דיכאון של קיץ

עוד בוקר. מי יודע של איזה יום. אני כבר מזמן איבדתי ספירה.
אני מתעוררת באחת עשרה, פותחת את הטלוויזיה, עוברת שוב ושוב על אותם תכנים משעממים בויאודי. נתנו לנו כל כך הרבה אפשרויות, ועדיין אין שום דבר לראות. נפלא.
מסתכלת בשעון, ומסתבר שכבר אחת בצהריים. כבר מזמן ויתרתי על להבין איך הזמן עובר מהר כל כך. ארוחת צהריים, ירידה עם הכלב וחזרה לאותו מעגל נוראי של טלוויזיה-אייפון-אייפד. אני בטוחה שאם לא היה לי את הכלב שלי, שמוציא אותי בכוח מהבית, כבר מזמן הייתי נראית כמו גרמלין חיוור עם עיניים אדומות מרוב בהייה במסכים ושריפת תאים במוח.
אמור להיות לי יום הולדת עוד מעט, לא? אבל מי זוכר מה התאריך לעזאזל. בזמן האחרון אני מתחילה להרגיש כמו תינוק. ישנה אוכלת ובוכה שאין לי חיים. וואו, כמה פעמים סיפרתי את הבדיחה הנוראית הזאת.
אני חושבת שזו לא רק אני. לא רק אני מוצאת את עצמי חושבת על הלימודים. כמובן, לא במובן של לימודים, אלא יותר במובן של מסגרת כזאת שמכריחה אותי לקום בבוקר ולצאת ולעשות. כבר מזמן עברתי את גיל הקייטנות. או שלא כל כך מזמן. מי זוכר.
אני לא היחידה נכון? כולנו חושבים מדי פעם על החברים האלה שתמיד נחמד לראות בבוקר בבית ספר, ואפילו על הילדים האלה שמסתובבים עם כל התחתונים בחוץ, כאילו זה מגניב.
שימו חגורה, ילדים.