adam west
מקווה שנהניתם

הדרך הביתה בזמן סופה

adam west 02/03/2019 175 צפיות אין תגובות
מקווה שנהניתם

העיר הלכה לישון ומסך החושך ירד עליה ואני לא יודעת איך אוכל לחזור הביתה. אני מפחדת למה למה הייתי כל כך טיפשה הייתי צריכה להקשיב לאימא.
בסדר אני צריכה להתאפס על עצמי כל מה שאני צריכה לעשות זה להגיע הביתה ברגל בזמן שיש סופת שלגים בדרך לעיר.
המחשבה על זה שאני אצליח לחזור הביתה את המרחק הזה בקור הזה נראית לי לא מציאותית אבל זה מה שיש.
בעודי הולכת בדרכי בין הרוחות המקפיאות עצמות של השכונה ההררית הזו אני נלחצת יותר ויותר כל צעד שאני לוקחת מרוקן לי את הכוח המעט שעוד נשאר בעליות הקשות הללו.
פתיתי השלג מתחילים לרדת והמוטיבציה שלי רק יורדת.
אני לא יודעת מה לעשות אני לא יודעת מה לעשות.
אפילו הדמעות שלי הופכות לקרח.
אני אומרת לעצמי שמספיק עם הרחמים העצמיים אם אני לא אצליח להגיע הביתה אני אקפא פה.
לאט לאט אני מגבירה את הקצב למרות הקור הדוקר והפתיתים הלבנים שמתחילים להתאסף על ראשי ועל כתפי אני ממשיכה ללכת כי אני יודעת שאם אני אשאר בזחילה העלובה שלי אני בחיים לא אגיע לפני שהשלג יתאסף.
הקצב רק התגבר והתגבר עד שההליכה המהירה הפכה לריצה אני גם ככה בקושי מרגישה את הרגליים שלי בגלל הקור הכואב הזה.
והמאמץ הזה השתלם תוך זמן שנראה לי כמספר דקות של ריצה אכזרית בעליות והקור הדוקר אני רואה את הכניסה לביתי.
הדבר היחיד שאני צריכה עוד להתמודד עמו זה הצעקות שאמי תשחרר עליי ללא רחמים כאשר אני אתגלה המפתן הדלת רטובה ומותשת.

הדרך הביתה בזמן סופה
דרוג הסיפור 3 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
2 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך