amarald
אשמח לפידבקים:)

חיוך עצוב.

amarald 26/09/2021 93 צפיות 2 תגובות
אשמח לפידבקים:)

אני ילדה קטנה. באמת קטנה. ואני אוהבת את זה. נשבעת. ואני יודעת שמסתכלים עליי ככה. ואני מוציאה להם, לכולם לשון, כמו ילדה קטנה. ומי שלא אוהב ילדים קטננים כמוני, שילך לעזאזל.

ילד קטן זה המבט הזה שבולע את העולם. ששואל שאלות בלי סוף. שקצת תמים.
שקצת מפחד, שקצת בודד. ואז הוא רוצה להתכסות בלב של מישהו. כמו שמיכה.

להיות ילד קטן בעולם של מבוגרים.

זה קצת קשה.

אבל אני רוצה להשאר כך.

והם ילמדו לאהבו אותי כמו שאני. כי מי לא אוהב ילדים?

כמו ילדה קטנה וחסרת ביטחון, שקצת לא צפויה.

לאט לאט, אני מקיפה את עצמי באנשים שטוב לי לידם. וככה זה טוב. אני נשבעת.

אני לא אוהבת את החדש מהעבודה. הוא מבוגר מידי, והוא רק בן עשרים ומשהו.

הוא לא מבוגר מידי, אני פשוט מרגישה פצפונת לידו. ילדה, ולא במובן הנחמד של המילה.

אני מניחה שבסוף נסתדר, זה לא שלא הסתדרנו, אני פשוט לא מחבבת אותו.

ומיכל עזבה. וקצת עצוב לי בלב. כי היא הצליחה קצת להיכנס לתוכו, וכשהיא הלכה, נשאר ענן של בושם ורוד זורח בפנים. ועד שהוא יתפוגג, והיא תישכח, אני אסניף אותו עוד קצת.

ומיקי היה היום עצוב. מאוד. יש לו איזה סיפור, גם לרועי, המנהל הכללי,מישהו מת אצלו, אני לא יודעת מי, אבל הוא היה נראה כמו כדור שחור מדוכא מהלך.

ונכון שגם אותו לא הכי חיבבתי, לא כי שנאתי אותו, פשוט קצת פחדתי ממנו, לא יודעת למה, תמיד נבהלתי כשהו א עבר, דיבר, וקצת נפלו לי דברים שהיו לי בידיים… אבל עכשיו בא לי לומר לו שהכל זבל, אבל מתישהו לומדים לחיות עם החור בלב. ובכל זאת להצליח לחיות באמת ,נראה לי שזה אבא שלו שמת.

ומיקי באמת היה עצוב היום. הוא עדיין היה נחמד ללקוחות כמו תמיד, אבל הפרצוף שלו נראה כאילו הוא כל רגע רוצה לבכות.

ואני, הילדה של המחלקה. לא אומרת כלום, מחייכת כמו תמיד. שלום,בוקר טוב .תודה, בבקשה, חיוך, אתה יכול לזוז?

והם כולם מסתכלים עליי מבט הזה, שלפחות היא שמחה, הילדה הזאת, שאין לה שום צרות בחיים. ומחזירים חיוך קצת עצוב.

אבל האמת היא, שזה הרגע שאני קצת מצטערת שאני ילדה קטנה.

זה הרגע שאני רוצה לצעוק להם, “אני לא באמת ילדה קטנה”.

זה הרגע שהייתי רוצה לומר להם משהו, ולא להצטרך להיות ילדה קטנה ושמחה שעושה את מה שהיא צריכה לעשות.

זה הרגע שאני רוצה לומר להם שלמרות שאני ילדה, אני ילדה בכוונה. ואני יודעת לא להיות ילדה. כשאני רוצה.

אבל אני ממשיכה לחייך, את החיוך המאושר והילדותי שלי, כן, ממש כמו בתמונה של אמרלד כאן. ואולי זה יעודד אותם. אני מקווה.

“להתראות! חג שמח”

אני אומרת רגע אחרי שני מעבירה את הכרטיס ומסיימת משמרת.

וגם החיוך שלי נהייה קצת עצוב מתכת למסכה שאותה אני מורידה ברגע שאני יוצאת החוצה.

ומפזרת את השיער אל הרוח.

חיוך עצוב.
דרוג הסיפור 4.5 | 2 מדרגים

תגובות (2)

אמרלד, הי.

נראה לי שאת מתארת די יפה את האמביוולנטיות (למרות שבהתחלה את נשמעת מאד נחרצת, בהמשך נשמע קצת ספק)

מצד אחד, הרצון להשאר ילדה, לשמור על הילד שבנו, ומצד שני הרצון להתקבל לחברת המבוגרים, להראות יכולות של בוגר.

לצערי כמו העצב הכרוך בהזדקנות, גם התמימות נעלמת בהדרגה. אני מהמר שאת עוד תמצאי את הילדה שבך גם בגיל מבוגר יותר, אבל משהו יהיה קצת שונה. לפעמים זה יהיה שונה טוב, לפעמים לא.
לפעמים אולי גם תרגישי תסכול מתחושת הילדותיות.

מקווה שתמצאי איזון שנכון עבורך, או שתצליחי למצוא חיים לא מאוזנים באופן שערורייתי, ותעופי רחוק יותר וגבוה יותר, כמו שאנחנו בני-התמותה חולמים לפעמים.

06/10/2021 15:25

    יום יבוא ויהיה איזון. איי.😫

    20/10/2021 21:23
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך