אילת

אואזיס 28/07/2019 70 צפיות אין תגובות

זה נראה אפשרי מקומה עשירית דרך חלון שפונה לכיכר סואנת.

אני איבדתי את הילדות שלי, וככה איבדתי חלק מעצמי.
מי אני? אני לא יודעת מי אני.
וזה שאני, אני, לא פותר לי את זה. זה רק סלוגן מזדיין. כמה ימים יקחו לי כדי להיפתר מהשתיקה שלי? 60? 70? 100? 1000? אולי…
אולי אני לא צריכה להיפתר ממנה.
אולי.

כמו שכמעט תמיד קורה כשמסתכלים למטה ממקום גבוה רחוק, אנשים נראים קטנים. בעיות נראות קטנות. האורות של המרכז המסחרי רחוקים, אבל אני יכולה לגעת בהם עם האצבע שלי. אם רק אושיט את היד.

איפה אני אהיה עוד כמה שנים? אני ארגיש? כי עכשיו כל רגש מרגיש כמו תחושה במציאות בנויה מראש, כמו הלם חשמלי על בובה משלט רחוק, כמו התחממות גלובלית שאף-אחד לא רואה.

הכל אפשרי. וזה מפחיד אותי. אפילו האושר שלי נראה אפשרי. מקומה עשירית בבניין ישן, גבוה, רחוק.

אם אני אושיט את היד, יחכה לי משהו בצד השני?

אילת
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
1 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך