חדר האזנה או המראה המזויפת

17/03/2019 110 צפיות 3 תגובות

אורות מרצדים מעל אישוניי המכוסים. צלילים רחוקים מהולים לעיסה סמיכה שטים כמו עננה מעל כדור הארץ. אני שוב צולל עמוק לתוך החושך והדממה. כלום אחד גדול ממלא אותי כמו תפוח את החדר בציורו של מגריט. ציור עם השם המשונה La Chambre d’Écoute” ” “חדר האזנה”. שוב אורות, ומישהו מנסה בכוח לפקוח את עיניי ולחדור אל תוך נשמתי. אור חזק חודר למוחי יחד עם קולו של גבר. הוא מדבר, הוא נוגע, הוא מכאיב, אבל אני רחוק. אני עטוף באין ספור שמיכות מגנות. אני מתאמץ להבין, לשמוע, להרגיש. אני מתייאש וצולל שוב אל החשכה.
הזמן פשוט אבד. הדקות, השעות, הימים פתרו את עצמם מתפקידם והלכו לגלוש. בלעדי. מדי פעם הכלום שלי מתמלא באורחים: אור פלורוסנטי בוהק זועק לי לתוך העיניים, צלילים רחוקים וקרובים מדגדגים את אוזני; ריחות משונים מתדפקים על נחירי כמבקשים לפרוץ אל תוך תודעתי ולגרור אותי אל תוך המציאות. איפה אני?
האופנוע החדש עם המהירות האינסופית מטיס אותי בין הנתיבים. אני ממהר לבית המשפט. יש לי דיון היום. אני שקוע במחשבותיי, משחזר את השיחה האחרונה עם הצוות, נושאים בעייתיים בתיק, קו ההגנה.
השמיים והים משמאלי מצליחים סוף-סוף ללכוד את תשומת לבי. הגלים המוקצפים קורצים לי ולועגים במתיקות – איפה אתה? מה אתה עושה? תראה אותי. כמה זמן לא גלשתי!
התעוררתי שטוף בזיעה חמוצה. שברי זיכרון המפוזרים בכל גופי ומחוצה לו חוברים יחד בתנועה איטית ומדויקת לכדי מראה גדולה ושלמה עם השתקפות ההתנגשות שלי במשאית.
מישהו נמצא לידי ואני מנסה למקד בו את מחשבותיי. זה מישהו קרוב מאד, אני מכיר אותו, את ריחו, את כובד קיומו, את צליליו. אולי זה אח שלי? יש לי אח?
-אתה תהיה בסדר….מה נעשה עם הלקוח? הוא שואל
-אה…לא יודע. מה קורה אתך?
-אצלי הכל פיקס, כואב פה ושם אבל חוץ מזה לא מתלוננים.
אני מותש ומתפוגג מהשיחה כמו האנימציה במצגת שהכנתי פעם.
אני בן 18 ומגיע לבית המשפט כדי לספר לאבא שלי שקיבלתי 83 בבגרות במתמטיקה. אנו נמצאים באולם מלא אנשים, אבי יושב על כס השופט על במה גבוהה, כמעט ובלתי מושגת, חורץ גורלות. גם התור שלי מגיע. אני מספר לו על הציון שקיבלתי, הוא צועק לי מלמעלה “זה לא מספיק טוב! אתה עצלן! “. כל משפט שלו מלווה בדפיקה עם הפטיש כאילו הוא מבקש להחדיר את מילותיו כמסמרים לראשי. כאב הראש מתגבר, אני מניע אותו במאמץ להפטר מהמסמרים כמו כלב שמתנער .
– ששש, אל תזוז, עוד רגע מסיימים.. – משהו מחובר לראשי… אחרי צפצוף יד עדינה משחררת אותי מהתסבוכת על הראש.
שוב אני מרגיש אותו לידי, איך יש לו כל כך הרבה זמן פנוי? אני מתאמץ מאד אבל לא מצליח להיזכר. הוא נראה טוב, גבוה, מעיל עור …נראה לי שגם לי היה פעם כזה.
-ספר מה חדש אצלך, אני מנסה להתחיל שיחה
-אין שינוי, המשרד מתקתק, הלקוחות זורמים. עברנו למשרדים בבניין עזריאלי החדש. עוד לא החלטתי מה לעשות עם נגה ומאיה, בינתיים אני בשתי הגזרות.
המסמרים בראשי ננעצו היטב ומסרבים להשתחרר. הם מתעוררים לחיים לבושים שמלות טוטו. בתיאום קנאי ועל פוינט חד הם קופצים כמנסים לחדור לתוך הגולגולת. אני לוחץ על off ומנתק את עצמי ממופע האימה. אני צולל אל “חדר האזנה” עם התפוח הירוק והעגול הממלא את החדר.
בפעם הבאה שאני מרגיש אותו, יש עוד אנשים מביבי. אימי מנסה לארגן את השמיכה שהסתבכה בין רגלי. בחריץ הקט שאני מרשה לעיניי אני רואה את אבי יושב מולי בכורסת המבקרים עם עיתון ביד. גם ההוא פה, אבל אני לא רואה אותו. סרט נע עובר בראשי – הלקוחות, התיקים, העובדים, המזכירה שביקשה חופש ולא נתתי, הנכשל בפיזיקה בכתה ט’, התאונה. אבל איפה הוא? הוא לא מדבר איתי היום.
נגיעה זעירה בפניי, ובעל כורחי אני נאלץ לפתוח את עיניי הישר לתוך מבטה הרך והמפוחד של אמי. היא מלטפת את פניי בשתי ידיה וחוזרת כמו מנטרה “תודה! תודה! תודה!….” מדי פעם היא מרימה את פניה ומחדירה את מבטה דרך פלורסנט הבוהק אל השמיים שכנראה נמצאים שם.
אחות צעירה עם עיניים יפיפיות ומבטא ערבי קוטעת את אמי ” הגיע הזמן להוריד את התפר בפנים”. אמי מפנה את מקומה ליד מיטתי ברגשות מעורבים. האחות מבצעת את הפרוצדורה ביעילות מפתיעה, אני מבין שיש לי תפר ליד גבה השמאלית. רוצה לראות? היא שואלת אותי ודוחפת לידיי מראה מלבנית קטנה שהוציאה מהכיס. אני לא מספיק להבין אם אני רוצה להסתכל על עצמי כשאני מרים את ידי באופן אוטומטי אל פניי.
למה הוא במראה? אני מסתכל מסביבי בעיניים תוהות ופוגש את עיניה היפות של האחות – כמעט ולא תישאר צלקת, היא מחזירה את המראה אל הכיס.
אני נזכר בתמונה של מגריט שהדפסה תלוי אצלי במשרד – תקריב של עין המצוירת לפרטי-פרטים עם שמים ועננים במקום האישונים. שמה של המונה “המראה המזויפת”.
במחשבה צלולה להחריד אני תוהה האם המראה מזויפת או שזאת העין שמזייפת?
-אסף, אתה צריך להיפגש יותר עם אסף – אני ממלמל ומרשה לעצמי OFFאחרון לפני השחרור.

חדר האזנה או המראה המזויפת
דרוג הסיפור 3 | 2 מדרגים

תגובות (3)

אהבתי את הכתיבה והאווירה שיצרת (לדעתי זה חשוב לא פחות מעלילה)
איכשהו קצת התערפל לי הכל וקראתי את הסיפור פעמיים רק כדי שיהיה לי ברור לגמרי מיזה ‘ההוא’…(אני מקווה שההוא שלי הוא אותו ההוא של ההוא בסיפור)

17/03/2019 23:33
    ECL

    תודה על התגובה! עקרונית הרעיון בסיפור זה היחסים שלנו עם האלטר אגו שלנו…איך שאנו רואים את עצמינו ואיך שהסביבה רואה אותנו, הסיפור באמת מבלבל קצת, אבל זה הבלבול שקיים בתוך הדמות. האם לדעתך יש צורך לדייק יותר?

    18/03/2019 06:57

    לא! ( :

    18/03/2019 10:49
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך