יומן מסע – פרק כלשהו 16+

04/01/2022 117 צפיות אין תגובות

אלהים ואני החלטנו שביום שישי אנחנו מתאבדים, והפעם אנחנו לא משתפנים. צחקתי ואמרתי לו שנעשה את זה אחרי הסרט הערבי. הוא הציע שנתקלח קודם ונעשה קידוש ואחר כך, ואמרתי לו שטכנית אז זה שבת, ושהוא משתפן כי אמרנו שישי. משהו ברעיון של הקידוש גם הרגיש לי לא נוח, ואחר-כך חשבתי, כאילו אין אף פעם זמן שהוא באמת נכון להתאבד.

אני לא זוכר מי הציע את הרעיון. אני מתכוון שאנחנו כבר מדברים וצוחקים על זה כבר די הרבה זמן, אבל זה היה איזה יום סתמי ולא היה לנו מה לעשות ובהתחלה לא התחשק לי לראות שום דבר, אבל המזג אויר היה סגרירי, ונראה שכל רגע עומד לרדת גשם, ולא התחשק לי לצאת, אז הצעתי שנראה “גריז 2″, אמרתי לאלוהים שלא ראינו את זה מלא זמן, והוא אמר שהוא יודע. היה לי קטע עם מישל פייפר כשהייתי צעיר. אני מתכוון קראש, למרות שאף פעם לא אוננתי עליה, או כשחשבתי עליה. אני לא יודע איך מנסחים את זה.
כשהייתי צעיר היתה לי כאילו הפרדה כזאת בין הנשים שאני רוצה להתחתן ולאהוב ואלה שאני מפנטז עליהן מינית, ועם מישל רציתי להתחתן, אז זה היה הכל מאד טהור כזה, בלי מין. בכל מקרה, אלהים אמר ש”גריז 2” הוא מהדברים האלה של הילדות שאתה זוכר שכאילו ממש אהבת, ואם נראה את זה עכשיו אז סתם נתאכזב, וזה עוד זכרון ילדות מתוק שיהרס, ואני אמרתי לו שהיו צריכים להמציא מילה שתתאר דבר כזה, כי זה משהו שקורה הרבה, וההסבר הוא קצת מסורבל, אבל כולם מבינים ומכירים את ההרגשה, והוא הסכים איתי. אני אוהב מילים, בעיקר כאלה שמתארות בדיוק את מה שמרגישים.
בסוף ראינו “בת הים הקטנה”. אנחנו ממש אוהבים סרטים מוזיקאליים. אני התרגשתי בסוף כשאריאל קבלה את הקול שלה בחזרה, והסרט עדיין עובד מבחינתי. אחרי הסרט לא ידענו מה לעשות, ואלוהים שאל אותי עם עשיתי פעם שורות של קוקאין, והיה ברור שהוא יודע שלא עשיתי, כי אני הכי סחי כזה. אני מקסימום שותה קצת, אבל אף פעם לא ממש משתכר. אמרתי לו שלא, שאני קצת מפחד מאיך זה ישפיע עלי, ושאני אתמכר ואולי אמות ממנת יתר, וגם אם לא יקרה לי כלום, אז בסוף אני בטח אשתעמם כמו מכל דבר אחר, אבל הרגשתי שאני סתם אומר משפטים שהיו תקועים לי בראש ואני מנהל שיחה סתמית שבטח יכולה להתקיים בכל מקום בעולם, ואיכשהו משם השיחה התגלגלה לזה שהוא ואני כבר ראינו הכל ושום דבר לא מרגש אותנו, ואפילו שהיה נחמד לראות עוד פעם את “בת הים הקטנה” אז כמה פעמים נעשה את זה, ואיך לפעמים בשיחות שלנו אנחנו חוזרים על דברים שכבר אמרנו, ואני אמרתי שגם על זה צריך להמציא מילה, ואלוהים אמר שזו דוגמא לחזרתיות בשיחה, וצחקנו איך אנחנו תקועים בדה-ז’וו. אני לא זוכר בדיוק מי אמר מה, אבל אמרנו שאנחנו צריכים לגמור עם זה, וזה תמיד מתחיל בצחוק, אבל החלטנו שדי, ולא משתפנים הפעם, ושצריך לקבוע תאריך ושזה יהיה ביום שישי.
יום למחרת לא דיברנו על זה בהתחלה, כאילו זה היה סתם ובצחוקים, אבל אז בארוחת בוקר שאלתי את אלוהים אם טכנית הוא בכלל יכול, כאילו זה לא שהוא יכול לחתוך ת’ורידים או לתקוע לעצמו כדור בראש. למרות שאצלי לכאורה, זה ממש פשוט, אני לא הייתי רוצה למות באף אחת מהדרכים האלה, זה מפחיד אותי. אפילו לקחת כדורים. הייתי מעדיף שאלהים פשוט יעלים אותי, אבל אז זה לא ייחשב. כדי שזו תחשב התאבדות, אני צריך להיות אקטיבי, ואני חושב שזה משהו שקשה לי להיות באופן כללי בחיים. אלהים שתק. אלהים שותק הרבה.
התחלתי לחשוב אם זה מטריד אותו שאולי הוא לא יכול בכלל. אני מניח שהוא צריך איכשהו בעזרת המחשבה, וזה כאילו להפוך יש לאין, וכל השאלות הפילוסופיות האלה שכבר נמאס לי מהן, והן מתאימות עד גיל עשרים, עשרים פלוס ואחר-כך הן משעממות כמו כל הדברים האחרים. אני זוכר שפעם זה באמת עניין אותי. כל הפילוסופיה הזאת, ותורת המוסר ואהבתי ממש מתמטיקה, ופסיכולוגיה וספרות, אחר-כך התעניינתי בפיזיקה ופוליטיקה וכלכלה. תמיד חיפשתי דברים שיתנו תעסוקה למח שלי, אבל בשלב מסוים השתעממתי מהכל. כשעוד התלהבתי מהדברים האלה, אני זוכר שהייתי יושב עם אנשים והם היו מספרים על איזה רכב שהם קנו, או איזה משחק כדורגל שהם ראו והנשים היו מדברות על הילדים והמסגרות החינוכיות וקופת-חולים, וחשבתי לעצמי שאיזה משעממים אנשים, והיום אני מבין שכולם חייבים למלא את השתיקה הזו איכשהו, אחרת כולם כנראה ירצו להתאבד, כמוני. אני לא יודע איך למלא את השתיקה.

גם אלהים ישב שם ושתק, הוא לא נגע בקפה שלו. אני יודע שאנשים מתלוננים לפעמים על אלוהים שהוא שותק, אני לא הולך להיות צבוע בקטע הזה. גם לי זה הפריע המון פעמים, אבל באותו בוקר כשישבנו ככה, הוא ואני ושתקנו, חשבתי על זה שגם אנשים לא מדברים כמעט אף פעם על מה שקורה להם בפנים. על הדברים שהם באמת מרגישים, על התשוקות והפחדים שלהם, והם אפילו מסתירים את הדברים האלה מהאנשים הקרובים אליהם. ואפילו שכולם ממש רוצים שיהיה מישהו שיכיר אותם בדיוק איך שהם, כולנו שומרים דברים לעצמינו, ואז נהיים עצובים מזה.
הרגיש לי כאילו לאנשים צריכה להיות יותר אמפתיה כלפי אלוהים בקטע הזה. אני יודע שזה מפריע לאנשים שאלוהים שותק כשהם מדברים על סבל וחוסר-צדק, אבל אני חושב שבלי כל הסבל היה כאן גרוע יותר. אני לא בדיוק יכול להסביר את זה, אבל ככה נראה לי. אל תבינו אותי לא נכון. אני שונא בריונות. אני שונא את פוטין, ואת המנהיג של צפון-קוריאה ובא לי לפעמים לתקוע להם כדור בראש בעצמי, ושנאתי את סדאם חוסיין, ואני חושב שזה טוב שתלו אותו. אני שונא אנשים אכזריים שמייצרים סבל. אני חושב שכל העניין של הסבל, זה משהו שאנחנו צריכים להשאיר לאלוהים, ושאם באמת צריך שיהיה סבל, אז אני מעדיף את שלו. אני לא יודע למה אלוהים החליט שהוא לא עוצר את הסבל שנגרם על-ידי אנשים. אני חושב שהוא באופן כללי מעדיף לא להתערב כבר בכלום, אולי הוא חושב שאנחנו צריכים לפתח סוג של עצמאות בעניינים האלה. להתחיל לפעול ולא לצפות שמישהו יפתור את זה בשבילנו.

אני מרגיש שאני נגרר שוב לפלספנות משעממת.

אז לא היה לי ברור איך אלוהים יעשה את זה, ואחר-כך חשבתי על זה שאולי גם הנשמה שלי לא תעלם, למרות שאני די בטוח שכן, אני פחות מוטרד מזה. אני מתכוון שזה יהיה מטריד מאד אם היא לא תעלם ואני אחווה שעמום נצחי בכל מיני מימדים אחרים, אבל אני די בטוח שהיא תעלם. בכל זאת השתעשתי ברעיון שאם אלהים לא יצליח להתאבד, וגם אני לא, אז זה ישמח אותו. אני יודע שזה הכי אגו-טריפ שלי, אבל נראה לי שאלוהים אוהב אנשים כמוני. אני יודע שבני אדם אוהבים לדבר על אנשים כאלה שהצליחו. כמו סטיב ג’ובס ואלון מאסק ומארק צוקרברג וכל האלה, וגם שחקני קולנוע או תעשיית הבידור בכלל וכדורגלנים ופוליטקאים, אבל לי נראה שאלוהים אוהב אנשים כמוני, שלא עשו שום דבר משמעותי בחיים שלהם. כאילו, עומד לי על קצה על הלשון להגיד צנועים, למרות שזה קצת בעייתי עכשיו, אבל נראה לי שאם אלוהים חייב להתקיים, אז כאילו הוא מעדיף שיהיו אנשים כמוני ולא רק מוצלחים כאלה. אחר-כך קצת השתפר לי המצב רוח. אני לא יודע למה כאילו אכפת לי מהאהבה של אלוהים או של כל אחד אחר לצורך העניין, אבל משהו במחשבה הזו בכל זאת שיפר לי את המצב-רוח. כבר ראיתי איך אני הולך להשתפן משישי, והרגשתי שלאלוהים לא באמת יהיה אכפת שאני לא אתאבד.

גם ברור לי שאני אשקע עוד פעם, שיגיע הרגע שאני עוד פעם אתאכזב מהחיים ושום דבר ואף-אחד לא יעניין אותי, אבל ברגעים האלה שאני יוצא מזה ופתאום קצת שמח לי בחיים, אז פחות דחוף לי להתעסק בזה. סתם בא לי לראות איזה סרט או לשמוע שיר ברדיו, או איזה שיחה סתמית עם מישהו. הכי משעמם, אבל מספיק טוב.

יומן מסע – פרק כלשהו 16+
דרוג הסיפור 4 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך