החלטתי להיות אותנטית

mysecretheart 01/12/2019 84 צפיות אין תגובות

דיברתי עם חברה השבת…
אמרתי לה משהו בסגנון – “את יודעת? לפעמים אני קוראת ביומנים הישנים שלי דברים שאני כאילו…אני פשוט לא מבינה איך נתתי להם לקרות. איך נתתי לאנשים להתייחס אליי ככה”.

אנשים אמרו לי מה שהם רוצים, התנהגו אליי איך שהם רוצים, דרכו על הכבוד שלי, עשו ממני טיפשה…ואני שתקתי.

נכון…אז לא כעסתי.
אבל היום כשאני קוראת ביומנים שלי את הדברים האלה…אני פשוט לא מבינה איפה הקול שלי.
ואני נורא כועסת.
ואם הייתי יכולה לחזור לאחור לאותם רגעים הייתי מראה להם מזה.

באיזשהו שלב איבדתי את הקול שלי.
לא עמדתי על שלי…לא באמת.
לא קראתי לרע “רע” ולא הגנתי על הטוב.
פשוט נתתי לאחרים לעשות מה שבא להם, בלי בכלל לחשוב על איך זה גורם לי להרגיש.

היום אני ערה.
היום אני מצליחה לשמוע את הקול הפנימי שלי.
זה שאומר לי מתי משהו הוא מוגזם.
זה שאומר לי מה לעשות ומה הוא “הדבר הנכון”.

אז הוצאתי לו אצבע משולשת מול כולם.
ידעתי שזה לא מתאים ל”תדמית” שלי, אבל עשיתי את זה בכל מקרה.
כי זאת אני.
זאת מי שאני באמת, ואני לא אשנה אותה ולא בפיפס בשביל שלאחרים יהיה יותר נוח “לחבב” אותי.

היום אני מבינה…שזאת זכות להיות לידי.
שאני לא צריכה להתפשר על האנשים שאני מסתובבת איתם.
שאם מישהו עושה משהו שלא מוצא חן בעיניי…זכותי לענות וזכותי להגיב.

בגיל 22…אני זורקת את הבושה מעבר לחלון.
אני מתגאה בדברים שאני אוהבת.
אני מתגאה בחשיבה השונה שלי.
אני אומרת את מה שאני חושבת גם כשאני לא חייבת לומר, כי אם אני רוצה לומר אני אומר.
אין סיבה שאני אבלע את החרא של מישהו אחר.
אפילו אם החרא הזה לא קשור אליי.

אני מגנה על עצמי ועל מה שאני מאמינה בו.
וזה הדבר כי החשוב כרגע – אני מגנה על עצמי.

האם אתם יכולים להגיד שאתם מגינים על עצמכם ?
הרי אם מישהו אחר היה מלכלך על בן אדם שאתם אוהבים הייתם סותמים לו את הפה לא ?
אז אני שואלת, אם מישהו מדבר טיפה לא בכבוד אליכם, האם אתם מגינים על עצמכם ?

אל תהיו חלשים.
אל תחשבו שזה מה שמגיע לכם, או שעדיף שתשתקו.
כל אדם, אבל כל אדם !!! שתוקף אתכם, ראוי לזה שיתקפו אותו בחזרה.
זה אולי נשמע קצת אלים.
אבל אם מישהו דוחף ואתם לא מגיבים הוא ידחף אתכם שוב.

קרה לי ומישהו דחף אותי – ריגשית.
ואף אחד לא עשה כלום.
ראו…והתעלמו.
או ראו ואמרו “אבל זה הוא. ככה הוא”.
הם קיבלו אותו כמו שהוא.
כי אותו אם אוהבים ואותי לא.

חשבתי לעצמי שאם אף אחד לא מתערב…אז אולי אף אחד לא צריך להתערב.
אבל מישהו כן היה צריך להתערב.
אני הייתי צריכה להתערב.

אני הייתי צריכה להגן על עצמי, אפילו אם זה היה מוציא אותי רע, לפחות האדם האחר היה יודע שהוא לא יכול פשוט לדחוף אותי כאילו אני כלום.

האדם הזה עדיין בחיי.
ולמרות שהוא אף פעם לא דחף אותי מרוע לב…הוא עדיין בן אדם שממשיך לדחוף אותי מידי פעם בצורה לא מזיקה אבל מציקה.
לא ברור לי למה זה.
אבל אני לא אסתום את הפה.
אני לא אנסה להיות האדם היותר הבוגר.
כי זה חרא.
פשוט חרא.

כי מה לעזאזל זה אומר להיות “בוגר” ?!
לסתום את הפה זה להיות בוגר ?!
לוותר זה להיות בוגר ?!
הרי אני לא מרגישה אדישות כמו אחרים “בוגרים”, אני מרגישה כעס !!
לא משנה כמה אומרים לי “תתעלמי”, “תהיי אדישה”, לא כך אני מרגישה !!
כי אותי זה מכעיס, אפילו אם אתכם לא.
אז פשוט להתעלם מזה ?

לא.
לא אכפת לי אם אני אולי טועה במעשי.
אני לא רוצה להתעלם מזה.

החלטתי להיות אותנטית.
החלטתי להאמין בעצמי ולדעת שאם משהו מכעיס אותי ושורף אותי מבפנים…כנראה שיש לי סיבה מוצדקת.
והתגובה שלי לא מוגזמת !
התגובה שלי היא בדיוק איך שבן אדם אמיתי וכנה -שאכפת לו- אמור להרגיש.

אני לא אסתיר את זה.

אז נכון,
הפעם הוא לכלך על מישהי שאני לא מכירה כזה טוב.
ונכון, הוא עשה את זה סתם, בשביל הכיף, כי הוא יכול.
אבל הוא עדיין אמר דברים שליליים חסרי בסיס.
זה לא משנה אם הוא התכוון אליהם או לא.
זה לא משנה אם אלו שהוא דיבר אליהם לקחו אותו ברצינות או לא.
הוא לכלך על מישהי – סתם כי הוא יכול – ואותי זה הכעיס.

וחשוב לי לומר שאני לא שונאת את הבן אדם.
אני שונאת את המעשה.
אני לא שונאת את זה שמתנהג בגסות רוח.
אני שונאת את ה”רשות” שניתנת לו מהסביבה.
שתיקה שווה כהסכמה ? – זה לא תמיד נכון.
אבל מה שכן, שיהיה ברור, מי ששותק כשהוא יכול לדבר – הוא שותף.
בין אם הוא מודע לזה ובין אם לא.

אז אני אדבר, כי היום אני יכולה.
ואני אבהיר לכולם ש-“אני לא חלק מזה”.

אני לא רוצה יותר -בחיים- להתנהג שונה ממי שאני באמת רק בגלל הסביבה שלי.
ברגע שאני כועסת קשה לי לשלוט ברוחי.
אבל אני מעדיפה ללמוד לשלוט בכעס ולהשתמש בו בצורה חכמה יותר מאשר פשוט להגיד לעצמי משהו בסגנון – “אל תכעסי כי לכעוס זה מטומטם”.
כי לדעתי – לכעוס זה לא מטומטם !

להרגשתי, התת מודע שלי תמיד מנסה להגיד לי משהו דרך הכעס.
משהו בסגנון,”זה לא בסדר”, “זה לא צודק”, “את חייבת לעשות משהו”.
ואם אני אתעלם ממנו, מהכעס שלי, זה שבא מהמצפון שלי, לאיזה סוג של בן אדם זה הופך אותי ?

אני באמת שואלת… למה זה הופך אותי ?

כעס הוא כמו תרופה שאם טועים במינון שלה יכולה לגרום לתופעות לוואי נוראיות אולי אפילו הרבה יותר מסוכנות מהבעיה הראשונית.
אבל לפעמים…הסיכון פשוט שווה את זה.
לפעמים הבעיה ראויה לכך שיטפלו בה ויתקנו אותה.

אז החודש הזה אני הולכת לנסות ולעבוד על כדור הכעס שלי.
על המינון של כל מה שצריך להיות בו.

מה אני רוצה להוריד מהכעס ?
את הצעקות.
את החוסר שליטה ואיגרוף הידיים.
אני רוצה לכעוס – אבל שזה לא ישמע כמו כעס.

מה שאני רוצה לעבוד עליו בחודש האחרון של השנה…זה להיות מסוגלת להגיד “אני כועסת”, מבלי שהכעס יראה באגרופי או בקולי.
ללמוד לשלוט על כדור הכעס שלי, ככה שבכל פעם שאני אבלע אותו, הוא לא ישרוף אותי מבפנים, אלא יתקן את הבעיה שבגללה הוא הופיע.

אני אסיים עם ציטוט חיובי על כעס:

“אדם לעולם אינו חש זעם יוקד אלא אם כן בנקודה מסויימת במעמקיו הוא אכן צודק” – ויקטור הוגו

החלטתי להיות אותנטית
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך