אוויר פסגות – סיפור מלחמה

Itamar Shai 27/01/2018 541 צפיות אין תגובות

הלילה היה בהיר וקריר.
הירח זרח בחוזקה, מאיר בערך בשני שלישים מאורו, והכוכבים האירו את השמיים בתורם. הרוח לא הייתה חזקה מדי, הקור לא חדר את העצמות, הלחות לא הרטיבה הכל כמו בדרך כלל. המדבר ריחם עלינו הלילה. הוא ידע שנצטרך את כל העזרה שנוכל לקבל.
“יש עוד שאלות, משהו קריטי לפני שאני מסביר בפעם האחרונה?” שאל אותנו המפקד. כרענו בצורת ח’ סביב מפקד הכיתה שלנו בעוד הוא חזר על תכנית התקיפה שוב. חוליית האויב ישבה על כיפה ששלטה בציר חיוני להעברת אספקה. למחלקה שלנו ניתנה המשימה לכבוש את הכיפה הזו.
“כיתה ג’, כמעט הגענו ליעד. אנחנו עוברים על התכנית בפעם האחרונה.” המפקד התחיל להסביר. הבטתי סביב כדי לראות מה מצב חבריי לכיתה. ראשית מבטי קפץ לכיתה ב’ שעוד הייתה איתנו, ראיתי את עומר, המפקד שלהם מסביר להם את החלק שלהם בתכנית. כיתה א’ כבר הייתה בדרכה ליעד שלה, מכיוון שהוא הרחוק ביותר.
שבעה אנשים היינו בכיתה. גל, המפקד. גל היה קשוח עם המחלקה, אבל את הכיתה הוא תמיד ידע להוביל בצורה טובה. היה לו המון נסיון והוא היה בחור טוב; גיא, הנגביסט, כלומר זה שמתפעל את הנגב, המקלע שלנו. גיא תמיד שנא את הנגב, עם כל המשקל שלו. הדבר הכי כבד שהוא סחב לפני הצבא היה מגבר לגיטרה שלו. גיא היה מוכשר נורא במוזיקה; סער, הקלע שלנו, שאחראי לירי למרחק. סער הביט לחלל, כנראה חשב על אבא שלו, כרגיל; מיכאל ומנשה, הרובאים שלנו הם שני אנשים שונים נורא ועדיין איכשהו נהיו החברים הכי טובים. מנשה דתי מבני ברק ובנאדם שמתעצבן נורא בקלות, ומיכאל הוא בן לעולים מברה”מ לשעבר מהצפון שלא מאמין באלוהים ולפני הצבא היה מכור למשחקי מחשב; יעקב, המטוליסט, כלומר זה שמתפעל את מטול הרימונים, אדם נבון, רגוע ונעים בדרך כלל, שהמפקד קרא לו “הקלף המשוגע” בגלל המטול שלו; ודודו, מפקד החוליה השני. דודו עבד והתנדב בחקלאות ושמירה לפני שהתגייס והיו לו חברים בכל היחידות המובחרות בצבא, ועשרות סיפורים על הצבא, כל אחד יותר מופרך מהשני, אבל משעשעים בו זמנית. אני הייתי מפקד החוליה הראשון, הסגן של המפקד. אני התגייסתי לקרבי בגלל שתי סיבות עיקריות. הראשונה היא שאני חי את השטח ואוהב אותו. כל חיי טיילתי וגם בסופי שבוע אחרי שהיינו בשטח כל השבוע אני יכול לצאת לטייל אם חבר אומר לי שנחל צאלים שטף בגשם האחרון. הסיבה השנייה היא “מי אם לא אני”, אבל הסיבה הראשונה נתנה לי יותר כוח להישאר כשקשה. יותר קל לשכב שעות במארב כשאתה יכול לדמיין לעצמך את עשרות מליוני השנים שעברו על האבנים שאתה שוכב עליהן ואיך הן נוצרו ומאיזה מינרלים הן קורצו או כשאתה יכול לזהות ציפורים ולומר מאיפה ולאן הן נודדות.
“כיתה א’ כבר בדרך לקצה הצפון-מזרחי של הכיפה. כמו שאתם יודעים, המחבלים נמצאים על הכיפה. עוד מעט אנחנו נצא עם כיתה ב’ מאחורינו. נגיע לתחתית הקצה המערבי של הכיפה המערבית הריקה, שאותה נהפוך לכיפת הרתק. כשנגיע לשם, כיתות ב’ וג’ יחפו בשלוש מאות שישים מעלות בזמן שאני ועומר ומפקדי החוליות – דודו, איתמר, לתשומת לבכם – נעלה כמעט עד לשיא הגובה של הכיפה, שם נזהה את האויב ונספור ונזהה אותו. לאחר מכן עומר ומפקדי החוליות שלו ושניכם תזחלו בחזרה למטה. דודו ואיתמר, בשלב הזה אתם תאספו את כל הכיתה ותסדרו אותם בסדר הבא מימין: גיא, מיכאל, סער, דודו, אני, איתמר, יעקב ומנשה. כשנהיה למעלה וניישר קו, נפתח באש חיפוי לכיתה א’. כיתה א’ תסתער מצפון מזרח בזמן שהאויב יהיה עסוק בלהשיב אש אלינו, כשגלעד (גלעד היה המפקד של כיתה א’) יאמר לי בקשר, נחדול אש, ובשלב הזה עומר יוביל את כיתה ב’ במעלה הכיפה מכיוון צפון מערב. כשעומר ייתן לגלעד את האות, כיתה א’ תחדול באש ובאותו רגע כיתה ב’ תסתער על אחרוני המחבלים שיישארו שם. כיתה ב’ תטהר את הכיפה ושם נקים מגנן ונוכל לשלוט בציר. ברור לכולם?”.
הכיתה הסתכלה עליו והנהנה. “בסדר גמור” גל המשיך, “מהנקודה הזו נלך בטור מדורג דרך הוואדי הקרוב ממזרח אלינו, נלך צפונה, וכשאני אסמן נחתוך מזרחה אל עבר תחתית כיפת הרתק. סגור?” הוא סיכם.
“סגור” מלמלנו.
“יפה, אז קדימה להסתדר בטור מדורג” גל אמר ויצאנו לדרך. הסתדרנו לצורך ההליכה המבצעית שלנו, קודם הכיתה שלי ואז כיתה ב’, ויצאנו לדרך. הליכה שפופה, קנה מלווה מבט, הליכת סכינים כדי לא להישמע. הלכנו כעשרים דקות, עד שגל נתן את הפקודה לעצור. עצרנו והסתדרנו בחיפוי בשלוש מאות שישים מעלות. המפקד נתן את הסימן לקרוא למפקדי החוליות, ואני ודודו, ובני ואורן, מפקדי החוליה של כיתה ב’, רצנו ריצה שפופה עד למפקדים שם כרענו וחיכינו לפקודות. “בסדר גמור” גל אמר כשכולם הגיעו. “עכשיו אנחנו נגיע ונתחיל לעלות לכיפה. שימו לב שהכיפה הזו נמוכה מאוד ולכן נזחל את כל הדרך לשם.” הנהנו אליו, רצנו עד לתחתית הכיפה ריצה שפופה ונשכבנו על האדמה. הסתדרנו לפי מפקדים ומפקדי חוליות, והתחלנו לזחול במעלה הכיפה. בתחילה זחלנו על חול, דבר שהיה מאוד מתסכל ומעייף מכיוון שעל כל עשרה סנטימטרים שאתה עולה אתה שוקע
שבעה בחזרה. בחצי הדרך החול הפך לאבנים חדות, שהפכו את הזחילה לכואבת יותר אבל גם מהירה יותר במעט. הגענו כמעט עד לשיא הגובה והמפקד עצר אותנו. “יפה” הוא אמר. הוא הסתכל במשקפת ואז נתן אותה לדודו, ואחריו לי. “אני סופר 11 מחבלים, מה איתכם?” הוא שאל אותנו. “כן, גם אני” דודו אמר לו. ספרתי בעצמי. ראיתי שם שלושה מדברים אחד עם השני בצד, ארבעה כורעים מעל לתנור חימום נייד ממש על שיא הגובה, ועוד ארבעה מסתובבים סביבם כדי לשמור. “כן” אמרתי. “סגור” גל אמר. “אז קדימה, תזחלו עד החול ואז תרוצו שפוף ותביאו את הכיתה, תדאגו שיעלו בסדר הנכון” הוא הורה לנו. “כן המפקד” ענינו ביחד והסתובבנו. זחלנו בחזרה את כל האבנים, ואז רצנו שפוף להביא את הכיתה. מכיוון שאני ודודו היינו לצד המפקד, כל אחד קרא למי שהסתדר אחריו בצד שלו. אני קראתי ליעקב ומנשה. הגעתי אל יעקב, עדכנתי אותו שיש 11 מחבלים על הכיפה ושיגיע לעמדה. רצתי למנשה והסברתי לו את אותו דבר, ורצנו ביחד עד לחול, ומשם התחלנו לזחול. זחלתי שוב עד למעלה, מתנשף כמה חלש שאני יכול, יעקב ומנשה מאחורי. הגעתי לשמאלו של המפקד. התנשפתי וכדי לשכנע את עצמי שזה שווה את זה, התחלתי לאמר לעצמי, “מי שלא נשם אבק דרכים –
“לא ישאף אוויר פסגות” המפקד השלים אותי.
הסתכלתי אליו, והוא הנהנן אלי. הנהנתי חזרה, ודאגתי שיעקב ומנשה יהיו איתנו ביישור קו. חיכינו, המפקד ראה שכולם הגיעו, הוא אמר לי לומר ליעקב “רשאי פצטול תאורה”. העברתי את הפקודה ליעקב. יעקב התרומם למצב כריעה, ירה פצטול תאורה והאיר את שמי הלילה. שמעתי את המחבלים צועקים, והמפקד צעק “מכת אש!” והתחלנו לירות. ירינו וירינו וירינו, עד שהמפקד נתן פקודה לירי מטפטף, כך שמנשה ירה שני כדורים, לאחר מכן יעקב, אז אני וכן הלאה, חוץ מהנגב שהמשיך לרסס, ואחרי שני סיבובים המפקד צעק “פצטול נפיץ! מכת אש!”, ונתנו מכת אש לטובת הפצטול. החלפתי מחסנית, והמשכתי לירות בעוד יעקב התרומם והעיף פצצה אל עבר האויב. “חדל!” המפקד צעק, וחזרנו אחריו. חדלנו ירי ומיד שמענו את כיתה א’ פותחת באש, המחבלים נשארו מבולבלים וניסו להשיב אליהם אש, ובאותו הזמן ראיתי את כיתה ב’ מתקדמת בעוד המחבלים עזבו את החזית שלהם פתוחה. לרגע הייתה הפסקה באש ואז כיתה ב’ פתחה באש. שמעתי את ההד של פקודת החדל שעומר נתן לכיתה ב’, ואז ראיתי את שתי הכיתות מתאחדות. גל דיבר קצת עם המ”מ בקשר, ואז אמר לנו: “כיתה ג’! ירינו על חוליה שמנתה 11 מחבלים מזרחית אלינו! לאחר מכן כיתה א’ איגפה אותם מאחור, ולבסוף כיתה ב’ איגפה אותם מהצד! חיסלנו אותם! הציר שלנו!”. קמנו ועמדנו זקוף לראשונה מאז יצאנו מהמגנן, החלפנו מחסניות, התקדמנו לכיפה והתאחדנו עם שאר המחלקה.
הזזנו את גופות המחבלים, הקמנו את המגנן, ניקינו את הכיפה, ולרגע יכולתי לעמוד ליד המפקד.
שנינו הסתכלנו על הציר, עצמנו עיניים. הרמנו את ראשנו, ושאפנו עמוק –
שאפנו אוויר פסגות.

אוויר פסגות – סיפור מלחמה
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך