אספן

16/03/2017 437 צפיות 3 תגובות

האיש נכנס לחדר העבודה כשבידו האחת צרור המפתחות ובשנייה חבילה קטנה עטופה בנייר חום אטום. הוא עצר ליד כל אחד מהחלונות וסגר את הווילון, ובו בזמן הציץ החוצה ובדק אם יש שם מישהו. הרגל ישן.
העביר מבט סביבו. קרן אור אחת שחמקה מבעד לשולי הווילון האירה פירורי אבק, והוא ניגש, הסיט את הווילון לכאן ולכאן עד שנחה דעתו.
הוא ניגש לשולחן, הדליק את המנורה שניצבה שם, ופנה אל הארון הגדול שבפינת החדר.
שוב זרק מבט לכיוון החלון, ואחר מישש ביד אחת את צרור המפתחות, בחר במפתח המתאים ופתח את דלת הארון.

טביעת אצבע וקוד בן שלוש ספרות היו כל שנדרש. קליק אחד של בריח השתחרר, ודלתה הכבדה של הכספת החבויה בארון נפתחה בחריקה.
בלי לפתוח את החבילה הניח אותה בכספת, נעל ופתח את הווילונות.
עכשיו היה פנוי לשגרת יומו.
כשהיה בדרכו אל המטבח בקע מתיק העבודה שלו, שהיה מונח על כיסא האוכל, צלצול טלפון. עד שהגיע לתיק, הצלצול כבר נדם.
האיש הוציא את מכשיר הטלפון מהתיק והניח אותו על השולחן.

הוא מילא מים בקומקום והחזיר אותו לתושבתו. בעודו מחכה למים שירתחו פרס שלוש פרוסות של לחם, שתיים הניח בהדרת כבוד על קרש החיתוך ואת השלישית הרחיק.
זרק מבט אל הטלפון הדומם ובתנועות אוטומטיות הכין את הכריך: ליטף בחמאה את אחת הפרוסות וכיוון בדייקנות פרוסת גבינה צהובה למרכז. הוציא מן המקרר שלושה זיתים ושלוש עגבניות שרי. גלען את הזיתים, חצה את העגבניות והניח הכול בשלש שורות מסודרות על הגבינה. את פרוסת הלחם השנייה הניח כגג מעל זו המקושטת, כדי שתסתיר את תכולת הכריך.
‘העולם מורכב מסודות קטנים’, חשב.

פתח מגירה ושלף שלושה ניירות, ואז נעור שוב הטלפון לחיים.
מעברו השני של הקו הסוכן התלהב: “בדיוק מה שחיפשת… במצב מעולה…הזדמנות נדירה…”
הוא הקשיב ואז שאל:”איפה ומתי?”, קולו האדיש הסתיר את התלהבותו, ורשם את הפרטים
על אחד מגיליונות נייר העטיפה.
הוא הניח בכיס החליפה את הנייר החשוב, ואת השניים האחרים הרחיק.
סגר את המגירה ופתח אותה שוב, שלף עוד שלושה ניירות ועטף את הכריך. אחר כך טרק את המגירה, פתח מגירה אחרת והוציא גומייה משרדית קטנה. ליפף את הגומייה סביב הכריך וחשב: “שקית ניילון. ממלכתי תמורת שקית ניילון”, וטמן בזהירות את הכריך ואת הטלפון בתוך התיק.
המים רתחו. הכין לעצמו כוס קפה, ישב ליד שולחן המטבח ולגם מן הקפה במהירות. לאחר מכן קם, הניח את הכוס במדיח הכלים, ואת הפרוסה השלישית, הניירות וחרצני הזיתים בפח, יישר את עניבתו, אסף את התיק ויצא מן הבית.
כשהגיע לעבודה פתח את דלת המשרד והדליק אור-מזגן-מחשב והציב את התיק במקומו הקבוע על הכיסא.
הוא ניסה לשקוע בעבודתו, אבל דעתו הוסחה ומבטו נדד שוב ושוב לשעון שבפינת מסך המחשב.
בדיוק חמש שעות אחר כך קם ממקומו, התמתח ונעץ את שיניו בכריך.
הוא ניסה לחזור לעבודתו אך לבסוף התייאש. הרים את התיק, השיב לתוכו את הגומיה שעטפה את הכריך, וידא שכל כלי הכתיבה מונחים בשורה בקצה המגירה, וכיבה מחשב-מזגן-אור. הוא יצא מן החדר וסגר אחריו את הדלת.
כשיצא מן הבנין אל המדרכה ההומה ושטופת השמש נרתע מעט ומצמץ בעיניו, אך הוא
התרכז בפתק שבידו, והתעלם מהאנשים שצעדו על המדרכה.
‘חייב להשיג…להזדרז… מישהו יגיע לפני…להספיק…אולי…’ מחשבותיו המבולבלות, נעו בין תקווה לאכזבה.
לבסוף החזיר לעצמו את שלוות הנפש בנשימה עמוקה, תוך מלמול: “להשלמת הסידרה, להשלמת הסידרה, להשלמת הסידרה”.
הוא פסע במהירות עד שהגיע לתחנת הרכבת הקלה. חיפש במפה הגדולה שעל הקיר את הכתובת המבוקשת, ובעודו תוהה כיצד חיו בתל-אביב לפני עשר שנים, לפני הרכבת, עצר הקרון לידו ודלתותיו נפתחו באיוושה קלה. הוא עלה לרכבת ברגל ימין. ביד אחת נצמד לתיקו ובשנייה נאחז בעמוד שבאמצע הקרון. שלוש תחנות לאחר מכן ירד מן הרכבת.
הוא המשיך ללכת במהירות עד שהגיע לכתובת הנכונה, הציץ בשמות הדיירים שעל הצג המהבהב שבכניסת הבית וכשמצא את מבוקשו עלה במעלית לקומה השלישית, ושב וירד קומה אחת במדרגות.
הדלת הייתה פתוחה והוא נכנס.
“הקדמת”, אמרה האישה שמאחורי השולחן. “תן לי כמה דקות לסיים ואתפנה אליך”, הוסיפה.
בתנועת ראש הפנתה אותו אל הכיסאות שבפינת החדר.
הוא הנהן והתיישב. על השולחן הנמוך שלפניו היו מפוזרים עיתונים ומגזינים. אלה לא עניינו אותו, אך תוך שנייה צדה עינו את שחיפש – הקטלוג.
הוא דפדף בו לאיטו, מציין לעצמו: “זאת הראשונה, ואת זאת השגתי ממש במקרה, וזו – במזל. זו כבר עלתה לי המון, חבל שצריך לסגור את כולן בכספת”.
האישה קטעה את מחשבותיו: “מה שיש לי היום זה ‘שופרסל’ שנת ייצור 2016″.

שנת 2016 הייתה לפני חוק-השקיות-הראשון, ולכן השקיות משנה זו לא היו נדירות, תהה לעצמו ואז שאל: ” שופרסל 2016? הסידרה עם הטעות בהדפסה?”
והיא ענתה:”כן, נדיר ביותר, כמעט לא נשארו”.
היא קמה ממקומה והלכה אל כוורת המגירות הגדולה שכיסתה את הקיר שמולה. פתחה מגירה אחת, הביטה בתוכנה, סגרה ופתחה מגירה אחרת ושלפה ממנה שקית ניילון, כזאת ששימשה לפני חוק-השקיות-הראשון לאריזת מצרכים ברשתות השיווק.

הוא התרומם ממקומו. אמנם ידע שהתלהבותו תקפיץ את המחיר, אך לא היה יכול לעצור את עצמו.
השקית הייתה חדשה. קצוותיה סגורים. מעולם לא הייתה בשימוש.
שגיאת הדפוס הצחיקה אותו: “שומרסל”. “אכן, שומר-סל” חשב. “אני שומר הסלים”.
האשה ראתה את הבעת פניו ואמרה כבדרך אגב: “יש לי עוד משהו שאולי יעניין אותך. ‘שיווק השקמה’ שנת ייצור 2022”.
2022 ? שנת-השקיות-האחרונה. בשנה זו נכנס לתוקפו חוק-השקיות-השני שאסר את השימוש בשקיות ניילון בכלל.
החוק השני הוא שהפך אנשים כמותו לאספנים.
הוא ידע שישנן שקיות משנה זו, כאלה שהיו במחסנים כשהחוק נכנס לתוקף, אבל אלו היו נדירות ביותר. מעולם לא חשב שיראה אחת כזאת.

האישה בחנה אותו שוב ונקבה במחיר.
‘יקר’, חשב, ‘יקר מדי’ ובכל זאת שאל: “אפשר לראות? יש חתימת מומחה לוודא שהיא לא מזויפת?”
היא הושיטה לו תעודת-מומחה חתומה המאשרת את אמיתות פריט האספנות, והוסיפה מיד: “במחיר הזה תקבל סדרה רציפה של שלוש שקיות, וורודות, עדיין מחוברות זו לזו”.
מיד שלף את ארנקו.

מאושר ונרגש היה. לא זכר את דרכו הביתה, רק זכר שחיבק את תיק-האוצרות חזק בין זרועותיו.
הוא גם לא שם לב ששכח לדלג על המדרגה הראשונה ובלי משים הגיע לפתח ביתו בארבעה צעדים במקום בשלושה.
נכנס מיד לחדר העבודה, לא הירפה מהתיק עד שאטם את כל חלונות החדר בעזרת הווילונות, ולא נרגע עד שפרס את השקיות החדשות על השולחן והתבונן בהן, מעביר עליהן ברוך את אצבעותיו.

האיש סגר את דלת הכספת בפעם האחרונה, התרווח בכיסא שבחדר העבודה וכיבה את מנורת השולחן. לפני שנרדם חלפה מחשבה במוחו: “כמה צבעים שונים יש לגומיות משרדיות?”

אספן
דרג את הסיפור

תגובות (3)

מרתק. כתיבה מעולה, העברת בצורה כל כך טובה את האובססיביות והלחץ, החוסר טבעיות… הרעיון עצמו, הביצוע, המסר המקורי שמועבר בצורה כל כך חדה וחותכת, באמת כל הכבוד.
סיפור מבריק לפי דעתי, ובלי ספק הכי טוב שקראתי כאן.

16/03/2017 19:11

    תודה. שִׂמָחְתָנִי.

    16/03/2017 20:23

מצטרף לדעתו של ‘התחלה חדשה’. מעולה.
מספר משפטים בסיפור נפתחו ללא נושא, אלא בנשוא – הפועל. לפני הפועל, יש להוסיף ‘הוא’ או ‘האיש’. משפט תקני חייב להכיל נושא, או אפילו נושא סתמי.

תנו לחיות!! חיות.

17/03/2017 01:45
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך