KabukiWitch
© כל הזכויות שמורות ל-KabukiWitch, ולזהות שעומדת מאחורי המשתמש.

איך נולדת מפלצת

KabukiWitch 21/07/2020 346 צפיות 4 תגובות
© כל הזכויות שמורות ל-KabukiWitch, ולזהות שעומדת מאחורי המשתמש.

כשאני מביטה בפניו, נשברות אט אט, החיוך של “התגעגעתי אלייך כל כך” מתנפץ כמו זכוכית, אני מבינה שכך נולדות מפלצות. הוא לא ראה אותי באה. הוא לא ראה את טפריי ננעצים בקרקע בזמן שעקבתי אחר מבטו, שפתיו, שפת גופו בעודו מספר לי איך היה לו היום. כי הוא לא יודע מה עומד לזנק מבין שפתיי, ואני כן. ואחרי שזה כבר נמלט, לאף אחד אין תאבון לגלידה. את שלי זרקתי לפח. שלו נפלה מידיו כמו בסרטים. כאילו הבאתי לו סטירה, עיניו גדולות ונוצצות כמו שני כדורי בדולח, ואני מרגישה רמז של צרחה מתחיל בגרוני.
אף אחד לא מבטיח סוף טוב לסיפור שכולו טוב. כי כך היה הסיפור. בלי אנשים רעים. בלי צרות. בלי כעסים. רק טוב. ועם זאת סיימתי אותו ברע. אין אהבה לנצח נצחים בסוף הסיפור שלי. כשהדמעה הראשונה שלו מבצבצת, זו יותר גרוע מחרקירי. הכאב כל כך עמוק, שאין לי ספק שארגיש אותו לנצח. שמגיע לי יגון ובדידות לכל חיי. כי הכל היה בסדר.
“אז למה את עוזבת אותי?” הקול שלו כל כך חלש. כאילו המילים בעצמן לא מאמינות שהן באוויר.
מה אני יכולה לענות? הרי לפני יומיים הכל היה בטוח כל כך. כי זה לא התאים לי. אבל מול פניו זה יותר קשה, כמעט בלתי אפשרי, להאמין לראשי שלי. האם זה באמת מה שרציתי? האם זה איך שזה היה אמור להסתיים? האם לעד עכברושי החרטה יכרסמו את אצבעותיי? איך אוכל להגיד לו שהאהבה קיימת, היא פשוט כבר לא אותו דבר. אתמול היינו שניים ביחד, ועכשיו אנחנו שניים לחוד. איך אפשר להסביר משהו בלי הסבר?
“כי אני כבר לא מרגישה את מה שאני אמורה להרגיש. אני אוהבת, אבל האהבה מרה.” איזה משפט דפוק. טפשי וחסר פואנטה. זה לא מסביר כלום. זה לא יסביר לו מדוע תלשתי יום בהיר את לבו. הוא בוכה וגם אני, אפילו שהבטחתי שלא. הזרים העוברים והשבים מחייכים או מרצינים בינם לבין עצמם. עבורם זה כמו מחזה. לא אכפת להם מהשחקנים.
“זה באמת לא קשור אליך. פשוט, זה מתבשל אצלי כבר כמה זמן. הרגשתי שמשהו חסר, וזה לא מתאים.” טיפשה אחת! הרי הסכמנו שלא נגרום לו לחשוב שזה אשמתו. האם עוד מעט ארגיש את המשפט “על טעויות משלמים”? האם זו בכלל טעות? עיניו עוד יותר מאדימות. הוא וודאי חושב על רק לפני ארבעה ימים כשחגגת לו יומולדת וזייפת חיוכים והוא הרגיש שמשהו לא בסדר אבל אפילו לא שאל כי הוא היה כל כך בטוח באהבתו אלייך.

כשאני שבה הביתה פניי נפוחות כמו כדור גומי אדום, ועיניי בולטות מחוריהן כמו שני כדורי דם דומעים. החזה שלי כואב, ראשי כואב. הכל פשוט כואב. כואב כאילו ניקרו בי חורים עם המון קיסמים, וכעת אני מדממת החוצה את תכולתי לאט לאט. הכאב יעבור. הכל חולף. מלבד הצלקות. היכן שהוא שם בחוץ ילך לו לעת עתה אדם מנופץ ריק מתוכן, שימצא את עצמו מביט במקומות בהם הריח שלי נשאר וגופי היה, ימצא תלתל אבוד שלי מתחת לכרית וימרר בבכי, ואני ארגיש את המפלצת שלי מתייפחת ובוכה, שורטת את עיניי ומבקשת סליחה וחמלה שלא תינתן לה. כך זו אהבה, אני מניחה.

איך נולדת מפלצת
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (4)

נהנתי נורא לקרוא את הסיפור- תיאורים מדהימים שממש גרמו לי להרגיש את הכבדות שבעניין.
אהבתי את השימוש החוזר בדימויים שליליים, באמת עוזרים לשדר את הכאב שהדמות מרגישה.
מקווה שאזכה לקרוא יצירות יותר משמחות גם (:

22/07/2020 18:35

    תודה רבה :) שמחה שנהנית!
    יש לי כמה יצירות יותר משעשעות, נסה (אם תרצה) את הקוסם ולילך / טוטאל לוס במידה ולא קראת. הם יותר הומוריסטים.

    22/07/2020 21:39

“היכן שהוא שם בחוץ ילך לו לעת עתה אדם מנופץ ריק מתוכן” – story of my life.
מאוד התחברתי.
אני והמפלצת שלי.

24/07/2020 14:39

    תודה :) שמחה שאהבת!

    24/07/2020 17:10
סיפורים נוספים שיעניינו אותך