הגזר” עדיפה על “המקל”, אבל אם “הגזר” לא יועיל אין ברירה אלא להפעיל את “המקל”. אנחנו חושבים שלעתיד הנראה לעין יש להתעלם מחילוקי הדעות בינינו ולפעול יחדיו כדי להציל את העולם. יחדיו אני לא מתכוונת בקבוצות עבודה משותפות; אני מתכוונת כל אחד בגזרתו ובפינתו ובארצו. יחדיו, אני מתכוונת, להילחם יחדיו באנשי ההון-שלטון הרואים נגד עיניהם רק את מילוי תאוות הבצע שלהם וגורל האנושות לדורות הבאים אינו מעניינם; יחדיו אני מתכוונת גם נגד הקיצוניים מביננו וגם נגד הקיצוניים מבין בני עמו של חליל וחבריו, שלא יסכימו להניח בצד את חילוקי הדעות בין העמים והדתות השונות למען הנושאים הרי הגורל שעומדים על הפרק; יחדיו אני מתכוונת נגד קונגלומרטים בין לאומיים וחברות נפט שיפגעו קשות מהמעבר לשימוש באנרגיה ירוקה; יחדיו אני מתכוונת נגד העולם התחתון שהמהפכה תגביל מאד את פעולותיו, יחדיו אני מתכוונת בעד שרותי בטחון, רפואה וחינוך חינם לכל נפש.”
“למה לא יחדיו בצוותים משותפים?” צעק מישהו מהאולם.
לינה חייכה קלות והשיבה:
“מכיון שאני וחברי לא מסכימים למעמדה של האישה בקרב עמי האסלאם.”
“אני מרגישה מצוין כאשה אסלאמית בקרב עמי,” העירה סטודנטית מהקבוצה מאוניברסיטת המדבר.”
“אני שמחה עבורך אבל אנחנו חונכנו אחרת; הבה נשאיר את חילוקי הדעות ונמשיך קדימה.”
לינה ירדה מהבמה לקול מחיאות כפיים בודדות מהקהל, ועל הבמה עלתה אישה צעירה כדי לנהל את המשך הפגישה והשאלות והתשובות. מוחמד האזין בלא לקחת חלק בדיון. לקראת צהריים כשחלק מהתושבים כבר עזב את אולם בית העם, הגיעו ריצ’רד ונערתו גרייס. התיישבו ליד מוחמד.
“נו מוחמד,” שאלו ריצ’רד,” מה דעתך על “אחוות העמים” הנוצרת כאן בין הימין הקיצוני ובין האסלאם?”
“הלוואי, אבל הסטודנטים כאן אינם בהכרח חתך מייצג של ההמונים. יש כמה אנשים שאני מכיר מארצנו שאם היו נוכחים כאן, היו ששים לתפוש זה בגרונו של זה.” ענה מוחמד.
127.
“אני לא מבינה איך הסטודנטית המוסלמית אמרה שהיא מרגישה מצוין בקרב הגברים המוסלמים,” העירה גרייס.
“יש לי דוגמא מצוינת בבית,” חייך מוחמד, “אמה שלי מאושרת עם הגברים בחייה, עם בעלה, עם בניה, עם חתניה, עם הלקוחות בחנות; הגבר המוסלמי נותן כבוד לאשתו, הוא רק לא מוכן שיהיה לה קשר רומנטי עם שום גבר זר, ונכון הוא שהוא מגביל אותה כדי לא לאפשר זאת.”
“כן, אבל יש הגבלות ויש הגבלות; רוב ההגבלות לא נראות לי.” ענתה גרייס.
באותו רגע נגש אל מוחמד בחור צעיר והציג את עצמו:
“שמי עבד ואני מקבוצת הסטודנטים. אנחנו עורכים הערב מסיבה והיינו שמחים אם תכבד אותנו בנוכחותך; גם חברך כאן ונערתו מוזמנים.”
מוחמד חייך ואמר:
“לחברי קוראים ריצ’רד ולחברתו גרייס; מה אתם אומרים?” פנה לריצ’רד וגרייס.
“ריצ’רד היסס לרגע ושאל את מוחמד:
“ומה איתך? אתה הולך?”
“מוחמד הביט בעיניו של עבד, וענה:
“תודה על ההזמנה, אני מאד סקרן להכיר סטודנטים כמוני מארץ זרה, אבל אני לא פה על תקן של איש פרטי; כפי שאתה יודע;” חייך מוחמד, הפכתי לדמות ציבורית ברצוני או שלא ברצוני, ואני צריך לכלכל את מעשי בהתחשב בטובת התנועה. אתה מבין את המשמעות אם אצטרף אליכם, קבוצה הומוגנית של סטודנטים מוסלמים; אם הייתם מארגנים מסיבה יחד עם הקבוצה האחרת,” הפנה את ראשו לכיוון הקבוצה מאוניברסיטת וולדפלד, “הייתי מצטרף ברצון…”
ריצ’רד פרץ בצחוק, “ממש אחרית הימים”
“זה קצת קשה,” הרצין עבד, לחגוג בצוותה עם אנשים שרוצים לזרוק מיליונים של מוסלמים מיוּרוֹס בחזרה לארצותיהם.”
“אני מסכים,”ענה מוחמד, “אבל האם אתה מסכים שלעתיד הנראה לעין יש להשאיר את המחלוקות מאחור, לצעוד קדימה, ולקדם את העניינים שאין לגביהם חילוקי דעות, כפי שאמרה הסטודנטית מהימין?”
“אני מסכים, אבל צריך לדון בזה.”
“יש לי הצעה, ממש בקרוב יפתח כאן מלון ובצידו בית קפה ובר. נוכל תמיד להפגש שם ולשוחח, גם אם בקצהו השני ישבו אנשי ימין.”
“רעיון טוב, אעביר את המסר לחברי; שלום וכל טוב,” לחץ את ידו של מוחמד ואת ידיהם של ריצ’רד וגרייס.
“מוחמד,” פנה אליו ריצ’רד, “עבד הזכיר לי; שמעתי בבית את בקשתו של לואי, המושל הזמני שלנו ואני מתכוון להציע את עצמי כמנהל בית הקפה והבר; בחופשים עבדתי כברמן והייתי די מוצלח.”
“בעיקר עם הבחורות…” לגלגה גרייס.
“גם עם הבחורות,” הסכים ריצ’רד.
“רעיון מצוין,” לחץ מוחמד את ידו של ריצ’רד, “אני אמליץ עליך.”
128.
למחרת הגיעה הודעה ממינהלת התנועה, מפאול:
“שלום מוחמד,
הבטחתי לך שעם הזמן נמצא לך תפקיד יותר הולם באֵלְפִּידָה ואני איש בשורה בעניין:
אחרי דיונים ארוכים במינהלת התנועה החלטנו לא לוותר על מיליארד וחצי מוסלמים כשותפים מלאים למהפכה; הוספנו למצע התנועה את הדתות למי שמתאים לו ואת הסגידה לטבע לחילוניים ולמי ביניהם שזה מתאים לו, והחלטנו להחזיר אותך מוחמד – כמוסלמי וידוען התנועה, לחזית המהפכה. אי לכך מונית לאיש יחסי הציבור וקשרי חוץ של “פִיזִיס נוֹמוֹס” באֵלְפִּידָה והוקצה לך משרד בבנין בית המלון בצמוד לבר ולבית הקפה. אתה מוסמך להעניק ראיונות לתקשורת, להדריך קבוצות של מבקרים בעיקרי התנועה ובהיסטוריה הקצרה שלה, וכן לשים עין על אלמנטים לא רצוים שוודאי להם שינסו למצוא קשרים ולקבל מידע כדי לעזור להם לבצע את זממם, ואיזה מקום מתאים יותר מאשר בית המלון ובית הקפה והבר הצמודים אליו. אתה תדווח ישירות ללואי, המושל הזמני של אֵלְפִּידָה, ובמקרה חרום שאינו סובל דיחוי ישירות אלי. שיהיה בהצלחה; מנהל המלון יצור אתך קשר ברגע שהמלון ובית הקפה יפתחו לקהל.”
פאול.

מוחמד ענה מיד:
נכבדי פאול,
אני מקבל את המשימה בתודה.
אני ממליץ למנות את ריצ’רד, תושב אֵלְפִּידָה, ולשעבר סטודנט מצטיין למדעי המדינה וחברי לספסל הלימודים, כמנהל הבר ו/בית הקפה. אל אף גילו הצעיר הספיק לצבור נסיון רב כברמן ושנינו נהווה צוות לעניין.
בברכה,
מוחמד.
נ.ב.,
אני מציע לקרוא לבית הקפה ולבר “טברנה”.”

לקראת סיום יום העבודה בכלבו, הגיעו סטודנטים לדלפק המכירות ומוחמד ניגש לשרתם.
“מה אתה עושה כאן?” שאל בחיוך ובתמיהה אחד מהסטודנטים בהירי השער.
“אני עובד כאן; לאבי יש חנות לחומרי בנין ואני מתמצא בנושא, ומה אתם עושים כאן?” שאל מוחמד והחזיר חיוך.
“אנחנו עובדים בהקמת המפעל ליצור תאים סולריים ומנהל העבודה נתן לנו רשימה של כלי עבודה שאחנו צריכים, וביקש לחייב את חשבון המפעל.”
מוחמד נטל את הרשימה ונעלם בין המדפים. לאחר מספר דקות חזר כשהוא גורר אחריו עגלת כלים מלאה כל טוב.
“אנא בידקו את הכלים לפי הרשימה וחתמו לי על תעודת המשלוח,” הצביע מוחמד על המסמך שפלטה המדפסת. בעודם משווים את המצאי בעגלה לרשום בתעודה, נפגשו עיניו של מוחמד בעיניה של לינה, הסטודנטית מוולדפלד שהציגה בדיון שנערך בבית העם ביום ראשון את עמדת קבוצת הסטודנטים מהימין; זו חייכה אליו ואמרה:
“גם למשפחתי יש חנות לחומרי בנין.”
“את רואה,” החזיר מוחמד חיוך, “אנחנו לא כל כך שונים…”
“אנחנו מאד שונים,” הרצינו פניה, “אם יזדמן לנו פעם לשוחח ולהשוות את הגישות שלנו לתחומי החיים השונים, תווכח עד כמה אנחנו שונים.”
“אשמח לשוחח איתך; את תציגי את השוני ואני אפרט את המשותף; בקרוב יפתח הבר ובית הקפה במלון ואני אהיה שם אורח קבוע.”
“או קיי, קבענו.”
129.
בערב הגיעה הודעה מאימו:
“מוחמד בני יקירי,
שירין יצאה לחופשי!
חברה שלה פנתה לאימאם שלהם, סיפרה לו על סבלה של שירין, ובהתחשב בעובדה שאתה כבר מתגורר בקצה השני של העולם, ציווה על אחמד לאפשר לבתו לחזור לשגרת חייה וללימודים בסמינר. היא חופשיה עכשיו אבל עדיין היא פה ואתה שם. קצת פחות עצוב לי אבל עדיין עצוב. אצלנו הכל בסדר, מה אצלך? אנא כתוב.
אמא ואבא.”

מוחמד הרגיש שאבן נגולה מעל לבו. פתאום החיים נראו ורודים יותר; לפתע ענייני “פִיזִיס נוֹמוֹס” איבדו מחשיבותם; לפתע חזר להרגיש את החמימות המשפחתית בה היה שרוי מרגע צאתו לאוויר העולם; חש רצון עז לעזוב הכל ולטוס חזרה לביתו ולשירין; לספר לאביה שלמעשה נשלח ל”פִיזִיס נוֹמוֹס” על ידי אנשי דת מוסלמים, שהחליט לזנוח את המהפכה ולחזור לחייו הרגילים כסטודנט, ולחזור ולבקש ממנו את ידה של בתו שירין.
התראה קולית מהטלפון הנייד המודיעה קבלת הודעת דואר חדשה החזירו למציאות. התקבלה הודעה ממריה:
” היי מוחמד,
מה שלומך? איך הולך בחנות הכלבו? הלקוחות נחמדים אליך? אצלנו הסניף כמרקחה; ויכוחים סוערים בין השמאל החילוני והאסלאם המסורתי, בין הימין הקיצוני וכל השאר, ובין האסלאם הרדיקלי וכל השאר, ובמיוחד לבין החברים שלך מהאסלאם המתון. אתה וודאי תוהה מה עושים מוסלמים פונדמנטליסטים בסניף התנועה; ובכן אחרי שפורסם שבפרלמנט של דִינְגָה הועלתה הצעה לקיים משאל עם בנוגע להצטרפות כלל היבשת למהפכת “פִיזִיס נוֹמוֹס”, כהני הדת, כמו שאר העולם, החליטו “לקחת אותנו” ברצינות, ושלחו אנשים להצטרף אלינו כדי לנסות ולשנות מבפנים מה שלא הצליחו לעשות מבחוץ על ידי פרסום פתוות שונות. אני שמחה בשבילך שאתה שם ולא פה. כתוב מה חדש. מצאת כבר מישהי באֵלְפִּידָה…?
מריה.”
מוחמד ענה:
“היי מריה,
האם אני צריך לשמוח בשבילך על התעוררות היצרים האינטלקטואלית בסניף, או שאת מבכרת סניף המתנהל על מי מנוחות? שלומי מצוין, העבודה מרתקת כיוון שכל יום עוברים אצלי מעל מאה אנשים והשיחות אתם מחכימות לגבי המניעים שהביאו אותם לכאן. מה שמצאתי כאן היא סטודנטית מהימין שקבענו פגישה בבר המלון לכשיפתח, כדי לקיים ויכוח על הדומה והשונה בינינו.
מוחמד.”
130.
יום אחד הגיע לחנות הכלבו גבר מטורזן שפנה אל קולגה של מוחמד כדי לקבל שרות; מוחמד שעמד מול הדלפק והיה עסוק בעבודה שיגרתית של מיון ברגי פטנט לפי מידות, האזין לשיחה, והתרשם שיותר משהזר הלבוש בקפידה רוצה לרכוש חלקי אספקה טכנית, הוא מעונין לקבל מידע על המתרחש באֵלְפִּידָה ועל בעלי תפקידים שונים בישוב. מפעם לפעם העיף מבט במוחמד וחייך אליו חיוך מבין עם מנוד ראש האומר: “אני יודע מי אתה.”
מוחמד התעלם מהמחווה של האדון, המשיך במלאכתו והמשיך להאזין. לבסוף פקעה סבלנותו של הזבן, ושאל את הלקוח החקרן למעשיו ולשם מה כל השאלות. האיש השיב שהוא נציג של חברה בינלאומית ונשלח כדי לחפש הזדמנויות להשקעה. משנשאל מדוע בחר כלל להגיע לכאן ולא פנה דרך האינטרנט לאתר התנועה שם היה מופנה ישירות לגורמים העוסקים בהשקעות באֵלְפִּידָה, חייך בן שיחו, וענה שהוא מעדיף את המגע האישי תוך שהוא קורץ בעינו. מיד צצו במוחו של מוחמד לקוחות של אביו, נציגי מוסדות, שבאו לגבות את “ליטרת הבשר” שלהם כתגמול על עיסקאות שאביו ביצע עם המוסד שאותו הם מייצגים. מיד כשיצא את החנות, אחרי שרכש חצי תריסר מתלים לבגדים, טלפן מוחמד למספר הטלפון של שוטרי המקוף, הזדהה לפני העונה, תאר את האורח ובגדיו המהודרים ואת כיוון הליכתו מחנות הכלבו, וביקש לעקוב אחריו לאן שילך, לא להרפות ממנו יום וליל, ולתעד כל ממצא יוצא דופן, לאו דווקא במישור הפלילי.
בשעה מאוחרת באותו ערב, טלפן למוחמד מפקד יחידת שוטרי המקוף של אֵלְפִּידָה, מסר לו שהזר הגיע לאתר מפעל המצברים בהקמה, פנה למנהל העבודה במקום והסביר לו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שכדאי להם להפקיד את השמירה על האתר בידי החברה שהוא מייצג. מנהל העבודה הבטיח להעביר את ההצעה לממונים עליו. מיד כשהאיש הלך לדרכו, הזעיק מנהל העבודה את שוטר המקוף הקרוב אליו, ונתן בידו את קלטת הזכרון של מכשיר ההקלטה והצילום שהוא נושא על גופו דרך קבע. אחרי עיון קצר בקלטת, משהוברר מעל לכל ספק שמדובר בארוע של סחיטה, האיש נעצר והוא עתה בדרכו למשטרה הפדרלית של דִינְגָה להמשך טיפול.
131.
ביום ראשון הגיע שוב מוחמד לבית העם לפגישה השבועית של התושבים באֵלְפִּידָה. הפעם החליטו גם ריצ’רד וחברתו גרייס להיות נוכחים אישית בפגישה ותפשו את מקומם באולם לצידו של מוחמד. שלא כבשבוע הקודם, התמלא האולם עד אפס מקום.
“מעניין מה המיוחד היום?” תמה ריצ’רד, מחלקים מתנות לאורחים…?”
“אין לי מושג,” השיב מוחמד, “אולי תכבד אותנו בנוכחותה אישיות מעניינת, אולי איזה אמן ידוע,”
“אני מנסה לנחש,” אמרה גרייס, “אתמול ראיתי במרכולית שני גברים נשואי פנים בגיל העמידה; יתכן שהם “האטרקציה”…”
יתכן מאד,” הגיב ריצ’רד, “אנשים מבוגרים הם לא חזון נפרץ באֵלְפִּידָה.”
לואי, המושל הזמני של אֵלְפִּידָה פתח את ההתכנסות:
“שלום לקהל חברינו הממלא היום את אולם בית העם; היום הוא יום מיוחד בחיי קהילת “פִיזִיס נוֹמוֹס”, ויתכן, כך אני מקווה, שיזכר כאחד הימים החשובים והמכריעים בתולדות תנועת המהפכה שלנו, ואם תרשו לי להיסחף, אחד מהימים החשובים לכלל האנושות בזמן החדש.
אנחנו מארחים היום שני חברי פרלמנט של דִינְגָה, שבאו להתרשם בצורה בלתי אמצעית מאֵלְפִּידָה ומהחלוצים העושים כאן במלאכה. כפי שוודאי שמעתם, מספר חברי פרלמנט, והאורחים שלנו בתוכם, מבקשים לשכנע את חבריהם לקיים משאל עם בדבר הרחבת הניסוי שאנחנו עורכים אצלנו לכל יבשת דִינְגָה! המשמעות היא, שלא יהיה איש בעולם שלא יתייחס לרעיונות של מהפכת “פִיזִיס נוֹמוֹס” ברצינות, ואולי, אולי…, מדינות נוספות יצטרפו לדִינְגָה, ובסופו של דבר תקום ממשלה עולמית שתיישם את מצע התנועה לטובת האנושות כולה. הנה, שוב הפלגתי למחוזות רחוקים,” חייך לואי, “אבל בלי חזון ואמונה אף אחד מאיתנו לא היה מגיע לכאן. אני מתכבד להזמין את חברי הפרלמנט מר ג’פרסון ומר פרנקלין לעלות לבמה. אני מתכבד להזמין לבמה חמישה מתושבי אֵלְפִּידָה שנבחרו כמייצגים את המגוון הרחב של החברים שכוללת התנועה, וכל אחד מהם יציג את עצמו, את מעשיו לפני שהגיע לכאן, ואת הסיבות שגרמו לו לעזוב הכל ולהצטרף לשורותינו. חברי הפרלמנט יוכלו להציג להם שאלות ככל שיחפצו. אני מבקש להתאפק עם קריאות הביניים עד למפגש בשבוע הבא…;”
צחוק פרץ באולם, “יתכן ואורחינו המכובדים ירצו להציג שאלות ולבקש הבהרות מהקהל ואז הרשות ניתנת להתבטא אבל רק עם קבלת רשות הדיבור ממני.”
שלושה בחורים ושתי נערות עלו לבמה ותפשו את מקומם מאחורי השולחן הארוך לצידם של חברי הפרלמנט. ראשונה נטלה את המיקרופון נערה שהציגה את עצמה:
“שמי אנה, נולדתי בנוֹבֶּלָה, סיימתי סמינר למורות, ועבדתי שנתיים כמורה לכתות א.ב.; חבר שלי חזר בלילה לביתו, נשדד, הוכה, וכנראה איבד את הכרתו. גופתו התגלתה רק בבוקר. דוח הפתולוג שניתח אותו קבע שהוא הלך לעולמו כחמש שעות לאחר ארוע השוד מאיבוד דם. אם רחובות העולם היו מלאים בשוטרי מקוף העושים מלאכתם נאמנה, עשרים וארבע שעות ביום שבעה ימים בשבוע, כמו שמבטיח מצע “פיזיס נומוס”, לא הייתי כאן היום.” פרצה בבכי וחזרה לשבת. שקט מוחלט השתרר באולם. הבא אחריה בתור היסס לקום ולשאת את דברו. אחרי דקה או שתיים רמז לו לואי שאפשר לו כבר לקום.
132.
“שמי חָפֵז, אני מיוּפְרָת, סיימתי שנה שניה באוניברסיטה במקצוע הנדסת מכרות וגיאולוגיה. אחרי ששוכנעתי שכרינו וחפרנו והוצאנו מכל טוב שאמא אדמה משפיעה עלינו, החלטתי שעת להפסיק להרוס את כדור הארץ ולהתחיל להנות מזיוה של חמה, כלומר להפיק את רוב האנרגיה הנחוצה לנו מהשמש, מהרוח, ומזרימת המים, ואני פה.”
כאיש אחד קם הקהל על רגליו והריע ארוכות לחפז. גם חברי הפרלמנט הצטרפו למחיאות הכפיים.
כשוך מחיאות הכפיים קם הבא אחריו לומר את דברו:
“שמי ג’ק ממֶיְיפְּלָה. עבדתי כפקיד בבנק; חוויתי במשך ארבע שנים את הדרדרותו של מצב בריאותו של סבי, שסבל ממספר מחלות כרוניות, נזקק לתרופות רבות ויקרות שלא היה באפשרותו לממן. רופא המשפחה המסור שלו אמר שהוא משוכנע שאם הוא היה עשיר, יכול היה לחיות עוד שנים רבות בעזרת התרופות המתאימות. קראתי את מצע התנועה בדבר רפואה ציבורית – ואך ורק ציבורית, חינם לכלל האוכלוסיה, ולכן אני פה.”
שוב מחיאות כפיים מהקהל.
אחריו נטלה את המיקרופון נערה:
“שמי ג’ולייטה מפָּמְפָּסְיה; למדתי הנדסאות חשמל ועבדתי במפעל ליצור מזגנים. אבי עבד כפועל במפעל ואמי עקרת בית. יש לי שלושה אחים צעירים ממני. רק לפני שנה סיימו הורי לשלם את המשכנתה על הדירה הקטנה בה הם וילדיהם חיים. במשך שלושים שנה מנעו מעצמם רבים מתענוגות החיים הבסיסיים רק כדי להצליח להאכיל את המשפחה ולעמוד בתשלומי המשכנתה; ידיד שלי שמועסק על ידי קבלן בנין אומר שפחות משליש מחירה של דירה הוא עבור הוצאות הבניה והשאר עבור הקרקע, שכפי שטוען המצע שלנו ניתנה לנו חינם אין כסף על ידי אלוהים או דרווין..; לכן אני פה.” סיימה דבריה והתיישבה במקומה. חברי הפרלמנט הגיבו למשמע דבריה במנוד ראש של ספקנות כאומרים: אשרי המאמין שבעתיד הנראה לעין אפשר יהיה לתת לכל אדם את חלקת אלוהים הקטנה שלו.
אחרון אמר את דברו בחור צעיר:
“שמי אנקור, אני מסנסקריט, ואני מהנדס תוכנה. אני רואה במולדתי מיליוני ילדים שקצרה ידם של הוריהם מלפרנס אותם. ואם אפשט את הנושא, נאמר שאם עומד לרשותו של אכר ממוצע שטח אדמה מסוים שהוא מעבדו ומוציא את לחמו ממנו, הרי אם מספר התושבים היה רק כמחצית ממה שהוא עכשיו, הרי שטח האדמה שהיה עומד לרשותו היה כפול, ויכול היה להתפרנס בכבוד. בהתחשב בטבע האדם, צמצום הילודה יכול להעשות אך ורק בכפיה על ידי ממשלה עולמית, ולכן אני כאן. אני רוצה להוסיף שאני נשוי ואשתי ואני עובדים כאן עבודת כפיים במפעל ליצור בתים מוכנים ואנחנו מאד מאושרים פה.” חייך.
גם הוא זכה למחיאות כפיים וקולות של הסכמה לדבריו מצד הקהל.
שני חברי הפרלמנט שאלו את חמשת המהגרים מספר שאלות הבהרה. מוחמד, ריצ’רד וגרייס יצאו מבית העם והתיישבו על ספסל בגינה סמוכה ההולכת ומוקמת.
“מה דעתכם,” שאלה גרייס, “כל אחד מהחמישה הגיע לכאן מסיבות אישיות אגואיסטיות; מדוע לואי, המושל שלנו, לא העלה לבמה אנשים כמוכם למשל, שבאו לכאן רק כדי לממש אידיאלים ללא קשר ישיר לחייכם בעבר.”
“אני חושב,” ענה ריצ’ארד, “שלואי החליט לשוות גוון מעשי לתנועה שלנו; אחרי הכל עיניו ועינינו נשואות להחלטתם של ההמונים בדִינְגָה, ורוב האנשים רואים רק את חייהם הפרטיים לנגד עיניהם.”
“יפה דרשת,” הגיב מוחמד; בואו לאכול, אני רעב.”
133.
פרק אחד עשר: יריות.

ערב אחד חזר מוחמד לביתו אחרי שבילה בחברתם של חברו ריצ’רד ונערתו גרייס.ליד
ליד ביתו ראה מכונית חונה שלא זכר שאי פעם נראתה ברחובו; התקרב אל המכונית כדי להציץ לתוכה; לפני שהספיק להגיע לקרבת המכונית החלה שמשת החלון הקדמי להחליק באיטיות אל תוך הדלת; הדבר עורר את חשדו והחל לרוץ לכיוון ביתו; לא הספיק לעשות צעד או שניים והשיגוהו שני קליעי אקדח שנורו מתוך המכונית; נפל לקרקע תוך כדי שהוא שומע את המכונית מזנקת ממקומה בחריקת צמיגים. לשמע היריות יצאו מספר שכנים מבתיהם, ולאורם של פנסי הרחוב ראו את מוחמד שוכב על הרצפה. נגשו אליו וגם טלפנו למוקד העזרה הראשונה והמשטרה; צמד שוטרי המקוף שהרחוב נמצא באחריותם הגיעו תוך דקה; רכנו על מוחמד שאיבד את הכרתו ונתנו לו טיפול ראשוני מציל חיים. הזעיקו אמבולנס שאסף אותו ודהר לבית החולים הקרוב ביותר. בבית החולים הוחש לחדרי הניתוח. לאחר מספר שעות הועבר למחלקת טיפול נמרץ כשהוא מורדם ומונשם.
סריקות המשטרה באֵלְפִּידָה והסביבה לא העלו דבר; גם שוטרי האזור הנרחב בו נמצאת אֵלְפִּידָה שהעמידו מחסומים בצמתים לא עצרו חשודים. תוך שעתיים מרגע ההתנקשות בחיי מוחמד החלו דיווחים מרשתות הטלוויזיה ששידרו ממקום האירוע ומבית החולים. אחרי חצות שידר כתב מבית החולים שמוחמד נותח ולא נשקפת סכנה לחייו. רפיק ונור, הוריו של מוחמד נסעו לשדה התעופה כדי לטוס לדִינְגָה.
בבוקר הפכה הידיעה לשיחת היום בפי תושבי אֵלְפִּידָה. כשהתייצבה קבוצת הסטודנטים מטיסקלנד לעבודת יומה במפעל התאים הסולריים ההולך ומוקם, הסתבר להם שהנס, אחד מחבריהם, לא הגיע לעבודה. טלפנו לטלפון הנייד שלו, ולא נענו. בצהריים, חזר אחד מהקבוצה לחדרו כדי לקחת מעיל כיון שרוח קרה החלה מנשבת. נקש על חדרו של הנס ולא היתה תשובה. חזר לחבריו במפעל ודיווח על כך. החליטו להודיע למשטרה. כל שוטרי המקוף של אֵלְפִּידָה שהיו באותה שעה על משמרתם קיבלו הוראה לחפש אחריו; משעבר זמן ולא נתקבלה שום ידיעה נשלחו חוקרים לפרוץ לחדרו. בחיפוש שערכו בחדר לא גילו שום פרט חשוד, לבד מהעובדה שנראה היה שלא נלקח דבר מהחדר. הארון היה מלא בבגדים, כנ”ל ארגז הבגדים לכביסה; גם המחשב האישי נמצא על השולחן; אחד החוקרים הפעיל אותו והופתע לגלות שלא נזקק לסיסמה כדי לחטט בקרביו; נכנס למראי המקום בתכנת הגלישה באינטרנט ועבר על פני האתרים הרשומים בו. בין היתר גילה מספר רב של אתרים העוסקים בפעולות טרור שנעשו ביוּרוֹס בשנים האחרונות ומיוחסות למוסלמים; וכן אתרים ובהם מאמרים ארסיים נגד האסלאם ונגד העמים המוסלמים. דיווח מיד למפקד משטרת אֵלְפִּידָה על ממצאיו. זה האחרון הודיע למשטרה הפדרלית של דִינְגָה שהוציאה פקודת מעצר נגד הנס. תוך דקות הגיעה ידיעה ממשטרת הגבולות שאזרח בעל דרכון טיסקלנדי בשם הנס ושמספר דרכונו תואם את שנמסר לו על ידי משטרת אֵלְפִּידָה, עזב בלילה את דִינְגָה בטיסה לאָסְיָטַאן. המטוס נחת שם בשעה אחת עשרה לפי שעון דִינְגָה.
עם קבלת הידיעה חזרו החוקרים לחדרו של הנס בעזרת תיגבור שקיבלו מהמשטרה הפדרלית של דִינְגָה. עברו על כל המצאי, צילמו ורשמו כל אשר ראו. המחשב נלקח לבדיקה אצל מומחה וגם חברת הטלפונים נתבקשה לשחזר את כל השיחות שנערכו מהטלפון הנייד של הנס. כל הסטודנטים חבריו של הנס לקבוצה, הוזמנו לתת עדות. בשעה זו עדיין לא הוצאה הודעה לתקשורת הקושרת את הנס לנסיון הרצח של מוחמד.
124.
לקראת ערב התעורר מוחמד כשהוא מרגיש חולשה וכאבים חזקים בחזהו ובבטנו. קיבל מהאחות תרופות לשיכוך הכאבים. לאחר מספר דקות הגיע רופא למיטתו ופנה אליו:
“היי מוחמד, איך אתה מרגיש?”
מוחמד ניסה לענות אבל גרונו לא נענה לו.
“קח, שתה מעט מים,” אמר לו הרופא ומזג לו כוס מים מהמיכל העומד בפינת החדר; מוחמד הצליח ללגום מעט מים, כחכח בגרונו ואמר בלחש:
“חוץ מכאבים אני לא מרגיש דבר; מה קרה לי? איפה נפצעתי?”
“אתה תהיה בסדר, מיד אפרט לך, אתה זוכר מה קרה לך? אתה זוכר את רגע הפציעה?”
“כן; חנתה מכונית ליד ביתי, נגשתי אליה, נפתח חלון, התחלתי לרוץ, וירו בי. נפלתי לאדמה ושמעתי את המכונית מזנקת ממקומה. יותר לא זוכר דבר.”
“”או קיי, אז יש לך מזל רב; נפגעת משני קליעים, אחד בחזה ואחד בבטן; שום איבר חיוני לא ניזוק; בניתוחים שעברת תיקננו כל מה שאפשר לתקן, השאר יעשה הגוף, אבל זה יקח זמן. היה סבלני, הישמע להוראות הרופאים והאחיות; אתה בחור צעיר וחזק ומצבך אמור להשתפר מיום ליום. היה בריא.”
” תודה רבה.” לחש מוחמד.
האחות שעמדה בצד אמרה לו:
“המסדרון מלא באנשים שבאו לבקר אותך; גם הוריך בחוץ; הם ראו אותך כבר לפני שהתעוררת; אני מציעה שנכניס אותם ראשונים ואחר כך נכניס את כל השאר; זמן הביקור מסתיים בעוד שעתיים; אם תרגיש עייף נבקש מהמבקרים לעזוב ולבוא מחר – אותם שתחפוץ לראות…” חייכה וליטפה את מצחו.
חייך בחזרה ודמעות עלו בעיניו בציפיה למפגש עם הוריו.
האחות פתחה את הדלת ואמרה: רק ההורים של מוחמד בבקשה; כל השאר ברגע שתפתח הדלת וההורים יזמינו אותכם.”
ראשונה נכנסה אימו ואחריו אביו שסגר את הדלת מאחווריו. זינקה למיטתו, כרעה ברך לידו לקחה את כף ידו בידה, נישקה אותה ואמרה בפנים בוכיות:
“מוחמד, מוחמד, חמוד שלי, איך אתה מרגיש? כואב לך? אתה רוצה לשתות משהו? לאכול משהו?”
“עכשיו קצת פחות; נתנו לי תרופות אבל אני חושב שיותר ממה שהן מפחיתות את הכאב הן מטשטשות אותי; אני נורא מצטער שאני גורם לכם את כל זה.”
אביו שהתיישב על כסא מצידה השני של מיטתו, אמר:
“אל תצטער, הכל בידי שמיים; כל הדרך לכאן התפללתי שלא נגרם לך נזק בלתי הפיך ואללה ענה לתפילתי; אבל יש גבול לכמה אדם יכול להתגרות בגורל. אחרי שתחלים אתה חוזר איתנו הביתה ומודיע לכולם שאתה את שלך עשית ועכשיו אתה צריך לעשות לביתך ולמשפחתך.”
נור אימו של מוחמד הוציאה מתיקה קופסת פלסטיק גדולה,הסירה את המכסה, והניחה אותה על השידה הצמודה למיטתו של מוחמד. “יש כאן מאפים, פרות וממתקים שאתה אוהב; רק שאל את האחות אם מותר לך לאכול מהם.”
“הגידו, תפשו כבר את אלו שירו בי?
“לא, עדיין לא,” השיב רפיק אביו, “אבל כתב משטרה אחד פירסם באינטרנט שבדיוק בלילה שבו נורית נעלם מאֵלְפִּידָה סטודנט מהקבוצה מטיסקלנד בשם הנס, עלה על טיסה לאסיטאן, ששם נעלמו עקבותיו, ויש בין החוקרים המחפשים למצוא קשר בין שני הארועים, בהתחשב בעובדות שהוא רשום כחבר במפלגת ימין בארצו ובמחשב האישי שלו נמצאו מראי מקום רבים המפנים לאתרים בהם מתוארים מעשי טרור שבוצעו ביוּרוֹס על ידי מוסלמים, וכן לאתרים המתייחסים בשנאה ארסית לעמי האסלאם.”
135.
“כלומר איש ימין קיצוני מילא אחרי צו הפתווה של איש אסלאם קיצוני,” הגיב מוחמד בחיוך מריר.
“איננו יודעים, בשלב זה זו רק השערה, אבל ברגע שתתנתק מכל זה, הקיצונים מכל הצדדים יאבדו בכך עניין.”
אני חש קצת רעב, או שזו אי נוחות ממה שנעשה אצלי בבטן.” אמר מוחמד.
“אני ניגשת לשאול את האחיות אם מותר לך לאכול או שתאלץ להסתפק באינפוזיה שאתה מחובר אליה,” אמרה נור ופנתה לעבר הדלת.
“איך הגיבה שירין לעניין?” שאל מוחמד את אביו.
“היא מתפללת לשלומך יומם וליל; אמה כתבה לאמך שאביה התרכך ביחסו אליה ואמר שאם תתנכר לכל עניין מהפכת “פִיזִיס נוֹמוֹס” ותחזור לביתך ולחייך הרגילים, הוא עשוי לשקול בחיוב את המשך הקשר עם בתו.”
“אני לא מסמפט את האדם הזה.” הגיב מוחמד.
“גם מר עג’מי כתב לנו, איחל לך רפואה שלמה, וכשהודיתי לו בדואר חוזר, והבעתי את תקותי שתעזוב הכל ותחזור אלינו, ענה לי שהוא חושב שהוא יודע כיצד לעודד אותך לעשות זאת; יש לך מושג למה הוא התכוון?”
“לא; לא שאלת אותו?”
“שאלתי אבל עוד לא קבלתי תשובה.”
ברגע זה חזרה אימו בלווית אחות. התבוננה בתכולתה של קופסת הפלסטיק שעל השידה ליד מיטתו של מוחמד, תלשה פתק מפנקס קטן ורשמה הוראות לגבי המותר והאסור מהמאפים והממתקים שבקופסה, וכן את הכמויות שאין לעבור עליהן.
“אם אתם מסכימים אני אכניס את שאר המבקרים.” הציעה האחות.
“יש לך כוח למבקרים?” שאלה נור את בנה,” אל תתבייש, העיקר הבריאות; לא יזיק אם יבואו מחר או מחרתיים.”
“אני באמת מרגיש חולשה אבל שיכנסו, ואני אודה לך,” פנה אל האחות, “אם בעוד עשר דקות תגרשי אותם מכאן…” העלה חיוך.
“כן המפקד!” החזירה האחות חיוך ופתחה את הדלת.
ראשונה פרצה לחדר לינה, הסטודנטית מקבוצת הימין מוולדפלד, רכנה על מוחמד וכיסתה את פניו בנשיקות, להפתעתם של הוריו ושל כל הנכנסים אחריה. מוחמד הזיל דמעה, אחז אחיזה רפה בידה של לינה ולחש בקול מקוטע:
“כמעט ובא לי לומר שזה היה כדאי…”
“מוחמד,” אמרה לינה, “אתה יודע שחושדים במישהו מהקבוצה שלנו שהוא המתנקש. אני לא מאמינה שמישהו מאיתנו מסוגל לעשות דבר כזה. מאז שנודע שהנס נעלם החלפנו דעות בינינו וכאשר צרפנו אחת לאחת את הפרטים הקטנים שהבחנו בהתנהגותו של הנס מאז שאנחנו פה, הגענו למסקנה שהוא לא משלנו! למשל, הוא לא שותה איתנו יין בטענה שהרופא אסר עליו שתית אלכוהול שמא יתמכר לו; הוא לא אוכל בשר בטענה שהוא צמחוני; בויכוחים בינינו, בניגוד לנו שאנחנו לא שונאים מוסלמים רק טוענים שלא מתאים לנו לחיות אתם בכפיפה אחת, הוא הצהיר לא פעם ולא פעמיים שהוא שונא מוסלמים ושונא עמים שמאמינים באסלאם. מה אתה מסיק מכך?”
“הוא נראה מהלבנט? כמוני?”
“הוא בהחלט לא מהלבנט! הוא בלונדיני עם עיניים בהירות ותוי פנים צפון יוּרוֹסאיים כמוני.”
136.
“אני אגיד לכם מה קורה פה.” התערב ריצ’רד שעמד עם גרייס מצידה השני של מיטת מוחמד; “המוסלמים הפונדמנטליסטים שהוציאו פסק הלכה שיש להרוג את מוחמד ודומיו, מצאו מישהו שיוציא להם את הערמונים מהאש, ובאותה הזדמנות יהרגו שתי ציפורים במכה אחת! גם יחסלו את מוחמד וגם יגרמו שהאשמה תיפול על הימין הקיצוני; כתוצאה מכך הימין יזרק מהתנועה, האסלאם המתון יתחרט שחשב שאפשר לשתף פעולה עם הימין ולו בנושאים שיש עליהם הסכמה, מהפכת “פִיזִיס נוֹמוֹס” תגווע בעודה באיבה, והם יוכלו להמשיך בחלומם לאסלם את כל העולם בכח הזרוע. אוּףף, מזמן לא אמרתי משפט כה ארוך…”
“אבל למה שהנס, חבר במפלגה ימנית יעשה מעשה כזה ויבאיש את ריחן של תנועות הימין בעיני העולם? הקשה מישהו מהנוכחים, “הלא בשנים האחרונות מפלגות הימין עושות מאמצים אדירים כדי להגיע לשלטון באמצעות בחירות דמוקרטיות!”
“אני אגיד לך למה,” אמרה לינה בהתהלהבות כאילו גילתה לפתע אמת כמוסה, “מפני שהנס התאסלם בסתר והוא שהציע את עצמו לביצוע ההתנקשות. אני בטוחה שאם יבדקו יגלו שזה לא מכבר הצטרף למפלגת הימין רק כדי לאחז את עיני העולם; אני בטוחה שאם יחפשו שוב בחדרו, בבית מגוריו ביוּרוֹס, בקבצים שמחק במחשב, ובשיחות הטלפון שניהל, יתגלו עקבות לכך.”
כאן התערב רפיק, אביו של מוחמד.
” הניתוח הזה נראה לי מאד הגיוני ואם כך הוא הדבר, הרי שהנס עשה טעות חמורה שהתנהג כמוסלמי אדוק בגישתו לצריכת אלכוהול ובשר חזיר!”
“אני כבר הולך למפקד המשטרה שלנו להניח בפניו את מה ששמענו כאן,” אמר נציג מינהלת אֵלְפִּידָה שבא לבקר את מוחמד, ועזב את החדר.
ברגע זה נכנסה האחות והודיעה לנוכחים שהסתיים הביקור. כולם ברכו את מוחמד בהחלמה מהירה; אחרונים עזבו הוריו והבטיחו לבוא מחר.
מוחמד טעם מעט מהמאפים ככל שהתירה האחות, עצם את עיניו, התמכר לשקט, ותוך זמן קצר הכריעתהו עייפותו ושקע בתרדמה עמוקה.
137.
רפיק הציע את עצמו לעזרה בבדיקה מחודשת של חדרו של הנס. שטיח קטן שנמצא מתחת למיטה הזכיר לו שטיח שכל מוסלמי אדוק פורש חמש פעמים ביום מתחת לברכיו בזמן התפילה, וכשהפעיל את מורה כיווניי השמים בטלפון החכם שלו, גילה על הקיר חץ קטן מצויר בעפרון, המורה לכיוון צפון מערב, הוא הכיוון אליו פונה המתפלל מאֵלְפִּידָה לעבר מֶכָּה.
למחרת הגיעו הוריו לבקר את מוחמד והביאו אתם את מחשבו האישי שנטלו מחדרו. האחות הרשתה למוחמד להתרומם קעמה כשגבו נשען על מספר כרים, אבל לא היה די בכך כדי לאפשר לו תפעול נוח של המחשב. אביו ניגש לחנות הכלבו, רכש מספר קרשים, צינורות פלסטיק, מדף עץ, כלי עבודה, ברגים ומסמרים, ובנה שולחן נמוך להשענה על המיטה מול מוחמד, כשהמחשב מוצב עליו בשיפוע לנוחיותו של בנו. בין הכמות הגדולה של הודעות הדוא”ל שחיכו לו, בחר לעיין בהודעה של מר עג’מי:
“מוחמד ידידי,
בצער רב שמעתי את הידיעה על נסיון ההתנקשות בחייך, ורווח לי כשהודיעו שאיו סכנה לחייך ואתה אמור להבריא לחלוטין תוך מספר שבועות. בהתחשב במה שעבר עליך, אם תחליט שאתה רוצה להסיר מעל כתפיך את העול הכבד שנטלת עליך, ולחזור לחייך הרגילים ולאוניברסיטה, ואולי גם לשירין, ולהסיר מעליך את הסכנה הנמצאת תמיד באופק שאיזה חמום מוח פנטי ינסה שוב לפגוע בך, אני יכול להודיע ברבים שאתה נשלחת להצטרף בתנועה כמודיע שלנו, ועתה משסיימת את תפקידך, אתה חוזר לחייך הרגילים; אני משוכנע שהודעה כזאת תגרום לבטול הפתווה שהוצאה בהקשר אליך, וגם לימין הנוצרי לא תהיה סיבה לשוב ולהתנכל לך.
רפואה שלמה,
עג’מי.”
מוחמד ענה מיד:
“נכבדי מר עג’מי,
תודה על איחולי ההבראה ועל הרצון הטוב. אנא ממך, בשלב זה אבקשך לא להוציא שום הודעה לתקשורת ואני מתכונן להמשיך ולפעול למען האסלאם השפוי במסגרת המהפכה.
בכבוד רב,
מוחמד.”
מאוחר יותר נפתחה הדלת ונכנסה מריה.
“מריה,” קרא מוחמד בקול מרוסק, “מה את עושה פה? אני לא כל כך חולה שצריך לעבור חצי עולם כדי לבקר אותי.”
מריה לא ענתה, לחצה ידיהם של הוריו, ניגשה למיטתו, נשקה לו על מצחו, התיישבה לידו מול אימו, מהעבר השני של המיטה, ואמרה:
“מוחמד, אל תמעיט בערכך, אתה שווה את המאמץ; איך אתה מרגיש?”
“זיפת; אני מוגבל למיטה לעוד ימים, כואב לי כל הזמן למרות התרופות, ואני לא אוהב להעביר ימים בבטלה ורק בציפיה שמחר יהיה טוב יותר.”
“מוחמד,” אמרה אימו בעצב, לא ידעתי שכך אתה מרגיש, אתמול כלל לא התלוננת.”
138.
“נכון, אני לא יודע איזה רוח שורה עלי היום; אולי בא לי להתפנק קצת, למשוך דברי עידוד, וקל לי לעשות את זה בנוכחות אנשים שאני אוהב ומעריך.”
מריה הסמיקה לשמע הדברים ולא ידעה כיצד להגיב. נור, אימו של מוחמד, הצילה את המצב:
“איזה פינוקים אתה רוצה? יש כאן שתי נשים וגבר לשרותך…”
שלושתם פרצו בצחוק לשמע הדברים כשמוחמד מפסיק מיד ומניח את ידו על חזהו החבוש.
“מה שלומך מריה?” העביר רפיק את משקל הכובד ממוחמד אליה.
“תודה, יש שינויים; האמת שכבר זמן מה שאני מתכננת לעבור לכאן; אני חושבת שמיציתי את עצמי בסניף שלנו, עתה כשהתנועה הפכה לכוח עולמי, ואולי דִינְגָה תצטרף אלינו בשלמותה, ביקשתי מפאול שימצא לי כאן תפקיד. הרצין
“חס וחלילה,” הרצין מוחמד, “כתבי מיד לפאול שלא יעשה זאת! הנס הוא המתנקש אבל הוא נוצרי שהתאסלם וירה בי כחלק ממזימה לפרק את תנועת פיזי נומוס על ידי שיסוי הפלגים אחד בשני! עוד לא פורסם דבר בתקשורת כיוון שמחכים לאישור סופי מהחוקרים שפושטים כעת על כל אתר ואתר בטיסקלנד ששימש תחנה בחייו של הנס.”
רפיק הנהן בראשו לאישור: “מצאנו בחדרו כאן שטיח תפילה מוסלמי וחץ מצויר על הקיר המצביע לכיוון מכה. נוסף לכך הוא לא שותה יין ולא אוכל בשר חזיר כעדות חבריו.”
מריה תפשה את לחייה בכפות ידיה בתדהמה:
“אני מיד מתקשרת לפאול וננהל שיחת וידיאו.
אחרי נסיונות רבים לאתר את פאול וליצור איתו קשר שיחת הוידאו יצאה אל הפועל.
לקראת תום שעות הביקור רמזה נור לבעלה והם נפרדו ממוחמד ומריה ויצאו מהחדר.
מריה התיישבה ליד מוחמד התשוש ששכב בעיניים סגורות. רכנה לעברו ונשקה לשפתיו. משפקח את עיניו נטלה את כפות ידיו ליטפה אותם ופרצה בבכי; אחרי מספר שניות אמרה:
“אתה חייב לשמור על עצמך; אולי תעזוב הכל ותחזור הביתה; עשית כבר מעל ומעבר; מקומך בין מקימי התנועה כבר מובטח.”
“מריה יקירתי,” השיב מוחמד, “עכשיו שהגעת לכאן אני לא הולך לשום מקום…”

למחרת התפרסם בתקשורת העולמית שהחוקרים הגיעו למסקנה סופית שהנס, שהוא סטודנט להנדסת בנין, התאסלם בסתר לאחר שהושפע מהטפות “המדינה האסלאמית” באינטרנט, ובהמלצת גורמים פונדמנטליסטים, הצטרף למפלגת ימין קיצונית בארצו; בהנחית מוריו הרוחניים מהאסלאם, הצטרף לקבוצת סטודנטים ימנית שהגיעה לאֵלְפִּידָה, כדי למלא את מצוות הפתווה נגד מוחמד, ובה בשעה, בהיותו מוצג כנוצרי ימני, להבאיש את ריחן של תנועות הימין בעולם.
139.
לאחר שבוע מיום שנפצע, הותר למוחמד לקום על רגליו ולהסתובב במסדרונות בית החולים. אביו רפיק חזר לארצו ולחנותו; אימו הצהירה שתישאר באֵלְפִּידָה עד שמוחמד יחזור לאיתנו.
עוד יומיים עברו ומוחמד הצליח להעביר את יומו ללא נטילת התרופות משככות הכאבים. לקראת יום המחר הכינו באֵלְפִּידָה הפתעה למוחמד; בשעת אחר הצהריים מוקדמת הגיעו לבית החולים ריצ’רד וגרייס במכונית עם נהג; הובילו אותו לביתו שם לבש את מיטב מחלצותיו, ונסעו כדי ליטול חלק בחנוכת בית המלון ובית הקפה והבר הצמודים אליו. הגיעו למלון שנשא את השם: “החווה”; המבנה בן שתי הקומות היה מקושט בזרי פרחים ובדגלי התנועה. הגג כולו היה מכוסה בלוחות עם תאים סולריים; בפינתו תורן ובראשו דגם קטן של להבי טורבינת רוח ומעליו מתנוסס דגל ענק של התנועה עם חמש היבשות. בכניסה קידם את פניהם קהל רב ובראשם לואי, המושל הזמני של אֵלְפִּידָה. בהכנסם ללובי התקבל מוחמד במחיאות כפיים ובאיחולי החלמה מהירה. נכנסו לבית הקפה שנשא את השם: “הטברנה”; ריצ’רד תפש את מקומו כמנהל הבר מאחורי הדלפק הארוך, לצידם של ברמן וברמנית מפיקודיו; בפינה הרחוקה היתה תזמורת של ארבעה נגנים שכללה פסנתרן, מתופף, סקסופוניסט, ובסיסט, שהנעימו בנגינתם; גרייס אמרה למוחמד שכל יום בשעה שש בערב יערכו בבית הקפה ריקודים לצלילי התזמורת. לאחר מנוחה קצרה באחת מכורסאות בית הקפה, התנדבה גרייס לערוך למוחמד סיור במלון. המבנה היה בצורת חית ובמרכז החצר הוצבה מזרקה; סמוך לבר ולבית הקפה הוקצה למוחמד משרד בן חדר אחד שחלונותיו פונים לעבר החצר הפנימית והמזרקה. על צידה החיצוני של דלת הכניסה הוצמד שלט קטן ובו רשום: “מוחמד חלבי – יחסי ציבור”. במשרד היה שולחן משרדי גדול, מאחוריו כסא מנהלים מעור שחור, לפני השולחן הוצבו שתי כורסאות לאורחים. בפינה אחת של החדר הוצבו ארבעה כסאות ליד שולחן קטן ועליו גליונות מספר של בטאון התנועה. בפינה השניה הוצבה שידת מגרות ולצידה בר מים חמים וקרים. מוחמד הוזמן לשבת בכסאו. התרווח בכסא, סובב אותו לאחור לעבר החלונות, דרכם נשקפו שני אגפיו הארוכים של המלון, המזרקה, שתילי העצים והשיחים שנטעו, ומעליהם שמי התכלת של יום בהיר ושמשי. גרייס פתחה למענו את החלונות, ומוחמד עצם את עיניו, שאף מלוא ריאותיו המחלימות את האוויר הנקי של איזור חקלאי מעוט אוכלוסין, ואמר:
“איזה כיף! אני לא זז מפה…”
“נכון,” הסכימה איתו גרייס שניצבה בסמוך לו ועיניה צופות באויר הצלול, בקרני השמש הנשברות בטיפות המים של קילוחי המזרקה למגוון צבעי הקשת; “איזה עולם נפלא קיבלנו, למה לקלקל?”
“גרייס,” פקח מוחמד את עיניו, איזה שש מלים מרגשות וכל כך נכונות: “איזה עולם נפלא קבלנו, למה לקלקל?” צריך להכניס אותן למצע שלנו, ליצר שלטים שיתלו בכל כינוס שלנו על הקיר מאחורי המרצה, בכל מבנה שלנו, ואפשר להתחיל בלובי של בית המלון; בואי נחזור ונציע את זה למנהל המלון, את יודעת מי הוא?”
“כן, זאת היא, לא הוא,” חייכה; “היא בחורה כבת שלושים שהיתה מנהלת קבלה במלון גדול במֶיְיפְּלָה.”
חזרו ללובי בהליכה איטית כשמוחמד מסנן כל הזמן בלחש קללות וטרוניות על מצבו שכבר נמאס לו להיות “חולה”. גרייס ניחמה אותו שהוא כבר נראה טוב ועוד מעט יוכל כבר לרוץ…
אחרי מנוחה קצרה בלובי ולגימת תה, הוחזר מוחמד לבית החולים.
140.
לאחר עוד שבוע שוחרר מוחמד מבית החולים עם הוראות להופיע במרפאת אֵלְפִּידָה לעתים מזומנות לביקורת ולהחלפת תחבושות. אימו נור הופיעה כדי להפרד ממנו והתחננה שברגע שיחזור לעצמו יארוז את מטלטליו וישוב לביתו בקלטה. לפי שעה נאסר עליו לעסוק בפעילות פיזית כלשהי לבד ממילוי צרכיו היום יומיים. מריה הגיעה עם רכב שהקצתה לה מינהלת הכפר כדי להחזירו לביתו. נפגשו בשער בית החולים.
“נו, מוחמד, יוצאים לחופשי,” חייכה מריה, “איך המרגש?”
“היי מריה, איזה כיף לראות אותך; המרגש ככה ככה; כבר לא כואב לי אבל אני מרגיש את הפצעים מבפנים ומבחוץ. הרופא אמר שעם הזמן, לאחר שאשוב לפעילות רגילה, התופעה תעלם; כמובן שעוד חזון למועד עד שיתירו לי לחזור לתפקוד מלא.”
נטלה ממנו את שני התיקים והשאירה לו לשאת את השלישי, הקל יותר, וצעדו לכיוון המכונית.
הגיעו לחדרו, מריה עזרה לו לפרוק את תכולת התיקים ולסדרם בארונות.
“אני נכסף כבר לראות אנשים בלי חלוקים לבנים או ירוקים; את באה איתי לטברנה? ראית כבר את המשרד שלי?”
“לא רק שראיתי אלא כבר עשיתי בו שימוש; ראיינתי בו מספר אנשים שרוצים להצטרף אלינו; אני מקווה שאתה לא מתנגד…”
“וודאי שלא, את מוזמנת אפילו לישון שם…”
“בוא, ננצל את העובדה שהמכונית עדיין ברשותי וניסע למלון.”
הגיעו למלון, והתיישבו ליד שולחן בבית הקפה. התזמורת נגנה נעימות ג’ז שקטות, מאחורי הבר עמדה ברמנית ושוחחה עם אחד הלקוחות, ובבית הקפה ישבו כעשרה אנשים.
“חכה מוחמד, עוד שעה שעתיים יחזרו כולם מהעבודה ויהיה פה מלא; אתה רוצה לאכול משהו? לשתות משהו? אתה מוגבל באוכל ובשתיה?”
“אני צריך להשתדל לאכול מזונות קלים לעיכול ולא להכביר בכמויות. הנה אני רואה פה בתפריט סלט טונה עם ירקות וביצה; אני אזמין לי מנה; את מצטרפת?”
“כן, אני אוכל אותו הדבר; נחגוג במאכלים יותר אקזוטיים כשתחזור לאיתנך.”
הוזמנו האוכל ושתיה וסעדו בדומיה כשהם נהנים זה מחברתו של זו, מנגינת התזמורת, ומהאוירה הרגועה שהשרה על המקום העיצוב הקלסי עם הצבעים החמים ואורן הצהוב והרך של המנורות.
תוך שעה התחיל להתמלא המקום;
“מריה, אני מתחיל להרגיש עייפות; אם לא קשה לך קחי אותי בחזרה הביתה.”
“בוודאי; אתה לא רוצה שנעצור במרכולית ותקנה לך משהו למחר?”
“רעיון מצוין, תודה.”
הגיעו לחדרו עם סלי הקניות.
“אתה רוצה שאני אשאר אתך? תוכל להסתדר לבד?”
“כן בהחלט, אני בסדר, אם אזדקק למשהו אטלפן לך; תודה על הכל.”
חיבקה אותו בעדינות ונישקה אותו:
“לילה טוב, אני חוזרת לטברנה…,יצרתי פה כבר כמה קשרים עם בחורות ובחורים; מזמן שהמקום הזה נפתח הוא “מפוצץ”; נדמה לי שהתחילו כבר לבנות באֵלְפִּידָה מקומות נוספים למפגש ובילוי חברתי.”
“לילה טוב מריה, תעשי חיים…”
את יום המחרת הקדיש מוחמד לתכתובת באינטרנט והקפיד להשיב על המכתבים הרבים שקיבל ממכריו בכתובת הדוא”ל הפרטית שלו, ומאנשים זרים דרך אתר התנועה הנגיש לכל חבר. בערב חש בדידות בפעם הראשונה מזה זמן, והחליט שמחר ידדה לחנות הכלבו, אם לא לשרת לקוחות אז לפחות לערוך חשבוניות מכירה במחשב. לפני השינה, כשעמד לכבות את המחשב, הגיעה הודעה מחברתה של שירין, זאת שסימנה לו וִי באצבעותיה כשבא לפגוש את שירין בשער הסמינר:
“שלום מוחמד,
אנחנו מתעדכנות בסתר באינטרנט בכל מה שקורה אתך. שירין שמחה מאד שהודיעו שאתמול השתחררת מבית החולים. אנחנו חושבות שעשית די למען המהפכה; אנא חזור הביתה; כתוב לי משהו בשביל שירין; אני אמצא הזדמנות להראות לה את זה ואחר כך אמחוק מהמחשב; שירין ואמה מפחדות להעלות על דל שפתיהן כל אזכור של משהו שנוגע לך בפני אביה, שמא יתחרט ושוב יאסור עליה לצאת את ביתה
141.
לילה טוב. (אצלכם עכשיו לילה…?)”
מוחמד חכך וחכך בדעתו כיצד לנסח את תשובתו והודעתו לשירין; לבסוף כתב:
“שירין בת דודה שלישית שלי,
אני לא יכול לקרוא לך יקרה, ולא חברה, ולא ידידה, ובוודאי שלא אהובה, שכן עבר זמן רב מאד מאז נפגשנו לאחרונה, וזמן רב יותר מאז ששוחחנו לאחרונה; אבל אני יכול להכטיח לך שלא ירחק היום – ככל שזה יהיה תלוי בי – שאקרא לך בכל שמות החיבה והאהבה והקירבה המופיעות במילון ועדיין ארגיש שהמעטתי בהבעת רגשותי.
אני הולך ומתאושש ובקרוב אחזור לעבודה ולחיי הרגילים כאן בפעילות למען עתיד טוב יותר לאנושות, כולל גם לחלק מבני עמנו המוסלמים שלא רואים עין בעין את פעילותי, וזאת בלשון המעטה.
אני מקווה שאת נהנית מלימודייך בסמינר, ואני לא זוכר הרבה ימים מאושרים יותר בחיי מהיום בו התבשרתי ששוחררת ממעצר הבית.
אנא אל תמסרי דרישת שלום ממני לאף אחד….
מוחמד.

למחרת היום, אחרי שעזר בכלבו בעבודה פקידותית, חזר בצהריים לביתו, הכין לעצמו ארוחה, ולאחר האוכל חש לאות ונרדם לשלוש שעות. אחרי שהתקלח, התלבש והתעדכן בנעשה בעולם דרך האינטרנט, יצא את ביתו והתחיל צעוד לכיוון בר הטברנה בצעדים איטיים ומהוססים, כהרגלו בשבועות האחרונים מאז הפציעה; עם כל צעד גבר בטחונו; החליט להגביר את קצב הליכתו, וחש שרגליו וראותיו נענים לאתגר; חש התעלות הרוח כאדם שזה עתה למד ללכת; הגיע לבית המלון וחלף בצעד מאושש על פני המאבטח שעמד בכניסה וברך אותו במנוד ראש ובחיוך. חצה את הלובי שהמה אדם ונכנס לבית הקפה שהיה מלא מפה לפה; רוב מקומות הישיבה היו תפושים, על הרחבה הקטנה חוללו מספר זוגות לפי מקצב לטיני שנגנה התזמורת, ושלשה ברמנים כולל ריצ’רד שרתו את עשרות הלקוחות שחלקם ישבו ליד הבר וחלקם עמדו בלית ברירה. ניגש לבר, הצליח לתפוש את מבטו של ריצ’רד ונופף לו לשלום. מישהו מיושבי הבר זיהה אותו והציע לו את מקום הישיבה שלו. מוחמד הודה לו אבל סרב לתפוש את מקומו. מצא לו נקודת תצפית טובה בקצה הבר, וסרק את האורחים. פה ושם ראה פנים מוכרות, פה ושם מישהו זיהה אותו נופף לו לשלום, וזכה למנוד ראש וחיוך מצד מוחמד. אחרי מספר דקות, משנוכח לדעת שאורחים נוספים ממשיכים להגיע והדוחק ליד הבר הולך ומתגבר, התקרב לריצ’רד וצעק לו:” אני הולך לשבת במשרד שלי ולשוטט באינטרנט; ”
“בסדר, צעק לו ריצ’רד בחזרה; זה ככה פה כל ערב…”חייך.
מוחמד ניגש לדלת המטבח, חיכה שמלצרית תעבור לידו, והזמין שני כריכים ושתיה. המתין עד שחזרה עם מגש ועליו הכריכים והשתיה, ואמר לה:
“אני אוכל את זה במשרד הסמוך; אחר כך אני אבוא לשלם.”
“אין בעיה,” ענתה המלצרית והמשיכה בדרכה לשרת לקוחות נוספים.
נכנס למשרד, סגר את הדלת, פתח את החלון, והרגיש הקלה מהמעבר החד מהמון האדם לפרטיות של המשרד, ומההמולה בדציבלים גבוהים, לצלילי התזמורת שבקושי התגברו על מחסום הקירות. אחרי כמחצית השעה החזיר את המגש והכלים לבית הקפה, ניגש לקופה ושילם את החשבון. חצה את בית הקפה והגיע לבר מול ריצ’רד. זה קלט אותו בעיניו וסימן לו שימתין לו; אחרי זמן קצר עבר ריצ’רד לצידו השני של הבר לחץ את ידו של מוחמד ומשך אותו אל מחוץ לבית הקפה, לשקט היחסי של הלובי.
142.
“מה שלומך?”
“הרבה יותר טוב, אני מרגיש כבר שלושת רבעי אני…, איפה גרייס?”
“היא בבית, רואה טלוויזיה עם חברות; מוחמד, לפני שנכנסת לבית הקפה היתה פה קבוצה של סטודנטים ימניים מוולדפלד, ואחת מהם בשם לינה, זאת שדיברה בשמם בבית העם, ביקשה את מספר הטלפון שלך. אמרתי לה שיותר טוב שתשאיר אצלי את המספר שלה; אחרי מה שקרה לך אני כבר לא יודע במי לחשוד ובמי לא… הנה המספר, שלף ריצ’רד את הטלפון החכם שלו, אתה יכול להעתיק אותו.”
מוחמד עשה כן; “או קיי, תודה, אני אחזור למשרד ואטלפן אליה, היא לא נראית לי מסוכנת…”
“בוא נחזור, אני לא בטוח ששני הברמנים שלי יכולים להתגבר לבדם על העומס.”
מוחמד חזר למשרדו וטלפן ללינה.
“שלום לינה זה מוחמד, מה הרעש הנוראי שאני שומע ברקע?”
“אנחנו נמצאים בטברנה והמקום מפוצץ;”
“מה את אומרת? אני כבר שעה שבא והולך בבית הקפה, לא ראית אותי? היכן אתם יושבים?”
“בפינה הכי רחוקה מהתזמורת.”
“אני כבר בא.”
מוחמד יצא מחדרו והגיע לשולחנה של לינה וחבריה.
“שלום לכולם,” חייך, “במה אתם כל כך עסוקים שלא ראיתם אותי?”
“שלום מוחמד, ענתה לינה, “אנחנו במצב רוח נוסטלגי ומעלים זכרונות מימי הילדות; איך אתה מרגיש? אולי נבקש מהמלצר שיביא עוד כסא בשבילך?”
תודה, הרבה יותר טוב; הרעש פה מכביד עלי, יש לי פה משרד בבית המלון סמוך לבית הקפה, יש שם שבעה כסאות, אתם מוזמנים לעבור אלי עם האוכל והשתיה, אפילו שומעים את התזמורת ברקע.”
“ממש פה קרוב?”
“כן, נכנסים מהלובי למסדרון, הדלת השלישית משמאל; השם שלי מופיע על הדלת.”
“מה אתם אומרים?” פנתה לינה לחבריה.”
“ומה נעשה שם?” תהה אחד מהחבורה.
“מוחמד ואני נדברנו שניפגש כאן ונעלה בשיחה את המחבר והמפריד בין שתי התרבויות ואורחות החיים שלנו.”
“יש לי הצעה, אמר מוחמד ופנה ללינה; בואי נקבע פגישה כאן, אבל בשעה מוקדמת כשהמקום חצי ריק, נפנה גם לסטודנטים מאוניברסיטת המדבר, נפרסם את הנושא שעומד על הפרק, וכל המעונין להשתתף בדיון מוזמן.”
“מעולה,” ענתה לינה, איך שלא יהיה אתה מוזמן להצטרף אלינו, הלא גם אתה היית פעם ילד…”
“לפעמים אני חושב שהייתי ילד במאה אחרת…, תודה אבל אני קצת עייף, אני אחזור הביתה לנוח ולישון אני עוד לא במיטבי.”
“לילה טוב מוחמד, היה בריא,” איחלו כולם.
143.
למחרת קרא מוחמד שתי ידיעות משמעותיות שצוטטו מהתקשורת העולמית באתר האינטרנט של תנועת “פיזיס נומוס”: האחת דיווחה שבהצבעה הראשונה על ההצעה לערוך משאל עם בדִינְגָה בקשר להצטרפות למהפכת “פיזיס נומוס”, קיבלו המציעים רק ארבעים אחוז מהקולות וההצעה נפלה; לפי החוקה אפשר להגיש את ההצעה להצבעה חוזרת אחרי שלושה חודשים. השניה דיווחה שמדינה ספקית נפט גדולה של דִינְגָה איימה באמברגו על המדינה במידה ותאשר את עקרונות המהפכה בקשר להקמת ממשלה עולמית וחקיקת חוקים ותקנות לגבי המעבר לשימוש באנרגיה נקיה בלי להתחשב בעלות.
תוך כמה דקות קיבל הודעת דואר ממריה שנשלחה לכל חבריה לתנועה בה שיתפה את האמור לעיל עם הכותרת: “המלחמה החלה!”
בשעת הצהריים כשחזר מוחמד לביתו מעבודתו בכלבו, צפה בהודעה שנשלחה ממינהלת התנועה לכל מאה ועשרים מיליון חבריה בזו הלשון:
“בעקבות הידיעות האחרונות שהתקבלו בדבר המאבק האלים שהכריזה מדינה יצואנית נפט גדולה נגד ידידתנו דִינְגָה, החליט ווִילְהֶלְם פֹּורְטָל לצאת במכרז מידי להקמת מפעלי יצור לוחות תאים סולריים, מצברי ליתיום יון, תאי דלק, ומפעל להפקת מימן לתדלוק תאי הדלק באמצעות פרוק מים בעזרת תאים סולריים, וכל זאת בכל שטחי החוות שנרכשו בדִינְגָה למען התנועה. בנוסף לכך שלח מברק לראש ממשלת המדינה שאיימה בהטלת אמברגו על דִינְגָה, בו יעץ להם לא לשחות נגד הזרם אלא ללכת איתו, דהינו להשתמש במלאי הענקי של הכסף המזומן שברשותם כדי להקים תעשיות אנרגיה ירוקה בשטחי המדבר העצומים שלהם כתחליף להכנסתם מיצוא נפט שתלך ותקטן.”

שתי קבוצות הסטודנטים, מפַרְעָה ומטיסקלנד, נדברו להגיע לבר הטברנה עם פתיחתו לקהל ביום השבת בשעה תשע בבוקר כדי לקחת חלק בדיון בין לינה למוחמד על המפריד ועל המאחד ביניהן. מוחמד הזמין למפגש את מריה וגם את ריצ’רד וגרייס חברתו; ריצ’רד לא אמור היה להיות בתורנות בבר באותה שעה.
כמצופה, רוב התושבים נחו מעמל השבוע והמקום היה ריק מאדם בשעת בוקר זו. המוזמנים הגיעו אחד אחד, בזוגות, וגם בחבורות של שלושה וארבעה. צרפו יחד שולחנות וכסאות כדי לאפשר קשר עין בין כל הנוכחים. החליטו לחכות למאחרים עד השעה תשע ושלושים ובינתיים הזמינו קפה של בוקר ומיני מאפה.
“נו מוחמד,” אמרה לינה, מי מתחיל?”
“אני אשמח להתחיל, הלא התפקיד שלי בשיחה הוא להעלות את המאחד בינינו, כלומר את החיוב, אני מקווה…; אז כולנו רוצים להשמיד את הנשק הגרעיני, להפסיק את תהליך ההתחממות הגלובלית, לפקח על הילודה, בטחון, חינוך בסיסי ורפואה חינם, למגר את הפשע…” כאן התערבה לינה:
“מוחמד, הבה נשאיר את הנושאים הכבדים לסוף; בוא נדבר על ענינים אישיים, על חיי היום יום, על היחסים בין עמים שונים, בין תרבויות שונות, על המשפחה, על גברים ונשים…”
“קבלתי,” חייך מוחמד, “אז כולנו רוצים להתפרנס, כולנו רוצים לאהוב ולהיות נאהבים, כולנו רוצים את האפשרות להעמיד צאצאים, כולנו – או רובנו המכריע -רוצה לחיות במסגרת חברתית תומכת…”
“מוחמד יקירי,” אתה שוב מתחמק,” צחקה לינה, ” אולי תאמר משהו שאפשר להתנגד לו?”
“או קיי, אז כולנו רוצים שהנשים שלנו תשרתנה אותנו…”
צחוק אדיר פרץ בחלל בית הקפה וגם הברמן התורן מחא כפיים וצעק: “תגיד את זה לאשתי!”
144.
“אז עכשיו ברצינות,” המשיך מוחמד; “נוח לנו להעביר את חיינו בקרב אנשים שגדלו וחונכו בסביבה דומה לשלנו, על אותם ערכים, דוברים את שפת האם שלנו, נהנים מאותם מאכלים, מתלבשים כמונו, אוהדים אותה קבוצת כדורגל, מקיימים אותו פולחן דתי, נראים פחות או יותר כמונו, בעלי מעמד סוציואקונומי דומה לשלנו, נהנים מאותה סוגה במוסיקה, באמנות הפלסטית, בארכיטקטורה…; נו, מוזמנים להתנגד.”
“אתחיל בקטנה,” ענתה לינה, “אז אתה לא נהנה מהמוסיקה שלנו.”
“אני לא דוגמא טובה; אני גדלתי גם על מוסיקה מזרחית וגם על מוסיקה מערבית.”
“ואתה על מה גדלת?” פנתה לאחד הסטודנטים מפַרְעָה.
“אני גדלתי על מוסיקה מזרחית; היא יותר מדברת על לבי ממוסיקת המערב.”
“אתה רואה מוחמד, כבר אי אפשר להיות שכנים; הנה חברך לא נהנה ממוסיקה שישמע שבוקעת מהדירה שלי.”
“אני פחות אהנה,” תיקן אותה הסטודנט מפַרְעָה.
“אני רוצה לומר משהו,” התערבה מריה; “אנחנו כולנו כאן לא מהווים חתך מיצג של החברה שלנו; אנחנו אקדמאים, או אקדמאים בדרך, אידאליסטים אם אפשר להשתחצן…, הרבה יותר סובלניים כלפי האחר מרוב בני עמנו, ואם אנחנו רוצים לנהל דיון ממצה אנחנו צריכים להתייחס לרצונותיו, מאוויו ושאיפותיו של האדם הקטן, שהוא ודומיו מהווים את הרוב המכריע של אוכלוסיית העולם; אם נתייחס לעקרונות תנועת מהפכת “פיזיס נומוס” שבזכותם התכנסנו כולנו לכאן מכל קצוות תבל, הרי חרתנו על דגלנו “ארצות הברית של העולם”, כלומר כל מדינה וכל עם ימשיך לחיות את חייו במקומו, על מנהגיו, מסורתו, ודתו; כלומר אין משמעות לשוני בין עמים וגזעים בכל הנוגע למימוש המהפכה.”
“אני מסכימה במאה אחוז לדברייך,” הגיבה לינה, “אבל לשם כך המהפכה צריכה לגרום שבאמת כל עם יחיה במולדתו…”
“אני יודעת למה את רומזת, ואני, בתור אדם ליברלי, סוציאליסטית, עם יחס חם למספר מוסלמים ובמיוחד לאחד שיושב לצידי.” חייכה, “אגיד משהו לא פוליטי תקין, שאני מסכימה אתך.”
“את רוצה להפטר ממני?” חייך מוחמד.
“הקדמתי כבר ואמרתי שבדיון שלנו יש להתייחס לאיש הממוצע מן הרחוב.”
“אני גם כן רוצה לומר משהו לא תקין פוליטית,” העיר סטודנט מן החבורה המוסלמית, “אני מסכים עם שתיכן, “אין לנו מה לחפש במערב; יש לנו מספיק שטחי מחיה ורק צריך לפתח את ארצותינו.”
“אז מה אתה מציע לעשות עם כל מיליוני המוסלמים שחיים במערב?” הקשתה סטודנטית מוסלמית.
“כרגע שום דבר; צריך לפתח את הלבנט שיהיה מספיק מושך כדי לגרום לבניו לחזור למולדתם מרצונם החופשי.”
“אמרתי לך שאנחנו אותו הדבר,” הריע מוחמד בשמחה לדברי קודמו, ופנה ללינה, “גם הוא וגם את יש לכם גאווה לאומית ורוצים כל אחד לחיות בקרב בני עמו.”
“כן,” אמרה לינה בעצב, “אבל כמו שאמרה מריה אנחנו בטברנה לא מדגם מייצג, וארצי מלאה זרים שרק רוצים לנצל אותנו וחלקם אף יותר מזה, חולמים להשתלט עלינו ולאסלם אותנו ואת כל העולם.”
“אז בשביל זה צריך ממשלה עולמית שתמנע זאת, אמר סטודנט מקבוצת טיקסלנד.”
” אם פתרנו את כל הבעיות אז בואו נשים מוסיקה ונרקוד,” סיכם את הדיון ריצ’רד ורמז לברמן.
“מה עשית לפני שהיית מנהל בר,” שאלה לינה את ריצ’רד עם הבעת פנים מבודחת לאור דבריו.
“למדתי מדעי המדינה עם מוחמד,” השיב.
“והוא סיים את שנת הלימודים הראשונה בהצטיינות,” העמיד מוחמד דברים על דיוקם.
“ואתה גם רקדן מצטיין?” התגרתה בו לינה.
145.
“לא יודע, אבל אני אוהב לרקוד; בואי גרייס, נראה להם.”
הברמן שהכיר את ריצ’רד העביר מיד ערוץ ומקצב סלסה סוער החל להתנגן בחלל בית הקפה. ריצ’רד וגרייס התחילו להפגין את מלוא הרפרטואר שלהם באמנות הריקוד, ומספר זוגות נוספים מקבוצת טיקסלנד הצטרפו אליהם.
“מישהו רוצה לרקוד איתי?” פנתה לינה לסטודנטים מפַרְעָה. הסטודנטים חייכו אבל הניעו את ראשם בשלילה. אחד מהם שימש להם לפה: “אנחנו משתדלים להמנע ממגע, לפחות עד שמתפתחים יחסים רציניים,” אמר בחיוך מבויש.
“אתה רואה מוחמד, אנחנו מאד שונים…; כשתחזור לכושר תנועה מלא תרקוד איתי?…”
“מה את רוצה ממני, יש כאן לא אחד ולא שניים שלא מסירים מבט ממך…”
“אם אתה אומר…” קמה ממקומה, תפשה אחד מחבריה בידו, ומשכה אותו לרחבת הריקודים.
מריה חייכה אל מוחמד וליטפה את ידו, “איך אתה מרגיש?”
“מיום ליום יותר טוב אבל זה עוד לא זה. צריך סבלנות.”
“הלינה הזאת היא “משהו”, לחשה, “היא אפילו יותר “גרועה” ממני…”
“כן, חצי העולם מאוהב בה, כמו בך…”
“יש פה כבר שניים ש”התחילו” איתי.”
“נו?”
“הם לא מוצאים חן בעיני; אני אסתפק בך כשתחזור לכושר…”
“אני מצפה לחזור לכושר אבל לא למראה; יש לי כמה צלקות לא יפות.”
“לא מפריע לי.”
“סְלוֹוּ אתה יכול לרקוד?”
“בוודאי, אבל אני לא רוצה לפגוע ברגשותיהם של חברי המוסלמים שיושבים איתנו,” לחש.

פרק שנים עשר: יום הולדת שנתיים.

למחרת, יום ראשון, הגיע מוחמד לבית העם לפגישה השבועית של תושבי אֵלְפִּידָה. כהרגלו פתח את הכנס לואי, המושל הזמני של הישוב:
“יום ראשון שמח לנוכחים באולם ולצופים בנו בבתיהם; אנחנו בדרך הנכונה! מספרנו כאן מתקרב לשלושת אלפים ועוד ידינו נטויה; אנחנו בשלבי בדיקה שונים של הצעות יזמים להקים באֵלְפִּידָה מפעלי תעשיה, מסחר, ושרותים; כמובן שאנחנו מצפים בכליון עיניים להצבעה החוזרת בפרלמנט של דִינְגָה על עריכת משאל עם לאישור הצטרפות היבשת למהפכת “פִיזִיס נוֹמוֹס”. לקראת חגיגות השנתיים ליסוד התנועה, אנחנו מבקשים הצעות מהתושבים כיצד לחגוג את האירוע; יש להגיש הצעות בכתב לכתובת הדוא”ל שלנו.
אני מתכבד להזמין לבמה את המרצה האורח שלנו ליום ראשון זה, מר פְּיֶיר פָּסְטֵר להרצאה בנושא: “הגירה ונדידת עמים בהיסטוריה כתוצאה משינויי אקלים ושאר תופעות טבע שאינן נמצאות בשליטת האדם.” מר פסטר בבקשה.”
146.
לאחר ההרצאה חזר מוחמד לביתו ומיהר לעלות על הכתב את הרעיון שעלה במוחו כיצד לאפיין את טכס ציון שנתיים ליסוד תנועת “פיזיס נומוס”. אחרי שפתח קובץ במעבד התמלילים בשם: “יומולדת שנתיים”, רשם ראשי פרקים להצעתו; אחר כך רשם הערות לביצוע כדי לשמור על סודיות מוחלטת עד למצעד ולעצרת עצמה. טילפן למריה כדי לשתף אותה בסוד תכניתו. אחרי שעה החזירה לו צלצול:
“היי מריה, יש לי רעיון ענק לטקס השנתיים ליסודנו; אני רוצה שנפגש אבל בחשאי…; אצלי או אצלך.”
“אני אבוא אליך; עכשיו אפשר?”
“בוודאי. אני מכין קפה.”
אחרי כרבע שעה נכנסה מריה.
“מה שלומך?”
משתפר אבל עדיין יש מקומות רגישים; הרופא ממליץ לחזור לפעילות מלאה רק עוד שבוע שבועיים, ובינתיים לעשות פעילות פיזית מבוקרת.”
“אתה יודע לעשות סקס מבוקר…?”
“אין דבר כזה…, במיוחד שהשרירים בבטן שנפגעו הם אותם שצריך אותם, לפחות בסקס שאני מכיר…”
“או קיי, אז איך תבדר אותי מלבד סקס?”
“עלה במוחי רעיון מטורף; אני מניח שפאול ידאג שהתקשורת העולמית תסקר את המצעד ועצרת העם לציון שנתיים להיווסדנו, והתקשורת אוהבת סנסציות; כלב נשך בן אדם זה נדוש, בן אדם נשך כלב זאת סנסציה ורייטינג; אז אנחנו ניתן להם סנסציה שלא במהרה תישכח ותכה גלים לאורך זמן; ופה משחק אלמנט החשאיות; דליפה הכי קטנה של שמץ מהמוטו של המצעד והעצרת יפחית הרבה את האימפקט שלהם.”
“הפסק למתוח אותי, במה מדובר?”
“בראש המצעד אנחנו נצעד- לא מריה ומוחמד, אלא נוצריה ומוסלמי! אחרינו יצעדו טורים טורים של הסטודנטים מטיסקלנד ופַרְעָה – בצד אחד טור של הנוצרים הימניים ובצד השני – במרחק מה מהם – טור של המוסלמים; הצועדים בשורה הראשונה בשני הטורים ילבשו את בגדי התנועה בצבעים לבן וירוק בהיר; הבאים אחריהם ילבשו בגדים המאפיינים אותם: למשל הסטודנטים מטיסקלנד ילבשו מכנסי עור קצרים עם כתפיות, ואלו מפַרְעָה ילבשו כאפיות. כולם ישאו שלטים עם סיסמאות שתחילתן הבעת שנאה תהומית בין הקבוצות, אבל המשכן יביע מחויבות הדדית להמשך המאבק לכינון ממשלה עולמית כדי להבטיח את קיום האנושות לעדי עד, וכפועל יוצא את האפשרות להמשיך עד קץ כל הימים לטפח את הלאומיות והכייף בשנאת הזר. ”
“אתה …לא…נורמלי…, ” געתה מריה בפרצי צחוק בלתי ניתנים לשליטה.
“איך את שותה את הקפה? הזכירי לי.”
מי יאשר לך דבר כזה?”
“כיוון שצריכים שניים לטנגו, אני מתכוון להכניס את לינה בסוד העניינים, ולשם האיזון שתצרף קולגה שלה לקבוצה עם חוש הומור, יצר הרפתקנות, ואינטליגנציה גבוהה היודע לשמור סוד. נוסף לכך יש לחלק את מלאכת יצור השלטים והדפסת הסיסמאות בין בעלי מלאכה רבים ככל האפשר כדי למנוע הסקת מסקנות מהעושים במלאכה.”
“וגם מלואי ומפאול ומווילהלם תשמור סוד עד ליום העצרת? ” שאלה מריה בנימה מבודחת.
“אני אשתף רק את ווילהלם – אני מקווה שאוכל ליצור איתו קשר באופן פרטי, ונשאיר לו לארגן את הלוגיסטיקה ולשלוח את התיבות עם השלטים אלינו אישית.”
“לא שכחת משהו…?,
“אני בטוח ששכחתי הרבה דברים; בשביל זה את פה ונקווה שגם לינה “תִקְנֶה” את הרעיון שלי; אז מה שכחתי?”
“אם לואי לא יוכנס בסוד העניינים הוא ידאג לתוכן משלו לעצרת ולטקס.”
“אני אשאיר את כל זאת לווילהלם.”
כמו שאני מכירה אותך יש לך כבר רעיון לסיסמה או שתיים…”
“את מבטיחה לשמור סוד…?”
“בשבועת “הצופים”.”
” – “אני שונא מוסלמים! אני נהנה לשנוא אותם! אבל אני אלחם בכל כוחי כדי שהעולם ימשיך להתקיים, כך שגם לבני ולבני בני יהיה את הכייף להמשיך ולשנוא אותם!” – ”
147.
“מוחמד מוחמד, מי ישא שלטים כאלה? אתה יכול לשמור על סודיות אבל אתה לא יכול לסנן את קהל הצופים שיבואו מכל העולם! קיצוניים חסרי השכלה לא יבינו את העוקץ והמסר ויתנפלו על נושאי השלטים.”
“את רוצה עוד סיסמה בשביל האיזון?”
“היכן הקפה שהבטחת לי, אני שותה עם אחד סוכר ומעט חלב.”
” מיד יגיע הקפה וגם הסימפטיה.., אחרי הסיסמה הזאת:
– “זונה עדיפה על נוצריה בחוטיני על שפת הים, אבל מוטב מיליונים כמוה ושהאנושות תשרוד לנצח.” – ”
הקפה והעוגיות הגיעו. מפעם לפעם פרצה מריה בצחוק ומוחמד הצטרף אליה.
“אני לא רוצה להיות נוכחת כשתעלה את המצגת הזאת בפני לינה; אנא ממך, על תספר לה שאני בסוד העניינים…”
“לא אספר.”
“יש לי עצה בשבילך; העלה את הרעיון בקוים כלליים בפני ווילהלם, ואם ימצא חן בעיניו, השאר לו ולמומחי הפרסום שיגייס את ניסוח הסיסמאות, שיעבירו את אותו המסר אבל בצורה מעודנת יותר ומובנת יותר לקהל הרחב.”
“קיבלתי! אבל בכל זאת אני רוצה לטפוח לי על השכם, וזאת כיון שהייתי מספיק חכם לבחור בך כראשונה שאני משתף אותה ברעיון הזה.”
“אז אני מבינה שלינה תצטרך להמתין עד שתארגן מצגת משופרת בשבילה…?”
“כן. וודאי.”

ביום המחר, החליט מוחמד לנסות לעבוד יום שלם בכלבו ולתת שרות מלא ללקוחות; כלי עבודה, חומרי בנין, ושאר משאות כבדים נמנע מלסחוב וביקש עזרה מאחרים. סיים את יום העבודה ללא ארועים מיוחדים. אחרי מנוחה הגיע בערב לטברנה. נכנס למשרדו והתעדכן בהודעות המייל שלו. בשעה שמונה בערב הגיעה עתונאית וצלם כדי לראיין אותו לכתבה על “פִיזִיס נוֹמוֹס” עבור עתון ממדינת סִילְבֵרָה הלטינית. התעניינו לשמוע על הדרך שעשה מאז הצטרף לתנועה, ובמיוחד התעניינו ביחסים המורכבים של אוכלוסיות שונות ממדינות שונות ושיתוף הפעולה ביניהן כדי להגיע למטרה. בסיום הזמין אותם לעשות שוב את הדרך הארוכה מארצם לדִינְגָה, כדי להשתתף בעצרת לציון שנתיים ליסוד התנועה:
“לא תצטערו,” אמר, “אני מבטיח לכם התרשמות בלתי אמצעית משיתוף פעולה בין השקפות עולם מנוגדות לחלוטין למען השגת מטרה נעלה של שמירה על העולם היפה שלנו.” הראה בידו על השלט התלוי על הקיר מעל לראשו:
“איזה עולם נפלא קיבלנו, למה לקלקל?”

נסתיים הראיון ומוחמד נכנס לבר והתיישב בפינה כשהוא תר בעיניו אחרי סטודנטים מהקבוצה מפַרְעָה. מספר אורחים הגיעו לשולחנו כדי לברכו ולשאול לשלומו בעקבות הפציעה. הסקסופוניסט ניגן נעימות שקטות בליווי רגוע של הפסנתר. מוחמד הזמין בירה, התרווח בכיסאו ושקע בהרהורים על משפחתו ועל שירין שעזב מאחוריו; תהה גם מה קורה עם מדלן ואַתֵנַה שמזמן לא שמע מהן. התזמורת פסקה מנגינתה ושני צעירים ניגשו לפסנתרן ושוחחו איתו. לאחר מספר דקות והחלפת מידע בין חברי התזמורת, שבו לנגן והפעם נעימה ידועה מהלבנט. עקב בעיניו אחרי הצעירים שחזרו לשולחנם והחליט שלפי חזותם והנעימה שביקשו להשמיע, חזקה עליהם שהם חלק מקבוצת הסטודנטים מפַרְעָה. קם ממקומו וניגש אליהם. קמו מיד מכסאותיהם, ברכו אותו לשלום והזמינוהו להצטרף אליהם. אחרי שיחת נימוסים קצרה בה התעניין בעבודתם, פנה אליהם בעניין שלשמו ניגש לשולחנם:
148.
“אתם יודעים שבקרוב תערך באֵלְפִּידָה עצרת עם וטקס לציון מלאות שנתיים להקמת התנועה; אני רוצה להציע מתכונת למצעד שיוביל לעצרת ויראה לכל העולם כיצד אנשים שיש להם חזון לפעול למען האנושות יכולים לשים מאחוריהם חילוקי דעות יסודיים והשקפות עולם מנוגדות ולפעול יחד למען הגשמת המטרה.”
“אתה מתכוון אלינו ואל הסטודנטים הימניים מטיסקלנד?” חייך אחד הצעירים
“בדיוק.”
“ואיך נמחיש את הרעיון?” שאל חברו, “נציג מסכת בה אנחנו מתקוטטים, מגדפים קבוצה את רעותה, מעליבים זה את זה, מתנשאים אחד על חברו, וכו’, ולבסוף יוצאים שניים – אחד מכל קבוצה – וקוראים במשותף מנשר המודיע שלמרות הכל נטה שכם אחד למען גאולת העולם, כדי שנוכל אחר כך להמשיך ולהתקוטט עד קץ כל הדורות?”
“אתה קורא מחשבות?” שאלו מוחמד בחיוך, “זהו בדיוק הרעיון שלי רק הייתי “מביים” את זה קצת אחרת..; דרך אגב מה אתם לומדים באוניברסיטה?
“אני לומד היסטוריה וספרות אנגלית וחברי לומד פסיכולוגיה,” ענה הראשון.
“אתם מוכנים לקחת חלק בתכנון המצעד?”
הביטו אחד אל השני, הנהנו בראשם וענו: “כן ברצון.”
“אז הנה מה שאני מציע; אני אמצא שניים מקבילים לכם מהקבוצה מטיסקלנד, ניפגש חמישתנו ונתכנן את המצעד על דגליו, סיסמאותיו, בגדי המשתתפים, וכל השאר. רישמו לי את מספרי הטלפון שלכם וכתובות המייל, והכי חשוב לשמור על סודיות. תקשורת מכל העולם תגיע לכאן כדי לסקר את האירוע ואני רוצה שיופתעו ממראה עיניהם וממשמע אוזניהם ויתייחסו לארוע כאל סנסציה – קרי האסלאם והימין הקיצוני משתפים פעולה כדי להגשים את מהפכת “פִיזִיס נוֹמוֹס”.”
“פינו חתום.” חייך הסטודנט לפסיכולוגיה.
“השעה עוד לא כל כך מאוחרת, אני אנסה לטלפן ללינה ולצרף אותה אלינו,” הרהר מוחמד בקול רם.
“שלום לינה זה מוחמד.”
“תודה טוב, ומה שלומך את?”
“עייפה?” לא מתאים לך…, אני יכול לטלפן מחר.”
“או קיי; אז ראי מה חשבתי; אני יושב בטברנה בחברת שני סטודנטים מפַרְעָה, והעליתי בפניהם רעיון לגבי המצעד שמוביל לעצרת בטקס לציון שנתיים ליסוד התנועה. הגענו להסכמה בקוים כללים ואנחנו רוצים לשטוח לפנייך את תכניתנו ולשתף אותך בתכנון במידה והדבר יראה בעינייך. אני ממליץ שניפגש כולנו בהקדם האפשרי אצלי במשרד; רצוי שתצרפי עוד סטודנט שאת חושבת שיוכל לתרום לעניין.”
********
“את לא רחוקה מהאמת, ואם זאת האסוציאציה שדברי העלו במוחך, אז כנראה שנוכל לשתף פעולה. אני מעביר את הטלפון לחברי לשולחן וסכמי אתם את המועד; אני פנוי בכל יום אחרי השעה שש בערב. רק אשמח אם תשמרי על סודיות העניין; עיני כל העולם יהיו נשואות אלינו באותו יום ואני רוצה להפתיע ולקבל אימפקט מכסימלי. שלום וכל טוב וסליחה על השעה המאוחרת.”
“שמעתם, קחו את הטלפון וסכמו עם לינה.”
149.
למחרת היום, הגיע מוחמד למשרדו כדי לקיים שלוש פגישות, אחת אחרי השניה. ניצל את הזמן שנותר עד למועד הפגישה הראשונה וטילפן למריה; דיווח לה על שיחותיו עם הסטודנטים מפַרְעָה ועם לינה, וביקש שגם היא תצטרף לישיבה שנקבעה להערך במשרדו ביום חמישי בשעה שמונה בערב, שבה ידונו בניסוח הסיסמאות למצעד; “נתחיל מבראשית,” הבטיח לה, “את יכולה להיות רגועה, לא הסגרתי שום סיסמה מבית היוצר שלי…” מריה הסכימה ברצון.
ראשונים הגיעו למשרדו שניים, גבר ואישה, והציגו עצמם כבעלי משרד ליחסי ציבור.
“אנחנו יודעים כמה חשובה לתנועה שלכם הצטרפותה של יבשת דִינְגָה,” פתחה האישה; “הזמנו על חשבוננו מחקר דעת קהל ובו שאלנו שאלות לגבי הסכמתם של אזרחים לתמוך בהצטרפות ארצנו למהפכת “פִיזִיס נוֹמוֹס” במידה והפרלמנט יכריע כדי לקיים משאל עם בנידון. קיבלנו תשובות מעניינות ביותר: כיון שרוב האזרחים לא מתמצאים כל כך בעקרונות המצע שלכם והשפעת ישומם על חיי היום יום שלהם, הם נוטים ללכת אחרי דעת גדולים, ולהצביע בעד במידה ונציג האיזור שלהם בפרלמנט הצביע בעד; בדקנו את החתך הסוציואקונומי הממוצע של תושבי האיזורים שנציגיהם בפרלמנט הצביעו בעד עריכת משאל העם בהצבעה שנכשלה ולא השיגה את הרוב הדרוש, ומצאנו שהוא גבוה בהרבה מהממוצע הארצי; ערכנו טבלה עם השמות של כל הנציגים שהצביעו נגד עריכת משאל העם, והחתך הסוציואקונומי הממוצע של מצביעי איזור הבחירה שלהם, ובודדנו שמות של חברי פרלמנט המייצגים את האוכלוסיות עם המצב הסוציואקונומי הנמוך ביותר, והגענו לרשימה של חברי פרלמנט שאם נצליח לשכנעם לתמוך בעריכת משאל העם בפעם הבאה שהדבר יעמוד להצבעה בפרלמנט שלנו, ההצעה תקבל רוב, משאל העם יערך, והסיכויים רבים שיושג רוב בעם להצטרפות אליכם, כיון שכפי שאמרתי בתחילת דברי, התושבים באיזורי הבחירה של אותם חברי פרלמנט שיצטרפו למצדדים בעריכת משאל העם, הם כאלה שמחוסר ידע או הבנה בעניין שעומד על הפרק, נוטים להסכים עם דעת נציגיהם בפרלמנט.” סיימה דבריה וחייכה כאשר שותפיה ומוחמד מחייכים איתה. “ואם לא הצלחת לעקוב אחרי ה”נאום” הארוך שלי…, אז בקיצור, צריך לשכנע ארבעים חברי פרלמנט שמופיעים ברשימה שלנו כדי שדִינְגָה תצטרף אליכם.”
“ואתם יודעים כיצד לשכנעם,” הגיב מוחמד, “וכמה זה יעלה לי?”
שניהם פרצו בצחוק. “לך זה בחינם,” ענה הגבר, “לתנועה זה יעלה חמישה מליון דולר.”
“והתשלום יתבצע אחרי קבלת הסחורה, כלומר אחרי שדִינְגָה תצטרף אלינו?”
“את רובו של התשלום יש לבצע למפרע כדי להבטיח את הצבעתם של אותם חברי פרלמנט נוספים הנדרשים להשגת הרוב בהצבעה.”
“וכבר שוחחתם איתם בנושא וקיבלתם את הסכמתם?”
“בעניין הזה אתה יכול לסמוך עלינו,” הגיבה האישה, “זה המקצוע שלנו; הצלחנו בעבר להעביר החלטות עבור לקוחותינו שלא נתנו להן סיכוי של יותר מעשרה אחוזים לעבור.”
“או קיי שמעתי; אני אעביר את זה הלאה; אם תהיה תשובה חיובית כבר יפנו אליכם ממינהלת התנועה. תודה על ניתוח העניינים המושכל.”
“עוד דבר אחד,” אמר הגבר לפני שעזבו את המשרד: “אנחנו מתגמלים את כל מי שעוזר לנו…”
“לא חשבתי אחרת,” חייך מוחמד.
“אני חייב לכתוב להורי על השיחה הזאת,” הרהר מוחמד; “אני בטוח שהם ישר יגיבו:” “מוחמד יקירנו, תמיד אמרנו לך שכל האנשים אותו הדבר; כסף מניע את העולם וכל השאר זה רק דיבורים…”
150.
הפגישה השניה שתוכננה לאותו ערב היתה עם נציגי חברה לחקירות ומודיעין.
הגיעו שני גברים בגיל העמידה, מסרו למוחמד כרטיסי ביקור, והאחד פתח ואמר:
“אנחנו בעלי חברה לחקירות ומודיעין; שנינו גמלאים של שרותי הביון של מדינתנו ואנחנו רוצים להציע את שרותנו לאֵלְפִּידָה במניעת קבלה של אלמנטים לא רצויים כתושבים חדשים, וכן בחשיפה וגילוי של פעולות מזיקות של תושבים ותיקים כמו חשיפת אנשים שיוזמים חרושת של שמועות שווא זדוניות. אנחנו מבינים שאתם לא ישוב רגיל, אלא התכנסות של אנשים הרוצים להביא מזור לחוליי האנושות, ועל פניו לא נראה שאתם, העסוקים בענינים העומדים ברומו של עולם – תרתי משמע – תתנו דעתכם לקטנות; אבל תרשה לי – אדם שרוב חייו עסק בקטנות, אבל שלעתים היו להן השלכות גדולות – להאיר את עיניך בנידון; לתנועות אידיאליסטיות כמו שלכם תמיד מצטרפים בשוליים אלמנטים שליליים כדי להסתתר מהחוק, לצאת ממעגלי עוני, מדחיה על ידי החברה, מאי יכולת להסתגל לקשיי החיים, וכיוצא בזה מניעים שלאו דווקא עושים אותם מתאימים לתרום למימוש המהפכה שלכם. ואם תאמר לי שמספר קטן של אנשים כאלה לא יהוו אבן נגף בדרך להגשמת מטרותיכם, אתייחס להבט ההסברתי; ידוע שמספר תפוחים רקובים יכולים – עם הזמן – להרקיב את כל החבית; בסופו של דבר הכל מתגלה, והתקשורת, שאתם נמצאים כל הזמן על הכוונת שלה, תשמח לעשות מטעמים מכל גילוי כזה; אלף איש עמלים וטובים אינם ידיעה שמספקת רייטיג כמו תפוח רקוב אחד, וחזקה עליו על העיתונאי שלא יזכיר בנשימה אחת את אלפי התושבים הנורמטיביים עם זה האחד הקלוקל.
ועכשיו לעניין הפצת שמועות שווא. אתה לא צריך לשמוע זאת ממני שיש לכם הרבה מתנגדים גדולים וחזקים מקרב אנשי ההון –שלטון, מקרב אנשי הדת, ואחרים, שלא יבחלו בשום אמצעי כדי להבאיש את ריחכם בעיני העולם, ולעת הזאת בעיני חברי הפרלמנט של דִינְגָה.
אחת הדרכים לעשות זאת, ואחת הקלות ביותר לביצוע, היא הפעלת חרושת של שמועות שווא שמטבען יש רק לאתחל אותן, כיון שמהר מאד הן מזינות את עצמן למעגל קסמים שקשה מאד לנתק אותו; לדוגמא: אם הפצת שמועת שווא על מישהו, הרי מתוך סקרנות גרידה שכניו עוקבים אחריו; זה האחרון שחש בכך – אפילו למקצוענים קשה לעקוב בלי שיחשפו –מתחיל בעצמו לחשוד בעוקבים שמשהו לא בסדר איתם, וכך נוצר מעגל קסמים של חשדנות וחוסר אמון, ושמועות שוא אחרי שעוברות מספר ידיים של מפה לאוזן הופכות ל”עובדות מוצקות” בעיני השומעים האחרונים. אתה רוצה להוסיף משהו?” פנה הדובר לחברו.
“לא צריך,” ענה, “אמרת הכל.”
מוחמד שהקשיב רב קשב לדברים אמר:
“מאד מעניין; התרשמתי לטובה מעצם הדברים וגם מהדובר,” חייך. “אני אמליץ לממונים עלי; אני חושב שאם תעלו את הדברים על הכתב בתוספת הצעת מחיר והמלצות מלקוחות קודמים, הדבר יקדם את עניינכם.”
“תודה תודה,” ענה הדובר, “חברי רוצה להוסיף משהו,” חייך אל שותפו כממתיק סוד.
“אנחנו רוצים לתת לך טיפ חינם אין כסף:” שלף מעטפה מתיקו, הוציא ממנה דף נייר עליו מהודקות שתי תמונות פורטרט של שני גברים צעירים, ומתחתן שמות, פרטי זהוי נוספים, ותאור מתומצת של עברם לפני שהגיעו לאֵלְפִּידָה.
מוחמד עיין בפתק ואמר:
“לא יאומן…, אני לא מכיר אותם; איך אני יכול לאמת את דבריכם?”
“פנה למשטרה שלכם, הם כבר ימצאו את הדרך כיצד לעשות זאת.”
מוחמד ליווה אותם לדלת, ואמר:
“אני מאד מבקש שלא תפרסמו ברבים את עניין הפגישה הזאת בין אם תזכו בחוזה ובין אם לאו; אתם יודעים שיש האומרים שעצם זה שנאשם ממנה עורך דין כדי שייצג אותו, כמוהו כהודאה באשמה…”
“יש לך עסק עם אנשים שמקצועם הוא שמירת סודיות הלקוח; תודה על ההקשבה,” ענו שניהם כמעט במקהלה.
151.
לפגישה האחרונה באותו ערב הגיעה אישה לבושה בהידור רב, והציגה את עצמה:
“שלום מוחמד, אני סוכנת של סופרים ושל הוצאות ספרים; הוצאת ספרים גדולה, ידועה, ומכובדת, רוצה להציע לך לכתוב את האוטוביוגרפיה שלך, ומוכנה לשלם לך מיליון דולר עבור זכויות ההוצאה לאור בכל תחומי המדיות ברחבי העולם.”
“את מתכוונת עכשיו?” ענה מוחמד בסבר פנים מבודח, אני רק בן עשרים, אולי עד שהספר יצא לאור אני כבר לא אעניין אף אחד?”
“זה שאתה בן עשרים דווקא יוסיף לענין, וקורות חייך בשנתיים האחרונות מספיקות כדי למלא ספר מרתק.”
“אבל עכשיו אין לי זמן לזה.”
“החוזה שאנחנו מציעים לך הוא לעשר שנים, כלומר אתה מתחייב לכתוב את הביוגרפיה שלך תוך הזמן הזה.”
“ומדוע שאני אתחייב עכשיו למה שיקרה בעוד שנים?
“ההוצאה מוכנה לתת לך דמי קדימה בסך חמישים אלף דולר.”
“זה מאד מחמיא, אבל גם מאד מעליב; אני לא חושב שאני אענה להצעה.”
“אני אמרתי לשולחי שזו תהיה תגובתך,” חייכה; אומרים שלכל בן אדם יש מחיר, אבל מי שאמר זאת לא הביא בחשבון אידיאליסטים צעירים, תיקון קל – מאד צעירים; בכל זאת, אולי כשלא תהיה כבר כל כך צעיר, תמלך בדעתך ותזכור אותנו לטובה כראשונים שפנו אליך בנידון.”
“תודה על ההצעה; אני אזכור,” חייך.
152.
ביום חמישי בשעה שמונה בערב התכנסו במשרדו של מוחמד מריה, לינה, קולגה שלה לקבוצה, ושני הסטודנטים מפַרְעָה. מוחמד פתח את הפגישה:
“תנועת “פיזיס נומוס” הוקמה על ידי אינטלקטואלים מהמערב – רובם ככולם נוצרים בעלי נטיות שמאליות; עם הזמן גדלנו לתנועת המונים עולמית, במסגרתה הגעתם גם אתם לכאן, קבוצת סטודנטים נוצרית ימנית וקבוצת סטודנטים אסלאמיים; לא באתם הנה כדי לעשות נפשות לדרך חייכם או לאמונתכם, אלא כדי להתעלם מהמפריד ביניכם כדי לפעול יחד למען הבטחת קיומה של האנושות לנצח נצחים. בעוד זמן קצר נחגוג שנתיים לקיום התנועה במצעד ברחובות אֵלְפִּידָה, שיובילו לעצרת עם בה ינשאו נאומים. נציגי התקשורת העולמית יסקרו את המאורע. התכנסנו כאן כדי להעלות בפני המארגנים, ואני מתכון לפנות ישירות לווילהלם, את הצעתנו לאפיון המצעד והעצרת, עם הדגשה על דברי הפתיחה שלי – יריבים שהחליטו לשלב ידיים למען מטרה נעלה. אני מציע שבראש המצעד יצעדו שתי קבוצות הסטודנטים זו לצד זו, בבגדים לאומיים, וישאו סיסמאות המשקפות את דברי בפתח הישיבה. אני גם מציע, שהסיסמאות יהיו פרובוקטיביות ככל האפשר, אבל כמובן מבלי לחרוג מגבולות מהטעם הטוב,” קרץ מוחמד למריה, “כדי להשיג אפקט מכסימלי, וכך אולי נצליח להעביר לצידנו את רוב חברי הפרלמנט של דִינְגָה, כדי שיצביעו עבור קיום משאל עם בדבר הצטרפות ארצם למהפכה. נשמע עכשיו תגובות, שאלות, הערות, והצעות מהנוכחים; נתחיל עם לינה וחברה לקבוצה, שכן האחרים הנוכחים בחדר כבר דנו בנושא.”
“שמי יואכים,” פתח הסטודנט מטיסקלנד, “אנחנו הגענו לכאן כדי לפעול בצנעה למען המהפכה; אתה מתאר לעצמך מוחמד איך נתקבל בבית אחרי שיראו אותנו צועדים בסך עם מוסלמים בבגדיהם המסורתיים, ונושאים אותן הסיסמאות? אנחנו הלא מנהלים מלחמת חורמה נגד המוסלמים שהולכים ומשתלטים על מולדתנו, והיינו יותר משמחים אם היו כולם חוזרים לארצותיהם.”
“מצוין!”, הזדרז מוחמד להגיב, “הנה סיסמא שאתה תישא ותפתור לך את כל הבעיות בבית:
” – “אני שונא מוסלמים! אני נהנה לשנוא אותם! אבל אני אלחם בכל כוחי כדי שהעולם ימשיך להתקיים, כך שגם לבני ולבני בני יהיה את הכייף להמשיך ולשנוא אותם!” –”
הנוכחים נשארו בפה פעור לשמע הבוטות בניסוח הסיסמה, לבד ממריה שהניע ראשה מצד לצד לסימן לשלילת הדברים.
“מי המציא את הסיסמה המטומטמת הזאת?” שאלה לינה לקול צחוקם של הנוכחים כולל מוחמד.
” אז הנה לינה,” הגיב מוחמד, “יש לך הזדמנות לבטא את אותו הרעיון בצורה מעודנת, תרבותית, אינטלקטואלית, מרומזת, תקינה פוליטית, ולא פוגענית; אני מציע שכולנו נחשוב בבית על סיסמאות מתאימות, ונשלח אותן ללינה ומריה, שאני ממנה אותן לפוסקות בלעדיות בנושא, כיון ששתיהן הביעו הערכה דומה לסיסמה שלי… ”
שוב פרץ צחוק בחדר. סטודנט מפַרְעָה אמר:
“אני מעדיף יותר דמוקרטיה; אני מציע שנקבע מועד להתכנסות שניה פה ונחליט ביחד.”
“כולם מסכימים?” שאל מוחמד; הנהנו בראשם.
“או קיי, רק שזה יהיה בהקדם אפשרי ואנא לשמור על סודיות.”
153.
מוחמד מיהר לביתו, שלח הודעת מייל לווילהלם וביקש אישור להצעתו לאפיון המצעד באֵלְפִּידָה ביום ההולדת השני של “פִיזִיס נוֹמוֹס”. למחרת הגיע האישור ובקשה לקבלת ההצעות לסיסמאות. חוך מספר ימים של תקשורת אינטנסיבית בין אֵלְפִּידָה למינהלת התנועה סוכמו כל הפרטים. בשבוע שנותר עד למועד העצרת והמצעד נערכו פגישות יום יומיות בין משתתפיו, נקבעו נושאי שלטי הסיסמאות ומיקומם במצעד, ונערכו תירגולים בלילות בשדה נטוש הרחק מעיניים בולשות.
יום חגיגות השנתיים והיום שלפניו נקבעו כימי חופש מעבודה באֵלְפִּידָה. ביום שלפני העצרת הקדים מוחמד להגיע לטברנה והחליט להעביר את מרבית היום והערב בין קהל האורחים כדי לעמוד על הלכי הרוח לקראת ארועי המחר, וכן לבדוק האם מעטה הסודיות שנפרש לגבי תוכן המצעד אכן עשה את שלו. הביא איתו את המחשב הנישא שלו כדי להתעדכן בכל הקורה בעולם בקשר ליום חגה של התנועה. התיישב בפינת בית הקפה במקום המאפשר תצפית רחבה על יושביו, הזמין ארוחת בוקר, וציפה לבאות. תוך זמן קצר נכנסו לטברנה שתי חבורות של תושבים שהיו לבושים בבגדי הירוק בהיר לבן – צבעי התנועה. אחד מהם הבחין במוחמד ונגש לשולחנו לברכו לקראת חגה של התנועה:
“שלום מוחמד, שמענו שאתה ומריה שוב תובילו את המצעד ונבחרנו להיות בין הצועדים. ווילהלם מוציא עלינו הון כסף; חשוב רק על התלבושות האלו שסיפקו לנו. גם חילקו לנו שלטים עם סיסמאות מודפסות בכל צבעי הקשת.”
“ומה מופיע על השלט שלך ושל חבריך כאן?”
“עקרונות התנועה מתומצתים, כמו שמופיעים באתר התנועה באינטרנט.”
“אתם הולכים תיכף אחרינו, במצעד?”
“לא, אמרו לנו שנתכונן להפתעה לגבי ההולכים והסיסמאות בקידמת הצועדים.”
“נהדר, אז נתראה מחר; היזהרו לא להכתים את הבגדים; כתמים זה בעיה על צבעים בהירים…”
נכנסו עוד אורחים לבית הקפה; גם הנגנים הגיעו והתמקמו במקומותיהם; גם קבוצה מהסטודנטים המוסלמים מפַרְעָה הגיעו והתיישבו ליד שני שולחנות בפינה נגדית למוחמד. שניים מהם נגשו לשולחנו של מוחמד:
“היי מוחמד,” לחש האחד על אוזנו, “איזו סיסמה הכנתם לנו למחר…, ועוד שמו אותנו בשורה השניה; אם יצלמו אותנו ויקרינו את זה אצלינו בבית נהפוך למפורסמים בן לילה מבלי שעשינו שום דבר מיוחד; אני בסך הכל עובד כפועל פשוט בבניית המפעל.”
154.
“ששש, אל תגלה,”לחש מוחמד וחייך, “אתם עושים הרבה מאד, סך הכל רוב הדברים הגדולים נעשים על ידי אנשים קטנים הפועלים בצוותא; נתראה מחר, שיהיה בהצלחה.”
תוך זמן קצר התמלא בית הקפה, ואווירת חג הורגשה באוויר; התזמורת ניגנה נעימות ידועות מהרפרטואר העולמי המזוהות עם תנועות שחרור, חופש, ואחוות עמים. מריה הגיעה והתיישבה ליד שולחנו של מוחמד.
“נו, מה אתה אומר? מה קורה כאן?”
“מרגש, ציפיה לדברים גדולים שיקרו מרחפת באוויר; חלק מהאורחים כבר הגיעו בבגדי הירוק בהיר/לבן; מה איתך? את מהמייסדים, עוד יחקקו את שמך על עמוד בכיכר המייסדים בבירת העולם שתקום…,”
“מוחמד, אתה אלוף בלהפליג על כנפי הדמיון, בינתיים אנחנו רק במעבדת הניסוי, עוד לא עברנו את המשוכה הראשונה…”
ברגע זה ראו חברים מקבוצת הסטודנטים מטיסקלנד נכנסת לטברנה ותופשת את מקומה ליד הבר, במקומות האחרונים שהיו פנויים.
“מריה, אם שמת לב, ה”חֶבְרֶה” המוסלמים יושבים בבית הקפה בפינה הנגדית לנו, וכאן על הבר התישבו הנוצרים הימניים; זאת ממש סיטואציה סוריאליסטית.”
“או להבדיל.” אמרה מריה, ” זו תמונה מבוימת מסרטי המערב הפרוע בה שתי קבוצות אקדוחנים יריבות מתמקמות בשני צידי בית המרזח וכל הנוכחים שרויים בציפיה דרוכה להתלקחות היצרים ושריקת הכדורים שתבוא בעקבותיה.”
“מי שמדברת על דמיון פרוע…”
חברי התזמורת סיימו לנגן ויצאו להפסקה קלה; מאן דהוא מהקהל עלה על במת התזמורת, נטל אחד המיקרופונים ופנה אל קהל האורחים:
“חברי, אני רוצה לומר משהו; כרגע סיימה התזמורת הנפלאה שלנו לנגן מספר שירים ידועים; ניגנה את “אימג’ין” של הביטלס, המביע כמיהה לעולם ללא אלוהים שבשמו נלחמים ורוצחים, וכאן לפני יושבת חבורת סטודנטים מוסלמים שאם לא כולם אז לפחות חלקם מתפללים חמש פעמים ביום לאללה. התזמורת נגנה גם את “האינטרנציונל”, המדבר על אחוות עמים ושוויון בין כל פועלי העולם, ולידי ליד הבר יושבים סטודנטים חברי מפלגה ימנית קיצונית הרואים רק את עמם ואינם רוצים להתערב בעמים ובגזעים אחרים; שמעתי ששתי הקבוצות יצעדו יחד איתנו מחר; ואני אומר לכם שאם הם יצעדו אני לא אשתתף.” התחיל לרדת מהבמה כשמוחמד זינק ממקומו, קפץ על הבמה, ואמר בקול רם:
“אתה לא יכול לזרוק מלים ולהעלם; בוא נדבר ותראה כמה אתה טועה.”
הבחור עשה עצמו כלא שומע והמשיך בדרכו לכיוון היציאה. כאן הוא נחסם על ידי השוטר שעמד בפתח, הורה לו בידו לשוב לבמה, ואמר:
“אתה אמרת את דברך, עכשיו גם לנו יש מה לומר לך.”
“הבחור ניסה להתנגד אבל אז הגיע השוטר השני, תפשו בזרועותיו והעלו אותו בחזרה לבמה. הקהל הוכה בתדהמה למראה האירועים הבלתי צפויים והס הושלך בטברנה בציפיה לבאות.
“אולי תספר לחברים כאן,” אמר השוטר, “במה הורשעת לפני שלוש שנים ועקב כך בילית בכלא במשך שנה ומחצה ב”עיר המלאכים”?”
“על מה אתה מדבר,” התרעם הצעיר, אני לא הייתי אף פעם בעיר הזאת; אתה כנראה מחליף אותי עם מישהו אחר.”
“אתה מכיר את האדם שתמונתו מופיעה ברשיון הנהיגה הזה?” הוציא מתיקו מסמך והראה לו. האיש עשה עצמו מתבונן ואמר:
“זה מזויף זה לא אני.”
“אבל התמונה היא שלך, כן? שאראה אותה לקהל…?”
“התמונה היא שלי אבל הפרטים לא.”
“או קיי, אני מציע שתחזור לביתך וובהקדם האפשרי תיסע מפה ואל תחזור; תמונתך תפורסם בגליון הבא של העיתון המקומי כך שכאן אתה כבר “שרוף”; חפש לך מקומות אחרים כדי לעורר מהומות עבור בצע כסף, ואמור לשולחיך שאנחנו חדורי אמונה בצדקת מפעלנו ושום דבר לא יסיט אותנו מדרכנו.”
רעם של מחיאות כפיים “הרים את תקרת בית הקפה”, והבחור ירד מהבמה ויצא לאיטו מהבניין.
155.
מוחמד חזר ותפש את מקומו ליד מריה.
“אתה הבנת מה קרה פה?”
“כן; לפני כשבוע היו אצלי במשרד בעלי חברת חקירות שביקשו שנעסיק אותם; עשו רושם מצוין והמלצתי עליהם ללואי. לפני לכתם עשו למעננו מחווה ללא תשלום ונתנו לי מסמך עם תמונות של שני עושי צרות שהסתננו לכאן שהעברתי למשטרה; זהו אחד מהם; מעניין מה זומם השני.”
מעורר המהומות המקצועי סולק בבושת פנים אבל דבריו עשו את שלהם. מוחמד ומריה חשו שבעקבות דבריו האווירה בבית הקפה נעשתה כבדה, אורחים החלו להתלחש ביניהם כשהם מפנים את מבטיהם לעבר שתי חבורות הסטודנטים.
הנגנים חזרו למקומם וביקשו לשוב ולנגן כשמריה אמרה למוחמד:
“זה היה רעיון טוב להסתיר מהתקשורת את מה שאמור להתרחש מחר במצעד, אבל לא נכון להסתיר את זה מהצועדים; אני עולה לבמה לתקן את המצב. עלתה בצעדים קלים לבמה, ביקשה מהתזמורת להמתין קמעא, לקחה את המיקרופון ואמרה:
“אני מרגישה שדברי המסית נפלו פה ושם על אוזניים קשובות, אז אני רוצה לגלות לכם שמחר, שתי קבוצות הסטודנטים, מפַרְעָה ומטיסקלנד, יצעדו אחרי מוחמד ואחרי, בשני טורים מקבילים, לבושים בתלבושותיהם המסורתיות, וישאו שלטים האומרים שהם אכן שונים חבורה מרעותה, אבל למען הצלת האנושות, הם מתעלמים מהשונה כדי לשלב ידיים בהגשמת המטרות המשותפות שאין עליהן עוררין כהתחממות הגלובלית, פרוק הנשק הגרעיני, בטחון, רפואה, וחינוך בסיסי חינם לכל, וכו’. אנא הופיעו בהמוניכם למצעד והשתדלו לשנן הערב את מילות המנון המהפכה כפי שהן מופיעות באתר שלנו, כדי שמחר נשיר אותו כולנו ונפגין את אחדותנו ואת בטחוננו בהגשמת החזון.”
ירדה מהבמה מלווה במחיאות כפיים.

למחרת בבוקר לבש מוחמד את בגדי התנועה בצבעי הירוק בהיר/לבן, ושם פעמיו למקום ההערכות למצעד בקצה הישוב. הרחובות היו מקושטים בדגלי התנועה ובפרחים. שוטרים רבים כבר עמדו על משמרתם בצידי הרחובות, ורכבים של צוותי טלוויזיה נעו אנה ואנה בחיפוש אחר ארועים הראוים לצילום ולשידור. רמקולים שהוצבו לאורך הרחובות השמיעו נעימות של שירי שלום וכן שירי לכת. בשעה עשר החל המצעד. ראשונים הובילו את טורי הצועדים דגלנים הנושאים את דגלי התנועה עם תמונת חמש היבשות השלובות זו בזו. אחריהם צעדו בסך מריה ומוחמד נושאים שלט עם הסיסמה:
“איזה עולם נפלא קיבלנו, למה לקלקל?”
מימינם ומשמאלם צעדו ממלאי התפקידים הבכירים באֵלְפִּידָה כולל המושל הזמני לואי. מאחוריהם צעדו בשני טורים מקבילים שתי חבורות הסטודנטים; בצד הימני, צעדו החברים מטיסקלנד לבושים מכנסי עור עם כתפיות וחולצות בצבעי ירוק בהיר/לבן; בטור השמאלי צעדו החברים מפַרְעָה עם כאפייה לראשם ובגדי הירוק בהיר/ לבן לגופם; הסטודנטים נשאו שלטים שנפרשו לכל רוחב טורי הצועדים, כשקצהו האחד של השלט מוחזק על ידי סטודנט מטיסקלנד והשני על ידי סטודנט מפַרְעָה. המרחק בין שלט אחד למשנהו היה כעשרה מטרים כדי לאפשר להמון האדם שהצטופף משני צידיו של הכביש להספיק ולקרוא את הכתוב בהם. בשלטים נכתב:
“לא להתחממות גלובלית, לא לנשק גרעיני – כן לביטחון סוציאלי, כן לחוק וסדר!”
“כשהבית בוער יש קודם כל להציל את יושביו, ורק אחר כך ליישב חילוקי דעות!”
“למען כדור הארץ, למען האנושות, למען עמך, למען משפחתך, למענך – הצטרף אלינו!”
“אנחנו משתפים פעולה לא בגלל שאנחנו אוהבים אותם – (ציור של שתי אצבעות המצביעות בכיוונים מנוגדים) – אלא בגלל שאנחנו אוהבים את עצמנו!”
“מהפכת “פִיזִיס נוֹמוֹס” נמצאת בתנופה – אף אחד לא יעצור אותנו!”
“אנחנו לא מסכימים בכל, אבל אנחנו מסכימים שצריך לאפשר לעולם להתקיים כדי שנוכל להמשיך ולא להסכים!”
חתם את מצעד השלטים המונף על ידי הסטודנטים השלט:
“ארצות הברית של העולם”
156.
הצועדים נתקבלו במחיאות כפיים שהתגברו או נחלשו בהתאם לתגובת הצופים לתוכן השלטים; בהגיעם לככר שבקצה הרחוב הראשי באֵלְפִּידָה פנו חלקם ימינה וחלקם שמאלה והצטרפו לקהל הרבבות שהקיף את הככר ובמת הכבוד שבמרכזו. מעל הבמה הוצב שלט:
“רק בני שנתיים וכבר גדולים…”
מכל עבר נראו רכבי שידור שמצלמות טלוויזיה מוצבות על גגותיהם. תזמורת ניגנה שירי לכת ופסקה מנגן רק כשאחרוני הצועדים תפשו את מקומם בין הצופים.
פתח את העצרת לואי, המושל הזמני של אֵלְפִּידָה. אחריו נשאו דברים חבר פרלמנט של דִינְגָה, וווילהלם, יושב ראש התנועה. חתם את רשימת הדוברים פרופסור למדעי המדינה שנתן סקירה היסטורית לגבי נסיונות העבר לגבש רוב עבור הקמת ממשלת העולם. בסיום דבריו עלתה על הבמה מקהלה ושרה את המנון התנועה בליווי התזמורת לצלילי הסימפוניה התשיעית של בטהובן, כשקהל ההמונים מצטרף אליה ומילות ההמנון מוקרנות על מסך ענק.
אחר הצהריים נערכו ראיונות לתקשורת בחדר הישיבות של בנין המימשל, בהשתתפות לואי, חברי פרלמנט מדִינְגָה, מריה ומוחמד, לינה וקולגה שלה, וסטודנט וסטודנטית מפַרְעָה.
בתום הראיונות הלכו מוחמד ומריה למשרדו של מוחמד בבנין המלון סמוך לטברנה. התיישבו זו לצידו של זה אל מול החצר הפנימית של המלון והמזרקה עטורת הפרחים על רקע שמיים של שעות בין הערביים.
“נו, מה אתה אומר מוחמד?”
“אני עייף, נאנח; אני כבר בריא לגמרי, אבל השרירים שלי עוד לא מתפקדים בכל מאת האחוזים אחרי חודשים של תפקוד חלקי; אני חושב שאני אתחיל לפקוד את חדר הכושר במלון. ומה איתך?” חייך ונטל את ידה בידו.
“אני מרגישה כמו בלון שהוציאו ממנו את האוויר; בפסיכולוגיה קוראים לזה אנטיקליימקס; הגענו לשיא ומה עכשיו? עשינו את שלנו, ולאן מכאן?”
“אני שותף להרגשתך; אבל אני מניח שממחר בבוקר כבר נמשיך להסתכל לעתיד; את תמשיכי לערוך סיורים לאורחים ולהרצות להם על “פִיזִיס נוֹמוֹס” כדי להמשיך ולעשות נפשות למען המהפכה, ואני אמשיך לקבל במשרד אנשים שרוצים לעלות על העגלה שלנו כדי לקדם את עצמם וענייניהם; כבר מחר יש לי פגישה עם יזמים שרוצים שאפגיש אותם עם בעלי הון לצורך מימוש חלומם.”
“מוחמד, אתה ממש עייף…?”
“לא עד כדי כך…” חייך; שניהם קמו מכסאותיהם והתחבקו.
“בוא אלי ונצפה בטלוויזיה; נראה אותנו מופיעים על כל במות העולם וננפח לנו את האגו…”
שידורי הטלוויזיה יחסו משקל מיוחד לאחדות שהפגינו הסטודנטים מהימין והסטודנטים המוסלמים בשאיפתם לממש את המהפכה. הפרשנים הביעו את דעתם שארועי היום ישמשו ציון דרך גורלי בדרך להקמת ממשלת העולם.

פרק שלושה עשר: בחזרה הביתה.

בשעת לילה מאוחרת חזר מוחמד לביתו. בבוקר המחרת עלעל בהודעות המייל הרבות שהגיעו; פתח את זו של אימו:
“מוחמד אהובי,
איך ההרגשה להיות בפסגת העולם? “פיזיס נומוס” וכל הסובב אותה, כולל אותך ומריה הפכו להיות לשיחת היום; עתה שהכנסתם מוסלמים ונוצרים ימניים “לאותו סיר”, אולי פחתה הסכנה לשלומך, אבל אולי גדלה…, קיצוניים יכעסו עוד יותר ש”הכשרתם” סטודנטים נוצרים ימניים שנואי נפשם; אנא שמור על עצמך;
אני לא יכולה להמנע מלהעיב על שמחתך, ולציין ששירין לא מפסיקה לקוות אבל ככל שעובר הזמן גובר עצבונה. מה עושים?”
אמא ואבא.”
ענה מיד:
“יהיה בסדר, ככל ש”פיזיס נומוס” מתקרבת למטרתה אני מתקרב לשירין – סבלנות – יהיה טוב.”
157.
אחרי שבועיים אישר הפרלמנט של דִינְגָה עריכת משאל עם. אחרי מערכת בחירות רוויית ויכוחים סוערים, התנצחויות, האשמות והכפשות הדדיות, אזרחי דִינְגָה הצביעו בעד הצטרפות לתנועת “פִיזִיס נוֹמוֹס”. הוקמו ועדות ונערכו דיונים כדי לקבוע חוקים ותקנות לישום מידי בשטח כדי להרחיב את מימוש מצע המהפכה בכל שטח היבשת. נאסרה בניית בתים מעץ, נאסרה השלכה לגרוטאות של ריהוט מרופד שבלה, ויש לחדשו; נאסרה כריתת עצים אלא בקבלת היתר מיוחד; לא יוצאו יותר רשיונות בנייה לבתים מעל לגובה של שתי קומות למעט בתי תפילה ומבני תעשיה שתהליך היצור מחייב הפרשי גובה; תאסר הבאת יותר משני ילדים למשפחה; יוקצו מגרשים בני אלף מטרים רבועים לחסרי דיור מעוטי יכולת לבניית ביתם כאשר האדמה נשארת בחזקת המדינה ואין לסחור בה; יאסר יצור מכוניות פרטיות בנפח מנוע של מעל לאלף ומאתיים סמ”ק; רוב תקציבי הפיתוח ומילוות רשות מהציבור יופנו לבניית חרושת ליצור אמצעי יצור לאנרגיה ירוקה, ולנטיעת מטעי תירס על כל שטח פנוי לשם יצור בִּיוֹפְיוּל.
שמחה מהולה בעצב שררה באֵלְפִּידָה; המהפכה עליה חלמו התושבים קורמת עור וגידים, אבל הם עומדים לאבד חלק מהיחוד שלהם; “אלפידות” נוספות עומדות לקום ברחבי היבשת.

מוחמד החליט שהגיע הזמן לעשות מעשה ושלח הודעת דואר למר עג’מי:
“מר עג’מי הנכבד,
כפועל יוצא מכל מה שעיניך חזו באמצעי התקשורת בחודשים האחרונים, החלטתי שאני את שלי עשיתי. אהיה אסיר תודה לך אם תפרסם ברבים, בצורה המושכלת והנאותה ביותר, את העובדה שהצטרפתי ל”פִיזִיס נוֹמוֹס” כמודיע בשליחות של אנשי דת מוסלמיים, ולראיה פרסם חילופי מסרים ביני וביניהם עם התאריכים הרלבנטיים כהוכחה למהימנות הידיעה.
אני מניח שאזרק מהתנועה בבושת פנים…, או אז אוכל לחזור ולהתקבל בחזרה לחיק עמי, להתארס ולהנשא לשירין – לא בהחבא, לא במסתרים, אלא קבל עם ועדה, ולחזור לחיי הרגילים ולמשפחתי; ואגלה לך סוד, אחרי שנתיים של נסיון חיים שצברתי, החלטתי שדרך החיים הטובה ביותר במסגרת המשפחה היא דרך האסלאם המתון.
אנא מחוק את ההודעה הזאת ושמור בסוד את תכנה לעולמי עד…
מוקירך ואוהבך,
מוחמד.
נ.ב,
אל תעדכן אותי בפעולות שלך בנידון; אני רוצה להיות “מופתע” ברגע שאחסף לתוצאותיהן…”
158
תוך זמן קצר הגיעה תשובה:
“מוחמד ידידי,
בקשתך תענה בהקדם; אני מיד מתקשר לעתונאי ממכרי כדי לארגן מסיבת עתונאים. ברוך שובך לחיקנו; אני אשמח לנהל את טקס הארוסין ואת טקס החתונה שלך ושל שירין – מגיע לי…”
בידידות,
עג’מי.

נ.ב.
כבר מחקתי את ההודעה שלך…”

מיד כתב מוחמד לאימו ולאביו:
“הורי היקרים, יש לי הפתעה משמחת עבורכם ועבור שירין, וכן גילוי סוד ששמרתי מכם ומהעולם בשנתיים האחרונות; ולפני שאני נכנס לעובי הקורה – חשוב מאד:
1.בשום אופן לא למסור את תוכן הידיעה הזאת לאף אדם אף פעם.
2. למרות האמור לעיל, כרגע לא להשמיד אותה ולשמור אותה מכל משמר שמא תימחק באקראי, כדי להראות אותה לשירין בבוא היום, ורק אז להשמיד אותה.

ולעניין: החלטתי לעזוב הכל, לחזור הביתה, להתחתן עם שירין, להקים משפחה, ולחזור לחיי הרגילים. החלטתי שאין טוב לו לאדם מאשר לחיות בחיק משפחה מוסלמית מתונה.
ולגילוי: לא הגעתי ל”פִיזִיס נוֹמוֹס” באקראי ועל דעת עצמי; גויסתי למשימה כמודיע על ידי אנשי דת בהמלצת מר עג’מי; נשביתי ברעיון המהפכה ונאבקתי עבור הגשמתה; גם עתה אני ממשיך להאמין בה אבל משעלתה על דרך המלך החלטתי שתרמתי די. תרמתי גם לשולחי כאשר בזכותי המהפכה מכירה בזכותו של כל אדם בחייו הפרטיים להמשיך ולדבוק באמונות/דתו. לפני מספר דקות כתבתי למר עג’מי ובקשתי שיפרסם ברבים את דבר שליחותי כמודיע. בתקווה שברגע שהדבר יוודע, ואזרק מהתנועה בבושת פנים…, יסכים האסלאם לקבל אותי חזרה, והאדון אחמד יסכים לנישואי עם בתו שירין.
זהו; אנא אל תפרסמו תוכן מכתב זה. אסור שיוודע שאני הוא שיזם את חשיפתי שכן הקיצוניים בעדה שלנו חייבים להמשיך ולהאמין שלולא החשיפה הייתי ממשיך לפעול למען האסלאם במסגרת תנועת “פִיזִיס נוֹמוֹס” למרות הסבל, הרדיפות, החרמות, ונסיונות ההתנקשות בחיי.

ברגע שיתפרסם העניין בתקשורת הראו כמופתעים…, גם שירין ואמה צריכות להיות מופתעות; בבוא היום נראה לשירין – ולשירין בלבד – את תוכן הידיעה הזאת עם התאריך, ותבין שאני הוא שיזמתי את פרסום העניין הזה כדי להתאחד איתה.”
נשיקות,
מוחמד.”
159.

מה עושים עכשיו? הרהר מוחמד, להמשיך במשחק כאילו שום דבר לא השתנה? ומה עושים עם מריה? התלבט והתלבט והחליט שלשם השקטת מצפונו עליו לבטוח בה שתשמור את סודו, ולגלות לה את כל הפרשה – שתשמע אותה מפיו ולא מהתקשורת. קבע להיפגש איתה בביתה.
“שלום מוחמד, בוא היכנס,” חיבקה אותו והצמידה שפתיה לשפתיו. מוחמד נענה מבלי לגלות התלהבות מיוחדת.
“אוי, קרה משהו,” אמרה מריה; “אתה מרגיש טוב?”
“אני מרגיש טוב אבל באמת קרה משהו; בואי נלך לטייל בפארק שעל יד הבית שלך.
הלכו לכיוון הפארק כשזרועה של מריה שלובה בזרועו וגופה נצמד לשלו.
“אז מה קרה, משהו רע? במשפחה שלך?”
“לא, חס וחלילה, פשוט החלטתי לשנות כיוון בחיי ואת הראשונה שאני רוצה להודיע לך על כך, למעשה את היחידה בשלב זה שתדע מהעניין. ”
“נו…?”
“בואי נמצא ספסל בודד.”
“נו, ישבנו.”
“את רוצה קודם את כל הסיפור או קודם את שורת המחץ?”
“את שורת המחץ.”
“אז החלטתי לחזור לביתי, להתארס ולהתחתן עם בת דודה שלישית שלי, להקים משפחה, ולחיות את חיי בקרב בני הקהילה המוסלמים שלי.”
“אני לא מאמינה,” נדהמה מריה מהידיעה שניחתה עליה, “זה, זה בכלל לא מסתדר לי עם מוחמד שאני מכירה; אתה חייב לעשות זאת? מישהו איים עליך? היא בהריון ממך…?”
“לא…” פרץ מוחמד בצחוק, “אף פעם לא נגעתי בה ולו בקצה הציפורן, ואף אחד לא מאיים עלי, ההיפך הוא הנכון, כרגע אני מאוים כך שאני כלל לא יכול להתקרב אל ביתה, או אל בית הורי או לשכונה שלנו.
160.
“אז מה הסיפור מההתחלה?”
“לפני שאני מתחיל בסיפור אני מוכרח להגיד לך משהו.” סובב את חצי גופו אליה, חפן את כפות ידיה בידיו, והמשיך: “את האהבה הגדולה של חיי; אין אשה בעולם שאני אוהב, מעריך, מעריץ אפילו, ונמשך אליה מינית יותר ממך; ואת תישארי כך בשבילי עד סוף ימי; אבל שירין, זה שמה של ארוסתי, יותר מתאימה לי כאשתי וכאם ילדי. אולי אם לא הייתה לי דוגמא מאבי ואמי, הייתי מתפתה לנסות זיווג אחר, אבל האושר וההרמוניה הממלאת את חייהם לא משאירה בלבי ספק בקשר לדרך שבה אני צריך ללכת.”
הביטו שניהם אחד בעיניו של השני הזולגות דמעות.
“האמת שכל הזמן חייתי בהרגשה שהרומן בינינו יסתיים מתישהו, אבל קיויתי שימשך עוד קצת; אז מה הסיפור, כיצד תגרום לבני עמך למחול לך?”
“אז מההתחלה: יום אחד הייתי במסיבה משפחתית ומצאתי חן בעיני איש מכובד מהעדה שלנו. לאחר זמן מה ובהמלצתו, ביקשו להיפגש איתי אנשי דת מעיר סמוכה לנו. הם העירו את אוזני שקיים חוג של אינטלקטואלים בשם “פִיזִיס נוֹמוֹס” שרוצה להפוך סדרי עולם וחבריו מטיפים לסגידה לטבע במקום להאמין באלוהים הבורא והכל יכול; הציעו לי להצטרף לחוג כמודיע שלהם. שאלתי אותם בדרך הלצה האם תפקידי יכלול מעשים שמחוץ לחוק, ענו חס וחלילה, רק לצפות ולדווח. מאוחר יותר, עם הכנסי לעניינים והתקדמותי בהיררכיה…, ביקשו גם שאשתדל להכניס את האמונה בדתות למצע התנועה. זהו”
“לא יאומן, כלומר אני, במו ידי, הכנסתי גייס חמישי לתנועה…”
“אל “תשויצי”, אם לא את זה היה יכול להיות מישהו אחר, כל אחד היה מקבל לחוג סטודנט מצטיין למדעי המדינה.”
“אז עוד לא הבנתי מה עכשיו; אתה הלא ידוע בכל העולם כאישיות מובילה בתנועת המהפכה, אף אחד לא יאמין לסיפור שלך, במיוחד שבמשך השנתיים האחרונות נאבקת בכל כוחותיך למען המהפכה; לא יאמינו שכל זה היה רק הצגה; אני לא מקבלת את זה!”
“ואת צודקת. זאת לא היתה הצגה, אני בעד מהפכת “פִיזִיס נוֹמוֹס” וכל זמן שחשבתי שאני דרוש להמשך המאבק נשארתי. עתה שיבשת דִינְגָה איתנו והרוחות המנשבות בעולם נוטות לנשב בכיווננו, החלטתי שעשיתי את שלי ועתה הזמן לעשות לביתי.”
“נו, אז אני שוב שואלת, כיצד תשכנע את עדתך ש”חזרת בתשובה”…?”
“זה יותר פשוט מפשוט; ביקשתי ממפעילי, אנשי הדת, לפרסם ברבים את חליפת המסרים בינינו עם התאריכים הרלבנטיים, ואז חזקה על ווילהלם שיזרוק אותי ממהתנועה בבושת פנים ואנשי עדתי ישמחו לאמץ אותי חזרה לחיקם.”
“לא יאומן… ומתי כל זה אמור לקרות?”
“אינני יודע, ביקשתי שלא יודיעו לי מראש כדי שגם אני אראה מופתע מהגילוי….”
“ואם לא יענו לבקשתך? מסיבות מסיבות שונות?”
“יענו גם יענו; האיש שאני בקשר איתו מהימן ואף סיכן את חייו בארוע שהשתתפתי בו.”
“בהקשר ל”פִיזִיס נוֹמוֹס”?
“לא, בהקשר לארוסתי.”
“וואאו, אתה ממש הרפתקן; ומה יהא עלי? אשאר לבד בחזית התדמיתית של המהפכה…?”
“אני ממש מצטער על אי הנעימות, אבל אני משוכנע שלא יוותרו עלייך.”
“ומה תעשה עכשיו, עד שהעניינים יתבהרו לכאן או לכאן?
“אני אתפקד על אש נמוכה ואחזור לקרוא בספרי הלימוד של השנה השניה באוניברסיטה.”
“ומה תענה למראיינים אחרי שתחזור “להתאסלם”?”
“אני לא אתראיין. לא אתייחס למעשי בשנתיים האחרונות;”
“ואם ילחצו עליך אנשים משכילים וחכמים מעדתך, ויאמרו שאינם מאמינים שבשנתיים האלה רק שיחקת תפקיד?”

“אני אפטור אותם באמירה סתמית ופסקנית שהחלטתי שדרך החיים הטובה ביותר היא האסלאם.”
“עוד שאלה אחת; כבר נפגשת עם ארוסתך? שוחחת איתה? או שזה רק שידוך?”
“שאלה מצוינת. התארחתי בביתם פעמיים, כל פעם למספר ימים, ושוחחנו בלי סוף מבוקר עד ערב; היא בחורה חכמה וגם משכילה; היא לומדת בסמינר למורות.”
“ואתה אוהֵב אותה?”
“אני אוהָב אותה!”
“בוא נחזור, מתחיל להיות קר.”
161.
בימים הבאים ניהל מוחמד סדר יום קבוע; ביום עבד בחנות הכלבו ובערבים ישב ספון בחדרו למד ושינן וכתב עבודות בנושא מדעי המדינה. בקשות לראיונות שהגיעו דחה באומרו שיפנו למינהלת התנועה כיון שאין לו יותר מה לומר, הוא בסך הכל בורג קטן בארגון גדול שהולך ומתעצם מידי יום. בקשות לפגישות במשרדו שהופנו אליו מצד משרדי הממשל באֵלְפִּידָה דחה באומרו שבעבר נפגש עם אנשים שונים שניסו לשחדו כדי שיפעל למענם והוא לא רואה את עצמו מנוסה מספיק כדי לעסוק בנושאים כאלה.

ערב אחד פתח הודעת מייל שקיבל מאימו:
“מוחמד יקירי,
הערב שידרו ידיעה בטלוויזיה המקומית ובה הודעתו של מר עג’מי שנשתלת בתנועה על ידי חבריו ועתה הסתיים תפקידך ואתה חופשי לחזור לחייך הקודמים; להוכחת נכונות דבריו הציג לכתב תכתובות בינך לבין אותם אנשים עם ציון התאריכים בהם נשלחו המסרים. הוא גם הודה לך על פועלך למען האסלאם במסגרת התנועה ועל אומץ ליבך ונכונותך להקרבה מול איומים מצד אותם גורמים שנאבקת למענם אבל מבלי שידעו זאת. נו, מתי רואים אותך כאן? מיד עם גמר שידור הידיעה החל הטלפון לצלצל ומאז לא פסק; מקצת המטלפנים מברכים אותנו על נאמנותך לכור מחצבתך, מקצתם לא מאמינים לדברי הכתב ואומרים שזו פרובוקציה בנסיון להשחיר את פניך, וחלקם בטוחים שלמרות הפרסום תשאר בדִינְגָה ותמשיך לפעול בשרות המהפכה. אני מחכה לשמוע מבת דודתי אמה של שירין; לא אטלפן אליה מיוזמתי.
אנא הודיענו דבר.
אבא ואמא.

טילפן מיד למריה ודיווח לה. לא שמעה דבר בנידון;
למחרת הגיע בבוקר לחנות הכלבו; נקפו השעות, לקוחות באו והלכו, ולא היתה שום התייחסות לידיעה; אחר הצהריים הגיעה שיחת טלפון מלשכתו של לואי, המושל הזמני של אלקיפה ובה הודיעה המזכירה למוחמד שלואי מבקש לשוחח איתו בהקדם. בתום יום העבודה הלך מוחמד לבנין הממשל והתקבל אצל לואי.
“שלום מוחמד, שב בבקשה; התפרסמה בתקשורת ידיעה שנשמעת מופרחת מיסודה, כאילו היגעת לתנועה שלנו כשליח של גורמים אסלאמיים.”
“כן, גם אמי ואבי ראו את הידיעה והודיעו לי על כך”
“נו?”
“הכל נכון,” הודה מוחמד בפנים חמורות סבר.
“אני לא מאמין…, אתה חש בטוב?”
“אני בריא לחלוטין; הגעתי בדרך שנאמרה בכתבה אבל מיד נשביתי בקסמי החזון, הרעיונות, סעיפי המצע, והאנשים בחוג, ולאורם פעלתי כאילו והגעתי לחוג “פִיזִיס נוֹמוֹס” מיוזמתי; העברתי להם ידיעות מהנעשה אצלנו אבל למעשה יכלו להתעדכן באתר שלנו ולהחכים באותה מידה. הדבר היחידי שפעלתי למענם הייתי עושה גם לולא נשלחתי מטעמם וזה להשתדל שהמהפכה לא תשלול את הדת ותדיר משורותיה אנשים המאמינים באלוהים.”
162.
“עכשיו זה כבר נשמע יותר הגיוני; אז מה יהיה אתך עכשיו?”
“לא יודע, מה אתה מציע?”
“אתה יודע שכבר מחר או עוד הערב תחלנה להופיע בתקשורת ידיעות שלא רק מצטטות את העובדות אלא גם מוסיפות נופך משלהן כמו למשל: “מרגל בצמרת תנועת “פִיזִיס נוֹמוֹס”; או “הנהגת תנועת המהפכה הולכה שולל על ידי בחור מוסלמי שהושתל בקרבה”.”
“אם אתה חושב שעלי לעזוב אני מוכן לעשות זאת כבר מחר; אני מרגיש רע מאד מהעובדה שאנשים יקרים שפעלו איתי יכולים להיפגע מהגילוי הזה. קיויתי כל הזמן שהאנשים ששלחו אותי לא ימצאו לנכון לפרסם את הדבר מחוסר עניין שכן עתה ש”פִיזִיס נוֹמוֹס” הפכה לתנועה בינלאומית ענקית, אני כבר לא מעניין אף אחד.”
“ומה תעשה עכשיו?”
“אחזור לביתי ולמשפחתי ולחיי הקודמים.”
“אתה יודע שזה לא יהיה אותו הדבר.”
“אני מודע לכך, אבל עם הזמן האנשים ימצאו דברים אחרים לעסוק בהם ואני אשקע לתהום הנשיה.”
“אתה רוצה לעזוב?”
“עתה אני מוכרח לעזוב ולו רק כדי לא להיתקל יום יום ושעה שעה במבטים של האנשים כאן.”
“או קיי, רק אל תעלה על האוטובוס הראשון בבוקר; המתן למה שנשמע מהמינהלת שלנו.”
“תודה, אחכה להודעה ממך; ערב טוב.”
“ערב טוב מוחמד,” לחצו ידיים בחום.

חזר לביתו, הפעיל את המחשב, ואת אשר יגור בא לו; הכתבה עליו עשתה לה כנפיים ומכל אתר חדשות ניבטה תמונתו ופרטי הידיעה, לפעמים כפשוטה ולעתים בצרוף פרשנות מרושעת פחות או יותר כיד הדמיון השורה על הכותב.
למחרת טילפן לחנות הכלבו והודיע שלא יופיע לעבודה כיון שאינו חש בטוב. הגיעה הודעת מייל מאימו ואביו:
“מוחמד בננו יקירנו אהובנו,
בן לילה הפכת מדמות נערצת למשל ולשנינה; עיתונאים קטנים ומרושעים עלו על הגל ולא מסתפקים רק בציטוט העובדות אלא מוסיפים משלהם ראש ולענה.
אבל יש נקודת אור אחת, והיא “מאפילה”(בלשון שגיא נהור…), על כל השאר; טלפנה בת דודתי; שמעו כולם את הסיפור כולל אחמד בעלה. אמר לה ולשירין שהוא רק מחכה לשובך כדי לארגן לך קבלת פנים של נסיך כיד הכנסת האורחים הידועה של המוסלמים.
אנא חזור הביתה במהרה.
163.
כמי שכפאו שד, ארז מוחמד את מזודותיו, לקח בתיק הצד את המחשב הנישא ואת פריטי הלבוש והקישוטים האקזוטיים שסיפקה לו אַתֵנַה; את הכובע רחב השוליים חבש לראשו ועל עיניו הרכיב את המשקפיים עם העדשות הגדולות והכהות; השאיר את מפתח הבית על השולחן, יצא מהדלת וחש לתחנת האוטובוס. אחרי כעשרים דקות שנראו בעיניו כנצח, עלה לאוטובוס והתיישב בחלקו האחורי כשכובעו שמוט על מצחו ופניו.
אחרי נסיעה של כמה שעות הגיעו לעיר המחוז. מיהר לתחנת הרכבת כדי להגיע לעיר הגדולה ומשם להמריא לכיוון מולדתו. ברכבת חזר ובדק בארנקו שכרטיס האשראי הבינלאומי שסידר לו אביו נמצא ברשותו והוא עדיין בתוקף.
בשדה התעופה ניגש לדוכן של חברת התעופה ששעת ההמראה של מטוס השייך לה לכיוון ארצו היא הקרובה ביותר. הגיש לדיילת את כרטיס האשראי ואת דרכונו. הביטה בדרכון והרימה את מבטה אליו כדי לזהותו; נאלץ להוריד את משקפיו. חייכה אליו ואמרה: “אתה מוחמד מאֵלְפִּידָה, אני מוכרחה לספר לחברה שלי שראיתי אותך;” חייך אליה במבוכה וחשב לעצמו:” או שהיא לא חשופה לתקשורת או שלמזלי היא לא מחברת שתיים ועוד שתיים…” אחרי שהסתיים תהלין הרישום וקבלת הכבודה, התיישב במזנון, אכל ושתה והמתין לשעת העליה למטוס. בהתקרב השעה, נכנס לחדרי השרותים, החליף את בגדיו לתחפושת הססגונית מתוצרת אומני קרתגה, ותפש את מקומו בין הממתינים לאוטובוס שיוביל אותם למטוס. בעליה למטוס ובמטוס עצמו היה מושא למבטים סקרניים אבל ככל שיכול היה לשפוט, בגלל לבושו וקישוטיו המיוחדים ולא עקב זיהויו.
“לאחר טיסה של שעות רבות כולל החלפה אחת, נחת מטוסו בשדה התעופה של עיר מולדתו. השעה היתה שעת בוקר שעון מקומי. לאחר קבלת מטענו יצא אל מחוץ לאולם נוסעי הטיסות המגיעות ואותת למונית. הכניס את מזודותיו לתא המטען, התיישב במושב האחורי, ותוך כדי נסיעה החליף את בגדיו לבגדי החולין אל מול מבטיו המשתאים של הנהג שהביט בהשתקפותו במראה שמעל לראשו. כשסיים הוריד גם את כובעו רחב השוליים והסיר מעל עיניו את המשקפיים הכהים. הנהג שעקב אחר מעשיו במראה, זיהה אותו ואמר:
“מוחמד, יא אללה, כל העיר מדברת עליך, איך עבדת על כולם, יא ערס…”
“לא צריך להגזים, לא עבדתי על אף אחד, סך הכל הם כולם אנשים טובים שרוצים את טובת כולנו, גם את טובתם של המוסלמים.”
“כן, אבל רוצים להגביל אותנו לשני ילדים למשפחה, מי ישמע להם?”
“נכון, זוהי בעיה קשה.”
עצרו ליד ביתו, הנהג פתח את תא המטען ועזר למוחמד לפרוק את המזוודות. באותו רגע עברה לידם חבורת ילדים בדרכם לבית הספר; מיד זיהו אותו והחלו לצעוק:
“מוחמד חזר, מוחמד חזר, מוחמד חזר.”
למשמע הצעקות יצאו שכנים מבתים סמוכים וגם אימו; משראה אותה עזב מוחמד את המזוודה על המדרכה, רץ לקראתה והתחבקו חיבוק אמיץ כשנור כובשת את ראשה בחזהו, מתיפחת מרוב התרגשות, כשפיה ממלמל:” מוחמד מוחמד…, אהובי מוחמד.”
164.
פרק ארבעה עשר: משפחה

מוחמד נכנס לביתו, ומיד טילפן לאביו רפיק:
“היי אבא זה מוחמד, אני מדבר מהבית.”
שמע את אביו מודיע בשמחה לנוכחים בחנות: “מוחמד חזר, בני מוחמד חזר.” נשמעו ברכות ומחיאות כפיים מחלל החנות. “אני אחזור יותר מוקדם הביתה, אל תלך לשום מקום.”
“וודאי שלא; אמא גם החליטה לערוך לי ארוחת ערב חגיגית והיא עומדת להזמין את כל המשפחה.”
“אמא, הודיעי בבקשה לאמה של שירין שהגעתי.”
“בוודאי, מיד.”
“אני הולך להתקלח.”
“אני הולכת למרכולית להזמין מצרכים בשביל הערב.”
שהה בחדר האמבטיה זמן ממושך, ואיפשר לגופו ולנשמתו להתענג על החום המחבק של בית הוריו. אימו חזרה מהמרכולית וזמן קצר אחריה הגיע שליח עם תיבות המצרכים. עזר לה בסידור חדר האוכל לקראת הערב; שתי שכנות התגייסו לעזרה בבישול.
לקראת הצהריים צלצל הטלפון ומוחמד הרים את השפופרת:
“שלום, מדבר מוחמד.”
“שלום מוחמד, זה אחמד אבא של שירין.”
“שלום כבודו.”
“ברוך שובך; אני רוצה להזמין אותך אלינו לסוף השבוע להתראות עם שירין; אנחנו רוצים לערוך לכבודך מסיבת קבלת פנים ואני אשמח אם תרשה לי להתנצל בפניך לפני כל האורחים ולבקש את סליחתך על מה שעשינו לך”
“תודה על ההזמנה. אני יכול לבוא עם הורי כדי לסכם את האירוסין אם שירין עדיין רוצה בי אחרי כל מה שעוללתי לה? ולא צריך להתנצל; המסיבה לכבודי היא ההתנצלות הכי טובה.”
“בוודאי, אני אסכם עם רפיק אביך את הפרטים; מסור להם דרישת שלום ממני ומאשתי.”
“תודה.”
165.
לארוחת הערב החגיגית בביתם של רפיק ונור חלבי הגיעו כל בני המשפחה הגרים בסביבה;
כולם רצו לדעת הכל על הכל; מוחמד התנצל בפניהם ואמר שהחליט להשאיר את הפרק של “פִיזִיס נוֹמוֹס” מאחוריו, ואולי ברבות הימים, יכתוב את זכרונותיו ואז יקבלו תשובות לשאלותיהם.
לאחר שהאורחים הלכו, התרווחו שלושת המארחים בכורסותיהם, ורפיק שאל :
“נו, ומה עכשיו?”
“אָי יָי יָי,” קוננה נור לפני שהיה סיפק בידי מוחמד להשיב, “בתקשורת אתה חוטף עכשיו מכל הכיוונים; אולי תבקש מהבוסים של “פִיזִיס נוֹמוֹס” שיוציאו הודעה שתבהיר את מה שהיה ושיודו לך על כל מה שפעלת למען התנועה; אחרי הכל אנחנו לא גרים בארץ מולדתם של סבינו וסבתותינו, אנחנו זרים פה”
“אבא ואמא יקרים, אי אפשר לרצות את כולם. כרגע אני גיבור בשביל רוב המוסלמים, ואני בוגד בשביל רוב האחרים. אם התנועה תוציא הודעה המפרטת כל מה שהיה ותודה לי על מעשי, עדיין אשאר בוגד בעיני חלק מהעולם הנוצרי, ואחזור להיות בוגד בפני רוב העולם המוסלמי. אני רוצה את שירין ואני רוצה לחיות בחיק האסלאם ולכן אני לא אבקש דבר ממינהלת התנועה ואקווה שלא יוציאו כל הודעה מיוזמתם, פשוט יתעלמו ממני, ויניחו לעניין לדעוך עם חלוף העתים.”
“ומה עם הלימודים,” שאל רפיק, “אתה רוצה לסיים ולקבל את התואר?”
“בוודאי.”
“ואם יתלחשו מאחורי גבך כל יום וכל שעה במסדרונות האוניברסיטה?” שאלה נור.
“אז יתלחשו יום, יתלחשו שבוע, יתלחשו שבועיים ולבסוף ימצאו עניינים אחרים לעסוק בהם.”
“ועכשיו שאלת השאלות,” שאל רפיק, “איך תוכל לחזור לחיי שיגרה אחרי השנתיים הסוערות האחרונות…?”
“חשבתי על זה בזמן הטיסה הארוכה; איך אני אוכל להנות משני העולמות גם יחד: גם לחיות עם שירין במסגרת משפחה מסורתית מוסלמית מחבקת, וגם להמשיך ולהפוך עולמות; מצאתי רק פיתרון אחד: אחרי ששירין תסיים את לימודיה בסמינר, אני אסיים את לימודי באוניברסיטה, ונתחתן, ובתקווה ש”פִיזִיס נוֹמוֹס” לא תעלם מהשטח אבל עדיין לא תגשים את כל מאווייה, אציע להם להקים במולדתנו הישנה ישוב כדוגמת אֵלְפִּידָה בה התגוררתי, כדי לראות האם ניתן לממש את עקרונות התנועה גם בקרב אוכלוסיה מוסלמית.”
166.
“ואז תזמין אנשים מבני עמנו לחזור למולדתם מהגלות ביורוס, כדי להקים את הישוב,” התלהבה נור מהרעיון.
“מוחמד יש לך רעיונות…,” אמר רפיק, “לשכנע מדינה מוסלמית מסורתית לקבל עול של ממשלה עולמית?”
“לא, רק ניסוי בקנה מידה קטן של ישוב אחד, ונראה מה יהיה; אחרי הכל מדובר ב”ארצות הברית של העולם” – כל מדינה תשמר את ענייני התרבות, המסורת, והדת שלה.”
“ואיך תקרא לישוב?” שאלה נור כרואה את העניין כבר בשלבי ביצוע.
“”מָחְפוּזָה”, ענה מוחמד.”
“כבר אתה מחפש צרות עם שם כזה…, חצי מהאוכלוסיה תהייה בעד וחצי נגד;” הגיבה נור.
“אני רוצה את האוכלוסיה שבעד; אם האוכלוסיה שבעד לא תגבר ותתעצם ותהפוך לרוב מכריע בקרב האסלאם לא תהיה תקומה לעולם וודאי שלא למוסלמים.”
“נו, עוד חזון למועד,” הגיב רפיק, “אז מה אתה מתכונן לעשות מחר?”
“מחר אני אלך עם אמא לקנות את המתנות הכי יפות שאפשר להשיג עבור שירין והוריה; מה סיכמת עם אחמד בקשר לארוסין?”
“אנחנו כולנו באים אליהם לסוף השבוע ונדבר”
“אני מרגיש בדבריך הבעה קלה של ספק לגבי כל העניין; אני מרגיש כמוך; אני מאד מתרגש לקראת הפגישה עם שירין, אחרי כל מה שהיא עברה.”
“ואחרי כל מה שאתה עברת…” הנידה נור בראשה.

בבית הוריה של שירין התקבל מוחמד בכבוד מלכים; הושב במרכז החלק הארוך של השולחן כשאחמד יושב בראש השולחן ולצידו רפיק. הגיעו כל המוזמנים, התיישבו במקומות המסומנים להם, הכסא מול מוחמד נשאר ריק. אמה של שירין הלכה לקרוא לה. הופיעו שתיהן מהדלת שמול מוחמד; מיד כשראה אותן מתקרבות לדלת קם ממקומו; שירין התקדמה בצעדים איטיים לשולחן כשהיא לבושה כמו כלה בחופתה. עיניהם היו נעוצות אחד בשני. נעתקה נשימתו של מוחמד; כל הזמן הרב שעבר מאז נפגשו ושוחחו לאחרונה נמחק כלא היה; הרגיש שחזר הביתה, שהוא לא צריך יותר להוכיח שום דבר, שהכל יהיה בסדר; רק שתזכה אותו בחיוך, התחנן לפני בוראו; ואכן החיוך הופיע והלך התרחב עד שכל פניה של שירין זרחו באור יקרות. החזיר חיוך רחב וכמעט הושיט לה יד לשלום עד שנזכר במעמד.
“שלום שירין,” אמר בקול רך, התגעגעתי אלייך.”
“שלום מוחמד,” ענתה, “גם אני.”
בסיום הארוחה, ואחרי שהאורחים עזבו, אפשרו למוחמד ולשירין להשאר ולהמשיך לשוחח בנוכחות אמה. השיחה עסקה ברובה בסיפוק סקרנותם של השניים במה שעבר עליהם בזמן הרב שלא התראו; לפתע אמרה שירין:
“מוחמד, חשבת כמה שהגורל שלנו תלוי בדברים שאין לנו שליטה עליהם? בגלל שמר עג’מי חשף אותך כאיש שלהם, “פִיזִיס נוֹמוֹס” “פיטרו” אותך,” חייכה, “היחס של העדה שלנו אליך השתנה מהקצה אל הקצה, וכתוצאה מזה אנחנו שוב ביחד.”
“שירין אהובתי, ככלל אני מסכים לדברייך, אבל במקרה הזה העניינים התנהלו קצת אחרת,”
167.
חייך כממתיק סוד; הוציא מתיקו את המחשב הנישא שלו, הפעיל אותו ואמר:
“במקרה הזה יד הגורל היתה בזה שהפרלמנט של דינגה אישר את הצטרפות היבשת למהפכת “פִיזִיס נוֹמוֹס”, ובעקבות זאת הרגשתי שאני את שלי כבר עשיתי ופניתי ביוזמתי למר עג’מי שיחשוף אותי כדי שאוכל לחזור לעמי ואלייך. הנה הודעות המייל שלי בנידון למר עג’מי ולאמי.” סובב את המחשב והניח אותו לפניהן. במשך דקות ארוכת קראו וחזרו וקראו את הכתוב כשעיני שתיהן מתמלאות דמעות. לפתע קמה שירין מכסאה, סובבה את השולחן, צעדה לקראת מוחמד וכרכה את זרועותיה סביב צווארו; מוחמד המופתע אימץ אותה אל ליבו, כשאמה של שירין לוחשת בתדהמה:
“מה אתם עושים? אוי ואבוי אם אבא שלך יכנס ויראה את זה.”
מיד ניתקו השניים, שירין חזרה למקומה וגם מוחמד התיישב בכסאו כשעיניו דומעות.

נקבע מועד ומקום לטכס הארוסין.
מוחמד התקבל בחזרה ללימודים באוניברסיטה.
כל סוף שבוע התארח בביתה של שירין ושוחחו ארוכות בנוכחות אמה ובנוכחות אחרים שבאו לשמוע חוויות שלו מ”פִיזִיס נוֹמוֹס”.
נערך טכס הארוסין.
נקבע מועד לטכס החתונה.
מר עג’מי הוזמן לערוך את חוזה הנישואין ואת טכס החתונה. לחתונה הוזמנה גם אַתֵנַה, ידידתו המבוגרת של מוחמד מתקופת מגוריו בדירת המסתור, ונענתה ברצון להזמנה.
אחרי החתונה עברו להתגורר בעירו של מוחמד בסמוך לבית הוריו.
שירין התקבלה לסמינר בעירם על מנת לסיים את חוק לימודיה ולקבל תעודת הסמכה להוראה.

פרק חמישה עשר: סוף דבר.

בשבועות הראשונים לחייהם המשותפים נראה מוחמד שמח בחלקו ומאושר בחייו החדשים בחיק אשתו הטריה ובלימודיו באוניברסיטה; תכננו יחדיו את העתיד, דנו מתי להתחיל להביא ילדים לעולם, שוטטו בחנויות כדי לבחור רהיטים וכלי בית חדשים כדי לשפר את מעונם, והרבו להתארח בבתי הוריהם; ככל שנקפו הימים והשבועות, הרגישה שירין אי שקט מהול בעצבות מה שבצבצו מתחת למעטה השלווה ושביעות הרצון שהפגין מוחמד. פעם אחת כשיצא מהחדר כשמחשבו פועל, הציצה בצג המחשב וראתה את הדף הראשון באתר של תנועת “פִיזִיס נוֹמוֹס”; תמונתם של מריה ומוחמד הוחלפה בתמונת חמש היבשות השלובות זו בזו. בהזדמנות אחרת זיפזפ בשלט הטלוויזיה בעוד היא יושבת לצידו שקועה בתלמודה. הודעת הקריינית בעניין מסוים הנוגע ל”פִיזִיס נוֹמוֹס”, הסבה את תשומת ליבה; גם מוחמד פסק לזפזפ והאזין בקשב רב לנאמר. כשעברה הקריינית לנושא אחר, חזר לזפזפ.
“מוחמד,” שאלה שירין, “אתה לא מתגעגע לחיים הקודמים שלך? כשגורל העולם היה נתון בכפות ידיך…? עכשיו יש לך רק אותי, אישתך הקטנה…”
מוחמד חיבק אותה ואמר:
“את אשתי “הענקית” לא הקטנה, וכל דבר בזמנו; מה שהיה היה, לא צריכים אותי שם יותר; עוד שתי ארצות הצטרפו אלינו וזה רק עניין של זמן עד שיצטרפו עוד.”
“אתה שם לב שאמרת: אלינו ולא אליהם, אתה עדיין מרגיש שייך…?”
“כן? לא שמתי לב, זה פשוט הרגל.”
“אם כבר מדברים על “פִיזִיס נוֹמוֹס”, אז הגד, מה קורה עם מריה, זאת שכל הזמן ראו אותכם יחד…?”
“מריה צורפה למינהלת הזמנית של ממשלת העולם ומשמשת כמרצה נודדת בעולם על עקרונות תנועת המהפכה.”
“יופי, אני שמחה לדעת שמעמדה נשמר למרות ששותפה לדרך נשר…”
“הגד מוחמד,” הוסיפה שירין להקשות, “הצטרפה אליכם גם מדינה מוסלמית?”
“עדיין לא; מעניין שאת מעלה את זה; גם אני חשבתי על כך שצריך לעשות משהו בנידון.”
“ומה חשבת?”
168.
“שצריך לשכנע ממשלה אחת, לשם התחלה, נאמר ממשלת פַרְעָה, מולדתנו הישנה, לעשות ניסוי קטן, מבלי להחליט החלטות גדולות ומחייבות, ולהקים ישוב דוגמת אֵלְפִּידָה, שיתנהל על פי עקרונות המהפכה אבל ברוח האסלאם.”
“ומי יישב את אותו ישוב? פעילים מיורוס ומתנדבים מכל העולם, כדוגמת מה שקרה באֵלְפִּידָה?”
“לאו דווקא; חשבתי שצריך להזמין מהגרים מוסלמים מיורוס לחזור למולדתם, בתקווה שהתנועה תממן את בניית הישוב.”
“ואיך יקראו לישוב? אֵלְפִּידָה 2.?”
“לא,” צחק מוחמד, “מָחְפוּזָה 1.,” המשיך לצחוק.
“נו, אז למה אתה מחכה…?” שילבה זרועה בזרועו והביטה בערגה לתוך עיניו.
“למה את מתכוונת?” היתמם.
“אני מתכוונת שתציע את זה לבוסים שלכם, ושאתה תהיה הדמות המובילה; הרבה מוסלמים ילכו אחריך”
“אני צריך רק מוסלמית אחת שתצעד איתי – לא אחרי…”
“אני כבר הולכת לארוז…”
“או קיי,”חייך מוחמד, קודם תגמרי את הלימודים, אני אסיים את האוניברסיטה, נעבוד קצת, ואם עדיין לא יהיו לנו ילדים נחשוב על זה. חוץ מזה אף אחד לא יקשיב לי, אני כבר שרוף ב”פִיזִיס נוֹמוֹס”.”
“נסה ותראה, אולי יזכרו לך “חסד נעוריך”…; בקשר ללימודים שלי ושלך, הם לא יברחו; תמיד אפשר לחזור אליהם; לעומת זאת עד שנסיים את הלימודים, ונעבוד קצת, “פִיזִיס נוֹמוֹס” יכולה להעלם, או להיפך, להמריא לשחקים ואיש כבר לא יזדקק לך יותר; ואולי, בסופו של דבר, המהפכה תיכשל בגלל האסלאם ואז לא תפסיק להכות על חטא כל ימי חייך על כך שיכולת לנסות ולא ניסית.”
“איזו אישה מצאתי?” ליטף מוחמד את שערה, “את ממש מתכוונת ברצינות? אנחנו לא רק משתעשעים במשחקי מוח אינטלקטואליים?”
“כן אהובי, אני מתכוונת בכל ברצינות; נוסף לכך גם אני אישית, לעצמי, רוצה התחלות חדשות; אני רוצה לחנך ילדים בבית הספר שיקום במָחְפוּזָה, שלכשיהיו אבות לבנות, יתייחסו אליהן קצת אחרת מהאופן בו אבי התייחס אלי. אני גם רוצה לגור בתוך עמי; אני לא רוצה להיות מיעוט; בנקודה הזאת אני מסכימה עם הימין הקיצוני שלא טוב לערבב עמים ותרבויות.”
“את יודעת, שירין היקרה, שכבר בשיחותינו הראשונות זיהית בך תכונות מיוחדות, ומספר פעמים השתעשעתי ברעיון לעזור לך לברוח מהבית ולהצטרף אלי לאֵלְפִּידָה…”
“מעניין, לא סיפרת לי.”
“אני כבר הולך לכתוב לפאול, מנכ”ל התנועה; יש לנו די והותר זמן כדי להתחרט…”
169.
אחרי כשלושה חודשים של משא ומתן בין מינהלת התנועה וממשלת פַרְעָה, הגיעו להסכם בדבר הקמת הישוב לדוגמא מָחְפוּזָה במדבר בסמוך לגבול המערבי של דלתת הנהר הגדול. סוכם שהישוב יכלול אך ורק מוסלמים חוזרים, ילידי פַרְעָה או צאצאיהם של ילידי פַרְעָה; לכל תושב או לכל משפחה יוקצה שטח של אלף מ”ר על מנת לבנות עליו את ביתו. נחתמו חוזים עם חברות על הקמת מפעלים ליצור אנרגיה ירוקה כטורבינות רוח, לוחות של תאים סולריים ליצור חשמל, מצברים לאחסון אנרגית החשמל, וכן מפעל להפקת מימן ממים ומפעל ליצור תאי דלק להנעת כלי רכב. כמו כן הוחלט על הקמת מפעל להתפלת מי ים. מונה יועץ מיוחד לטיוב הקרקע על מנת לאפשר גידולים חקלאיים בעזרת המים המותפלים.
מוחמד הוחזר לקידמת הבמה ותמונתו, יחד עם זו של מריה, הוחזרה לדף הראשי של אתר תנועת “פִיזִיס נוֹמוֹס” ברשת האינטרנט. מוחמד מונה ל”שר החוץ” של הכפר מָחְפוּזָה בהקמה.
מפעל הבתים המוכנים היתה התעשיה הראשונה בכפר ופועלי הבניין היו הראשונים שהוזמנו להגר אליו. לאחר שהושלמה בנייתם של כמה עשרות בתים, הוזמנו אנשים נוספים להצטרף למָחְפוּזָה, ביניהם מוחמד ואשתו שירין.

המטוס שהביא את הזוג מוחמד ושירין חלבי נחת בשדה התעופה הבינלאומי של בירת פַרְעָה. הנוסעים ירדו מהמטוס בכבש המדרגות שהוסע למטוס והוצמד לגופו; בהגיע שירין לקרקע, כרעה על ברכיה, נישקה את מסלול האספלט ואמרה:
“חזרנו הביתה.”
170.

“פיזיס – נומוס” – מוחמד ומריה, המהפכה הבאה – ממשלה עולמית
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
725 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך