Itamar Shai
פיקטיבי בהשראת המציאות, עוד לא חייל :)

זבובים

Itamar Shai 02/08/2015 439 צפיות 2 תגובות
פיקטיבי בהשראת המציאות, עוד לא חייל :)

יותר מהכל, את הזבובים אני הכי שונא.

21 חודשים אני בשירות, עוד 15 ואני אהיה אזרח. היום אני מוצב בשטחים, קרוב לבית אריה.
השירות לא קל, במיוחד לא בחום של אוגוסט. אני וכמה חבר’ה בבסיס אילתרנו מאוורר שמצאנו בבית נטוש בכפר ערבי פה בסביבה, אבל הוא לא בדיוק עוזר לנו כשאנחנו בסיורים.
אם הייתי יכול לחזור בזמן ולשנות משהו אחד, הייתי עושה את הפסיכוטכני שוב. זה מה שדפק אותי בצו הראשון. הראיון ואימות הנתונים היו בסדר גמור, אבל המבחן הפסיכוטכני היה גרוע. כזה אני, תמיד אהבתי ללמוד, אף פעם לא סבלתי מבחנים. בגללו לא קיבלתי זימונים לטיס, למודיעין ולשום דבר שהיה שם אותי בחדר עם מזגן מצד אחד, ולא משעמם אותי עד מוות מצד שני.

הסיורים האלה כל כך מיותרים. כשהם פה בסביבה אני עוד יכול לסבול אותם איכשהו, פה דווקא יותר רגוע. אבל הרבה פעמים צריכים אותנו יותר עמוק בשטחים. שם כל העסק נהיה גרוע. אנחנו צריכים לתמרן בג’יפים ישנים בין מבנים רעועים, בקבוקי תבערה ואבנים מהערבים בצד אחד, למנוע מהמתנחלים להגיב בצד שני, בזמן ששני הצדדים רוצים להרוג אחד את השני, ואם בדרך זה אומר גם אותנו, אז לא נורא ואפילו מה טוב. אני תמיד אומר שצריך לעזוב אותם בשקט, שיהרגו אחד את השני ויתנו לנו לנוח.
היום בצהריים הקפיצו אותנו שוב לאחד מהכפרים הערביים עמוק בצפון השטחים. כעבור שעה וחצי נסיעה בג’יפ שיכול להתפרק כל שנייה, הגענו לאיזור. היו שם כבר כמה חיילים מבסיס קרוב יותר, שניסו להרגיע איזו מהומה. הגענו, והם עידכנו אותנו שהיה סכסוך בין ערבי לכמה מתנחלים במטע הזיתים שלו.
הדבר הרגיל ששומעים עליו בחדשות, חשבתי לעצמי. לאחר מכן הם אמרו לנו שיש צרות בתוך הכפר, ושצריך להיכנס. “יופי”, אמרתי. “עוד פעם הפסיכים האלה צריכים שנבוא כמו גננות ונרגיע אותם”.
נכנסנו, סיירנו קצת, והתפצלנו לחיפוש. אני ועוד שניים נשארנו ליד הרכב. היה לח מאוד, חום אימים, והזבובים האלה. הזבובים האלה, הם יהרגו אותי בסוף.

כל החברים שלי מהתיכון ומהתנועה הלכו למקומות מיוחדים. בערך חצי הלכו למודיעין, שלושה הלכו לטיס, כמה הלכו לשייטת 13 ול-669, ושניים למקומות שהם לא יכולים לדבר עליהם בכלל. אחד הלך לרפואה בטעם הצבא, עוד שישה לעתודה, ושניים לא התגייסו בכלל. אחד קיבל פתור אחרי חודשיים בכלא הצבאי, פציפיסט. לאחת גילו סכרת חודשיים וחצי לפני הגיוס, וביטלו לה אותו.
רק אני נדפקתי ביחידה שרירותית, אחת מעשרות יחידות זהות.

כמעט שעה עברה והם עוד לא חזרו, ואני כמעט השתגעתי בינתיים. לבסוף הם חזרו, אמרו שלא היה שום דבר רציני. לפתע צצו כמה אנשים, ערבים עם כאפיות שמכסות את הפנים שלהם. בהתחלה לא הבנתי מה הם רצו. הם דיברו על איזה משהו, התחילו להרים אבנים וזרקו עלינו. נכנסנו לרכבים מהר מאוד, אבל כמה אבנים פגעו בשימשה הקדמית. הג’יפ לא התניע, ועוד אבן כמעט שברה את השמשה הפעם. הג’יפ לא התניע בשנית, ואבן שברה חלון אחורי. יצאנו החוצה כדי להתעמת איתם. איך שהתקרבנו הם התרחקו, ממשיכים לזרוק אבנים. התחלנו לומר להם להירגע, ניערנו קצת את הנשק, והם ברחו.
בפעם השלישית הצלחנו להתניע את הג’יפ ויצאנו משם. הגענו לבסיס בסביבות 21:00.

אכלנו ארוחת ערב, דוחה כרגיל, ישבנו קצת בחוץ, ולקראת 22:30 הייתי במיטה. והזבובים חזרו להציק.
אני שונא את זה. אני שונא את האוכל הדוחה, את החום הבלתי נסבל, את העובדה שהמיטה שלי עומדת להיקרע כבר שבועיים, את זה שהמפקד האידיוט ההוא נתן לי 28 כי איחרתי ביום ראשון אחד, את זה שהמפקד הזה מרגיש גדול עליי למרות שתכל’ס הוא סיים תיכון שנתיים לפניי, את העובדה שאני צריך לשמור על המתנחלים מהערבים ועל הערבים מהמתנחלים, כשכל מה ששניהם רוצים לעשות זה להרוג אותי, את העובדה שמבחן אחד דפק אותי כל כך, את העובדה שכל החברים שלי נמצאים במקומות מעניינים ועם עתיד, בזמן שאני תקוע במקום הזה, שמסריח כמעט כמו האוכל שמגישים בו, שמסריח כמעט כמו הכפרים שאני צריך להסתובב בהם, וכל זה עם הזבובים המזדיינים האלה. הזבובים…
יותר מהכל, את הזבובים אני הכי שונא.

זבובים
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (2)

אתה כותב מאוד יפה, יש לך יכולת להתחבר לסיטואציה שלא קרתה לך אלא רק שמעת עליה ואתה כותב עליה באופן מאוד אמיתי ומשכנע. תמשיך ככה, בהצלחה לך!

02/08/2015 22:35

    תודה רבה! מאוד מעריך!

    02/08/2015 23:21
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך