אור ירוק

04/10/2020 386 צפיות 3 תגובות

לילה. האור ברמזור מתחלף עכשיו לאדום. הוא מאט.עצירה מוחלטת.

הוא בדרך הביתה.

קר לו. הקור מהמזגן מטעה אותו לחשוב שבחוץ נעים. הוא סוגר את המזגן ופותח חלון, אבל מיד מרגיש בחום ובלחות. הוא סוגר את החלון, ומשנה את טמפרטורת המזגן. עדיין קר לו. הוא מצטמרר.

הוא מתכווץ קצת בכסא, מתבונן מהשמשה, מחפש לראות את הירח, אבל לא מוצא אותו.

נמאס לו לשמוע שוב את השיר שמתנגן, אותו “פסקול” שבחר לעצמו, והוא מקפיץ שיר קדימה. גם זה מאוס. ואז עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד… הכול כל הזמן חוזר על עצמו, הוא חושב, מרגיש שכבר שמע את הכל יותר מדי פעמים . מחליף לרדיו, תולה תקווה שאדם אחר אולי יוכל לשפר את מצב רוחו. פרסומת. מחליף תחנה, פרסומת אחרת. השעה כמעט עשר, לא יהיה משהו מעניין עד שיסתיימו החדשות. הוא נאנח, ספק שוכח, ספק מתעלם, שכבר זמן רב הוא כמעט לא מוצא עניין בדבר. הוא מנמיך את הרדיו, נשען לעבר החלון ונותן ליאוש, שציפה בסבלנות ונאמנות להזדמנות, למלא אותו.

בזוית העין הוא קולט שהרמזור השמאלי מתחלף לצהוב ואז לירוק. הרכב מימין, שצריך עכשיו להתחיל לנוע, נותר עומד. אין אף רכב מאחוריו, והנהג או נהגת לא מודעים שהם יכולים להתקדם. הוא ממשיך לנעוץ מבט ברכב העומד. “בטח עסוק בטלפון.”, הוא חושב לעצמו, אפילו מרשה לעצמו קצת להתמרמר על הדור הצעיר, שמתנתק מהמציאות ומתעלם ממה שקורה סביבו – עדיין לא מודע לאירוניה שתתרחש בעוד זמן קצר.

למרות שלא ממש מאוחר, הכביש די ריק. רק בודדים נמצאים פה בשעה הזאת, בלילה הזה. פיסות של היום החולף משתחזרות בראשו. שוב תקרית בעבודה. אי-נעימות. נזיפה ממנהלו, שהרגיש שלא היתה במקומה, אבל שוב לא טרח להסביר את עצמו, ופטר את זה בהתנצלות. בעבר היה מסתובב בתחושת כעס ועלבון, היום נותרה לו רק תחושת עליבות. “חסר טעם.”, הוא מהרהר. אחר-כך נזכר בשיחת הטלפון עם אשתו בבוקר, במשפט הגוער, שהרגיש שנאמר במטרה להכעיס – והצליח. ואולי נאמר מתסכול אמיתי, ואולי משתי הסיבות.

הרגשות העיקריים, אולי היחידים, שאשתו עוד מצליחה לעורר בו הם כעס וגועל, ונראה שהיא משלימה עם זה, כדי שתוכל להפיק כלפיה, רגש כלשהו ממנו. הוא לעומתה, היה מעדיף שתהיה אדישה כלפיו, תניח לו לנפשו, ונראה שכל אחד מהם משתדל לתת לשני, את מה שהוא מבקש לקבל לעצמו.

שום זכרון נעים מהיום שחלף לא עולה.

אחרי מה שנראה כמו דקות ארוכות, הרמזור מתחלף.

ירוק.
הנסיעה נמשכת.

בילדותו במושב, אהב לטייל בלילות ולדמיין שהירח עוקב אחריו, מלווה אותו, כמו השגחה עליונה, סבא ירח, ובגיל מאוחר יותר, היה מוצא פינה מרוחקת ואפלה, עומד לבדו ומתבונן בכוכבים, נפעם מזוהרם. היה קורא ספרי אסטרונמיה, המתארים את הקונסטלציות. שמות, צורות, מיקומם. קרא על הקדמוניים שהאמינו שהכוכבים הם עיניהם של האלים, הצופים בהם ומחליטים על גורלם. לאחר שהכיר את אשתו, ועברו להתגורר בעיר, גילה שאין מקום בקרבת ביתו שהוא יכול לראות את הכוכבים כפי שאהב לעשות בילדותו. אורות העיר מנעו ממנו לראות. את החדווה החליף געגוע. הוא הבטיח לעצמו ולבנו כשזה רק נולד, שיקח אותו למקומות ששם יוכלו לצפות יחד בכוכבים. אבל תשע שנים חלפו, והוא לא הצליח לקיים את ההבטחה.

שוב אדום. עצירה.

משמאלו נעמד רכב. הוא מפנה לעברו מבט חטטני, תמיד סקרן לראות מי האנשים שלצידו ברמזור. נהגת בדרך כלל משמחת אותו – אפילו אם זו אמא עם ילד. גברים לעיתים מעוררים עניין, אבל לא מרגשים. הוא שונא לראות זוגות. זוגות מדכדכים אותו. תמיד יש לו תחושה שהם לועגים לו או מרחמים עליו. הזוגיות שלהם אל מול ה”לבדו” שלו. הוא לא מבין שהתחושה הזו נובעת מתוכו.

נהגת. תחושה נעימה, אולי הראשונה היום. היא נראית צעירה ממנו. אולי בעשר שנים. אולי רק בחמש. למרות פנסי הדרך – החושך והמבוכה לנעוץ מבט לא מאפשרים לו להתרשם מספיק, אבל היא נראית לו נאה. שיער עד הכתפיים, בהיר, גלי. פרופיל יפה. היא כנראה עסוקה בשיחת טלפון או הקשבה לרדיו כי היא עדיין לא הבחינה שהוא מגניב מבטים. האוטו אפור, נראה קצת מיושן, וזה מעולה מבחינתו. הוא לא אוהב את המכוניות הגדולות והגבוהות. הוא יתקשה להתאהב במישהי שיושבת באחת כזאת. אבל כאן יש הזדמנות. ברור שכסף הוא לא הדבר הכי חשוב מבחינתה.

הוא מפנה שוב את הראש לכיוונה, אבל הפעם נראה לו שהמבט שלה מופנה אליו, והוא ממשיך את תנועת הצוואר, כאילו רצה לראות משהו שקורה מאחוריה. ואז מחזיר את המבט קדימה, קצת ימינה ליצור ריחוק מלאכותי, שלא תזהה את ההתאהבות החדשה, המביכה מבחינתו. והוא מחייך קצת, מתוסכל מהילדותיות שלו. וכדי לתת הצגה משכנעת הוא מזייף פיהוק, “שתחשוב שאני עייף, לא מרוכז במשהו מסויים.”.

ועכשיו הוא חושב לעצמו, שהיא מאזינה לרדיו. הוא רוצה לדעת מה היא שומעת; מקווה לשיר טוב. לא במובן האיכותי. הוא מקווה שטעמם המוזיקלי זהה. הוא מגביר את הרדיו. החדשות נגמרו והוא מתחיל לדלג בין התחנות, למצוא את השיר “הטוב” שהיא שומעת.

אור ירוק.
היא מתחילה לנסוע. להתרחק.

הוא ממהר להיצמד אליה. הוא לא חושב על כלום, שוכח מהרדיו, ומתרכז במרדף, מתמסר לו כולו, כמו איזה שריד אבולציוני שנותר בו, מתקופת אבותיו הציידים-לקטים. אבל אין בו טיפת אכזריות, ומה התועלת בצייד שאין בו אפילו טיפת יכולת להתאכזר?

גם אחרי אשתו רדף במשך שנים. נאלץ לרדוף. הוא קיווה שטבעת זהב, בשווי שלוש משכורות, שייתן לה בפאריס, יסיימו את המרדף המטורף, ויאפשרו לו סוף-סוף להשיג אותה, אך כנראה לא העריך אותה מספיק. בסוף הוא התעייף, ואיפשר למרחק בינם לגדול.

מרחוק צהוב מהבהב. אדום. ושוב הם ביחד.
אבל עכשיו הוא מרגיש שהסגיר את הכוונות שלו ואין לו אומץ להסתכל. צריך לחכות קצת, הוא חושב לעצמו. והוא לא יודע מה בדיוק היה רוצה שיקרה, איך כל זה אמור להסתיים. ברגע אחד הוא כבר לא נשוי ואב לשני ילדים – למעשה אין כרגע בעולם אדם, פרט לשניהם. הוא היה רוצה לדעת על מה היא חושבת. לקרוא לה את המחשבות. עבר מספיק זמן הוא אומר לעצמו, ומנסה להגניב מבט, אבל הרכב שלה נמצא קצת מאחוריו. הוא מתוסכל. להביט כל-כך אחורה יסגיר אותו לגמרי. הוא מסתכל על החלון, שוכח מהחום והלחות שבחוץ. הלוואי והיתה לו סיבה לפתוח אותו, לצמצם את מספר המחיצות בינהם. הוא מבין שעוד רגע הרמזור יתחלף וההזדמנות תחלוף. אבל הזדמנות למה? מה כבר יכול לקרות? ולמרות שברור לו ששום דבר לא באמת יקרה, למשהו בתוכו עוד קשה להרפות. קשה לוותר על האהבה החדשה שלו. הוא נזכר ברדיו, אבל זה לא השיר המתאים, אולי בכל זאת אם יאזינו לאותו שיר. הוא מחליף תחנה.

ירוק. מתקדמים. הרמזור הבא קרוב.

סופרמן היה הגיבור הראשון שהכיר. אז עוד לא קראו לגיבורי העל, גיבורי-על. סתם בשם שלהם. היתה לו חולצה צהובה עם הדפס, שממש אהב אותה. הוא היה נעמד מול הראי לראות את הפרצוף המצודד והעיקש של כריסטופר ריב, ומנסה לחקות את הבעת הפנים. הוא דמיין שהוא חזק כמוהו, ומתגבר על הפחדים. לפעמים הפחדים האלה היו ילדים אחרים. הוא הרגיש שכדי להסתדר, הוא ממש זקוק לכוחות-על. כשהתבגר, הוא היה צריך בעיקר לקרוא מחשבות. בעיקר של בנות. הוא רצה לדעת מה הן חושבות עליו, והאם הן מאוהבות בו בסתר, כמו שהוא מאוהב בהן. לפעמים היה נבהל מהמחשבה שהן יכולות לקרוא את המחשבות שלו, ומיד התאמץ לחשוב על דברים אחרים, לא להסגיר את מאוויו, כאילו קוראי מחשבות לא מכירים את התכסיס.

והוא רואה שהפעם יש מכוניות שעומדות בנתיבים לפניהם. אבל זה בסדר. בשני הנתיבים מספר המכוניות זהה, וזה אומר שהם יעמדו שוב זה לצד זו. שלושה רמזורים זה נדיר יחסית, והוא רוצה להאמין שמדובר בכוח עליון. גורל. ואם מדובר בגורל – הרי שגורל לא יתלוצץ בנושאים כמו אהבה. ואם יש כאן התערבות של הגורל, אז מדובר באהבת אמת, כזאת שמזדקנים ביחד. שצולחת כל משבר ורק מתחזקת עם הזמן. והוא שוב מתפעל מהילדותיות שלו, “הרי אתה בכלל לא מאמין בדברים האלה.”, הוא מזכיר לעצמו, ומחייך שוב.

“Blue moon, you so me standing alone…”, מהרדיו בוקע קול נשי מבקש חמלה.

מימינו מופיע עכשיו הירח גדול וזוהר, והוא מתחיל להפנים שדבר ממה שהוא רוצה לא יקרה, כי המציאות מסרבת להתכופף בפני רצון, והמחשבה מעציבה אותו. עכשיו הוא מבחין בצהוב מהבהב. המכוניות לפניו עומדות, כי אחרי הרמזור עובדים בנתיב השמאלי, ומישהו לפניו מסמן לו בחוסר סבלנות להתקדם. אבל הוא תקוע. לא מסוגל להחליט על הצעד הבא. האהבה לא משתהה ועוקפת אותו. ולפני שהוא מספיק להתעשת, עוד רכב משמאל עוקף, והוא מבין שכבר משהו נכנס בינו ובינה. רכב שלישי שרוצה להשתלב, בולם, ונותן לו להתקדם, כאילו מתוך אמפתיה. עוד מספר רגעים, הכביש יחזור לשני נתיבים, הוא רואה את האיתות, והיא פונה ממנו, עוד רגע דרכיהם יפרדו, וכרגע הוא היה מסתפק בעוד מבט, אבל היא מתקדמת והוא נשאר לבדו ברמזור, נפרד במבטו מהאהבה המתרחקת.

ואולי זו שוב טעות של הגורל, ואולי האשמה היא בעיר, שכמו שהיא לא מאפשרת לו לראות את הכוכבים, היא לא מאפשרת להם לראות אותו. אבל נראה שדווקא הכוכבים מבינים את טעותם, ומבקשים לפייס אותו.

ובמקום להרגיש מדוכדך מהאהבה שאבדה, הוא מאפשר לילד שבו, זה ששכח קצת מקיומו, לצאת ממחבואו, ובעצם זה הוא שמבקש להכנס לחדרו של הילד. והוא שמח למפגש המחודש. מקדם אותו בחיוך רחב, אפילו צחוק נמלט החוצה, כשהוא משתף את הילד בהרפתקאה האחרונה. ולרגע אין אף אדם בעולם פרט לשניהם.

ואולי הגרסה של הmarcels היתה מעודדת אותו יותר, אבל גם זו שמתנגנת עכשיו ברדיו טובה. אפילו איכותית. הם מאזינים יחד לשיר. מצטרפים לשירה. דם רענן זורם בו עכשיו. הוא פותח את החלון, נושם לרווחה. נראה שהירח ישמח ללוות אותם את שארית הדרך הביתה.

ירוק.

מישהו מצפצף מאחוריו.

אור ירוק
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (3)

הכתיבה שלך מלאה בחן, באמת, היא פשוט כובשת. יש משהו בכנות הפשוטה הזאת, היא מלאה במתיקות, לא כזו שמעיקה או מעוררת בחילה, כזאת שמשאירה אותי עם חיוך לאורך כל הקריאה. אהבתי נורא את הרעיון המקורי, את הסיטואציה בכביש, רגעי יום יום המלווים במחשבות שלך- וכל כך הזדהיתי איתם שזה פשוט הצחיק אותי!
זה לא שכל הסיפור עבר לי חלק בגרון, אני אלרגית לסיפורי בגידה, אפילו אם היא מתרחשת בראש…אבל לא יכולתי שלא להתמלא בהרבה חמלה כלפי אותו בחור, חשבתי שתהיה איזו תפנית נחמדה בסיום, שהוא יגלה שהבחורה היא אשתו. הסיום שלך השלים את התמונה, לא קרה שום דבר מיוחד, פשוט חיבור מתוק ומחזק עם הילד שבך, זה היה חזק.

תמשיך עם הכתיבה המדהימה שלך! מאחלת רק טוב!

12/10/2020 21:25

    אני אתחיל מתודה על התגובה. קצת מרגיש שדחפתי אותך לתת לי תגובה, אבל יש תחושה מאד נעימה, כמעט אינטימית בשיחה עם אדם שקרא משהו שכתבת, שקשה לי לותר עליה.

    הסיפור הזה הוא אחד האהובים עלי, אבל נראה שהוא התקבל בקרירות יחסית באתר. הוא היה לי מאד קשה לכתיבה כי זו הפעם הראשונה שאני כותב בגוף שלישי.

    מזכיר לי את קצת את שיעורי ספרות (שהייתי ממש גרוע בהם). הפתיע אותי תמיד שיש רובד נוסף לסיפור שפספסתי והייתי מתלונן שהמספר צריך להסביר מה הוא כתב, ולא לתת לקורא לנחש. היום אני מבין שזה תהליך מורכב יותר, כי אני מתאר כאן תהליך פסיכולוגי שאני לא לגמרי מבין אותו ורק אחרי שקראתי את הסיפור שלי עצמי כמה פעמים התחלתי להבין אותו יותר. זה קצת כמו טיפול פסיכולוגי שאתה מתאר דברים שאתה עושה, ופתאום אתה מבין את הרקע, הסיבתיות.

    אני לא רוצה לפרט כרגע יותר מדי, אולי בעתיד בכל זאת מישהו ירצה לנתח אותי, אבל אני כן אתייחס לדברים שכתבת. הסיפור בעצם מתאר תהליך של כתיבת סיפור. מאיפה הרקע לבחירת סיפור מסוים. למשל שסיפור אהבה מגיע לפעמים דווקא מנישואים אומללים, ולא ממקום של אהבה גדולה. כי סיפורים לפעמים מבטאים צורך. כמו למשל שאנשים מדמיינים שהם מפתחים תרופה למחלה שהילד או הבן זוג שלהם סובל ממנה, אפילו שאין להם רקע רפואי.

    אני מעלה שאלות בעצמי לגבי מהות הסיפור. מה המטרה של הסיפור? מה הוא נותן לי? עבור מי סיפרתי אותו? האם אני מספר לעצמי את הסיפור כדי להפוך אותו למציאות? האם זה כמו המנגנון של ילדים כדי להתמודד עם מציאות מורכבת – ליצור איזה פתרון קל, בצורה של עולם אחר?

    לגבי הבגידה, שציינת שמפריעה לך בסיפור, יש שם איזו התייחסות לזה גם. מה אנחנו מרשים לעצמנו לעשות בסיפורים? לגבי מה שאת מכנה “בראש”, אני אתן לך דוגמה קצת אחרת. נניח ויש לי ילדים (יש לי באמת) ואני כותב על אדם שאין לו ילדים מהמקום של חופש, שזה משהו שאני רוצה לפעמים לעצמי. לטייל פתאום בעולם, בלי אחריות ומחויבות, זה לא אומר שויתרתי על הילדים. יצרתי מציאות חדשה, עולם שבו הם לא קיימים – וזה לא בגלל שאני לא אוהב אותם. והמציאות והצורך האלה לפעמים נתקלים. יש קטע בסיפור של האיש שמנתב את התנועה, והוא בעצם מסמל את החזרה למציאות.

    שוב, תודה על התגובה. זה מכניס איזו אנרגיה טובה ליום שלי.

    13/10/2020 10:05

אני שמחה שדחפת אותי, יש דחיפות טובות. ודחפת לקרוא, אני אקח את הקרדיט המלא על התגובה, היא מכל הלב.

לגבי הכתיבה מגוף שלישי- זה מדהים כי אצלי המעבר הוא הפוך, הייתי רגילה לכתוב בגוף שלישי או בגוף ראשון, אבל דרך דמות אחרת. השנה אני עוברת מסע מדהים דרך הכתיבה, לכתוב מתוכי, לכתוב אותי. אני חושבת שאני עוברת סוג של הבראה, להיות אני, לאהוב אותי כמו שאני. כי כשאני כותבת דרך דמויות אחרות, אני תמיד יכולה להיות יפה יותר, מוכשרת יותר, לקלל ובעיקר לחיות את מי שאני לא, אלא מה אני חושבת שאוהבים. הכתיבה היא לגמרי טיפול פסיכולוגי. פעם האתר היה הרבה יותר תוסס, כך שזה לא ברור מאליו שמתקבלת תגובה. זה לא קשור לאהדה של הטקסט, אני מאשימה את החוסר בתגובות מאז שהכניסו את האפשרות ליקיים, אנשים לא מצליחים להשאיר מילים.

אני אוהבת את השאלות שאתה שואל את עצמך, טיפ שלי- אל תיתן להן תשובה ברגע, תן להן להדהד ותהרהר בהם. מבינה את מה שכתבת לגבי הרצון להחיות דרך הסיפורים משהו שחסר לך. אני אלגרית לסיפורי בגידה כי אני מרגישה שהיום אנשים פחות מעריכים את מה שיש להם. בכללי, מערכות יחסים הופכות לזולות יותר ויש בי ערך כל כך חזק של נאמנות.
זה ברור לי שהרבה מערכות יחסים הן מצערות, בהן יש שני אנשים אומללים שזכאים לטוב, גם אם הם טעו בבחירה. בכל אופן אני חושבת שצריך לפרק את החבילה אם יש פגם בחבילה עצמה ולא כי יש אחרת טובה יותר.

שמחה שהכנסתי קצת טוב ליום שלך :)

16/10/2020 16:18
14 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך