אנשים מושלמים

30/08/2020 204 צפיות 5 תגובות

אני שונא לוויות. לא מהסיבות הנכונות, אני מניח, אלא בגלל הקנאה במי שמת. לאו דווקא בגלל העובדה שהוא מת ואני עדיין חי, זו בדרך כלל הקנאה בחיים שחי.

זה לא קורה לי רק בלוויות, זה יכול להיות גם בכתבה על אותו קצין שנפצע בעזה ואיבד גפיים, ואז מראים את תהליך השיקום המרשים שלו, ואיך הוא מתכונן לרוץ לאורכה של ישראל, וכל החיילים שלו מספרים שהוא מדהים ויש לו כוחות על-טבעיים, ומתלוצצים שבקרוב יחזור לשרת ביחידה, והקול הזה בראש שלי אומר “רק שלא יחזור ליחידה”, ואני מרגיש את הבטן מתחילה להתכווץ מהריק שנוצר בתוכה והחזה שלי מתרוקן מחיות ונדמה שכל מה שנותר בו הוא אוויר כבד, עכור, ואני מתחיל לשנוא את עצמי, והקנאה הארורה הזו שבה ומתעוררת, חוזרת כאילו תמיד היתה שם ומעולם לא עזבה. ופתאום אני מתחיל לתעב אדם שכמעט נהרג במהלך שירות צבאי, כדי שאני אוכל להמשיך בחיים חסרי המשמעות שלי ונטולי ההישגים, והפשע הגדול שלו הוא שלא הסתפק בלשרוד. הוא מופיע על המרקע, פיסות של אדם – שהוא יותר שלם ממני, ומענה אותי. ואני יודע שגם אם יחברו לי עוד זוג גפיים אני אתעצל לרוץ לרוחבה של השכונה. וממש אין לי בעיה באותו רגע לכבות לו את הטלויזיה בפרצוף, אם אשתי לא היתה יושבת שם לידי ולא מפסיקה למלמל “וואו” ו”איזה מדהים!”, לא מבינה שזה רק גורם לי לשנוא גם אותה יותר. וכשאני חושב על זה אחר-כך, תמיד זה רק הרבה אחר-כך, האישה הזו שטורחת להקטין ולהשמיץ את כל סביבתה הקרובה והרחוקה – מתוך קינאה שלא היתה מביישת את שלי – דווקא באותו רגע הופכת להיות היצור המפרגן עלי אדמות, ואני לא יכול לחשוב האם באמת היתה כאן התפעלות כנה, או פשוט רצתה במודע או שלא במודע להעביר אלי מסר. אפס אחד.

אבל בלוויות זה יותר גרוע.

בלוויה של הקרובים-הרחוקים מארצות הברית, שהיה בוער להם לקבור את אבי המשפחה בארץ, וכל המשפחה מרובת הילדים עלו, כמעט כולם, בזה אחר זה להספיד, הרגשתי שאני חייב לצאת משם. ובשלב הזה אני מתחיל לחפש את הפגמים. אני מקשיב לתכונותיו הנפלאות ולדברים המרשימים שעשה בחייו, ומלקט פגמים עדינים, שהיו חומקים מעיניו של האדם הפשוט, אך לא ממישהו מוכשר כמוני. תחילה אני שופט את ילדיו. הם לא נראים כולם כאלה מוצלחים, וזה כמובן מעיד עליו. והם גם לא נשארו קרובים. חלקם נשארו בארצות הברית וחלקם עלו לארץ, אז אולי לא היתה שם כל-כך הרבה אהבה, והוא לא העביר להם את ערכי המשפחה, שהרי מאז ומתמיד טענתי שבעיני הם הכי חשובים, אפילו שלא טרחתי להרים טלפון להורים שלי כבר שבועיים. או יותר. כנראה שיותר.
אילו רק היו מארגנים עבורי איזו דודה חצי סנילית בלוויות האלה, שאפשר היה לשבת לידה, וכל פעם היא היתה פולטת איזה חיסרון, איזה פגם. מספרת כיצד העדיף לעבוד שעות ארוכות במשרד, כדי שלא יצטרך לחזור לקלח את הילדים ולספר להם סיפור לפני השינה, ואת הפעם שאחיו היה זקוק לכסף והוא לא נתן לו. לא בגלל שלא היה ביכולתו, אלא מתוך איזה עיקרון. משהו שייתן פרופורציה נכונה לכל קדושת המוות הבלתי נסבלת הזאת.
ואני ממשיך ככה עד שאני לא נרגע. ובדרך כלל אני לא נרגע. אני סוחב את התחושות אל מחוץ לשער, לדרך הביתה ולתוך המיטה, לשעות הקטנות של הלילה, שם נפרשים לפני חיי חסרי התוחלת, מגוחכים אל מול אותם השגים ששמעתי אחר הצהריים.
***
כשבעלה של דודה שלי נפטר, הנחתי שלא אסבול. הכרתי אותו וידעתי שהוא לא היה מושלם. אחרי ההתקף לב, הוא לא חזר לעצמו וחודש אחר-כך הוא נפטר. זה היה חודש ניסן והרב אמר שלא מספידים. אם בני-הדודים שלי היו מספידים אותו הם היו אומרים המון דברים טובים, אבל אני ידעתי שהוא היה משתכר, והוא לא תמיד היה נחמד, כשהוא השתכר. כלפי הוא היה תמיד נחמד, גם כשהיה שיכור, אבל העמדה המוסרית הקיצונית שלי, שפטה אותו על יחסו לכולם. הוא היה רחב-כתפיים וחזק, ומאז חופשת הקיץ, כשהייתי בן 10 בערך, פחדתי ממנו, אבל את הסיפור הזה אספר בפעם אחרת.

דודה שלי לא הפסיקה לבכות, היא ישבה בסדר פסח עם תמונה שלו, ולא הפסיקה להזכיר אותו, ומיד פרצה בבכי, ואני התחלתי להחנק מהדמעות, כי יש לי ריפלקס כזה, כשכל פעם מישהו נשבר לידי, אני נשבר גם.

אבל הטריד אותי שקינאתי בו. בלי הספדים. קינאתי בו.
***
והיתה את הלוויה ב”יו-טיוב”, שזה ממש הזוי, כי בכלל לא הקשבתי למה שאמרו, וחבר הכנסת שעלה להספיד, עשה רושם שהוא מהמושחתים, אפילו שמעולם לא הוגש נגדו כתב אישום. ואני מרגיש שאני חייב להסביר למה מישהו כמוני ששונא לוויות, צופה בלוויה ב”יו-טיוב” והתשובה פשוטה. כי קיוויתי לראות אותה שם. זו בכל זאת היתה הלוויה של אבא של בעלה. אני יודע שזה נשמע מגעיל, אבל אני לא יכול לבחור במי אני מתאהב. וחוץ מזה היא באמת היתה בסרטון.

היא עמדה שם, קצת רחוקה מבעלה, בשמלה סגולה יפהפיה, משקפי שמש, ורק חבל שהשיער שלה היה אסוף במטפחת, כי אני אוהב שהוא פזור. ואפשר היה לראות אותה, בולטת בין כל האנשים המתייפחים, כמו קרן אור שחודרת דרך עננים, לקראת ערב אפור של אמצע אוקטובר. כשהרוח הקרירה שנושבת בחוץ חודרת מבעד לבגדים ולתוך העצמות, והעצב של התבל מוצא מקום דווקא בלב שלך.

הבטתי בה, וחוץ מקנאה הרגשתי גם מתועב, כמו שאולי מרגיש ילד נוצרי צעיר וטהור, מהקתולים האלה, שמתבונן באיקונין של הבתולה, ופתאום קולט שהוא נועץ מבטים בשדיה – ומתמלא פחד שבעוד רגע האדמה תפצה פיה, והוא יבלע לגיהנום.
***
אם יש גיהנום, אני כנראה בדרך לשם. הסרטון ב”יו-טיוב” די סוגר לי את הפינה הזאת. אם וכשאגיע לגיהנום, הייתי שמח לפחות לו הייתי פוגש שם את חלק מהאנשים המושלמים, שנכחתי בלוויה שלהם. והייתי מיתמם ופונה אליהם ואומר, “איזה קטע שאתה פה. הייתי בלוויה שלך! מה לעזאזל אתה עושה פה?” – והם היו עונים: “טוב, נו בטח הבנת שלא הכל היה כ-ז-ה מושלם!”. זה יביך אותי מדי להודות שלא הבנתי.

אני יודע שאני לא באמת רוצה שהם יגיעו לגיהנום. או לפחות שזה לא יהיה גיהנום של אש וגופרית וכל החרא הזה. משהו יותר כמו החיים האלה, שהם מספיק גיהנום כשלעצמם. למשל שיקרינו בטלויזיה רק תוכניות בישול, וכל הספרים יהיו יומרניים. הייתי רוצה שגרהאם צ’פמן יהיה שם, אבל הוא לא יצחיק אף-אחד מתוך עיקרון.
***
יש רק לוויה אחת שראויה להיות ב”יו-טיוב”, וזו הלוויה של צ’פמן. אם יש משהו שצריך לאסור להעלות ל”יו-טיוב” זה סרטונים מלוויות. חוץ מזאת של גרהאם צ’פמן. אם תראו אותה, תבינו על מה אני מדבר.
הייתי רוצה שאחרי הלוויה, ג’ון קליז יתקשר אלי. זה היה נשמע בערך ככה:
– “הלו?”
– “שלום, זה ג’ון.”
– “הו, הי ג’ון. בדיוק צפיתי בלוויה ב”יו-טיוב”. מצא חן בעיני ההספד שלך”

זו תהיה האמת. בערך. כי מ-מ-ש אהבתי את ההספד, אבל אני אשמור על פאסון בריטי. וחוץ מזה לא קינאתי בכלל, למרות שראוי היה לקנא באדם שאלה חבריו.

– “כן. כל מילה היתה אמת.” ואחרי שתיקה קצרה, “חשבתי שאולי תרצה להחליף אותו”
– “מדובר בנעליים גדולות”
ומיד אחרי זה אני אתחרט על הצניעות המוגזמת. תכונה מגעילה, שדבקה בי.

– “בהחלט. מפתיע בהתחשב באיבר מינו ה-כה לא פרופורציונלי – נאמר”

ג’ון שמכיר כל-כך טוב את חולשות המין האנושי, מחליט לוותר לי על הרגע המשפיל, ואני אסיר תודה על המחווה.

– “Well ג’ון, אם ככה אשמח להצטרף. אתה יודע שאתה יכול לסמוך עלי”
– “Good boy, ויש לי רק בקשה אחת”
שתיקה קצרה,
“תבטיח שלא תתפגר לנו מוקדם מדי, כמו הלא-יוצלח האחרון”
– “אתה יכול לסמוך עלי ג’ון, שאת זה אף פעם לא אבטיח לך”
– “חתיכת ב-א-ן זו-או-נה”
– “הוא באמת התפגר מוקדם מדי”, וכשאני אגיד את המשפט הזה, הדמעות יעלו כולן בבת-אחת ויחנקו את גרוני.
– “כן. הם כולם חבורה של לא-יוצלחים”,
והוא יצליח להגיד את זה בלי להיחנק, כי הוא בריטי. אבל אני אדע, שאם הוא היה יכול הוא גם היה בוכה עכשיו.
ואז הוא ינתק.
אבל השיחה הזאת לא התקיימה, ואף שיחה כזו אף פעם לא תתקיים. וכשאני אמות, לא יהיה שום דבר מרשים להגיד עלי ואם היה לי אומץ, הייתי מבקש שיכתבו לי על המצבה:
“פה נקבר אדם רגיל להחריד. רחוק מלהיות מושלם.”
ומי שהיה עובר לידה, בדרך לקבור את יקיריו או מכריו, אחרי הספד שכולו שלמות באופן בלתי מוסרי, אולי היה קולט את הכיתוב בקצה העין ולרגע מחייך.

אנשים מושלמים
דרוג הסיפור 4 | 4 מדרגים

תגובות (5)

וואו. הסוף ממש טוב. מעורר מחשבה…

30/08/2020 21:32

תודה. אני אלטש את ההתחלה והאמצע :)

30/08/2020 21:40

אבל האמת היא שאני מנסה לעורר רגש יותר ממחשבה.

30/08/2020 21:42

ואו בתחילת הטקסט מאוד מצאתי את עצמי, אחכ אולי קצת פחות,
אך אני חייבת לציין שזהו אחד הטקסטים הכי מרשימים שקראתי.
אתה אדם מיוחד גידי, עלה והצליח.

24/09/2020 00:25

    אני חייב לציין שזו אחת התגובות האהובות עלי. אם הייתי פחות נשוי או יותר נועז – הייתי מנסה ליצור קשר. אולי בגלגול אחר.

    01/10/2020 22:20
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך