חסר לב

Grover 27/11/2018 150 צפיות תגובה אחת

יום אחד, בגיל עשרים ושתיים, ללב שלי נמאס ממני. אמר שאני לא אחראי ושנתתי לו, ולכל מי שאכפת ממנו, להישבר יותר מידיי. הוא קפץ מתוך החזה שלי עם מזוודה והלך. לא ממש הבנתי מה הוא רוצה ממני, סך הכל יצאתי עם כמה בנות וזה לא הלך, לא היה קליק. לא אשמתי שלא מצאתי את אהבת חיי, גם חברים מהילדות שלא שמרתי איתם על קשר, נכון שזה קצת עצוב אבל כבר אין איתם הרבה במתשותף, וחלקם אפילו לא גרים קרוב כמו פעם. אמרתי לקיבה שלי “שומעת?…” היא קרקרה כתגובה, “מעכשיו את אחראית על הרגשות שלי”, והיא שתקה כאות הסכמה. זה לא היה כזה נורא, גם כשהיו לי כמה סטוצים או כשסיננתי את אמא שלי שהייתה מנדנדת לי על סרטי סטודנטים מדעיים, שאין להם בסיס או תמיכה מדוקטורים עם שם. היא הייתה מעכלת את זה די טוב, אבל זה כל מה שהייתה עושה –מעכלת לי את הרגשות. אולי יש אנשים שלא אכפת להם לא להרגיש כלום אבל לי זה הפריע, בעיקר כי פגשתי מישהי ממש חמודה, גרה קומה מעליי. הרגשתי שאני מתחיל להתאהב בה לאט לאט, אבל כל פעם שחשבתי עליה בחלון של האוטובוס או אחרי חלום שחלמתי עליה, הקיבה ישר עיכלה את הרגש הזה. “מטבוליזם מטורף, למה עם סטייק את לא עד כדי כך יעילה?”. צעקנו אחד על השניה עד שהיא אמרה שנמאס לה, ארזה קצת אוכל ועזבה אותי. גם החמודה מהקומה מעל עזבה, אין מה לעשות אי אפשר להסתיר רגשות. זה לא שאין לי רגשות כלפיה, פשוט אין לי איך לנתב אותם ככה שגם היא תראה. הסתכלתי על הידיים שלי… “טוב, תורכם…” יד ימין נתנה לי סטירה.

חסר לב
דרוג הסיפור 3.8 | 5 מדרגים

תגובות (1)

ממש יפה. אהבתי את הכתיבה הציורית.

05/12/2018 12:42
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך