סיפור שהתחלתי מזמן, אחרי שקראתי את הספר "כל החיים לפניו" של אמיל אז'אר/רומן גארי (שעליו אני ממליץ בחום) והחלטתי לחקות אותו. למרות שיש לי עוד חלק בראש - לצערי מעולם לא סיימתי את הכתיבה. אני תקווה שהנוכחות שלו ברשת תדרבן אותי.

אין לי עדיין שם, או מחווה לרומן גארי – חלק א

09/06/2021 136 צפיות 4 תגובות
סיפור שהתחלתי מזמן, אחרי שקראתי את הספר "כל החיים לפניו" של אמיל אז'אר/רומן גארי (שעליו אני ממליץ בחום) והחלטתי לחקות אותו. למרות שיש לי עוד חלק בראש - לצערי מעולם לא סיימתי את הכתיבה. אני תקווה שהנוכחות שלו ברשת תדרבן אותי.

אני שונא את אמא שלי, וגם לא איכפת לי שאלוהים יהרוג אותה, כי היא עשתה משהו רע, ושיהרוג גם את דודה שלי וגם את הבן התינוק שלה וגם את כולם ואני אישאר לבד. לא איכפת לי בכלל. ואם אלוהים לא יהרוג אותה, אז אני גם יכול לברוח מהבית שהיא תיבכה גם על מה שהיא עשתה, אני איברח מהבית ואני אימצא הורים אחרים עם בית אחר. לא איכפת לי בכלל. ולא איכפת לי שעכשיו שהיא הביאה את העוגה – היא היתה עצובה וראיתי שעצוב לה בפנים וגם כי היא לא אמרה שום דבר רק שמה לי צלחת עם חתיכה של עוגה על הרצפה על יד המיטה שאני איראה. ואני לא דיברתי איתה, אפילו שהרגשתי קצת עצוב כי כל פעם שאני רואה שעצוב לה בָּפַּנים והיא בכתה, אז גם לי זה עושה שיהיה לי לבכות, אבל לא נתתי לה לראות וגם לא אמרתי כלום, ושכבתי בשקט מתחת למיטה שהיא תצא מהחדר. וגם ראיתי שקובי עצוב ויש לו מחשבות אבל הוא רק שאל אם אני בסדר ומשכתי בכתפיים וסובבתי את הראש לקיר כי פתאום קצת בכיתי מהשאלה שלו ולא רציתי שיראה. אחר כך הוא לא אמר כלום ורק יצא מהחדר. ואז סובבתי את הראש בחזרה אחרי שהוא יצא וראיתי שהחתיכה של העוגה בגודל של שתי חתיכות של עוגה. כי היא הצטערה על מה שעשתה ובכלל לא אכלתי ממנה, הסתכלתי על העוגה ולא אכלתי דווקא שהיא תהיה עצובה, שלא אכלתי את העוגה שהיא הביאה לי. אחר כך אכלתי רק קצת מהקליפה שלא היה אף אחד בחדר, אבל רק מחתיכה שנשברה, ואחר כך אספתי גם קצת פירורים של שוקולד עם האצבע. אבל את מה שנשאר לא אכלתי, רק שמתי ליד הדלת ואז חזרתי לשכב מתחת למיטה בשקט. אולי אני איברח מהבית ואילך לגור בחיפה עם סבא ועם סבתא. והם יכינו לי אוכל שאני איהיה רעב וגם אני יוכל לשחק למטה במיגלצ’ה וגם בקרוסלה, וגם להתנדנד ולא יהיו שם בכלל ילדים אחרים וגם אפילו לא קובי, ויונתן ומומו, ואני איהיה שם לבד. כי זה בכלל לא האשמה שלי מה שקרה ואם היא אפילו לא מבינה את זה, אז היא מטומטמת. זה בכלל מומו אמר את זה וגם הוא אמר שזה מהתורה, כי מומו הוא דתי, שזה אומר שהוא יודע הרבה דברים מהתורה, ויש לו כיפה, והוא עושה דברים כמו למשל שבשבת הוא הולך לבית הכנסת גם עם האבא שלו וגם עם האחים שלו, כי הוא אומר שזה מה שאלוהים אמר לכולם לעשות, אבל אנחנו לא הולכים לבית כנסת בשבת עם חולצה לבנה, כי קובי אומר שזה שטויות, כי אלוהים לא איכפת לו מהבית הכנסת רק איכפת לו שבני האדם יעשו דברים טובים ולא יעשו דברים רעים. מומו הוא חבר שלי וגם של קובי וגם של יונתן, וקובי צודק יכול להיות, כי שמעתי את אבא שלי גם אומר פעם גם כזה דבר. אבל בזה גם קובי לא מבין, כי זה משהו מהתורה, אפילו שקובי, שהוא האח הגדול שלי והוא כבר תכף יהיה בן 10, והוא לומד בבית ספר בכיתה, אבל אני איהיה קודם לפניו בן חמש וחצי. לפעמים אנחנו הולכים לבית הכנסת עם סבא מחיפה שהוא אבא של אבא וגם אבא בא וגם אני וקובי יושבים בבית הכנסת ליד סבא, קובי בצד אחד של סבא ואני בצד האחר, ואבא יושב לפעמים ליד קובי ומראה לו עם האצבע איפה קוראים בספר כמו של התורה עם ברכות, אבל לפעמים הוא יושב לידי. ויש לנו כיפה על הראש אבל בצבע לבן נוצץ, גם לאבא שלנו, ושמים לי ולקובי חולצה עם כפתורים שהדודה מאמריקה מביאה שהיא אחות של אבא שגרה באמריקה והיא גם הבת של סבא וסבתא שלי והם אוהבים אותה כי היא מאוד יפה. לפעמים אני חושב שהיא יותר יפה מאמא שלי, אבל לא אמרתי את זה לאמא בקול כי זה יעשה אותה עצובה, ויש לה גם כל מיני בגדים כאלה שהם מיוחדים. קובי אומר שהם עשירים והם כל הזמן מביאים לי ולקובי צעצועים ובגדים יפים שאסור ללבוש רק לבית הכנסת ושחוגגים חג כמו פסח, ויש לדוד שלי גם כזה שעון מזהב. הדוד שלי לא יודע לדבר בעברית רק ברוסית ובאנגלית והוא מדבר עם אבא ואמא וסבא וסבתא ברוסית.הוא יודע בעברית רק “שלום” ו”מה שלומך?” מצחיק כזה, ואני אומר לו “בסדר” בשקט כי הוא גם ככה לא מבין מה אומרים לו, ואז הוא אומר “בסדר?!” מצחיק כזה ויש לו חיוך כזה עם שיניים מסודרות. ולימדו אותנו שאומרים להם “טנק יו” שהדודים שלנו נותנים לנו צעצועים וממתקים וגם חולצות, אבל מעצבן אותי להגיד “טנק יו” שנותנים לנו חולצות, כי זה לא בכלל משהו שאני רציתי, חוץ מפעם שהביאו לי חולצה עם סטיב אוסטין וגם פעם גופיה עם סופרמן. הם מביאים לנו ממתקים שאין בכלל בישראל, מסטיקים גדולים שנשפך מהם כזה נוזל ופעם קובי חתך אחת עם השיניים וראינו שזה ורוד בפנים וגם סוכריות על מקל ארוכות יותר מארטיק שיש להם כמה צבעים, ויש גם כמו עדשים שיש בישראל אבל בשקית חומה ולי זה לא טעים בכלל רק קובי אוכל את זה וזה טעים לו אבל גם אני אוכל לפעמים, אבל אני אוהב עדשים של ישראל יותר. מומו אמר לנו פעם שאסור לאכול כאלה ממתקים כי זה לא כשר וגם יש בזה בשר וגם חלב ושאלוהים מעניש מי שאוכל ממתקים שהם לא של ישראל כי מכינים אותם אנשים שקוראים להם גויים, אבל פעם אחת ראיתי שהוא חשב שאף אחד לא רואה אותו, אז הוא לקח סוכריה מהר והכניס אותה בכיס של המכנסיים, אבל אני בכל זאת ראיתי. וחוץ מזה קובי אמר לו שזה שטויות, ומומו אמר לו “אתה רוצה להתערב?” וקובי אמר לו “מאה שקל” ואז מומו אמר שאין לו מאה שקל. אחר כך הוא לא אמר שום דבר על הממתקים וגם אני לא אמרתי לקובי שראיתי שהוא לקח סוכריה. אחר כך הגיעו הילדים משיכון א’ על האופניים והם ראו את הממתקים והם ביקשו מקובי רשות לקבל סוכריה, אבל קובי אמר שהוא לא איתן להם, ואחד מהם איתקרב ואמר שהוא רק רוצה לראות, אבל ידענו שהוא רוצה לחטוף. ואז קובי נעמד ועשה לו פרצוף מפחיד והילד חזר והרים את האופניים מהרצפה, והם התחילו ללכת משם, ואז הילד איסתובב וצעק “בן-זונה”, וקובי הרים מהר אבן ועשה ככה כאילו הוא עומד לזרוק אותה, ואז גם מומו ויונתן קפצו אבל אני קצת פחדתי וגם הגוף שלי כאילו לא זז, והילדים שבטוח הסתלקו משם כי הם פחדו מקובי. ומומו אמר שהם בני זונות וממזרים. אחר כך קובי אמר לי שאם מישהו אומר לי ‘בן זונה’, אז אני חייב להרביץ לו או להרים אבן או מקל, כי אם אני לא יעשה את זה – אז זה אומר שאמא שלנו זונה, שזו קללה ואסור לתת למישהו לקלל את אמא שלנו. ואני לא דיברתי כי חשבתי שזה מפחיד ככה לעשות מה שקובי אומר כי אם ילד אחר יותר גדול ממך, וגם לפעמים יש כמה ילדים ורק חשבתי שאני כועס על קובי שהוא לא פחד מהילדים. זה כמו עם הפעם עם המקלט. יש לנו במגרש של המשחקים איפה שהמיגלצ’ה והנדנדה מקלט, ואז אנחנו מטפסים עליו וקופצים לחול והוא תמיד נעול. יש לו דלת עם חלודה וגם יש מנעול, אבל פעם החלון של הסורגים היה פתוח, וקובי אמר שנרד למטה ואני פחדתי ואמרתי שאני לא רוצה לרדת וקובי ויונתן צחקו עלי ואמרו שאני פחדן ונעלבתי אבל בסוף ירדתי בסולם ויש שם ריח מסריח לא כמו בחדר אשפה, כמו בחדר גז, אבל יותר. כזה כמו חול כזה. והיה אור מהחלון והיה שם קורי עכביש, אז אני נשארתי ליד הסולם, וקובי ויונתן ומומו הסתובבו יותר בפנים וקובי ויונתן הרסו את הקורים של העכביש עם מקל, ואפילו שאני שונא עכבישים זה היה לי עצוב וחשבתי שהעכביש יהיה מסכן עכשיו. אחר כך קובי שאל את מומו מה זה ממזרים ומומו אמר שזה כמו בני זונות וזה מהתורה, והוא אמר שזה ילדים שאין להם אבא ובגלל שאמא שלהם זונה אז היא לא רוצה אותם, ואסור להם ללכת לבית הכנסת כי אלוהים יהרוג אותם כי הוא יכול לעשות ברק אפילו בקיץ שיכנס דרך החלון של הבית הכנסת ויהרוג אותם. וקובי אמר לו שזה שטויות שאין דבר כזה, אבל מומו קפץ ככה עם היד ואמר “מתערבים! מאה שקל!” וקובי אמר “על כבוד” ומומו הסכים לו והם לחצו עם הידיים. ומומו אמר לו שזה בתורה. גם אחרי שהיינו במקלט וקובי ויונתן הרסו את הבית של העכביש, אז יונתן שאל את קובי אם אנחנו רוצים לראות סוד ואמרנו לו שכן. כי יונתן כל הזמן רוצה שקובי יהיה חבר שלו, ואפילו קובי מרשה לו להרביץ לי לפעמים. אז הלכנו לבית של יונתן ודודה רבקי לא היתה ולא היה אף אחד בבית. יונתן אמר לנו שנבוא לחדר הקטן של המדפים של הבגדים והיה שם סולם קטן כזה עם שלושה מדרגות והוא עלה והראה לנו ממתחת לבגדים עיתון כזה קטן בצבע של שחור ולבן וסגול כזה עם תמונות של בנות שעושות פרצופים לא נחמדים והם בלי בגדים וערומים והיו להם כוכבים על הציצים ועל הטוסיק אבל היה אפשר לראות שאין בכלל בגדים, אבל הוא נתן את העיתון רק לקובי. קובי הסתכל בתוך העיתון וצחק ואמר שהבנות האלה זונות, אבל הם לא נתנו לי לראות, אז עליתי על הסולם שאני איראה מלמעלה וראיתי מין כזה נייר זהב נוצץ מתחת לבגדים איפה שיונתן הוציא את העיתון ואז איסתכלתי והיו שם כמו הרבה מרובעים עם עיגול בפנים כמו סוכריות על מקל שהן דקות, לא כמו כדור, אבל לא היה מקל, ורציתי לקחת אחת אבל לא רציתי שיונתן יראה אותי. אבל פעם אמא השאירה אותי אצל דודה רבקי כי קובי היה בחוג של כדורסל עם יונתן והיה חופש ואמא היתה צריכה ללכת לעבודה בבית החולים לעשות לאנשים זריקות, ושיחקתי בסלון עם הקוביות של יונתן, וכל הזמן חשבתי בראש על העיתון עם התמונות שסיפרתי לכם ועל הסוכריות, ואז דודה רבקי הלכה לשירותים והיא היתה בשירותים הרבה זמן, אז הלכתי בשקט בשקט על האצבעות והלכתי מהר לחדר של המדפים והסולם היה שם אז עליתי ולא הגעתי אז טיפסתי על מדף ופחדתי שאני איפול ודחפתי את היד מתחת לבגדים ובהתחלה רק הרגשתי את העיתון אז דחפתי עמוק והזזתי מצד לצד והרגשתי עטיפה של סוכריה אז משכתי והיו שם כמה ואיסתכלתי על הזהב הנוצץ. ואז שמעתי את הקול של השירותים, אז ירדתי מהר אבל לא ידעתי מה לעשות בסוכריות והלב שלי דפק חזק כי חשבתי שתכף דודה רבקי תבוא ותראה אותי, אז שמתי את הסוכריות בבגדים למטה עמוק שאף אחד לא איראה ויצאתי מהר החוצה ונשמתי ממש חזק ודודה שלי שאלה איפה אייתי, ופחדתי שהיא תגלה ושיקרתי ואמרתי שסתם. והיא שאלה אותי אם הכל בסדר והסתכלה עלי מוזר, וקצת יצאו לי דמעות וסובבתי את הראש, ואמרתי שכלום. בסוף היא הסתובבה ושאלה אם אני רוצה לשתות מים ואמרתי שלא. והיא אמרה לי שאני יכול להמשיך לשחק עד שאמא תבוא לקחת אותי, אבל לא כל-כך שמעתי אותה, וחשבתי כל הזמן על הסוכריות ורציתי שהיא תלך כדי שאני יוכל להחזיר את הסוכריות, שלא ידעו שלקחתי, ורציתי לבכות ובכלל לא רציתי לשחק בקוביות, ולא רציתי גם בכלל יותר סוכריה, ודודה רבקי שאלה שוב אם הכל בסדר, אז קצת כעסתי שהיא כל הזמן שואלת ובכיתי קצת ושיקרתי שכואבת לי הבטן ושאני צריך לשירותים, והלכתי לשירותים, והבטן באמת התחילה קצת לכאוב, אבל בכלל לא היה לי כלום, רק ישבתי שם וקצת בכיתי.

אין לי עדיין שם, או מחווה לרומן גארי – חלק א
דרג את הסיפור

תגובות (4)

אני מניח שסגנון הכתיבה מכוון. הוא ממש לא אופייני לך. אני תוהה האם גם שגיאות הדיבור מכוונות. כנראה שכן.

“כל החיים לפניו” הוא רומן כבד. רק התקציר בויקיפדיה החשיך את עיניי.
יש כאן הדהוד ברור- נושאים מסויימים, שמות, בעלת הבית.

עניין ה’סוכריות’ הוא מסוג הנושאים שאני מעדיף לא לקרוא עליהם (ולא לדעת על קיומם או על מטרת קיומם).
החבר הראשון (והיחיד) של אמי, היה גם בעלה במשך למעלה מארבעים שנה. זה החינוך שקיבלתי. אהבה אמיתית, שנמשכת נצח.

אני לא גזען, אני שונא את כולם.

10/06/2021 18:26

היה פה משהו ממש מעניין שאני מרגישה שקצת התפספס.
הרעיון מדהים ואני מבינה שהדרך כתיבה הזאת היא מכוונת אבל זה היה קצת יותר מידי קשה לקריאה.
הרגשתי שהכל היה פה מבולגן מידי ולעתים התרכזתי יותר בלהצליח לעקוב מאשר ברעיון של הסיפור. אולי אם היה קצת הפרדות, זה היה קצת עוזר, או אם המשפטים היו אפילו בקצת יותר קצרים כדי לא להרוס את הרעיון של הכתיבה.
בכל מקרה רעיון ממש מעניין ואני בהחלט אחזור לקרוא את ההמשך.

12/06/2021 15:01

יפה, אבל גם מתיש. היה לי קשה לקרוא עיוות של השפה בלשון עתיד יחיד “איראה” במקום “אראה”. אם כבר אז תכתוב “יראה” ותשבש עד הסוף, כמו שפת דיבור קלוקלה. זה נראה שלא הלכת עד הסוף.
ורומאן גרי. הוא אחד הסופרים האהובים עלי. את “כל החיים לפניו” לא קראתי אמנם. אבל הוא דמות מרתקת.

13/06/2021 09:23

תחילה, תודה לכל המגיבים.

אני מסכים עם התגובות לגבי ה”בלאגן” וה”התשה”. הרעיון לנסות ולספר סיפור מנקודת מבט של ילד בן חמש.

אמור להיות כאן סיפור מלא, וכיוון שילד בן חמש יתקשה לספר אותו, הדרך היחידה שחשבתי היא ל”חבר”אותו באמצעות חיבורים אסוציאטיביים. כלומר הילד עצמו לא מודע לסיפור, ולכן מספר אותו בסדר מסוים (לטעמי יצא לי אפילו כרונולוגי מדי). וכן – לשמוע סיפור מילד בן חמש הוא גם דבר מתיש.
קיוויתי אולי שהסיפוק מהבנת הסיפור יהיה גדול, ויגבר על הקושי שבקריאה. אני כן אבדוק מה אפשר להפריד. לגבי משפטים ארוכים – שוב, אני מרגיש שילדים מספרים סיפורים (כשהם כבר מדברים) במשפטים ארוכים שלפעמים קשים להבנה.

ספרו של רומן גארי, “כל החיים לפניו” כתוב גם מנקודת מבט של ילד, עם שפה של ילד. הוא הרבה יותר מצחיק, עצוב ובאופן כללי מרגש יותר מהסיפור שלי. אני אומר לזכותי, שה”ילד אצלו” בוגר משמעותית מה”ילד אצלי”.

לגבי ההצעה לכתוב את הפעלים בעתיד (לדעתי גם בעבר הכנסתי שגיאות) עם י’ במקום ה”אי”. ניסיתי לגרום לילד להשמע כמו ילד. בבניין ‘הפעיל’ היה לי חשוב שהה’ לא תשמע רפה, שזה משהו שקורה לילדים, ויותר כמו א’.

חשבתי גם על נושא הי’, אבל למשל משפט כמו “כעסתי עליהם ואמרתי שאני *אלך* מהבית” רציתי שישמע כמו אִ(י)לך עם חיריק במקום סגול, לא אֶלך ולא יֶלך. יכול להיות שהייתי צריך לנקד, אבל מודה – התעצלתי.

אני בכל זאת אשקיע מחשבה, מה אפשר לשפר כדי להגיע למקסימום הבנה, בלי לפגוע באותנטיות של המספר.

שוב, תודה.

13/06/2021 13:10
18 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך