כפתור ופרח

01/09/2018 407 צפיות תגובה אחת

כפתור ופרח מאת שלומית קלדרון
גברת קוזקביץ, בעלת חנות הסידקית במרכז המסחרי, בחנה את השמלה הצהובה שאמא הביאה איתה והחלה לחפש את הכפתור הראוי ביותר, זה שיהלום אותה ויוסיף לה חן ויופי. היא הוציאה כמה קופסאות קרטון מהמדף שעמד מאחוריה והחלה בודקת ומודדת בסרט מידה את הרווחים שבין הלולאות המיותמות, מתלבטת ומשווה בין האופציות השונות, אבל לבסוף, כמו תמיד, תותיר את בחירת הכפתור האחד והמיוחד לטעמה ושיקול דעתה של התופרת. היא הרי הגתה את רעיון הצבת הכפתורים בגב השמלה, גזרה את הבד לפי סימוני הגיר מבלי להיעזר בשבלונות נדושות ובמו ידיה, ידי הזהב, חיברה לכל החלקים את השרוולים הקצרים ובעיני רוחה כבר היתה השמלה תפורה ומכופתרת בדייקנות.
לא היה דבר שרציתי יותר באותו הרגע מלטעום טעימה קטנה מהחנות הזו, ולו רק ליום אחד בלבד. משאת נפשי הכמוסה היתה לעמוד לצידה של הגברת קוזקביץ מעברו השני של הדוכן ולמיין כפתורים על פי צורה, גודל וצבע, לרשרש עם קופסת הקרטון הקטנה ולנחש את מספרם ברגע שהם עושים את דרכם אל מעבר לדוכן הזכוכית העבה, דוכן המפריד בינה לבין הלקוחה הפוטנציאלית, מתאימה אותם אחד אחד לחולצות ושמלות כמעט מושלמות של תופרות מוכשרות ופוריות עד שיהיו ליצירות אומנות קסומות.
כפתורי העץ ניראו בעיניי תמיד עדיפים מכל מחרוזת על צוואר, בהן נהגו להתהדר הנשים המבוגרות בשכונה בשבתות ובימים טובים. לעומתם, לא היו כפתורי המתכת נעימים למגע ובימי החורף העבירו תחושת קור בקצות האצבעות. כפתורי הפלסטיק התחלקו לכמה קבוצות: כפתורים עגולים שטוחים שקופים ולהם שניים או ארבעה חורים, כפתורים בצבע אטום או כפתורים כדוריים שקופים או אטומים עם רגל ובקטגוריות דומות היו שם גם כפתורים מרובעים. כולם כחרוזים מופלאים בעיניי, ראויים לתפקידם הנכבד לא רק כפריטים פונקציונלים המשמשים לסגירת ופתיחת הבגד, אלא גם לקישוטו והכל תלוי ועומד בסוג הבד שעליהם ייתפרו ויעניקו לבגד את גימורו הסופי.
את חוטי התפירה הציבה הגברת על כן מיוחד וסידרה אותם על פי צבע בגוונים מן הכהה לבהיר. כך נהגה עם חוטי הרקמה והצמר לאריגת שטיחים להוציא את הצבעים שחור ולבן. את אלה השאירה בצד על זכוכית הדוכן. כל חבילות הצמר היו מאוחסנות מאחור בכוך קטן שקראה לו ‘מחסן’ ולתוך החנות הפיצפונת הקפידה להכניס רק דוגמיות מידגמיות של אחדות מהן.
בתוך מגירה סודית הטמינה את הסרטים המבריקים, את הדנטלים והתחרות שגלגלה ומדדה בקמצנות מבלי לגזור אף סמטימטר מיותר ואת הגומי הלבן לתחתונים היתה נוהגת למתוח מעט על פני סרט המידה לעיניה המשתאות של הלקוחה, ולהרוויח עוד כמה סנטימטרים. את גירי הסימון, הקרסים והלחצניות, רוכסני הברזל והמסרגות, האצבעונים, מחטי התפירה והרקמה, מחטי מכונות התפירה והסיכות הניחה גברת קוזקביץ במגירה התחתונה בשל ביקוש נמוך יחסית וכך תחסוך במאמצים כואבים כל אימת שתאלץ להתכופף תוך שהיא משמיעה אנחות מקוטעות כשתתבקש להוציאם ממקומם.
מפאת גילה המתקדם והריפיון שחשה בשרירי רגליה לאחרונה, סיפרה גברת קוזקביץ לאמא, היא מתקשה לעמוד שעות ארוכות מאחורי הדלפק ולשרת לקוחות ולפיכך, לא נותרה בידה ברירה אלא למכור את החנות על מרכולתה המובחרת כבר בחודש הקרוב. אף שבפולניה היתה לה חנות כלבו יפה ומפוארת מזו, היא ניפרדת ממנה בלב כבד ומעבירה אותה לידיו הנאמנות של הרומני מנהריה.
בוטנרו הג’ינגי’ נודע כבעל אמצעים ונחשב אמיד ביחס לשכניו הזבנים שרק שכרו את החנויות במתחם הריק, חובב מושבע של מכונות תפירה ישנות ומכונאי בלתי מוסמך לעת מצוא היה האיש. באורח פלא ממש נהג לרקום גובלנים בשלל גדלים וצבעים בחוטים עבים ובמחט קהת חוד בימים שזרם לקוחותיו היה דליל. בימי החורף נדחק לו פנימה בין שקיות כדורי הצמר, חלוקי הבית ושאר פריטים שתלה לתצוגה על מסילה מעל לבדחתו המנומשת והתענג על חמימות צמידותם בתוך כוך קטן מאחורי המדפים. בימות הקיץ הלוהטים, באין מאוורר ברשותו, נהג לרקום אותם בפתח חנותו בעודו יושב כפוף גו על שרפרף נמוך ממתין למשב בריזה מרעננת שתחייה את נפשו ותייבש את מצחו מאגלי הזיעה שהצטברו עליו. גם אם היו העוברים והשבים משתאים לנוכח הסיטואציה, לא היתה לבוטנרו כל סיבה להסתתר, שהרי לקוחותיו כולם, ואף מי שמעולם לא נימנה עימם, ידעו על נטיותיו המוזרות שבאותם ימים רחוקים לא עלו בקנה אחד עם העובדה שהיה אב לילדים ובעל נאמן.
כשסיים לרקום את התך האחרון בגובלן בקש למסגרו אצל מר באונשטיין הזקן שבנו גרי, הסובל מתיסמונת דאון, משמש יד ימינו תוך שאביו מחנכו לנימוסים טובים ולקבלת אורחים בסלון ביתם בסבר פנים יפות. מידי ערב נהגו השניים לטייל יחדיו ברחוב הראשי ולהתעלם ברוב חכמה מגיחוכיהם ומהערותיהם הלעגניות של הילדים שצעקו לעברו: “הנה המונגולואיד יצא מהכלוב” ולהמשיך בשיחה שהיו שקועים בה, הולכים ומביטים זה בזה כאילו אין שם איש מלבדם. מר בראונשטיין היה אנין טעם והיטיב להתאים את מסגרת העץ לצבעי הגובלן ולנושא הרקום ולפיכך, היו ידיו תמיד עמוסות עבודה ופרנסתו מצויה בשפע. בסדנה שבנה בחצר ביתו שבמורד הרחוב היו מפוזרים מסמרים וסרטי הדבקה לצד שברי זכוכית לבנה, וגרי, כמצופה ממנו, נהג לגלות כבוד לזולת ואחריות מקצועית ולהזהיר מפניהם את כל הבאים ברגע כניסתם.
לא זו בלבד שהיה לבוטנרו הספק נאה ביותר במלאכת רקמת גובלנים, הוא אף ידע לשווקם היטב בקרב נשות השכונה כמקוריים ואיכותיים למרות, שלמעשה, היו עשויים בד לבן ופשוט, אך בתוך מסגרת העץ המהודרת שהכין לו מר בראונשטיין הם ניראו מעוררי עניין וחשק לחוויית עשייה עצמית בעודם עומדים תלויים זה לצד זה על קיר החנות. גברת בוטנרו היתה אישה חולנית כבדת משקל ומיעטה להגיע עמו, בשעה שעשה דרכו מידי בוקר באוטובוס בקו 3, לשמש עזר כנגדו. ולפיכך, הקדיש ימים כלילות בטיפוח חנותו החדשה בעשר אצבעותיו.
לימים החלה תעשיית הגובלנים פורחת ומשגשגת ולאור בלעדיותו של בוטנרו בתחום זה בשכונה הקטנה, החליט לחפש מוכרת בעלת כישורים, נערה צעירה טובת מראה וטעם שתעמוד לצדו ותסייע לו להגדיל את נפח מכירותיו.
הוא החל לבחון את הלקוחות, המועמדות האפשריות לדעתו, לסקור אותן במבטיו מכף רגל ועד ראש ואף לנהל עימן שיחות אישיות, מעין ראיונות אישיים ללא ידיעתן, כשהזדמנו למקום, במטרה לברור לו מתוכן את המתאימה ביותר. כעבור שבועיים של סלקציה קדחתנית קיבל לעבודה את ג’ולייט, אמא של יורי מכיתה ג’, ולאחר שבועיים נוספים, למרות שנשבעה בפניו בחיי כל ילדיה שלא נטלה אפילו חוט ללא ידיעתו, החליט לפטרה ולהמשיך בחיפושיו אחרי הבאה.
את אידה לקח לחודש ניסיון לאחר ששמע כי ביתה הסתבכה בחובות. סיפורה נגע לליבו ונדמה היה כי הוא דואג לה עד עומק נשמתו, לכן החליט לעשות מעשה טוב בימי הסליחות של ערב ראש השנה ולהעסיקה לפחות עד יעבור זעם. ביום הושענא רבא כשחזרה מבית הכנסת הודיע לה בוטנרו שאינו זקוק עוד לשירותיה ושעליה להתפייס עם מקור פרנסתה הקודם, לשוב לבית הספר ולנקות את הכיתות עם תום יום הלימודים, כפי שנהגה בחודשים האחרונים. אידה בכתה והתחננה לעוד ניסיון אחד, לפחות עד שתסיים לשלם את החוב של ביתה, אך בוטנרו סרב בנימוס בטענה שכבר עשה די למענה.
לקראת חג החנוכה, עם בוא ימי הקור, גבר זרם הלקוחות שבקשו לקנות צמר לסריגת סוודרים ובגדי חורף ובוטנרו חיפש סרגנית זריזה ומנוסה שתדע להדריך את הלקוחות ברזי סריגת היד בחינניות ובסבלנות ואז, כבאורח פלא לפי הזמנה, הגיעה שלי, אמא של שרונה, לחנות הסידקית של בוטנרו כדי לקנות זוג מספריים.
שלי היתה ברוכת כישרונות ואבן שואבת לכל הנשים ללא הבדל גיל ומוצא למרות שהעברית לא היתה שגורה בפיה, אך כדי ללמוד את טכניקת הסריגה די היה בהתבוננות וחיקוי. מי צריך דיאלוגים ארוכים ומילים מיותרות כשלומדים להעתיק? נשות השכונה רצו ללמוד לסרוג כמוה דוגמאות מורכבות כצמות קלועות, גרגרי אורז, קוביות שוקולד ופסי רכבת כמו ב”בורדה” ולהוסיף לקינוח רקמה או טלאי דקורטיבי בתך נסתר על הכיס בצד שמאל למעלה. שלי לימדה את כולן בסבלנות אין קץ והכפילה את ריווחי בוטנרו ואולי אף השלישה אותם. הודות להכנסתו היפה בחודשים האחרונים היה מצב רוחו של בוטנרו מרומם על פי רוב ומידי פעם אף שלח חיוך מרומז אל עבר העובדת החרוצה שמצא ושסוף סוף השביעה את רצונו.
בשעת ערב מאוחרת בעת שנעל את החנות על סורג ובריח הרהר לתומו בדאגה לפרנסתו העתידית וניחם עצמו במחשבה, שאפילו תגיע עתה תקופת מיתון והוא יצטרך, חלילה, לחיות מהיד אל הפה, עדיין יוכל להשתמש בחסכונות שצבר בתקופת החורף בזכות שלי. ואכן כאשר יגור, בא לו. בבוקר אביבי הגיעה שלי כהרגלה לעבודתה בחנות הסידקית ובפיה בשורה רעה לבוטנרו. בשלוש המשכורות החודשיות שקבלה ממנו רכשה לעצמה מכונת סריגה חדישה ואף גילתה לו שכבר הספיקה לחנוך אותה כשסרגה חליפה לתינוקת שנולדה לשכנתה הגברת בוסקילה תמורת שכר הוגן. מה שלא גילתה לו מחשש פן תעורר את קינאתו היה, שדבר נכסה החדש עבר מפה לאוזן בשכונה וכבר החלה סורגת לכל מי שידו משגת מיני מלבושים, אפודות וסוודרים לחורף הבא. וכך נותר בוטנרו קרח מכאן ומכאן, היאוש מתגנב אל ליבו וחיוכו פג. עצוב ועזוב התהלך הלוך ושוב בין חנויות המרכז המסחרי, פניו כבושים בקרקע הילוכו כבד ותקווה לו אין. אך לא לאורך זמן, למזלו.
בוקר אחד אורו עיניו של בוטנרו וחיוכו חידש ימיו כקדם כשהעלם שעמד בפתח החנות שאל אם יוכל לקבל בהשאלה מסרגות מספר 5 למשך שבוע. מדוע דווקא מספר 5? ומדוע רק למשך שבוע? בוטנרו לא נהג מעולם להשאיל אביזרים, חפצים או פריטים כלשהם מחנותו אף לא לרגע אחד מחשש שמא לא יזכה לראותם שוב, וגם אם יקבלם חזרה לא יוכל לעולם למכרם כסחורה חדשה, אולי רק כפגומה או משומשת, אבל הפעם הבחין בפניו של הנער כי הוא שרוי במצוקה וכי באמת ובתמים נזדקק לכך. אז צץ רעיון במוחו.
“תרצה לעבוד איתי כאן בחנות? אתן לך את המסרגות לשבועיים, אפילו לחודש שלם! אילן לא תיאר לעצמו שיקבל אי פעם הצעה מסוג זה, שהרי רק בשבוע שעבר סולק מבית הספר מחוסר התאמה, וכשבקש להצטרף לכיתת הבנות בשיעורי תפירה במקום לסדנת שירטוט ונגרות עם הבנים, נשלח הביתה בבושת פנים ובידו מכתב להורים. “על פי החלטת המועצה הפדגוגית” נכתב, “אילן אינו מסוגל להשתלב בלימוד כיתתי רגיל והחל בשנת הלימודים הבאה יועבר למסגרת חלופית”.
אילן היה חניך למופת, שימש כסבל בכל פריקת סחורה ממשאית הספק והפיח רוח חדשה בחנות הדחוסה של בוטנרו. הוא נהג לטאטא את רצפת החנות משיירי החוטים מידי יום ודיבר באדיבות ובנועם עם הלקוחות. תוך זמן קצר ביותר שלט בכל עינייני החנות כולל שימוש בקופה, דבר שאפילו שלי לא הורשתה לעשות, וכשנקעה נפשו של בוטנרו מהלקוחה הטרחנית היומית שלו, היא הופנתה באלגנטיות הישר לחסותו של אילן.
לימים הפך לבעליה של חנות הסידקית ואין איש יודע עד עצם היום הזה אם ירש אותה או שמא רכש אותה מידיו של בוטנרו בכסף טוב.
זמן יקר עמדה אמא מעברו השני של דוכן הזכוכית מול הגברת קוזקביץ לברור ולבחור את הכפתור היאה ביותר לשמלה הצהובה, אך הפעם, אינני זוכרת משום מה, לא עלה בידה לעשות זאת. יתכן, כי גם המוטיבציה של הגברת קוזקביץ להשתדל קצת יותר עבור לקוחותיה לא היתה בשיאה ובזמן האחרון מיעטה להזמין סחורה חדשה בידיעה שהחנות תימכר בקרוב בין כך ובין כך. אמא לא נאותה להתפשר על כפתורים דומים ופחות מחמיאים או כפתורי בערך ומעולם לא חששה לשוב לביתה כלעומת שבאה מתכוננת להכין בעצמה את הכפתורים המתאימים. הפעם תשתמש בברירת המחדל הידועה לכל תופרת מבינת דבר. היא תתפור הלבשות צמודות לאותם כפתורים בודדים מחוסרי התכלית הפזורים במגירת מכונת התפירה ותכסה אותם בשאריות הבד הצהוב עם ההדפס הפרחוני הגזור של השמלה!
“אך מה יקרה אם הכפתורים הללו לא ימצאו חן בעיני הלקוחה שלך”? שאלתי את אמא.
בשביל זה יש לי את גידלי – הוא מבצע הזמנות לכל מה שאינו בהישג יד! שתלך להזמין אצלו! גידלי רושם כל הזמנה ביומנו, נותן לה מספר ושולח אותה הביתה שתחכה. אולי אחרי המתנה ממושכת תקבל ממנו את מבוקשה. אולי הסבלנות משתלמת..אולי…

כפתור ופרח
דרוג הסיפור 4.4 | 5 מדרגים

תגובות (1)

תודה שלומיתי על הסיפור שמשלב בתוכו,. כהרגלך , סיפורי ילדות שזורים אלה באלה. הדמות הדומיננטית האהובה של אמך הינה עמוד התווך בסיפורייך. נראה שהערצת כל עשייה, דיבור והתייחסות שלה לסובב ולסביבה. ושוב את מחזירה את הקורא למחוזות הילדות של פעם, לתמימות , לחיוך ואף לעקיצות המרומזות על העולם החדש התופס , אולי מהר מידי, את מקום העולם הישן והמוכר. נהניתי מכתיבתך הזורמת, מהתמונות הציוריות ומחגיגת החושים בכתיבתך. ובעיקר, נהניתי לרצות לקרוא עוד ועוד, כדי להגיע לסיומי המעגלים, שבעצם לא נסגרים אף פעם, ומשאירים תמיד פתח לחדש ולמפתיע. ובקיצור, הנאה צרופה. ובהצלחה בהמשך.😘😍 לאה שיינר

02/09/2018 08:17
18 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך