כלום (TW-דיכאון)

Story 09/10/2021 97 צפיות תגובה אחת

אין לי רגע אחד של שקט.
אין לי רגע אחד של שלווה.
תמיד יש משהו, תמיד יש רעש. הרעש הזה מלווה אותי מהרגע שאני מתעוררת עד הרגע שאני נרדמת, אחרי מלחמת ההתשה שמתרחשת בתוכי.
אני לא יכולה לאכול, אני לא יכולה לשתות, אני לא יכולה לתפקד.
הכלים מצטברים בכיור, הארגז חול מתמלא והרצפה מקבלת גוון אחר.
לא משנה כמה זמן עובר, הרעש הזה לא מפסיק.
ואם זה היה רעש סתמי זה לא היה מפריע כל כך.
אבל זה רעש שמכרסם אותי לאט. אותו קול יוצר כל כך הרבה תהודות בו זמנית שתוקפות אותי מכל הכיוונים ואני לא מצליחה לברוח ממנו.
הקול הזה מחריש אותי, חונק אותי, מעוור אותי ומקרקע אותי ולא נותן לי לזוז.
אני מסכימה עם הקול הזה, הקול הזה זאת אני.
ואני אכזרית. אני מרחמת על כולם מלבד על עצמי. אני דואגת לרצות את כולם מלבד את עצמי. לא מגיע לי, ככה אני אומרת. ככה הקול שלי אומר.
כלום לא מגיע לי, הוא אומר. אני כלום, אני תירוץ עלוב לבן אדם, אני לא צריכה להיות קיימת, ואני בזבוז של זמן. בזבוז של מאמץ.
לאף אחד לא אכפת, לא באמת.
אף אחד לא רוצה לדעת, לא באמת.
את לא שווה את זה. לא באמת.
אין טעם לנסות, אין טעם למצוא קול אחר. הקול הזה כבר קיים והוא יישאר שם עד שאוותר.
גם בתקופות שבהם זה נדמה שהקול הזה מצא לעצמו קורבן אחר, מסתבר שהוא רק מנמנם, אבל הוא תמיד מוכן להתעורר. כל מה שצריך זה שבריר של שנייה והוא כבר תוקף. בטח שירת בצבא, כזה אסטרגי.
אנשים אומרים שאפשר לחיות עם הקול הזה. יש כאלה שאפילו אומרים שהצליחו לסלק אותו.
אז אם כל כך הרבה מכירים את הקול הזה, וכל כך הרבה נלחמו בו בחזרה, אין שום הצדקה שאני ארגיש כל כך רע.
אני כלום בשבילו.

כלום (TW-דיכאון)
דרג את הסיפור

תגובות (1)

הי.
ראיתי שחזרת לפרסם אחרי הרבה זמן של שתיקה. ברוכה השבה (או ברוך השב? תמונת הפרופיל קצת מבלבלת)

התחושות מאד מוכרות, ונשמע שהן באמת קשות. אני מרגיש שהרבה פעמים זה עוזר לכתוב ולפרט את המחשבות הספציפיות שמטרידות. להקיא אותן החוצה ולא להסתפק במשפט כללי. אני מכיר את הצורך לרצות את כולם, ולהעדיף את טובתם על פני טובתי האישית. אצלי זה הגיע ממקום של צורך עז באישור (בצורת אהבה). חשבתי שאם כולם יאהבו אותי אז אוכל לקבל איזה מושג לגבי הערך שלי. אני תוהה מאיזה מקום זה מגיע אצלך.

בכל אופן אשמח שתשתף.י(?)

10/10/2021 10:50
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך