עמי עיני
סיפור פשע אלים במיוחד. שונה מהסיפורים האחרים שלי. אשמח לתגובות, עמי עיני

לא עוד

עמי עיני 11/05/2017 803 צפיות 5 תגובות
סיפור פשע אלים במיוחד. שונה מהסיפורים האחרים שלי. אשמח לתגובות, עמי עיני

עד גיל 23, אני, יונתן שוסטר, הייתי כשאר בני גילי ואף עברתי מסלול דומה- “ילד טוב הרצליה-” יסודי, חוגים, תיכון, בגרויות, צבא ואפילו הייתי מפקד מחלקה בסיירת גבעתי ונשארתי בקבע שנה. אחרי הצבא, יצאתי לטיול בדרום אמריקה, אבל כאן מסתיים כל הדמיון לבני גילי.

בגיל 23, חודשיים לאחר שהתחלתי את הטיול, ניסיתי לעשות את ה”מכה”, 24,000 דולר ברבע שעה, בעסקת סמים קורצת. אבל טיפש שכמוני, הסתבכתי עם האנשים הלא נכונים. המשטרה הקולומביאנית תפסה אותי על חם והפכתי לשעיר לעזאזל. בהליך שיפוט מהיר שנמשך רק 3 חודשים (בקולומביה זה נחשב למהיר מאוד) ובהתערבות של שגרירות ישראל בבוגוטה, נגזרו עלי 4 שנות מאסר בכלא “מודלו” בבירה בוגוטה.

תשכחו מכל מה שאתם חושבים שאתם יודעים על בתי כלא. מי שלא היה בכלא במדינת עולם שלישי, לא באמת יודע מה זה כלא. אתם מכירים את בתי הכלא האמריקאים שבסרטים נראים הכי קשוחים שיש, הם נחשבים לבתי הבראה ביחס ל”מודלו”. מדובר בגיהינום אמיתי. אין דין ואין דיין. רציחות ומעשי אונס מתרחשים פה על בסיס יומי בגלל שטויות- סיגריות, מבט לא במקום, מילת אגב או סתם כי “לא באת בטוב” למישהו בעיניים.

כשנכנסתי לכלא, נחשבתי ל”בשר טרי” והחלטתי לשמור על פרופיל נמוך ככל האפשר. זה כבר לא בית המעצר בו הייתי בבידוד עד למשפט, עכשיו זה הדבר האמיתי ואני למרות שהייתי קצין קרבי, עדין נראיתי כמו אשכנזי צפונבון ואם אתם חושבים שבישראל זה נחשב ל”חנון”, אתם לא בכיוון של איך שהסתכלו עלי שם. אבל תוך רבע שעה גיליתי שאין דבר כזה לשמור על פרופיל נמוך במקום הזה. תוך רבע שעה אחרי שנכנסתי, אחד ה”שותפים” שלי לתא ניסה לדקור אותי עם דוקרן מאולתר ממברשת שיניים כי הוא ראה שיש לי 2 קופסאות מרלבורו חדשות בתיק. למזלי, 7 שנים ב”דניס הישרדות” וקורס לוט”ר (לוחמה בטרור) בצבא עשו את שלהם ואותו דפוק יצא מהתקרית עם פציעת בטן חמורה שבעקבותיה הוא מת לאחר מספר שעות. המזל שלי הוא שגם כשהגיעו הסוהרים, אף אחד לא דיבר. מתברר שלאסירים במקום שלחוקים אין שום משמעות עבורם, יש קוד התנהגות של “לא משנה מה, לא מדברים עם הסוהרים”. “מה שקורה בווגאס, נשאר בווגאס” חשבתי לעצמי. לטוב ולרע.

למרות שהסיטואציה נמשכה 10 שניות מקסימום, השמועות בכלא רצות מהר יותר ממהירות הקול (וזה הכי נכון שיש) וחשבתי שמכאן והלאה כבר לא יתעסקו איתי כל כך מהר. כמה שטעיתי. עוד באותו הלילה, 3 אסירים, עם רצח בעיניים, באו וביקשו ממני את כל הסיגריות, למרות הספרדית הקלוקלת שלי, הבנתי בדיוק מה הם רוצים, וכשלא נתתי להם, הם התנפלו עלי עם כל הבא ליד- אגרופים, בעיטות, שריטות, נשיכות, נגיחות ומה לא. ניסיתי להתנגד ככל יכולתי כי החלטתי שלא משנה מה יהיה, מהכלא הזה אני יוצא חי. חטפתי כמו שלא חטפתי בחיים והחטפתי כמו שלא החטפתי בחיים. המכות באו בלי הפסקה מכל הכיוונים. אחרי שתי דקות שנמשכו נצח, מסביבי היו מוטלים על הרצפה 3 אסירים מתים ואני מנופח ומדמם אבל עדין עומד. גם כאן, כאשר הסוהרים באו לבדוק מה קרה, הם נתקלו בשלושת הקופים החכמים.
למחרת, כשכל הגוף שלי עדין כואב, הגיע לדבר איתי אחד האסירים שהציג עצמו בפני כ”ריי סאלי”, אבל כולם הכירו אותו כ”אל גרינגו”, האמריקאי. אז עוד לא ידעתי מי זה, אבל הבנתי שהוא כבר 5 שנים בכלא ויש לו עוד 10 שנים “למנייאק”. הוא אמר שהוא שמע על מה שקרה אתמול ושהיה לו חשבון ארוך עם אחד מבני הזונות שתקף אותי ובגלל שסידרתי לו את העניין הוא ידאג לי מעכשיו.

רק אחרי כמה שבועות הבנתי כמה מזל היה לי עם כל הסיפור הזה. מתברר שהאמריקאי הוא אחד האסירים הכי חזקים במודלו ועצם העובדה שאני תחת חסותו סיפקה לי הגנה שבזכותה אני למעשה עדין חי, וחור התחת שלי עדין בגודל נורמלי. אבל גם ההגנה של האמריקאי, לא הייתה של 100% והייתי חייב לשמור על עצמי כל הזמן, כי לכוח של האמריקאי נלוו גם אויבים רבים וכל כמה זמן ניסו לדקור, לפצוע, לאנוס ו/או להרוג אותי, לעיתים כולם בו זמנית ולא חייב שלפי הסדר הזה. בדרך כלל הם באו 2-3 אנשים במכה. אבל הייתה פעם שנלחמתי גם ב-5 בו זמנית. מכירים את הסיסמה “מה שלא הורג- מחשל”. למדתי על בשרי, תרתי משמע, כמה זה נכון. מכל עימות כזה הפכתי ליותר אגרסיבי וליותר קטלני. נכנסתי לעימות בלי לחשוב בכלל על הצד השני. מבחינתי אלו לא היו אנשים, ובמהלך כל “התקלות” שכזאת, גם אני לא הייתי יונתן שוסטר. הפכתי לחיה רעה שנלחמת בכל הכוח לשרוד בסביבה עוינת ותאמינו לי שהסביבה הייתה עוינת. לפעמים העימותים היו מתחילים על רקע מבט לא נכון, לפעמים על מילה לא במקום ולפעמים רצו לסגור איתי חשבונות על אלו שהצלחתי להרוג או לפצוע בעימותים קודמים. למדתי לקלוט מקילומטר מי מתכנן לעשות מהלך ואיך זה הולך לקרות. מיומנות שאי אפשר ללמוד באף בית ספר.

ככל שחלף הזמן, ביצעתי עבור האמריקאי כל מיני מטלות. בהתחלה כל מיני מטלות קטנות, כמו משלוחים ברחבי הכלא וכאלה. מבחינתי ההגנה שלו הייתה שווה הכל במקום הזה, ועשיתי עבורו דברים שלא חלמתי שאני אעשה. פעם אפילו הרגתי בשבילו אסיר שניסה לנגוס לו במכירות של הסמים. עם הזמן, אני וסאלי הפכנו לחברים טובים יותר ויותר עד שבשלב מסוים הוא סמך עלי כל כך שהוא נתן לי לנהל את האופרציה של הסמים שלו. הוא אף פעם לא סמך על הקולומביאנים, הוא אמר שבמהות שלהם הם עם פחדן ומושחת. לאט לאט נכנסתי לעניינים בעסקי הסמים והתחלתי לגלגל סכומים דמיוניים. למזלי, סאלי היה נדיב לאנשים שלו ומדי פעם זרק לי בונוסים שמנים, למרות שלי היה ברור שאת העבודה הזאת, הייתי עושה גם בחינם.

ביום השחרור שלי מהכלא עשיתי ספירת מלאי לעצמי- בן 27 כשבאמתחתי 4 שנים בכלא הקולומביאני, 32 הריגות, מספר לא ידוע של פצועים בדרגות חומרה שונות, ועל גופי שזורות כמות לא מבוטלת של צלקות במקומות ובגדלים שונים. וגולת הכותרת, הצלחתי ללמוד ספרדית “רחוב” ולחסוך 96,322 דולר שעשיתי בעסקי הסמים בכלא.

אבא שלי בא להוציא אותי מהכלא וטסנו ביחד לארץ. כמעט ולא הוצאתי מילה כל הדרך. היה מוזר לי שאין לי על מה לדבר עם אבא. לפני שהכל קרה יכולנו לדבר שעות ועכשיו שנינו כמו דגים. קבלת הפנים של המשפחה בארץ בימים הראשונים הייתה לי מאוד מוזרה. חשבתי לעצמי, הכל פה בדיוק אותו דבר, אבל בכל זאת אני מרגיש שמשהו שונה. אבל באותו הרגע לא עליתי על זה. רק אחרי כמה ימים של בטלה וחופים, הבנתי מה השתנה- אני השתנתי. אני כבר לא אותו יונתן. אני יונתן אחר.

בימים הראשונים היה לי מוזר לקום ולא להיות בכלא. כאילו הכלא הפך להיות חלק ממני. אבל לאט לאט כל שהזמן עבר הבטחתי לעצמי שאני אשאיר את החיה הרעה שהייתי בכלא בכלוב ואחזור להיות עצמי. הבטחתי לעצמי שבכל סיטואציה שבכלא הייתה מגיעה ל”פיצוץ” אני אגיד לעצמי “לא עוד” ואמשיך לדרכי.

המבחנים היו רבים- כמעט כל יום אמרתי לעצמי “לא עוד” – על נהג שחתך אותי בלי סיבה, אמרתי “לא עוד”. על שכן שהשמיע מוזיקה בקולי קולות באמצע הלילה, אמרתי “לא עוד”, על אידיוט שנתקע בי עם העגלה בסופרמרקט, אמרתי “לא עוד”, על מוכר בפיצוציה שלקח לי 8 שקלים בשביל קרטיב, אמרתי “לא עוד”. כמעט בכל מקום אמרתי לעצמי “לא עוד” וזה פעל. הפכתי לרגוע יותר והתחלתי להרגיש שאני מתחיל לחזור לעצמי.

חודש אחרי שחזרתי לארץ פגשתי במקרה ברחוב קפלן בתל אביב את בועז משריקי, חבר שלי לצוות מהצבא. במהלך השירות הצבאי, אני ובועז היינו החברים הכי טובים שאפשר. היינו כל הזמן ביחד, גם כשיצאנו סוף סוף הביתה, היינו יוצאים ביחד. אי אפשר היה להפריד ביננו. בהתחלה גם תכננו לעשות את הטיול של אחרי הצבא ביחד אבל הוא היה נעול על תאילנד ואני על דרום אמריקה. לחשוב על זה שאם הייתי יוצא יחד איתו לטיול, כל מה שקרה בטוח לא היה קורה. המפגש ביננו היה מרגש ואחרי חיבוקים ושיחת חולין קצרה, ישבנו לקפה במתחם שרונה. הוא סיפר לי שהוא סיים בדיוק תואר בפסיכולוגיה ולא יודע מה לעשות עם זה והוא בודק עכשיו כל מיני הצעות. סיפרתי לו מה קרה לי מאז השחרור, בגדול, בלי להיכנס לפרטים הקטנים, והוא היה בהלם. אני לא יכול להאשים אותו. גם אני הייתי מגיב כמוהו אם הייתי במקומו. הסיפור שלי הוא משהו שקוראים עליו בעיתונים או בכתבות מפגרות באתר “וואלה” והוא קורה לאנשים אחרים ולא לאנשים שאתה באמת מכיר. לבועז היו המון שאלות על הכלא, אבל סיננתי את התשובות שלי ולא שיתפתי אותו בהארדקור של מה שקרה. בשלב מסוים הוא הבין שזה קצת קשה לי ונסוג.

בימים שלאחר מכן שמרתי עם בועז על קשר טלפוני והחלפנו עוד קצת חוויות מהצבא. יום אחד, התקשר אלי בועז וביקש שאבוא לרחוב אבן גבירול בתל אביב כי יש לו משהו חשוב שהוא רוצה לדבר עליו וזה לא לטלפון. לקחתי את הרכב של אמא ונסעתי לאבן גבירול. כשהגעתי, לקח אותי בועז לפיצוציה גדולה ואמר לי, “נו מה אתה חושב על המקום?”. שאלתי אותו למה הוא מתכוון והוא אמר לי שיש לו עכשיו הזדמנות לקחת את המקום ולפתוח בו פלאפליה ושאל אם מתאים לי להצטרף כשותף. אמרתי לו “מה אני מבין בפלאפל?”. הוא אמר, “זה שטויות! כל הדרך לתואר עבדתי בפלאפל של דוד שלי ברחובות ואני מכיר את כל העסק מלמטה ועד למעלה- הספקים, הלקוחות, הכל…וגם יש לי את מתכון לפלאפל של הדוד שלי. מספר אחד בארץ!”. ” תדע לך שאם זה הולך, אפשר לגרוף ים של כסף. על כל מנה אפשר להרוויח נקי בין 8-10 שקלים. כלומר מספיק שמוכרים 500 מנות ביום, עושים ביומית מינימום 4,000 שקל נקי”. בועז הוסיף ואמר “צריך להשקיע בשיפוץ המקום משהו כמו מאתיים אלף שקל, עוד משהו כמו מאה אלף שקל על ציוד, מקררים, קופות וכאלה בנוסף לזה לשלם שכירות של 15,000 ₪ לחודש לחצי שנה מראש, עוד מאה אלף שקל לפרסום ומאה אלף ₪ נוספים לרכישת סחורה ולהחזיק את עצמנו בחודשים הראשונים. הכל כולל הכל, עם משהו כמו שש מאות אלף שקל ואנחנו יכולים להתחיל”, והוסיף “אני יכול לשים מאתיים שישים אלף” ואת הידע שלי בתחום. אתה תשלים לשש מאות אלף ונהיה שותפים חצי חצי, מה דעתך?”. אמרתי לו שהוא הצליח להפתיע אותי ושלא ציפיתי לזה ושאני צריך לחשוב על זה.

בדרך הביתה התחלתי לחשוב בפעם הראשונה שאני צריך לעשות משהו עם עצמי ושהתבטלתי מספיק עד עכשיו. היה ברור לי שמוקדם מדי בשבילי לחזור לספסל הלימודים וללמוד לתואר, הראש שלי פשוט לא שם. ככל שחשבתי על האופציות שעומדות בפני עם העבר שלי, הבנתי שהמצב שלי לא משהו. כשהגעתי לתחנת הדלק של הסינמה סיטי הרמתי טלפון לבועז ואמרתי לו “אני בפנים!”.

לאחר החתימה על החוזה, נכנסנו לחודש של הקמה. עבדנו כמו חמורים, כי בנוסף לבעלי המקצוע, עשינו כל מיני עבודות קטנות בעצמנו. תיקונים, צביעה, גבס- מה לא, העיקר לא לחרוג מהתקציב שקבענו. העבודה עם בעלי המקצוע, נתנה לי עוד הזדמנויות רבות בכל יום לומר “לא עוד” ובאחת הפעמים שמע אותי בועז אומר בכל רם “לא עוד”, ואחרי כמה פעמים ששמע ממני אומר זאת שוב בסיטואציות הכי מעצבנות, שאל “מה העניין עם ה”לא עוד”?”. לא שמתי לב שאמרתי את זה בקול רם, ועניתי לו בקיצור “אני עובד על עצמי כדי להשאיר את החיה בכלוב”. וכך, בכל פעם שהוא שאל אותי “מה הקטע שלך עם ה-“לא עוד”?” אמרתי לו “משאיר את החיה בכלוב, זוכר”, אחרי כמה פעמים, בועז הבין שזה קשור לתקופה שלי בכלא, הפסיק לשאול וזרם עם זה.

בשעה טובה, פתחנו את הפלאפליה. “פלאפל רחובות” קראנו לה. כבר ביום הפתיחה מכרנו 200 מנות ב-15 ₪ למנה, בלי פרסום בכלל. היינו מרוצים עד הגג. ביום השני כבר מכרנו 240 מנות. רובם לאנשים שכבר קנו מאיתנו אתמול והתגובות היו מדהימות. היו כאלו שהכירו את הטעם של הפלאפל מרחובות ואמרו לנו שמדובר ב”פלאפל נדיר”. עד לאותו הרגע לא הבנתי כמה עם ישראל אוהב פלאפל ובימים שלאחר מכן הבנתי שיש אנשים שאוכלים פלאפל כל יום. מוזר ונפלא עבורנו, בו זמנית. ככל שחלפו הימים מכרנו יותר ויותר. עיקר הלקוחות הגיעו “מפה לאוזן” והרעיפו עלינו שבחים מכאן ועד הודעה חדשה. בסוף החודש הראשון לפעילות, בועז עשה חשבון ויצא שיצאנו ברווח נקי של 36,000 ₪. “לא רע לחודש ראשון, אה” אמר לי וחייך חיוך רחב. בחודש השני כבר עשינו 47,000 ₪ נקי והיינו מרוצים עד לגג.

באחד הימים הבאים, יצאתי מוקדם מהעסק לחתונה של בן דוד שלי, איתי. לאחר החתונה, הסתכלתי בטלפון וראיתי 8 שיחות שלא נענו ו-10 הודעות בוואטסאפ מבועז, שביקש להתקשר אליו ברגע שאני רואה את הודעה. למרות השעה המאוחרת, התקשרתי לבועז שענה מיד ואמר לי “בשורות רעות, היום בערב, בדיוק כשסגרתי את הפלאפליה, באו אלי 2 עבריינים כבדים ואמרו לי שהם רוצים לדאוג לאבטחה של הפלאפל, שלא יקרה לו כלום, כי חבל על עסק שמצליח יפה כל כך. הם אמרו שהם יחזרו מחר בערב ולהכין להם 7,000 שקל על האבטחה לחודש הראשון” והוסיף “תדע לך, כשהם באו, הלב שלי ירד לתחתונים. לא האמנתי לרגע שגם בלב תל אביב גובים פרוטקשיין. תדע לך שאם הם מתחילים ב-7,000 שקל זה לא יגמר שם”, בהתחלה לא עניתי לבועז ואחרי כמה רגעים הבנתי שברגעים האחרונים אני ממלמל לבועז בסלולארי “לא עוד…לא עוד…לא עוד…”. בתגובה אמר לי בועז “אני לא יודע מה קרה לך בכלא בקולומביה ואיזה חיה אתה רוצה להשאיר בכלוב, אבל אולי…” באותו הרגע עצרתי אותו ואמרתי לו “אל תדאג, הכל יהיה בסדר. מחר הם יגיעו ואני אדבר איתם ואסדר את זה”.

למחרת, הגענו לפלאפל ובועז ואני עשינו הצגה ללקוחות (שבאו בהמוניהם) כאילו הכל כרגיל עם הרבה חיוכים בכאילו, אבל כשהסתכלתי על הפנים של בועז בין חיוך מאולץ למשנהו, היה ברור לי שהוא דואג. היה קשה לי לראות את החבר הכי טוב שלי במצב הזה. למרות שעבדנו קשה באותו היום, הזמן לא זז, ובסוף היום כשהגיע הערב, אחרי שניקינו וסידרנו את המקום, הם באו. הפעם 3 “עברייני בנדחה” (“בנדחה פאיסה” נחשבת למנת אוכל ידועה בקולומביה והכוונה היא שאותם עבריינים הם ילדים של אמא, הרבה רעש וצלצולים “ללא כיסוי”), זיהיתי את הטיפוסים הללו מיד, בכלא היו כאלו בערמות. קראנו להם ככה כי הם היו חזקים רק על חלשים ועל אסירים חדשים וכשהגיע רגע האמת בו הם עמדו מול אחד הטיפוסים “הכבדים” באמת, הם היו בורחים או מתחננים לרחמים. מעטים המקרים שאחד מהם אזר אומץ והתמודד באמת וגם אז זה לא נגמר בטוב בשבילו.

עברייני הבנדחה נכנסו לחנות, אחד שחום גבוה ורזה בחולצה מכופתרת, מיד הבנתי שהוא המנהיג של החבורה, השני שמן עם שן קדמית שבורה וזיפים בטריינינג, והשלישי, בריון בגופיה, לא גבוה במיוחד, אבל ברור שהבחור עושה שעות נוספות במכון כושר. השמן דאג לסגור אחריו את התריס של החנות כדי שאף אחד לא ידע ולא ישמע מה קורה בפנים. הגבוה בא לבועז ושאל אותו “הכנת את הכסף שלנו?”. בועז התחיל לגמגם וכשרציתי להרגיע את הדברים ולדבר איתם, דפק הבריון לבועז אגרוף חזק בבטן ובועז נפל על הרצפה מקופל מכאב ובקושי הצליח לנשום. השמן אמר “לא כדאי לכם להתחיל להתעסק איתנו, עדיף לכם לשלם בלי סיפורים” בשעה שהוא מוציא ממקרר השתייה פחית “קולה זירו” ושותה להנאתו, באותו זמן הוציא הגבוה את כל הכסף שיש בקופה והבריון שמר על הכניסה, כאילו זה המקום שלהם. הרמתי את בועז מהרצפה והוא לחש לי “אם חשבת אי פעם להוציא את החיה שלך מהכלוב, אז זה הזמן. הם הורגים אותנו”. כשבועז סיים לדבר, משהו קרה לי, ובבת אחת, כל מה שהשתדלתי להדחיק מהתקופה שלי בכלא, הציף את כל כולי. באותו הרגע, נעתי במהירות לעבר הבחור הגבוה ולפני שהוא ידע מה קורה, דפקתי לו אגרוף חזק בגרוגרת וכשהוא התחיל להיחנק תפסתי לו את הראש ובתנועה אחת חדה שברתי לו את המפרקת (עוד מיומנות ש”אספתי” בכלא), תוך כדי שאני קורא בקול רם “לא עוד!”. באותו הרגע 2 הטיפוסים האחרים הסתכלו עלי וכשהם ראו את המבט בעיניים שלי, הם כבר הבינו שהם כנראה לא יצאו משם בחיים, ראו את הפחד בעיניים שלהם, בדיוק אותו מבט שכבר ראיתי עשרות פעמים בעבר כ”שעבריין בנדחה” בכלא עשה את הטעות וניסה לשחק אותה גבר מולי. הם מיד ניסו לברוח, באותו הרגע חשבתי לעצמי “וואלה צדקתי, אלו ‘עברייני בנדחה’ כחול לבן”, אבל הם שכחו לרגע שהם סגרו את התריס של החנות והבינו שהם צריכים להתעמת איתי. השמן שלף סכין קפיצית ועשה תנועות מאיימות לעברי “אני אדקור אותך! תלך ממני, בן זו..”, אני שכבר התמודדתי עם רבי סכינאים בכלא, לא ראיתי אותו ממטר ולפני שהוא בכלל הספיק לסיים את המשפט, תפסתי לו את היד עם הסכין, הוצאתי לו אותה מהיד ותקעתי לו אותה בעין שמאל תוך כדי שאני צועק שוב ושוב “לא עוד! לא עוד! לא…”, במקום בו הוא נפל התחילה להתפשט שלולית דם גדולה. הבריון, הרים כיסא ולמרות השרירים שלו, התחיל להתחנן “תן לי ללכת!, אני לא אגיד שום דבר לאף אחד! באלוהים! רק תן לי ללכת” באותו הרגע הוצאתי לו את הכיסא מהידיים ובתנועה אחת חדה, נתתי לו עם הכיסא מכה חזקה בפרצוף ששברה לו את האף, הוא נפל על הרצפה והתחיל לדמם בצורה נמרצת בשעה שהמשכתי להרביץ מכות על הראש שלו עם הכיסא עד שניתן היה לשמוע את קולות הפיצוח של הגולגולת שלו כמוזיקת רקע לצעקות שלי- “לא עוד! לא עוד! לא עוד! ….”

לא עוד
דרוג הסיפור 4.9 | 13 מדרגים

תגובות (5)

וואו. הסיפור ממש ריתק אותי. ממש הצלחתי להתחבר אליו, להרגיש את התחושות של הדמות הראשית ואת האדרנלין זורם לי בגוף. אהבתי :)

11/05/2017 16:05

ממש לא סיפור קצר, אבל בהחלט מרתק.
מדי פעם היו לך כמה פספוסי פיסוק, אבל זה זניח.
מספרים יש לכתוב במילים, למעט מספר סידורי או שנה.
באופן כללי, למרות האורך, סיפוריך לדעתי מוצלחים. המשך כך.

תנו לחיות!! חיות.

12/05/2017 01:56

מדהים

13/05/2017 17:10

וואו. שמחה שהפנית אותי לסיפור הזה, הוא מעולה. נסחפתי בקריאה, לא תיארתי לעצמי שכתיבה יכולה ליצור גם אצל הקורא הכי אדיש סימפתיה כלפיי רוצח, כשמדובר בקטע יחסית קצר כמו זה.

03/06/2017 16:30

    תודה על התגובות.

    אכן סיפור מרתק ולא שגרתי. יש באמתחתי עוד כמה כאלה שטרם פירסמתי….

    לאדל123- אני שמח שהצלחתי לעורר בך משהו בקטע כה קצר. אלו הרגעים שאני יודע שהצלחתי בכתיבה שלי :)

    04/06/2017 16:14
26 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך