אבנים יקרות

Tharkun 07/06/2020 468 צפיות 2 תגובות

בבר אחד במיזורי פגשתי איזה בחור בשם חוזה שישב על הבר עם שקית בד שחורה מלאה באבני חן והשוויץ מול בחורות. אמרתי לו שאם הוא לא יפסיק להראות לכולם בסוף מישהו ישדוד אותו, אז הוא מייד שלף את הסמית’ אנד ווסטון שלו ונשף על הקנה כמו קאובוי מנוסה ואמר “שרק ינסו”.
מסתבר שהוא היה דווקא בחור דיי נחמד שהגיע לשם מאקוודור לפני עשר שנים, ומאז הוא חורש את היבשת הלוך ושוב מחפש אבנים יקרות שאחר כך הוא מוכר לכל המרבה במחיר ושולח את הכסף למשפחה חזרה בבית.
אחרי כמה בירות ושלושה שוטים של וויסקי הוא אמר “ למה שלא תבוא איתי לקולורדו גרינגו”, ככה ההיספנים קוראים לאנשים לבנים, בראש חשבתי על זה שההורים שלי בכלל ממרוקו ואני לא חושב שאני נכלל בקטגוריה הזו. הייתי עכשיו בעוד אחד מהטיולים שלי על האופנוע וחשבתי שבעצם אין עבודה שמחכה לי בבית בניו ג’רזי והחוזה של הדירה בדיוק נגמר לפני שיצאתי לטיול, ככה שאין לי שום מחויבות. גם היה נשמע לי מגניב לחפש אבנים יקרות מתחת לאדמה כמו איזה גמד מהסיפורים של טולקין.
אורך הנסיעה ממיזורי לקולורדו היא בערך שלוש עשרה וחצי שעות, חוזה הציע שנעמיס את האופנוע על הטנדר שלו ונתחלק בנהיגה כדי ששנינו נוכל לנוח.
ככה נסענו מתחלפים כל ארבע שעות בערך, עוצרים רק כדי לאכול או לשתות איזה בירה קרה מידי פעם. המיזוג בטנדר של חוזה היה דיי מקרטע אז נסענו עם חלונות פתוחים במרבית הזמן, בדרך חוזה הסביר שאנחנו צריכים להגיע להר שנקרא אנטרו, שם כל שנה השכבות התחתונות של ההר נדחפות מעלה וחושפות מגוון של אבנים יקרות שהטובה מביניהם נקראית “אקווה מרין” שצבעה כחול בהיר ויפיפיה.
בסוף הגענו לעיירה קטנה בשם “בואנה ויסטה” שישבה ממש למרגלות ההר, חוזה החליט לישון ברכב ואני הקמתי את האוהל שלי וישנתי ליד האופנוע. בבוקר המחרת חוזה העיר אותי לפני הזריחה כדי להספיק לתת לי קורס מזורז בחיפוש אחר אבנים מסוג זה. מסתבר שאי אפשר לחפור ולחפור כמו איזה חורני בהר עד שמצאת משהו, זו אומנות שדורשת הרבה ידע גאולוגי וסבלנות. אם בטעות אחת האבנים ניזוקה בידי אחד הכלים שוויה יכול לרדת מאלפי דולרים למספר דולרים בודדים.
בתחילה היה עלינו לסרוק את האיזור ולחפש אחר סימנים המעידים על הימצאותם הפוטנציאלית של אבני החן.
הסיכום בינינו היה שנאסוף יחד את כל מה שנמצא ובסוף נחלק את הרווחים בינינו שווה בשווה.
בילינו בערך ארבעה ימים על ההר שבהם לא מצאנו שום דבר חוץ מאבנים וחול, חוזה התחיל להיות קצת מתוסכל אבל אני הרגשתי שדווקא למדתי הרבה. כל מי שמבין דבר וחצי דבר בחפירה אחר אבנים יקרות יודע שאתה מחפש את הכיס הזה שמתחבא בינות ההר, בתוך הכיס בדרך כלל נמצא עורק המשתנה בגודלו ובו נחות להם האבנים השונות שנוצרות מפעילות וולקנית, טקטונית ובהשפעת המינרלים השונים שבתוך ההר.
ביום החמישי הבנתי על מה כל המהומה, זה היה בערך שעתיים אל תוך הבוקר כששמעתי את חוזה צועק בהתלהבות, מייד רצתי אליו ובפרצוף מחייך הוא הראה לי את הכיס הראשון שמצא, היה זה מין פתח בגודל של אגרוף שנפער בסלע הגרניט. בזהירות הוא החל לשפוך מים על האדמה, תוך שהוא מסביר שבצורה זו האבנים תשטפנה החוצה מבלי להינזק.
ואז לפתע ראיתי חתיכה קטנה מבצבצת ובוהקת מתוך האדמה הרטובה, חוזה סימן לי עם הראש ובזהירות הושטתי את היד והוצאתי אותה. בין שני אצבעותי אחזתי עכשיו באבן שהייתה אולי בגודל של חצי מהאגודל שלי, הצבע שלה היה כחול בהיר שהזכיר לי אגמי קרח שראיתי באלסקה, יופי שהגיע כאילו מעולם אחר. מכל צידיה הייתה האבן חלקה כאילו הייתה מסותתת בידי אדם, זהו סיפוק שקשה להסביר אותו, שבמו ידיך הוצאת מהאדמה פיסת היסטוריה בת מאות אלפי שנים, הרגשתי כמו ארכיאולוג שחושף עצמות דינוזאורים במדבר.
מאותו הרגע התחילה ההתמכרות, לא עזבנו את ההר הזה במשך חודש, חופרים כמו מטורפים ומוציאים אבנים יפות בגדלים שונים. בסוף כל שבוע היינו נוסעים לדנוור לחנות היהלומים של זלמן, שהיה יהודי חרדי מבוגר שהתמחה בכל סוגי האבנים היקרות והיהלומים. כשגיליתי לו שאני בעצמי חלק מהעם הנבחר מייד החליף את הגישה החשדנית שהיתה לו בהתחלה בחברותיות יתר וסיפר אודות משפחתו שהיגרו לכאן מאירופה אחרי השואה.
עם האוכל בא התיאבון וככל שהעסק הקטן שלנו הצליח כך נהיינו רעבים לעוד. רשמתי את העסק באופן רשמי ואפילו העסקנו עוד שלושה אנשים שפדרו הכיר שיעזרו לנו בחפירות כדי שנוכל לשווק את הסחורה. התחלנו לחלק את השנה לפי עונות ואבנים, בקיץ היינו בקולורדו, בסתיו בניו יורק, בחורף בצפון קרוליינה ובאביב בחלקים של קנדה. מהר מאוד מצאתי את עצמי טס ממקום למקום כשמזוודה שחורה קטנה אזוקה ליד שלי ומלאה באבנים טובות, מציג את מרכולתי בפני כל סוחר או בעל עסק במדינות השונות. חוזה החליט שהוא מעדיף לנהל את צוותי החפירה מאשר להתעסק במכירות כל היום, והאמת שזה מצא חן בעיני. בשנה לאחר מכן כבר היו לנו ארבעה צוותים שפוזרו באיזורים השונים שפדרו ניהל ואפילו כבר החזקנו במספר טרקטורים וכלי עבודה כבדים כדי לזרז את החיפוש.
את האופנוע החלפתי עכשיו בקאדילק חדשה ואת מעיל הרכיבה בחליפה שחורה. אם מישהו היה אומר לי שככה איראה לפני שנה כנראה שלא הייתי מאמין, אבל זה טיבו של כסף הוא מסחרר וממכר, ואני נשאבתי ישר לתוך המירוץ הזה. מדהים כמה כסף יכול לשנות את האדם, פתאום התרגלתי לסגנון חיים שונה שכלל מסעדות יוקרתיות ובתי מלון, בכל שלושה חודשים הייתי טס לארץ במחלקה הראשונה כמובן, פוגש אנשים בבורסת היהלומים בתל אביב, לוחץ ידיים חדשות וסוגר עסקאות בזו אחר זו.
פתאום נהפכתי לגאווה להוריי, שלפני כן לא באמת סיפרו לאף אחד מה הבן שלהם בדיוק עושה באמריקה, בעיקר בגלל שהם לא ידעו כל כך בעצמם. עכשיו אמא שלי כבר הייתה מתהדרת בתכשיטים היפים שהייתי שולח והייתה מספרת לכל חברותיה במספרה איך הבן שלה מטייל בעולם ומוכר אבני חן.
העסק בינתיים המשיך לטפס מעלה מעלה ואני איתו, כשהמספרים בבנק הולכים ותופחים לפעמים קל לשכוח מי אתה וזה בדיוק מה שקרה לי.

צרות של עשירים קוראים לזה, פתאום מצאתי את עצמי משחק דמות של אדם שלא הכרתי.
אדם שחנוט בתוך חליפה מבוקר ועד ערב, לא מפסיק לנסוע לרגע, בין מדינות ויבשות שונות. הפסקתי להיות בקשר עם החברים, גם עם המשפחה בקושי הייתי מדבר אם אמא שלי לא הייתה מתקשרת כל שבוע. שלא לדבר על הטיולים והטבע שכל כך אהבתי, הנוף היחיד שראיתי בימים אלה היה מחוץ לחלון של חדר המלון שביקרתי באותו שבוע. יותר מהכל התחלתי להרגיש פתאום מאוד עצוב.
חלל גדול החל להיפער במרכז הלב שלי, ולא היה דבר שיכל למלא אותו.
התקשרתי לפדרו שבניגוד אלי מההתחלה בחר לקחת את כל הסיפור הזה לאט, הוא הציע שאבוא לקולורדו, הצוות בדיוק עבד שם עכשיו בהר אנטרו, במקום שבו הכל התחיל.
ביציאה משדה התעופה פדרו חיכה לי עם הטנדר שלו, הוא בניגוד אלי מעולם לא החליף אותו. כשיצאתי מהשער הוא צחק ואמר שאני נראה כמו איזה פינגווין עם החליפה הזאת.
בבוקר נסענו לאתר החפירות שם כבר חיכו לי בגדי עבודה בלויים שברגע שלבשתי אותם הרגשתי קצת יותר טוב. כשהגענו לנקודת העבודה שמתי לב שחוץ משנינו אף אחד המקום עמד ריק, כששאלתי לפשר העניין פדרו אמר שהוא החליט לתת לכולם יום חופש היום, שאני צריך לזכור איך התחלנו את כל הדבר הזה.
הרבה זמן לא עבדתי ככה, בילינו את כל היום בחפירות מאומצות עד שעות הערב המאוחרות , תחושת סיפוק גדולה מילאה אותי עכשיו, תחושה שלא הרגשתי הרבה זמן, פתאום כבר לא היה אכפת לי כמה מכרנו החודש או אם הצלחתי למצוא לקוחות חדשים. התענוג שבמציאת האבנים הכל כך יפות האלה סיפק לי את כל האושר שהייתי צריך.
פדרו אמר שיש אצלהם פתגם באקוודור שאומר “מצא כסף שכח הכל”.
לא היה לו מושג כמה הוא צדק, פתאום הבנתי שמה שחשוב לי יותר מהכל זה שמחת החיים האישית שלי, שכסף בא והולך.
בסוף חתכנו את העסק כמעט בחצי, את הקאדילק מכרתי והחליפה נשארה בארון. הלכתי לבקר את זלמן בדנוור שאמר לי שלא היה מחליף את המשפחה בעבור שום הון שבעולם.
אז שכרתי חנות קטנה בעיירה בשם בולדר שבה מכרנו את כל האבנים שהיו ברשותנו.
אפילו התחלתי לקחת שיעורים בצורפות כדי ללמוד איך להכין תכשיטים מכל האבנים היפות האלו.

אבנים יקרות
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (2)

“כסף מטמטם ת’עולם ‘טמטם ת’עולם…”
יפה.

יותר מדי ‘לא’ (שהיא מילת שלילה) מופיעות במקום ‘לו’ (בעבורו, אליו). כדאי להעביר הגהה.

‘גרינגו’ הוא זר, לאו דווקא לבן.
האבנים [תשטפנה] – בנקבה. ‘יישטפו’ – זה זכר.
“סוגר עסקאות [בזו אחר זו]” – ‘אחת אחרי השניה’ היא השלישית.

אני לא גזען, אני שונא את כולם.

08/06/2020 01:42

    תודה על התגובה ועל הביקורת.

    השתמשתי בשפה פשוטה יותר שתתאים לסגנון הדיבור של הדמות.
    לגבי גרינגו, אתה צודק אך בארצות הברית היספנים ישתמשו במילה כדי לתאר אדם לבן, לא תראה היספני קורא לאפריקאי אמריקאי גרינגו לדוגמא.
    לקחתי את הביקורת לתשומת ליבי ואתקן. תודה!

    08/06/2020 02:35
13 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך